כרוניקה של מעבר דירה

לא מעט דירות עברתי ובכל מעבר עולה מספר ארגזי הניירת. 

בימים אלה אני עושה סדר ומיון. אחרי הבגדים, הנעליים, כלי מטבח ושמונצס אחרים הגיע תור הניירת. אם אדחה את זה לרגע האחרון אין ספק שאסחוב איתי  את הכל, ושוב יצטברו ערמות של תמונות ניירת  ואין סוף מסמכים. 

את כל החומרים שצברתי בשנות שרותי במשרד החינוך, כבר מסרתי מזמן ודי בשמחה.  

את כל הקלסרים, הסיכומים של לימודי התואר השני גם כם מסרתי/ גרסתי וכו׳, אחרי שהגעתי למסקנה שגם אם ארצה לחזור לחומרים, יהיה הרבה יותר נחמד לעשות את זה בספרייה. ועם יד על הלב, אני לא מאמינה שאקרא אי פעם את כל סיכומי ההרצאות שרשמתי בדבקות. 

ואז הגיחו ממעמקי התיקים ספרי מחזור של כיתות שחינכתי, מכתבי תודה מתלמידים, תמונות של תלמידים שלימדתי לפני 30 שנה, וקלסר של מכתבי המלצה ותודה. 

לרגע התפתתי להמשיך ולשמור עליהם, אבל אחרי דקה חשבתי לעצמי, מתי לכל הרוחות אני מסתכלת על ספרי מחזור האלה? דפים שלמים של תמונות והגיגים של נוער מתבגר שכתב ברצינות שטויות על עצמו. למי אני  צריכה להציג את כל מכתבי ההמלצה התודה והערכה? . ואני מתכוונת לשחוט (לגרוס) עוד פרה קדושה...

בסופו של יום ארגנתי ארגז ענקי ושמתי בתוכו ספרי מחזור, עשרות מכתבי המלצה ותודה, תמונות נוף בנאליות מטיולים לחו״ל, תעודות על אלף ואחת השתלמויות שעברתי שסייעו לי לקבל תפקיד זה או אחר. אוסף של סטיקרים מהבחירות של שנות התשעים, ( ״העם עם הגולן״. זוכרים? ) ועוד אלפי צטעאלך ששמרתי למזכרת. את הכל שמתי בצד. בשביל המצפון, רגע לפני שאני שולחת הכל לסל מיחזור הנייר.

עשרות ציורים שלא זכו לתהילה,פרי עבודה בחוגי ציור, הנחתי ע״י הפח השכונתי ולהפתעתי כולם נעלמו.  

למרות הכל, כל חיי אמשיך כנראה לסחוב צילומי רנטגן עתיקים, פוליסות ביטוח, אלבומי תמונות, צרורות של מכתבים מהתקופה שלפני הסלולרים והמיילים, ציורים של ילדי מהגן וכמויות עצומות של ספרים. 

במידה מסויימת נפרדתי מעצמי. לפחות  מזו שהיתה עלהמדפים ובתוך הקלסרים. מחקתי זהות שלוותה אותי רוב חיי. 

לאט לאט, חיי נארזים בתוך מחשב שהולך ונעשה קטן יותר ויותר. 

בלחיצת כפתור הם עלולים להמחק או להקבר באיזה ״ענן״ שאף אחד לא יוכל למצוא אותו כי הסיסמא תלך לאיבוד...  

ולמרבה הפלא, אני  מרגישה עם זה נפלא!  

אל תסרגי לו סוודר

אמא שלי שהיתה סורגת מדופלמת, הזהירה אותי, מאז שהייתי בת חמש, שלא אעיז לסרוג סוודר לחבר.

סריגת סוודר לחבר, היא מתכונת בטוחה לפרידה, כך על פי המסורת שעברה מאם לבת בעדה שלה. 

מאז הצלחתי להפרד מכמה חברים ומבעל, גם בלי לסרוג להם סוודר, בעצם לא סרגתי בכלל. לא לחבר לא לבעל לא לילדים ולא לעצמי. 

לפניי שבועיים החלטתי, שעל ההימלאיה כנראה כבר לא אטפס, אבל בלי לסרוג איזה כובע אני לא עוזבת את העולם הזה.

קניתי חבילת צמר, צלצלתי לאמא והיא, למרות חוסר האמון המוחלט ביכולתי, נתנה לי הוראות סריגה, עין אחר עין, כאילו לא עברו שנים מאז אחזה מסרגה.  

