זמן סליחות

מידי פעם עולים לדף ה״צפתניקים״  פוסטים עם סיפורי עליה וקליטה בצפת. במשפטים ספורים מסתתרים סיפורים, שמרטיטים את הלב. 

חיינו בעיר קולטת עליה וחלק בלתי נפרד בחינוך שקבלנו היה ״לקבל בזרועות פתוחות את אחינו שהתקבצו ובאו מהגולה הדוויה״.

אבל אני מודה, כשהייתי צעירה,  העולם שלי היה מחולק ל"אנחנו" ו"הם".

אנחנו -הצברים, שהורינו לחמו במחתרות או בהגנה , השתתפו בשחרור צפת, או ישבו כאסירים במחנות המעצר של הבריטים.

אנחנו - ילדיהם של גיבורים, יפי הבלורית והטוהר וגם התואר.

אנחנו - נכדי החלוצים והמייסדים, ואפילו את הקשר שלנו עם רבנים גדולים לא הבלטנו במיוחד, כי רובם היו עטויי זקן וגלימות וחיו ב״גולה״. 

ה״אנחנו״ האלה היו בני כל העדות, ספרדים ואשכנזים, שהמשותף בינינו היה, שכולנו היינו וותיקים. היו לנו שורשים, רכוש, זיכרונות ומורשת ברורה שהתגאינו בה.

ההורים שלנו הכירו זה את זה, את אלה שלחמו אתם שכם אל שכם במאבק להקמת המדינה, וגם את אלה  שרדפו אחריהם בתקופת הסזון.  כולנו היינו קשורים זה בזה בקשרי חברות, דם או נישואין. 

אנחנו הרגשנו שיש לנו גב, גם בתקופות שהכסף לא היה מצוי בשל משברים כלכליים.  והכי חשוב , כולנו דיברנו עברית כשפת אם והכרנו את הקודים, שלא ניתנים לתרגום.  

"הם" לעומת זה הגיעו אחרי מלחמת העולם ובשנות החמישים, לאחר טלטולים בדרכי בריחה, פצועים בנפש ובגוף, סוחבים על גבם פצע ענק. כשהגיעו לכאן, אנחנו, בחוסר רגישות נוראי ויותר מכך בשל בורות, ראינו אותם כ״צאן שהובל לטבח״, שלא נלחם, שלא החזיק בנשק להגן על חיו. לחלק מהסיפורים התקשנו להאמין.  הם לעומת זה השקיעו את כל מרצם להדחיק את העבר, לבנות את חייהם מחדש. עם הזמן, הבנתי שלגבורה יש הרבה פנים.   

כילדה הצחיקו אותי הטרנינגים הכחולים והסרטים הענקיים על ראשי הילדות, אופנה שהובאה מאירופה ולא השתלבה עם הצבריות המחוספסת. תמהתי למראה  הגלימות הצפון אפריקאיות של עולי ג׳רבה או כפרי האטלס, שנראו לי פרימיטיביים. יהודים שנעקרו מסביבתם הטבעית, הושמו בשיכונים מגעילים בצפת, ואנחנו הבטנו בהם ברחמים, או שלא הבטנו בכלל. 

אנחנו עשינו מאמצים להכניסם לכור ההיתוך, לצקת אותם בצלמנו ודמותנו, ״ללמד״ אותם. הם, עשו כל דבר בכדי להפטר מהגלות שסחבו אתם, להתאקלם, להיות ישראלים, לגדל ילדים בריאים בנפשם ובגופם. ואפילו התנכרו לשמות שנתנו להם בהיוולדם ושינו אותם לשמות עבריים למהדרין.

לאט לאט והרבה בזכות משפט אייכמן, המספרים של המיליונים, שתפסו מקום מרכזי בשיעורים ובטקסים על השואה בבית הספר, הופרטו לפנים אנושיות, פנים של שכנים וידידי משפחה.   

שהייתי ילדה, חיפשתי במשפחה שלנו שמות של נספים או פליטים, ולא מצאתי.

באופן אבסורדי ייחלתי לאיזה חיבור אישי ל״אסון שלהם״. אבל האסון הקולקטיבי הכי גדול של המשפחה שלי היה גרוש ספרד במאה ה 15... 

עם הזמן ההבדלים היטשטשו, הוריהם הסתדרו, רובם השתלב במארג העדין של העיר, הם הפכו חלק מהחבר׳ה , רובם היו מה״מקובלים״ והמובילים ותלמידים מצטיינים. עם השנים פגשנו בהם בכל צומת, אקדמי, כלכלי, בטחוני  וחברתי, בולטים בהצלחתם.  אולי גם בזכות המוטיבציה של הוריהם, שהבינו כי ההשכלה היא המפתח להשתלבות והצלחה. ובעיקר החזירו את הכבוד למורשת שלהם, לייחודם,  לתרבותם  ול״גלות״, שהסתבר, שהיתה מפוארת לא פחות מהמולדת שלנו. לא פעם הרגשתי, שחלק מהצלחתם, היתה גם בכדי להוכיח, לנו הוותיקים, כי למרות שנקודת הפתיחה שלהם היתה הרבה יותר נמוכה הם הצליחו ובגדול.

העולם נעשה הרבה פחות שחור לבן, אהבות פרחו וחיברו בינינו ובינם. חברויות נרקמו.

החיים זימנו לי, כמו לרבים, חיבור עם משפחה ניצולת שואה, משפחה, שההגירה היתה חלק ממהותה,  ואחר כך גם עם משפחה של פליטים מעירק שהגיעו לארץ בשנות העשרים, לאחר שהשאירו שם את עברם ורכושם.  

היום, כשנדמה שאין כבר ״אנחנו״ ו״הם״, עדין פה ושם  מבצבץ איזה שריד של כאב, עלבון וכעס כבוש. 

מסתבר שחלקם ״נעלם מתחת לראדר״, ניתק קשר, ולא מוכן להשתתף בחגיגת הנוסטלגיה הגדולה של ״הצפתניקים״, חגיגה שהם לא מעוניינים להשתתף בה.

