שמחת היגון של אריה מרזר

צפת משכה אמנים כבר משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. לאחר קום המדינה והפיכת הרובע הערבי הציורי ל"קריית האמנים" החלו להגיע עוד אמנים שהוקסמו מנופיה ומאווירתה של העיר. כמעט כולם כמו חבריהם מחוץ לצפת, בחרו לאמץ את ה"אמנות הציונית" שהתרכזה בנופי הארץ, באור המקומי, ומאווירתה הרומנטית של צפת והכפרים הערבים סביבה. במהלך השנים לא מעט מהם התמסרו לקסמי האמנות המודרנית והפוסט מודרנית כראייה להפיכתה של החברה הישראלית "לנורמאלית".

אריה מרזר נולד בשנת 1905 למשפחה חסידית בפולין. הוא סיים את האקדמיה לאמנות בוורשה והמשיך לפריז שם זכה להצלחה עוד לפני השואה. הוא התקרב ל"אסכולת פריס" שלה השתייכו קבוצת אמנים יהודים שהתרכזו בתיאור חיי העיירה היהודית והושפעו מהסגנונות החדשים באירופה בתקופה של בין שתי מלחמות העולם ויצירותיו הוצגו בתערוכות רבות.

בשנת 1945 הצליח לברוח מאירופה שם נספתה כל משפחתו הגדולה ובצפת השתקע בעיצומה של מלחמת השחרור. לאחר המלחמה קבע את ביתו בקריית האמנים. ובחר את המתכת כחומר הגלם העיקרי של יצירתו

עבודת ריקועי מתכת היתה נפוצה בעבר, השתמשו בה להכנת ריקועי חנוכיות גביעים ותשמישי קדושה וכן גם תמונות מרוקעות של המקומות הקדושים בארץ וקברי האבות. כל אלה היו נפוצים בבתי היהודים. מרזר בסגנון המיוחד לו השתמש בטכניקה דומה בריקועיו אך הפיח בה חיים וייחודיות.. בסצנות של עבודותיו הוא מתאר את העיירה היהודית וחסידיה כפי שזכר אותה מנערותו, והן נפגשו עם המראות שראה בבתי הכנסת החסידיים בצפת. העממיות היתה נר לרגליו של אריה מרזר. עממיות פשוטה ונאיביות, מקורות יצירתו היו שירים וסיפורים יהודיים ידועים וגם הטקסים היהודיים המסורתיים כמו הבדלה, מלווה מלכה ריקודי חסידים וניגוני כליזמרים . צפת ואנשיה סיפקו רקע למרבית עבודותיו. אבל למרות הכל, ברבות מהן נשקפים גם עצב וגעגועים לעולם שנחרב.

למרות שעבודתו זכתה להערכה ופרסים, מרזר נמנה על קומץ אמנים ישראלים שהתעקשו לייצג את זיכרונות העיירה, ורובם נדחו בישראל לשוליים, גם אם נמנו בזמנו עם הבולטים ביוצרים היהודים בעת החדשה כמו יוסל ברגנר
אריה מרזר נפטר בצפת בשנת 1966.

שלא בצדק אריה מרזר כמעט נשכח מעולם האמנות, אין הוא מוצג בתערוכות וכמעט וכמעט לא נמכר במכירות פומביות. לאחרונה הוא נכנס לדף המידע של מוזיאון ישראל. לדבריו של גדעון עפרת, חוקר אמנות ישראלית, שהקדיש למרזר וליצירתו פרק בספרו, קרה למרזר מה שקרה לעולם היהודי פולני כפי שהוא עצמו היציג: היא נמחתה.

גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל היהדות כדימוי באמנות ישראל.

הצילומים באדיבות מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל:

https://museum.imj.org.il/artcenter/newsite/he/gallery/?artist=%D7%9E%D7%A8%D7%96%D7%A8,%20%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94&list=%D7%9E

למי צלצלו הפעמונים

הפנס נשאר בלי מנורה.
מגדל הפעמון הצנוע של הכנסייה היוונית נשאר ללא הפעמון.
הפעמון הועבר לכנסייה בגוש חלב.
התושבים התפזרו לכל עבר.
במקומם הגיעו אלה שגורשו מארצם ומבתיהם והגיעו למולדת עליה חלמו 2000 שנה.
רבדים רבדים של היסטוריה אנושית צופנת צפת, חלקם גלויים לעין וחלקם צפונים.
צפת קבלה ספר עב כרס . אל לנו להשליכו למכולת מיחזור הנייר.

כיפת החמאם ליד מלון רימונים, המבנה שימש משנות החמישים כגלריה של האמן משה ציפר שחי ועבד בצפת.

ציפר היה דמות מפתח בפיסול הישראלי בעיקר בשנות ה-50. עבודתו התאפיינה במודרניזם רך ושמרני ששלט בפיסול הישראלי וחותמו ניכר בפסלים ובאנדרטאות. ציפר פיסל באבן, בעץ ובברונזה.

את הגן, והגלריה על פסליהם ברחוב סמטת ט"ו ציוו הזוג ציפר לעיר צפת ותושביה ולהנאת הכל. את הדירה הקטנה הצמודה לחמאם הועידו לשימושם של אמנים אורחים אשר ברצונם ליצור במקום לתקופות קצרות. כיום המקום נטוש ושוררת בו עזובה.