בנוסף לכל היא שלחה לי את כל אוסף המסרגות שלה שמחכות כבר שנים ליורשת המתאימה. 

אוסף מסרגות שסרגו אלפי סוודרים, כובעים מכנסיים, בגדי תנוקות שמיכות וצעיפים שאם היינו מכנסים  אותם יחד, אני בטוחה שהיינו יכולים למלא את "המשביר לצרכן". מה שנשאר מהסוודרים הם רק הזכרונות וכמה תמונות בשחור לבן, שבהן רואים את צמד האחיות בסוודרים זהים שהיו צבעוניים לתפארת. 

הכובע שיצא לא רע, עשה לי חשק לסרוג אפודות לנכדים. אבל מי רוצה היום בגדים סרוגים? הכלות של היום הן מעשיות וכל בגד שאינו נכנס למכונת הכביסה הוא פסול שימוש.  למרות הכל ניגשתי למלאכה . האפודות שסרגתי  הזכירו לי את האפודות של הילדים בכתה ג׳ שהאמהות שלהן לא היו סרגניות מדופלמות כמו אמא שלי.  

היום אני מתעדת כל דבר וכמובן גם את האפודות המיותרות, אז אולי צילומים צבעוניים ישארו, אבל כנראה שאוסף המסרגות המפואר של אמא, עדיין לא מצא את היורשת הנכונה.   

   

עוגיות חומות ושמחות ביום גשם

הנכד שלי ביקש: ״ סבתא תעשי לי עוגיות חומות״ 

מהו המתכון לעוגיות לנכד?  חוץ מהמרשם המופלא ומופחת השומן שמצאתי באתר ״ביסים״, הכי חשוב להוסיף קצת שמחה למתכון.

אז פיניתי לי שעה  בבוקר גשום ,שהעזר לא בבית. 

שמתי דיסק של פרדי מרקיורי בפול ווליום, ( חשוב גם שהשכנים לא יהיו בבית), 

ואז התחילה החגיגה.

לצלילי השיר " don't stop me now" ו"רדיו גאגא", כשהרעמים מחליפים את הבאסים והברקים מוסיפים פירוטכניקה ,  בחשתי וניפיתי וערבתי וטעמתי ובעיקר קיפצתי וריקדתי, כשפרדי מעודד אותי במלוא המרץ. המוזיקה והקצב נכנסו לעוגיות שגם הן התחילו לקפץ להן בתנור.   

אז לאורך דיסק אחד הצלחתי להכין גם עוגיות וגם בראוניס. את הטעימה של העוגייה הראשונה שיצאה מהתנור עשיתי כשמרקיורי, ומונסרט קבייט  כמעט סיממו אותי עם הקולות האלוהיים שלהם בשיר  Golden boy מתוך ״Barcelona" .

את מרקיורי וקבייט תמצאו בכל חנויות הדיסקים המובחרים, וגם ביוטיוב; אבל עדיף להאזין לשני הענקים האלה מאשר לראות.

כי פרדי מרקיורי הוא אתלט בעל פרופורציות מושלמות ואילו קבייט היא הר אדם ונראית כמו אמא שלו.

אז במקרה הזה עדיף משמע אזניים מאשר מראה עיניים.

את המתכון לעוגיות המוצלחות תמצאו באתר ״ביסים״, אבל אל תשכחו להוסיף להם שמחה. 

טיפ משלי הוא השימוש בכף המדידה העגולה שעזרה לי לעשות עוגיות אחידות וחמודות. 

אז זהו, עכשיו אני שמה את אלבום ההופעה של Qween באיצטדיון וימבלי...ועוברת לספונג׳ה.

הקישור לעוגיות:

http://bissim.com/2011/12/05/chocolate-oats-cookies/

והקישור ל״ברצלונה״ : 

http://www.youtube.com/watch?v=FqhpUfkfODI

נשים מודרות, נשים מהודרות ונשים משוחררות.