משהו חמקמק מסתתר בחלק מסיפורים שעולים כאן וגורמים לי מחדש להתרגש, וההתרגשות היא גם  בשל הסיפורים  הפרטיים והאנושיים, של אנשים שהכרתי יותר או פחות, וגם בשל עצב על אותם ימים של ליקוי מאורות.

עולים נכנסים לבית ערבי בצפת. צילום מתוך הבלוג של זאב גלילי.

שלשה ספרים וגעגוע

לאחרונה קראתי שלשה ספרים של סופרים ישראלים. שניים מהם נחשבים זה שנים כסופרים מהשורה הראשונה, והשלישי כוכב עולה ובצדק.

הראשון היה ספרו של א.ב. יהושע "חסד ספרדי".

למרות מאמצי לא הצלחתי לסיימו. סיבוכי לשון ועלילה, רב הנסתר על הגלוי, אבל יותר מכל. משהו בספר לא שכנע אותי. מבחינתי היתה חסרה בו אמת, מין תחושה עמומה שהסופר מזייף, קצת עובד עלי.

סגרתי את הספר  ונתקפתי געגועים לספריו הקודמים של א.ב. יהשע, ל"מר מני",  שקראתי אותו מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, התגעגעתי ל"מסע אל תום האלף" ואפילו ל "מאהב". ואילו  עם "חסד ספרדי" הצלחתי להתגבר על נדודי השינה שלי.

השני הוא ספרו של חיים באר "אל מקום בו הרוח הולך".

 הכתיבה המייגעת הקפיצה את אצבעותיי בדילוג על קטעים ודפים שלמים, ולא נראה לי שהפסדתי משהו בדרך. העלילה הזויה, הקטעים הארוטיים מופרכים, הדיאלוגים שטחיים, והדמויות לא משכנעות. היתה לי הרגשה שחיים באר, החליט לכתוב ספר על פי מתכון לרב מכר. ויצא לו רומן סתמי .

סליחה חיים, אבל גם פה נתקפתי בגעגועים ל"נוצות", "חבלים" ו"לפני המקום".

לעומת שני ספרים אלה, אני רוצה להודות לאשכול נבו, שהחזיר לי את עונג קריאת ספרות ישראלית.

הספר "נוילנד" הוא ספר של מסעות חיפוש, חיפוש במרחב הגיאוגרפי, ובעיקר חיפוש של אנשים בנבכי הנפש של עצמם, מסע חיפוש של אנשים פרטיים אחרי אהוביהם שבמקביל עורכים מסע חיפוש גם אחרי חייהם.

את המסעות הפרטים של הגיבורים  מלווה באופן סמוי מסע חיפוש  קולקטיבי שמצטרף לעלילה. מסע החיפוש של הישראלים, של היהודים, מסע חיפוש של המדינה את עצמה.

אשכול נבו אינו מצטעצע במילים, הדילמות סבוכות וכך גם הגיבורים, אבל הוא מצליח להגיש אותם לקורא בפשטות משכנעת ואמיתית. שפת הכתיבה, האופיינית לאשכול נבו, היא יום יומית אבל מצליחה לגעת בפצעים הכי פתוחים של הישראליות ובשאלות הכי עמוקות של חברות, זוגיות, ואהבה. אשכול נבו לא צריך להשתמש בארוטיקה גלויה ותיאורים מיניים בכדי לשמור על  הקורא, להפך, "שמירת הנגיעה" של הגיבורים, לא תניח את הספר מידכם.

אני מסמנת את הספר הזה כספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב.

ואני כבר מתגעגעת לספרו הבא של נבו.

דודל בגוגול

לא יודעת מה אומר לכם השם פרדי מרקורי.

בשבילי פרדי מרקורי הוא "קווין", ו"קווין" היא פרדי מרקורי. 

ולמרות גילי העתיק, ולמרות שאינני חובבת מושבעת של רוק ופופ, השירים של להקת  "קווין",  מכשפים אותי.

כחובבת אופרה, השירים של פרדי מרקורי הם לדעתי אופרה של רוק. אני יכולה להאזין לשיריו פעם אחר פעם. (אבל בשביל לשמור על שלום בית ,רק עם אוזניות..)

הבוקר כשפתחתי את המחשב ראיתי שגוגל הקדישה דודל מדהים כהומז' לפרדי מרקורי. (דודל זה האיור הקטן שמעטר את הלוגו של גוגל)

אני מזמינה אתכם לדקה וחצי של תענוג .

http://www.youtube.com/watch?v=KX2BQM0D01M&feature=player_embedded

ואם כבר בעניין הדודלים. עוד אחד שגוגל בישלה לנו כהומז' לצרלי צ'פלין. בראבוו!

http://www.youtube.com/watch?v=3NGSU2PM9dA&feature=player_embedded#!

אני מודה ומתוודה שגוגל הפכה אותי למכורה של הלוגו שלהם. מידי בוקר אני מקווה שאולי היום תקפוץ ההפתעה מתוך הלוגו. לרוב ההפתעות אחראי בחור בשם ראיין גרמיק, צעיר אמריקאי חנון למהדרין, שבעיני הוא גאון. 
חלק מהדודלים מותאמים לארץ הגלישה, בפברואר למשל, הוקדש הדודל בישראל  למרים רות מחברת  "מעשה בחמישה בלונים".  מעניין איזה דודלים יש באירן???.  אורך החיים של הדודל הוא רק 24 שעות, אבל חלקם נשמר ביו טיוב. אז אם פספסתי - הפסדתי. 


והרפסודיה האהובה עלי ביותר:
http://www.youtube.com/watch?v=2omuoO_hIbQ&feature=player_embedded#!

"הערב של משה"

מדי שנה בערב יום הזיכרון, עורך הגיס שלי משה, ערב פגישת רעים ושירה בציבור בביתו המרווח שבאשדוד. והוא מוקף במשפחתו , ילדיו, נכדיו ובעיקר חבריו.
משה הוא איש משפחה וחברה חם ונדיב, איש אוהב אדם ודבק בחיים. אבל מה שהכי חשוב למשה הם החברים. יש לו המון חברים אמיתיים, לא וריטואלים מהפייסבוק. וכמו שמשה אוהב את החברים שלו כך גם החברים אוהבים את משה.
משה היה צנחן, השתתף בשחרור ירושלים, לחם בתעלה ב 73' וכשבנו התגייס לצנחנים אני חושבת שהתעקש להמשיך ולעשות מילואים לצד בנו.
את הערב הזה עורך משה כעין מילוי צוואה לא כתובה שהשאירו לו חבריו הנופלים - לזכור את כולם. ובערב הזה, שנערך לזכרכם, מתכנסים בביתו עשרות חברים, שמלווים אותו לאורך כל פרקי חיו, מעלים זיכרונות ושרים.
גם השנה זכינו להשתתף ב"ערב של משה", וכל שיר ושיר שנבחר על ידו, הוא חלק מרקמת סיפור המשלב את חיי החיים עם חיי הנופלים. ובין השירים עלו הסיפורים שמרטיטים את הלב, הסיפור של טייס הקרב אבירם כהן, ושל דורון סמדר, ושל נתן אלבז, ושל לאה סטולר, ושבתאי מנור, האב השכול בעל הקול הנפלא, שחיזק את כולם במילותיו.
אבל משה לא מסתפק רק בזיכרון, הוא איש של חיים, של בנייה, של יצירה, והחזון שלו בא לביטוי גם בערב הזה.
במשך שנים מלווים את הטקס קבוצה של מוסיקאים וזמרים שעלו מרוסיה. טניה ויורי סנדלר, ויוליה ווולרי. לפני שנים משה איתר אותם וטיפח אותם. קליטת עליה במובן הכי ציוני של המילה. והיום החבר'ה האלה הם חלק מהרקמה האנושית העדינה של עירו, ותאמינו לי, למשה יש בזה חלק.
הם שרים ומנגנים את דודו, ובאב אל וואד, ומתרגשים יחד עם כל הקהל הגדול בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה.
בחיבוקו הגדול והאוהב הם הצטרפו לחבורה הענקית של החברים של משה.
והכי חשוב – הם מרגישים שייכים.



ואיך אפשר בלי הקריקטורה היומית של יונתן

http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3838,00.html 

הדקות שבין החול לקודש

תראו, אני לא דתייה, ואת המצוות שאני מקיימת, אני בוחרת. העזר תמיד אומר, שכנראה לא נשב בשורה הראשונה בגן העדן. אבל גם ביציע, קרוב לוודאי, נהייה בחברה טובה.
אך יש רגעים שבהם אני בטוחה בקיומה של השכינה.
זה קורה בכל יום שישי, שעה קלה לפני כניסת השבת, שהאופק הופך לאדמדם, והאוויר מתמלא באור זוהר ומיוחד, שאין דומה לו בכל ימות השבוע.
שקט יורד על השכונה וקדושה במלוא מובן המילה יורדת על ירושלים ועוטפת אותה, בשעה שעוברת מהחול אל הקודש.
באותה שעה העיר חדלה מרעש המכוניות ועשנן, מצריחות התגרנים בשוק, ומהמולת בחורי הישיבה המשננים את תלמודם.
מבעד לשקט שיורד, עולה מדי שבוע, מנגינה הנשמעת מרחוק, מנגינה של שירי שבת או שירי חג. מנגינה המבשרת לכולם, שעוד דקות אחדות תשמע הצפירה המודיעה על כניסת השבת ועל מועד הדלקת נרות.
ברגעים הקסומים האלה אני מדליקה את נרות השבת וצופה מהחלון לעבר ההרים העטופים בוורוד ומרגישה קרוב מאד אל האלוהים.
חג שמח.
הרבה זמן ניסתי לעמוד על מקורה של המנגינה הנישאת באוויר . השבוע הסתבר לי כי הלפרין (זה מהמשקפיים) הוא האחראי על היוזמה של המוסיקה לפני כניסת השבת ברחבי ירושלים.
 תעמוד זכותו לא רק בתועלת שמביא לעיניים, אלא גם לאוזניים. ולנשמה.

"ביותיפול" - הכל חוץ מיופי

אחרי שצברתי שעות גלישה באתרים המנבאים התמוטטות כלכלית , חורבן חברתי, חוסר במזון, כאוס עולמי וקונספירציות של בעלי ממון, הגענו השבוע לקולנוע לראות את "נאום המלך" ובשל בלבול נכנסנו ל"ביותיפול". מקרה? התת מודע כנראה מוביל אותי למחוזות האלה.
הכל אפשר לראות בסרט הזה, חוץ מיופי, לפחות במובן שאנו רגילים אליו.
הסרט מתרחש בברצלונה, אבל יכול להתרחש בכל עיר אירופאית אחרת המוצפת במהגרים מהעולם השלישי. הדבר היחידי שמזכיר שזו העיר הוא הצלליות צריחי כנסיית הפמילייה סקרדה של גאודי על רקע מנופים.
בסרט יש סיפור אישי, נוגע ללב, ריאליסטי וכואב, שמשתלב עם סיפורם של מהגרים עלובים, מחוקי דמות, מנוצלים, שחיים ועובדים בתת תנאים. חיי המהגרים משתלבים ומתערבבים בחייהם של המארחים, הם חודרים לחייהם וקובעים אותם. העוני החולי, הניצול, והמוות היא נחלת כולם ,ללא הבדל. כולם בני אדם.
העליבות של חיי המהגרים עומד לדעתי במרכז הסרט, אבל בסופו של דבר אין פה רעים ואין פה טובים. יש פה קורבנות. יש טורפים ונטרפים שמחליפים תפקידים. החמלה והרוע נמהלים זה בזה. והכל נובע מרצון לשרוד, להעניק לילדים עתיד טוב יותר.
יותר מכל, מציב הסרט מראה מול פרצופה של החברה. לגלובליזציה יש תג מחיר.
בסוף הסרט נשארנו יושבים דקות ארוכות.
וכשיצאנו, כולם השפילו מבט לרצפה.