או. קיי, הנשים כנראה תנצחנה במאבק על זכותן לשבת היכן שהן רוצות. 
 גם לי יש חלק במאבק, אמנם בלי עתונאים ותקשורת, אך לא פעם נפנפתי מעלי איזה אברך חצוף שניסה לדחוף אותי אחורה באוטובוס, בקו ירושלים צפת. ואני גאה לספר שראיתי גם נשים דתיות שעושות את זה. 
אבל מקומן של הנשים, לדעתי ,לא יקבע רק על פי מקומן באוטובוס.
כל זמן שנשים מוכנות למלא את שדיהן בסיליקון, לעיתים גם בגיל צעיר, על מנת לרצות את ״טעמם״ של הגברים - הפסדנו.
כל זמן שנשים הורסות גבן בטיפוף על נעלי עקב מרקיעי שחקים - הן לא שונות מהנשים הסיניות שרגלהן נקשרו ע״י אימותיהן, שהתאמצו לרצות גברים, שכפות רגלים מצומקות גירו אותם.
כל זמן שנשים מותחות פנים, מנפחות שפתיים, מצרות ירכיים ומענות את עצמן בשלל ניתוחים מיותרים -  הן לא מקבלות את עצמן, הן לא אוהבות את גופן, הן חושבות שהן לא מספיק טובות או לא מספיק יפות.  
כל זמן שנשים נכנעות לצו אופנה משונה ולא נוחה, שמוכתבת על פי רוב ע״י מעצבים שונאי נשים - הן שונאות את עצמן. 
כל זמן שנשים תסתובבנה חצי ערומות במקומות העבודה, תתבענה כבוד מהסביבה, ותצרחנה שזכותן להתלבש כרצונן - הפסדנו.
כל זמן שנשים לא מוחות על הצגת נשים גונחות בעירום כדי לקדם מכירות - הפסדנו.  
הדרך במאבק לקבלת שויון ולכבוד תתחיל רק כאשר נקבל את עצמנו כמו  שאנו, יפות בנוחות שלנו, לבושות על פי טעמנו, גאות במשקל שלנו, בגוף שלנו, בציצים הטבעיים שלנו,  ובסימני הגיל שלנו. 
לדעתי, רבים הגברים שעשו כברת דרך גדולה משלנו.
הם למדו לקבל את הרגשות שלהם, הם למדו שאפשר לבכות, הם לא מתביישים לחתל תינוקות או להחליף את נשותיהן בעבודות הבית. הם מקבלים את עצמם כגברים, גם אם הם אינם מאצ׳ו גברי מחוספס ושרירי. וגם אנו הנשים, למדנו לקבל אותם כאלה.
במקום המכובד שלנו אנו נזכה, כשנדאג לבריאותנו, שנשתחרר מהכבלים של שטיפת המוח שעושות לנו הפרסומות, המנתחים הפלאסטים, צווי האופנה והמרוץ אחר הנעורים, ונתחבר לאישה האוטנטית והמיוחדת שנמצאת בכל אחת מאיתנו.
בואו ונראה לכולם, ובעיקר לעצמנו, שאנו יכולות להיות נשים סקסיות, יפות ומטופחות, עם כל מה שהעניק, או החסיר מאתנו האל.  
נראה אז, אם מישהו יעז לדחוף אותנו לספסלים האחוריים.