כן, ושגיאת הכתיב בשם הסרט, אינה  מקרית.

על סמלים וקונספירציות

לאירנים מזכיר הלוגו של אולימפידת לונדון את המילה "ציון". ובשל כך מאיימים להחרים אותה.
מציאת סמלים יהודיים בסמלים מכוננים של העולם המערבי זו לא תופעה חדשה, ובעידן האינטרנט יש שפע אתרים המביאים דוגמאות בלוויית פירושים על קונספירציות של היהודים (עכשיו גם הציונים)המשתלטים על ניהול העולם.
נפלו על הראש?
פראנויאידים?
אולי, אבל לא חדש.
הדוגמא האהובה ביותר על הפרנואידים למיניהם הוא ה"מגן דויד" על הדולר האמריקאי
ומה עם סמל המיחזור?
תשפטו בעצמכם:

 

ועוד על סמלים וקונספירציות – באתר http://conspil.com/

ובלי קשר לקונספירציות, הסמל של אולימפידת לונדון נראה בעיני מכוער, אולי מסמל את העולם השבור והמבולבל של ימינו...

"רוח הזמן"

מה שידוע כבר הרבה זמן לכלכלנים ולמעצבי מדיניות, אבל הם מעדיפים לא לדבר על זה, מתחיל לחלחל גם לעמך כמוני.

השבוע צפיתי ,לא במקרה( הרי בסופו של דבר אנחנו מוצאים את מה שאנחנו מחפשים,) בסרט, שקודם כל מבחינה אסטטית וקולנועית הוא על גבול יצירת מופת.
האמת שכמעט כל דבר שהוצג שם לא היה לי חדש, אך מכלול הדברים ראוי שיעבור הלאה לכל בר דעת.
הסרט קודם כל חושף בצורה פשוטה את הפגמים של השיטה הכלכלית הקיימת. מסביר איך הכלכלה המודרנית מבוססת על כסף. חלק גדול מהעולם עסוק בלייצר כסף וירטואלי בבורסה. כסף שלמעשה אינו קיים במציאות.
למעשה הכסף הוא חוב. חוב שהחברה והממשלות חייבות לבנקים המרכזיים (שהם למעשה בבעלות פרטית ולא ממשלתית) שיוצרים אותו יש מאין, המערכות הכלכליות מבוססות על חוב. חוב הנושא ריבית דריבית התופחת והולכת. מוכר לכם?... אין שום סיכוי שיהיה אפשרי להחזיר את החוב הזה ולכן יש צורך לקחת עוד ועוד הלוואות על מנת להחזירו.  למעשה, היום המדינות שייכות בפועל לבנקים...
על מנת להרוויח כסף בכדי לכסות את החוב, צריך למכור כמה שיותר. החברה המודרנית נכנסה למעגל של צריכה מטורפת, כשהפרסומות והמותגים שוטפים לנו את המוח.
במרוץ מטורף של ייצור היא זוללת את כל משאבי כדור הארץ בכל פה! ומי מאיתנו לא יודע, שהיום כבר לא מתקנים "כי לא כדאי". האמת היא שזה כדאי אבל היצרנים רוצים שתזרוק ותקנה חדש.
שיטה כלכלית זו הנשענת על כסף, שהוא בעצם חוב, יוצרת מעגל קסמים של חברה מכורה לצרכנות, חברה של עבדים מודרניים המוכנים לעבוד בכל מחיר על מנת לשלם את חובותיהם.
חברה שבה יש עניים רבים יותר, שאינם יכולים לרכוש את השירותים הרפואיים החינוכיים והחברתיים הנאותים. עוני מביא תסכול, אלימות ופשע.
הניצול האכזרי של המשאבים הטבעיים, ללא חיפוש ופיתוח אלטרנטיבות רציניות לאנרגיה, משפיע כמובן על כדור הארץ, בקצב הזה כנראה נזדקק למשאבים בסדר של כדור ארץ נוסף על מנת לספק את צרכינו.
הסרט נעשה הרבה לפני המהפכות האחרונות, אבל באופן מצמרר הוא מסתיים בתיאור המהפכה העתידית, שתהיה נגד השיטה. יותר מתמיד הוא ממש בגדר נבואה.
אבל לא הכל שחור. הסרט מציע פתרונות עתידיים מדהימים, אוטופיים, אבל בהחלט מעוררי מחשבה.
ולסיום. הסרט נעשה ע"י תנועת ה"צייזגיטס", תנועה שנויה במחלוקת שעסקה רבות בקונספירציות למינהן. אין לי כל כוונה לאמץ את עקרונות התנועה הזו. הסרט הזה אינו עוסק בקונספירציות, הוא מתאר מציאות.
הסרט הזה משמש מנוף לחשיבה אחרת.
אי אפשר להגדירו כסרט רדיקאלי וחתרני. ועם עליית כוחן של התנועות החברתיות והאקולוגיות אני חושבת שהרעיונות שמביא תופסים את מקומם במיינסטרים.
למען ילדינו ונכדינו אני מציעה לכם לפנות שעתיים ולצפות בסרט הזה. אני  אשמח אם תעבירו את הפוסט הזה לכל מי שאתם חושבים שאכפת לו. וכמובן אתם מוזמנים לכתוב מה אתם חושבים.
בתקווה לעולם ועתיד טוב יותר.
והקישור :
 http://www.zeitgeist.co.il/
כאשר אתם נכנסים לאתר צפו בסרט מספר 3

טרזן, בוק ג'ונס ופאני היל

זווכרים איך פעם, כשלא היה אינטרנט, שאבנו את השכלתנו הלא פורמאלית מחוברות שנמכרו בקיוסק ע"י בית ספר?
היו חוברות שנמכרו בגלוי, כמו " טרזן" , "בוק ג'ונס" ו"חסמבה". אבל היו גם חוברות שנמכרו ליחידי סגולה
"מתחת לשולחן" או ב"שוק השחור", כמו חוברות ה"סטאלג", "הבת של פאני היל" ועוד רבות ונועזות.
החוברות האלו היו בדרך כלל נחלתן של הבנים, דפיהן היו שחוקים ומוכתמים משימוש, והם נקראו בסתר.
אם אחת כזו נתפסה ע"י המורה,(וגם לעולם לא הוחזרה..) היתה זו עילה טובה להורדת ציון ב"התנהגות".
לעתים נערכו גם "ערבי קריאה" משותפים שבהם התכנסו כמה בנים בפינה ב גן העיר, קראו ביחד וכנראה גם פינטזו ביחד.
יחד עם "בוק ג'ונס" ו"רינגו" דהרנו על סוסים במרחבי המערב הפרוע, נלחמנו באינדיאנים, והתאהבנו בבוקרים אמיצים ברחבי הפרארי.
הרבה לפני "הישרדות", למדנו מטרזן מהי הישרדות אמיתית בג'ונגלים.
סיפורים שלא סיפרו לנו אף פעם ביום השואה בבית הספר, קראנו בחוברות ה"סטאלגים" על מחנות כפייה שככבו בהן נשים סדיסטיות ושבויי מלחמה.
שיעורי החינוך מיני בבית הספר החווירו לעומת התיאורים בחוברות "גמד" ו"פאני היל" (היהודייה). לצערי,כשהייתי ילדה, אפילו לא העזתי להחזיקן.
בכתה, שרוב תלמידיה היו עולים חדשים אין ספק שלחוברות היה משקל רב בסיוע לימוד השפה העברית. אולי בזכותן לא היה ילד אחד בכתה, שלא ידע לקרוא או שנתקל בבעיות הבנת הנקרא.
מהחוברות האלה למדנו על החיים האמתיים שלא לא דמו לשום מציאות בעירנו הקרתנית, ו "פוטו רומן" שמחברו כתב כנראה גם את "רינגו", "בוק ג'ונס" ודומיהם, לא דמה לשום ספר שעליו נדרשנו לכתוב יומן קריאה. .
ומי שעדיין מחזיק ברשותו כמה עותקים, יכול  להתהדר היום באוסף ליטררי נדיר.

"סוכן מפוקפק"

יש לי חיבה אוטומטית לאנשים שמבלים את ימיהם בארכיונים בחיפוש אחר  מכתבים ומסמכים ישנים שניצלו מפחי האשפה ומשיני הזמן, ואפילו מרחיקים לארצות ניכר על מנת לפתור את חידת משפחתם.
כל סיפור כזה מרתק אותי, ואני מזדהה באופן טוטאלי עם הרגשות שעובר המחפש.
יש משהו משותף בין כל אותם אנשים המנסים לפתור חידות מעברה של משפחתם. קשה לתאר  את תחושת ההתרגשות במציאת מכתב בארכיון, עליו חתום סבא רבא שלך למשל. אני מאמינה שמי שעבר חוייה דומה יודע על מה אני מדברת.

לעיתים המסע מרתק הרבה יותר מין היעד. כמו בחידה בלשית נאספת עדות ומצטרפת לחברתה ופיסות של פאזל ענקי ומסובך מתחברות לאט לאט. לא תמיד החידה נפתרת אבל מאפשרת לדמיון לצייר תמונה.
לעיתים המציאות היתה הרבה יותר בנאלית ופשוטה.
בביקורי האחרון בספרייה,במקרה, או שלא במקרה, בחרתי את ספרו של יגאל סרנה "סוכן מפוקפק."
בספר מחפש סרנה אחר עקבותיו של בעלה הראשון של אימו. דמות נשכחת בתולדות הציונות. מורה, יזם, הרפתקן, עתונאי, עסקן ומרגל(?). אחד מאלה  שבחשו מאחורי הקלעים של ההסטוריה של ראשית המאה ה20.
מסע החיפוש הופך לסיפור בלשי, המחפש פתרונות גם במרחבי ההסטוריה וגם במרחבי הנפש של גיבור הספר וגם של מחברו. 
הסיפור האישי משתלב בהסטוריה הפוליטית של האמפריה העותומנית השוקעת וכל המעורבים המנסים לנגוס נתח מגופתה הגוססת. כל זה לא מפחית מהמתח ולקורא צפויות הפתעות בסופו של הסיפור.
לכל מי שאוהב ספרים על אנשים, היסטוריה ומסעות בזמן ובנפש. אני ממליצה בחום. 

שביתת השקדיות

השקדיות לא פרחו השנה

לא זכורה לי שנה שבה לא ראינו שקדיה פורחת לפני או אחרי ט"ו בשבט.

מהחלון שלנו אנו רואים כל שנה בעונה זו את הואדי של ליפתא, מכוסה בנקודות וורודות ולבנות, משובצות בתוך הירוק הזוהר של העשב שמכסה את האדמה אחרי הגשם.

השנה אין פריחה, אפילו הירוק של העשב אינו זוהר. בגינה שלנו צומחות שתי שקדיות, עכשיו ענפיהן ערומים. הן הוציאו ניצנים, אך הם קטנים ויבשים.

אנחנו נהנים כל שנה משקדים מתוקים, שכייף לאכול אותם צעירים וטריים היישר מהעץ או לקטוף אותם בשלים וקשים ולפצח אותם. הטירחה של קילופם עושה אותם טעימים פי שבע. השנה כנראה לא יהיו שקדים.

האם בעתיד כשנשיר לילדנו "השקדייה פורחת" נוכל להראות להם רק תמונות של פריחת עץ שקד?