הכבלים האמיתיים של הנשים

בכל פעם שהעזר שלי  מרים את תיק היד שלי הוא משתאה מדוע הוא כה כבד. 
אבל כולם יודעים, שבתיק שלי אפשר למצוא את כל מה שצריך אילו הלכתם לאיבוד במדבר, או חלילה אם תפרוץ מלחמה.
יש בו מפתחות, סלולרי, משקפיים לשמש ומשקפיים לקריאה,  וארנק גדול עם כל הכרטיסים שאספתי בימי חיי, הרי לעולם אי אפשר לדעת מתי אדרש לשלוף למשל את כרטיס חברותי בתנועת הצופים,  ויש בו ארנק לכסף קטן לשימוש שוטף. יש בו תיק איפור, שאמנם איפור אין בו, אבל יש בו כמה אקמולים, וטיפות עיניים, וקרם ידיים, וקרם הגנה מהשמש, ושפתון צבעוני ושפתון ליובש, וג׳ל אלכוהול לחיטוי הידיים, וכיסויי אסלה, ועניינים היגיינים לאישה, וכלי תפירה באריזה מינייטורית, על כל צרה שלא תבוא, ומסרק כמובן.
ויש בו כלי כתיבה, ויומן, וספר טלפונים ומצלמה, כי מי יוצא מהבית בלי מצלמה בימינו, ואיך אפשר בלי בקבוק קטן של מים. אני מניחה שיש עוד כמה חפצים חיוניים ששכחתי מקיומם וטבעו במצולות תיקי.
בקיצור, לפחות ארבעה ק״ג של ציוד חיוני, ששום אישה ממוצעת לא מעיזה לצאת מהבית בלעדיו.   
בזמן האחרון, אני שוקלת להחליף את תיק היד שלי בעגלה עם גלגלים. לא, אני לא מתכוונת לנסוע לטיול בעולם, אבל כל נסיעה לנכדים, דורשת לוגיסטיקה לא פשוטה.
בנוסף ל״משלוחה״, שבדרך כלל נארז בצידנית קטנה, אני כבר לא מסוגלת לעזוב את הבית ללא תחנת התקשורת הניידת שלי. לציוד החיוני התווסף גם האייפד, וזוג אוזניות משובחות ודי גדולות כי הקטנות האלה שנכנסות לאוזניים ממש מציקות. ואני לא שוכחת לדחוף גם את הmp3, כי שם השירים הכי שוים, ועל המצלמה אי אפשר לוותר כי התמונות של האייפד לא משהו. וזה עוד לא הסוף כי לכל מכשיר יש גם ציוד נילווה: מטען לסלולרי, כבל לאייפד, מטען למצלמה, ועוד כמה בטריות קטנות, שיהיה. 
בקיצור לאישה המודרנית והמשוחררת של ימינו, בנוסף לעול הקריירה , הבית , הילדים, נוספו עוד כמה ק״ג של פלאסטיק וכבלים. 
אז כנראה הנצחון האמיתי לשויון בין המינים יגיע, כשאני וחברותי נפגש עם הנכדים בגינה, שאנו מצויידות רק בארנק קטן שנדחף לכיס האחורי של הג׳ינס וסלולרי זעיר שיודע גם לכבס.

נ.ב, נראה את הגאון שימציא/תמציא את האפליקציות שיחליפו את כל החומרה הזו....

החיים כאפליקציה

עד לפני שלשה חדשים חשבתי שאפליקציה היא השם של הקישוטים האלה בעבודת יד שמוסיפים על הבגד, וברוך השם יצאו מהאופנה. אבל מאז שהתחיל הרומן של עם האייפד, גיליתי שהעולם עומד על ארבעה  דברים: אייפד, אייפון אייטון ואפליקציה.
אז אם נחזור להתחלה, את האייפוד שלי בעצם החרמתי מהעזר, שקבל אותו כמתנת ראש השנה מחברים טובים. לא היה קשה לשכנע אותו עד כמה הצעצעוע הזה מיותר, ולא נחוץ לאדם רציני כמוהו, וכמה הוא נחוץ לסבתא בלוגרית  בדרכים.
ואכן, מאז אני לא נפרדת ממנו, (מהאייפד), שלא לדבר עד כמה נחמד להיכנס אתו למיטה; עליו גם  אפשר לומר, שכמה שיותר קטן ,יותר טוב.
כמלווה צמוד ונאמן, אי אפשר שלא להקדיש לו כמה מילים.
אם בעבר החרמתי כל בגד שעליו התנוסס לוגו של חברת הבגדים, בתירוץ שאני לא מוכנה לפרסם מותג ועוד לשלם על כך מחיר מופקע, עכשיו על כל מייל שאני מוציאה, יש תוספת שמודיעה לכל המכותבים ״נשלח מהאייפד שלי״ , ללמדכם, שכותב המייל הצטרף למועדון האקסלוסיבי של צרכני אפל. סמל סטטוס. 
מסתבר שהאייפוד גם יודע בדיוק איפה אני נמצאת, מה שמעורר שאלות נוספות מה הוא עוד יודע עלי ולמי הוא מעביר את המידע.
חוץ מזה, שתדעו לכם, שיש לאייפד חיים משלו, ובמיוחד למתקן השגיאות האוטומטי שלו, שתפקידו העיקרי הוא לשגע את הכותב. באיזו חוצפה הוא תיקן כמעט כל מילה שכתבתי, ברזים הפכו לברגים, פנסיה הוא  הופך לכנסייה, ולא תאמינו, הוא לא מכיר את המילה מיילים, והכי מעצבן, שהוא לא פעם מתעקש להשאיר את התיקון שלו. 
הילדים הזדרזו להעלות לי שלל אפליקציות חינמיות שעד עכשיו אני לא מבינה בשביל מה צריך אותן. והנכד שלי מדבר עם איזו  דמות מצוירת  שחוזרת בקול מעוות על כל מילה שאומר, אני מניחה שהגה אותה גיק צעיר, שהרוויח עליה הרבה יותר מסך הפנסיה הממשלתית שלי. 
אבל בסופו של דבר. עם האייפד אתם לא זקוקים לשום דבר נוסף, אתם יכולים להכניס בו את הספרייה שלכם, את האלבומים, את כל אוספי המוסיקה שלכם, אתם לא זקוקים לעיתונים ולא לטלויזיה ולא למצלמה,יש בו אפליקציות לכל דבר החל מאפס׳ שסופרת את הקלוריות היומיות שלכם, וכלה באפס׳ שתחשב לכם את ההשקעות ואת תוחלת החיים של הנכדים שלכם. שלא לדבר שאתם יכולים לדבר ולראות כל המכרים שלכם מכל מקום.
הכל כמובן כמה אתם מוכנים להשקיע, כי מתברר שהאפליקציות שיכולות להביא לכם תועלת אמיתית עולה קצת כסף. בקיצור משאבת כסף.
אגב, הספר שעומד ראשון ברשימת הבסט סלר של אפליקציית הספרים, הוא ספר ההפעלה של האייפד... 
יתרונו הענק של האייפד שבכוחו לפתור את בעיית הדיור, כי חוץ ממטבחון, ספה ואייפד אתם לא זקוקים לשום דבר אחר.
אז זהו חבר׳ה, תתקדמו, בקרוב, כולנו אייפד מהלך!
כן, עוד משהו, הצעתי לילדי, שלתינוקת העתידה להוולד, יקראו אפליקציה. 