נכון, מסבירים לנו את התופעה ב"חום" של החורף הנוכחי ושל הקיץ שחלף. יש אופטימיסטים המקווים שהשבועות הקרובים, אם יהיו קרים וגשומים, יפריחו אותן.

אבל אני רואה בתופעה משהו נוסף. הטבע מעניש את האדם. על פגיעתו ורשלנותו. על שריפה, ועקירה, וזלזול, וכריתה של עצים.
הטבע מזדהה עם העצים הפגועים, השרופים, והיערות הנבראים ללא איזון.
בדרך כלל הטבע, נדיב, וסולח ושוכח.
אבל אולי הגזמנו?
קישור על התופעה :
 http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4016965,00.html                  

   
 

להציל את כבוד הספר "מאהבה של ליידי צ'טרלי"

אני חייבת להתוודות שאת הספר של ד.ה. לורנס, "מאהבה של ליידי צ'טרלי", קראתי לראשונה רק בשבוע שעבר.

משום מה זכור לי, מימים עברו, שדבק בספר ניחוח אירוטי אסור, וכילדה טובה לא העזתי לקרוא אפילו בסתר. ואחר כך נשכח לגמרי.

השבוע יצא הספר בתרגום חדש של אופירה רהט ואני הורדתי אותו לקורא הדיגיטלי שלי.

הספר נפתח במשפט: "תקופתנו טרגית מיסודה (...) הפורענות התחוללה, אנחנו בין החורבות", וזה לדעתי משפט מפתח להבנתו.

אם חשבתם שמרכז הספר הוא הארוטיקה, אני הולכת להרוס לכם את הכיף. 

הספר צונזר עם הוצאתו לאור בשנות ה30 ורק ב1963 פורסם במלואו (זוכרים, ילדי הפרחים, אהבה חופשית...) וגם אז, לא יאומן, עורר שערוריות.

הספר מתאר בצורה מדהימה יחסים בין גברים ונשים ברבדים גופניים ארוטיים, פסיכולוגיים ונפשיים שאנחנו לא מורגלים אליהם במחוזותינו.

אבל בראש ובראשונה הספר לדעתי, הוא ספר בעל מסר חברתי פוליטי שהתובנות שלו כל כך אקטואליות לימינו למרות שנכתב לאחר מלחמת העולם הראשונה, כמעט לפני 90 שנה.

הספר הוא בראשונה רומן אנטי מלחמתי שמתאר את השברים הפיזיים והנפשיים שהותירה המלחמה באנגליה, הוא מדבר על שינוי הסדר החברתי, ירידת מעמד האריסטורקטיה ועליית המעמדות הנמוכים. צביעות האינטלקטואלים, תיעוש ועיור, בערות ההמונים, הרדיפה אחרי כסף, אהבה, חברות, אמנות ומשמעות החיים או חוסר משמעותם.

 אל תחמיצו – זוהי יצירת מופת!

ופרור קטן לציטוט: " הרדיפה אחר ההנאה היא המחלה של החיים המודרניים"

מכתבו של המאהב לליידי בפרק האחרון של הספר הוא מסמך חברתי שלא נס לחו.

אז חפשו את התרגום החדש, קראו והעבירו הלאה לבוגרים נפשית מבין הילדים שלכם.

וגם אל תלכו לסרט לפני קריאת הספר!

                          

שריפה בהר שריפה בלב

כמו כל עם ישראל גם אני צופה מרחוק על האסון הנוראי, כואבת על ההר, האנשים החיות והטבע שעולה בלהבות ויותר מכל מתוסכלת מההתנהלות של ההנהגה שמפקירה את המדינה ותושביה.

ואני צופה בכל אותם אנשים שביתם עומד לעלות בלהבות והם צריכים להחליט במהירות מה יבחרו לקחת איתם לפני שכל רכושם יעלה באש?

אני לא יכולה להימלט מהמחשבה, מה אני הייתי עושה, מה הייתי בוחרת לקחת? לרוב החפצים בביתנו יש תחליף, חלק גדול מהחפצים המקיפים אותנו נגלה כמיותרים ולא נזכור אותם מחר, אבל מה עם  אלבומי התמונות המשפחתיים, שבהם מונצחים כל שלבי גדילתם של ילדנו, תמונות היסטוריות של משפחתנו. אוסף הציורים של ילדנו שהיו בגן? התלתל הראשון שנגזר מראש הבן שמונח כמו קמע בתיק בד במגירת ארון הבגדים, צרור המכתבים מהצבא, מאהובים, המסמכים שמתעדים את חיינו הרגשיים והמקצועיים, כל אותם מסמכים שהם העדות היחידה של מה שיש לנו.

ואני רואה את האנשים שחוזרים לביתם השרוף וצריכים להתחיל הכל מחדש וליבי בוכה.      

אני חייבת להתוודות כי ההרגשה שלי שהשרפה האיומה ואבדן חיי אדם היא מעין עונש שנופל עלינו משמים, עונש בדמות עצירת גשמים ולהבות שמלחכות את ארצנו, ובכדי להגביר את המכה נשלחה גם הרוח החמה המשתוללת.

אולי זהו מסר ממרומים, מהטבע,  על מה שקורה לעם הזה בשנים האחרונות, על הניכור, האגואיסטיות, על הרדיפה אחר הכסף, הכוח והכבוד , על הפגיעה בקשישים, בנכים, בחלשים, על העושק והשחיתות, על הזלזול באדם , בבעלי החיים בטבע במים, באיכות הסביבה ועל השנאה כלפי החרדים, המתנחלים, המפונים ומי לא,  שנאה שאוכלת אותנו לא פחות מהאש על הכרמל. נכון, לא כולנו כאלה, אך האם אין כל אחד מאתנו חש שבמדינה הקטנה הזו נוצרות להן כמה מדינות? מדינת המרכז - העושר, הנדל"ן, מדינת הפריפרייה , מדינת השטחים, מדינת החילוניים, מדינת החרדים ומדינת הערבים ולאט לאט אנו מאבדים את הדבק והסולידריות שעליו מבוסס החוסן הלאומי.  

ועכשיו שהאש בוערת וברדיו מושמעים שירי יום הזיכרון פתאום יש פרץ של התנדבות, פתיחת הלב הדלתות, וההתנדבות.
ואולי זה המסר, אם אנו לא מתעוררים מהמכות שנחתות עלינו מידי אדם ומידי שמיים, אולי צריך מכה איומה כמו האסון הזה בכדי שנתעורר, שנכבד יותר את זולתנו, את הטבע, את הסביבה ואת האחר נפתח את ליבנו, נתבונן גם מסביבנו בעיקר ניקח אחריות.
אז כאשר אצלנו הנרות דולקים, ומנגד ההר הירוק עולה בלהבות בואי נישא תפילה ונשתדל להיות טובים יותר. אמן.

לאן הולכים החתולים למות?

את החתולים שלנו קבלנו יחד עם הבית אליו עברנו.

כולן היו מעוקרות ודי נחמדות. הן הסתובבו להן בחצר, והעסקה היתה: אנחנו נאכיל אותם והם ישמרו על חצר נקייה מנחשים ועכברים. עם הזמן נקשרנו אליהן ואפילו חשבנו עליהן בכל שמחה משפחתית שהיו בה שאריות בשר.

כשאני במטבח אני כבר רגילה שהחתול "המלכה" יושב על אדן החלון מחייך אלי ומחכה בסבלנות שאנדב לו איה נתח דג או בשר.

חתול "המלכה", הוא בעצם זכר, אך מתוך הרגל אנו פונים אליו בלשון נקבה, כמו לכל חתולינו.

לשאר החתולים אין מדרס כף באדן החלון, כפי שקבע "המלכה".

לפני כמה חודשים הסתבך החתול האפור - לבן בקטטה עם חתולי השכונה וחזר לחצר מלוכלך ונשוך, מאז מצבו הלך והדרדר, הוא ירד במשקל, ולא הועיל המזון הרך שהגשנו לו.

למרות הכל הוא החזיק מעמד. כל יום חששנו שאוטוטו הוא  יתפגר. הוא שרד את החורף, את חום הקיץ הבלתי נסבל, הספיק להשתתף בחתונה שערכנו בחצר, המשיך להתחכך עם חבריו החתולים שאפשרו לו לאכול ראשון מהאוכל שהוגש, וכמעט זכה להדליק איתנו נרות חנוכה.. . מדי פעם הוא נעלם ליום, חשבנו שנפרד מאתנו, אך הוא חזר, רזה ומסכן. מראהו עורר רחמים לעיתים גם גועל במי שלא הכירו.

בשבוע  שעבר שמעתי את "המלכה" מילל בבכי קורע לב. זו היתה בפרוש יללה אחרת, רווית צער, וכאב, לא יללה רגילה של ייחום,  או קטטה, אלא  יללת פרידה. יצאתי עם אוכל לגינה, ה"מלכה" הגיע לבד.  החתול האפור לא הגיע.

"הוא נפרד מאיתנו", אמרתי לעזר, "הפעם זה סופי" .

ואכן, מאז עבר למעלה משבוע והוא לא נראה בשטח, אפילו לא באזור פחי הזבל. שלושת החתולים שנשארו נראו קצת עצובים, אני בטוחה שראיתי כמה דמעות בעיניו של "המלכה", חברו הטוב ביותר.

החתול נעלם, ואני תוהה לאן. לאן הלך למות? מדוע לא רואים את פגרי בעלי החיים הנפטרים? (אנו רואים רק את הנהרגים) לאן הולכות החיות למות??

 

     "המלכה" והאפור בימיו הטובים

  

מתחילה הספירה לאחור! נשאר עוד חודש!!!

אני אני לא יודעת מה קורה לכם בחודשים נובמבר דצמבר,כשהשמש מגיחה מאוחר והחושך יורד כבר בארבע וחצי, עלי משפיעים הימים ההולכים ומתקצרים בדכדוך הולך וגדל.

אמרו לי להתחבר עם הטבע ולא ללכת נגדו ואכן אני קמה עם השחר המאוחר ומשתדלת ללכת לישון עם הציפורים. 

החל מסופו של אוקטובר אני מחכה לתאריך 21 בדצמבר, מיום זה ואילך הימים הולכים ומתארכים  וככל שהאור גדל בחוץ, הוא גדל גם אצלי בפנים.

המחזוריות הזו לדעתי גם קבעה כמה אירועים מכוננים בהיסטוריה שלנו ושל העמים.

חשבתם למשל מדוע  נס חנוכה אירע דווקא בחודש כסליו, שמקביל לתקופה בין היום הקצר ביותר לבין תהליך התארכותו? נראה לי שאפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו החליט שזה תאריך מתאים לנס, וארגן לנו חג  יציאה מהדיכאון. הדלקת הנרות ההולכים ורבים הם  ההוכחה!  אפילו שמאי הקפדן לא יכול היה ללכת נגד הטבע.

חשבתם מדוע נקבע יום הולדתו של ישו לסוף דצמבר, הרי לא היה רישום תאריך לידה מדויק בדיר בבית לחם. קבעו מה שקבעו, כי ביום זה בני האדם התחילו לראות את היום מתארך. וכנראה שתאריך לידתו של "בן האלוהים" הותאם לטקסים שכבר היו קיימים אצל העמים הפגאנים שחגגו סביב היוםהקצר בשנה.

דתות נוסדו ונפלו, עמים קמו ונעלמו, וחגים לבשו ופשטו צורה,  אבל  תמיד, לאחר ה21 בדצמבר,היום החל להתארך.  

אז בחנוכה, עם הדלקת הנרות אני שרה שיר הלל למכבים ולנפלאות השם, אבל בעצם השמחה האמיתית שלי היא שמתאריך זה האור שבימינו הולך וגדל!  