בקישור הבא, אפליקציה לחיים, במכונית משפחתית:
http://www.youtube.com/watch?v=bxTa9mjRfnk&feature

ארמון בקינגהם זה כאן.

אם חשבתם שרק נסיכות אירופאיות עם דם כחול, נראות כמו מלאכיות בחתונות של קרוביהן, אז טעיתם.

אתם לא צריכים להרחיק מעבר לים, אתם רק צריכים לארגן לכם הזמנה לחתונה של חב"דניקים ויתברר לכם שהשושבינות בחתונה נראות לא פחות מלאכיות ונסיכותיות  מאלה שהיו בחתונה של הנסיך והנסיכה וילייאם וקייט.

יש להניח, שבבית המלוכה הבריטי, כל שמלה של שושבינית עוצבה על ידי מעצב על, ועלתה כמו תקציב שנתי של "כוילל" של חב"ד. השמלות של החבדניקיות הן בהחלט ברות השגה גם למשתכרי שכר מינימום ושוכני אוהלים.

אז איך זה עובד?

המוח היהודי מוצא פתרונות לכל, במיוחד כשמדובר בנשים, שהן היזמיות והמנוע, שעומד מאחורי כל גבר חובש כיפה.

גם אתם יכולים לארגן לכם, די בקלות, חלום לערב אחד. במחיר שווה לכל נפש, תוכלו להלביש גדוד של ילדות , בסדרה של שמלות תואמות!

נכון , יחד עם החלום הנסיכותי תצטרכו להיפרד גם מהשמלות, אבל הצילומים של הנסיכות הפרטיות שלכם  יישארו לכם לעד. וחוץ מזה, הרי החתונה הבאה כבר בפתח... 

וטוב מראה עיניים:

                  וזה האתר להגשמת החלומות  : מתוקות - שמלות שושבינה

צילומים: מושיק קולטון
הדוגמניות: שמות חסויים. 

אני אהיה שם! מזמינה גם אתכם.