מישהו מתהפף בקברו

מדי פעם שולח לי האחיין שלי,מושיק, שיש לו עין רגישה וכישרון צילום, תמונה שיכולה להיות נושא לשיחה.

אז אני משתפת אתכם בתמונה ששלח לי.

השלט "רחוב טרומבלדור"  מתנוסס בגאון על אחד הבניינים ששופצו ברחוב.

מישהו החליף את הפ' בב'. – למה? אולי טעות.

אבל הטעות המשיכה להתגלגל במחלקת השילוט, או השד יודע איפה, ואף אחד לא שם לב וגם לא תיקן!

אח יה אחי, יוסף טרומפלדור , הקרבת את ידך למען הציונות.

אח יה אחי, יוסף טרומפלדור, אחרי 90 שנה הפכת לטרומבלדור , האם זה אות לסוף הציונות?

תשפטו בעצמכם

         

נקמת הורדוס

אהוד נצר היה מורה שלי באוניברסיטה. איש מדהים, חכם, צנוע דבק במטרה. ופרופסור בעל הישגים מרשימים בתחום הארכיאולוגיה והאדריכלות של ארץ ישראל.  

אהוד נצר חיפש במשך 35 שנים את קברו של הורדוס, הוא עמל שנים בכדי לפתור את אחת התעלומות הגדולות שהעסיקו את הארכיאולוגים בארץ ובעולם. ללא לאות, בסבלנות הפך אבן אחר אבן, רגב אחר רגב. כמו שחיפשו לפניו ארכיאולוגים אירופאים את קברי הפרעונים במצרים.

לשליטים המגלומנים האלה היה חשוב להסתיר את מקום קבורתם ובנוסף למחילות הסתרים והלבירינטים שהגנו על מקום קבורתם, הם גם הטילו קללות על אלה שיעזו למצוא את הקברים ולפתוח אותם.

אהוד נצר מצא וחשף את קברו של הורדוס, מלך היהודים, האכזר, המגלומן, שבחיו הרג את כל קרוביו.

אהוד נצר נהרג בשבוע שעבר בהרודיון, מעד מפיגום. מוות סתמי ומיותר.

ואני חשבתי לרגע, שאולי הורדוס בעצמו היה שם ודחף אותו מן המעקה אל מותו. 

אילו דברים אני מקווה לעשות לאחר גיל שישים

לעשות בייבי סיטר לעוד הרבה נכדים.

לזכות לקרוא את כל הספרים שארצה, בספר אלקטרוני.

להתגבר על הפחד ולעשות צניחה חופשית.

ללמוד איטלקית.

לעשות מסע לאורך שביל חוצה ישראל.

לפרגן לעצמי ולקנות מצלמה טובה.

לקנות בהזדמנות דירה סמרטוטית במחיר מציאה, שתוך זמן קצר יכריזו עליה "פינוי בינוי".

לכתוב את הבלוג שלי  באחד העיתונים האלקטרונים.

לכתוב ספר על כל הסיפורים האמיתיים והדמיוניים ועל כל האנשים והנשים המיוחדים והרגילים,

ששמעתי מפי בני המשפחה על בני המשפחה.

חופשה בכרתים

חזרנו מחופשה משפחתית בכרתים עייפים ומרוצים.

כל כך עייפים שאין לי חשק לכתוב, אז אני שולחת לכם כמה גלויות:

 כמה פינות חמד בכפר שבו התאכסנו

 

האי ספינלונגה, "אי המצורעים"

 בקרוב אצלכם!

ספסל השידוכים

בטיילת שמתחת לביתנו ניצב ספסל. פעם הוא היה לבן, עכשיו העירייה החליפה אותו לירוק.

הפינה שבה ניצב הספסל משקיפה על הנוף, והחצר שלנו משקיפה על הספסל.

תנועת המטיילים בטיילת דלילה וכנראה זו הסיבה שהספסל משמש מקום מפגש לזוגות. רובם חרדים וחלקם "חרדים סרוגים" יש אפשרות לשבת ולדבר בנחת, ואין "סכנת ייחוד".

בדרך כלל אחד מהם מגיע ראשון, ברוב המקרים זו הבחורה. היא יושבת, מביטה בנוף ומחכה. קורה שהיא מחכה ומחכה והוא לא מגיע, היא מביטה בשעון. אחרי עשרים דקות מסתלקת.

פעם משהיא חיכתה והלכה. דקותיים אחרי שהלכה לה, הוא הגיע בריצה. חיפש, נראה שהתאכזב.

אמרתי לו: היא הרגע עזבה, חיכתה לך. אמר : תודה.

פעם הוא הגיע לפניה, חיכה וחיכה עד בוש.  

תמיד הם שומרים "מרחק נגיעה", בד"כ הוא מדבר והיא מקשיבה. לעיתים הם שוהים כמה רגעים ומסתלקים, אולי חשים שזה לא זה, ולפעמים נסחפים בשיחה כמה שעות וחוזרים למחרת.

זוג שמגיע יותר משלש פעמים, אני כבר יודעת. בקרוב חתונה, ואני מרימה כוס לחייהם.

יש גם בחור שלא נראה דתי, מגיע על אופניים, לבד, הוא גבוה וחסון שערו ארוך סנדלי קרוקס. עיניו נוגות. הוא יושב, מביט בנוף, מוציא כיפה וטלית מתרמילו מתכסה בה ומתפלל בדבקות. אולי מחכה לשידוך המיוחל.

אני מניחה שעל הספסל הזה נרקמו עשרות שידוכים. יתכן שלאחר כמה שנים חוזרים הזוגות לספסל בלוויית ילדיהם והם מחליפים ביניהם חיוך שובבי.

חג שמח! ולחיי השידוכים שבדרך.

"התנשאי לי??"

וחוץ מזה, תגידו ,גם לכם נמאס לכם לראות את בר רפאלי ונועם מזמרים באין סוף פרסומות ומשתלטים גם על הבלוג שלי???