לפני הרב הרבה שנים, שהייתי קצת יותר מילדה, פנטזתי לעצמי שאני מתחתנת עם הנסיך צ'רלס, בלי לעשות חשבון מי הוא יהודי ושאר מכשלות זניחות.
אבל עם חלוף השנים שכחתי את צ'רלס והוא העדיף אחרת על פני.
אז ביום שישי הקרוב, כשאדוארד הנסיך האולטימטיבי יינשא לבחירת ליבו , אני מודיעה לכם, שאני מתכוונת להיות שם.
טוב, אם לא ממש, אז בטח אהיה דבוקה לטלוויזיה, ולא מתכוונת להחמיץ שום פרט!
העזר שלי צוחק עלי ואומר, שהוא מוכן לסבול משחק כדורגל במקום לצפות בשטות הזו, אבל מה מבינים בנים בנסיכים ונסיכות?
אז חברותי היקרות, אני מזמינה אתכן לצפות יחד איתי בחתונה ההיסטורית, להתנתק לרגע מהמציאות ולרחף אי שם בעולם האגדות של ילדותנו, עם שלגייה, הנסיכה הנרדמת רפונזל ושאר הנסיכים שמעולם לא היה להם שם, מספיק היה לומר, "הנסיך".
יחד נתמוגג משמלות המלמלה, הכרכרות, המשרתים ונעלי הזכוכית, ואפילו נזיל דמעה במקום הנכון.
ועם יד על הלב, שתקום האחת, שלא חלמה באיזו שהיא פינה של חייה להיות נסיכה?
אז כמו שקבענו, יום שישי, בלי גרעינים , רק עם עוגות קצפת. 

ולמי שרוצה להסניף שוב  את המתיקות שעברה דרך סיפור "ברבורי הבר" של אנדרסן, עם האיורים המופלאים של מרג'ה, אני שולחת לכבוד החתונה שתי דוגמאות.

גם אני פעם רציתי להתעלף בזרועות הנסיכים שבתמונה

ולאחוז בידו של הנסיך בחדר הסירפדים

 ואיך אפשר בלי הקריקטורה של יונתן שיצאה הרגע מהתנור..

שקר הקרם והבל הבושם

בטח שמתם לב שלפני פסח, כמו לפני ראש השנה, אנו מוצפים בפרסומות לבשמים, מהן ניבטים אנשים צעירים, מושלמים, סקסיים, עשירים, ובד"כ גם כמעט ללא בגדים. כנראה שהרבה אנשים משוכנעים שהבושם היא הסיבה, אחרת איך אפשר להסביר את היקף המכירות האדיר.
המחקר האחרון בנושא ריחות, אישר לי את מה שתמיד הרגשתי וידעתי אבל לא דברתי עליו כי הייתי בדעת מיעוט.
 ניחנתי בחוש ריח מפותח לטוב ולרע, בקלות יכלו לגייס אותי למשטרה בתור כלב גישוש. תמיד צחקו עלי כשאמרתי שאני מזהה ג'ינג'ים, חלודה, ואפילו כסף (המתכת), לפי הריח. כשאני חוזרת הביתה אני יכולה לזהות על פי הריח מה עשו בני הבית במטבח, באמבטיה ובסלון. בשמים סינטטים  בלתי נסבלים לאפי, חלקם אפילו גורם לי לבחילה, מגברים מבושמים אני בורחת. בגדים שדבק בהם ריח בושם לא יעלו על גופי. לדעתי אין הבדל בין בשמים של 500 ש"ח או 40 ש"ח, חוץ מהיתרון של האחרונים שהם מתנדפים מהר יותר.
כאשר חברי מתנפלים על אגף הקוסמטיקה בדיוטי פרי אני מעדיפה לבחור איזה שוקולד או ליקר. ואף גבר לא הצליח לקנות את ליבי עם בושם כמתנה.

את מוצרי הקוסמטיקה שלי אני רוקחת בעצמי על פי נוסחאות טבעיות, אבל אני נמנעת להציע אותן לחברות כי שמתי לב שנשים בוטחות בקרמים יקרים, ככל שהקרם יקר יותר הן בטוחות שהוא יעיל יותר, גם שמות של פירמות עושים עליהן רושם.

פה ושם מצאתי עוד נשים שיחסן לריחות דומה לשלי, אבל לרוב הרגשתי אאוטסיידרית בשיחות נשים שהחליפו שמות של בשמים וקרמים.
תנו לי להסניף ריחות של עוגות וניל וקינמון, לימונדה טבעית, פרחי כריזנטמות, יסמין, פאטצ'ולי ולבנדר אמיתיים, ואפילו ריח של אבקת כביסה, אבל להפיק חיקויים סינטטים של הריחות האלה ולהתיז אותם לכל עבר - תשמור נפשי ואפי.
האמת, שמאז נולד נכדי הריח המועדף עלי הוא ריח של תינוק, על כל המגוון.
תשאלו מה הקשר למחקר? לאחרונה פרסמו מחקר שנערך בקרב כמה אלפי גברים. למשתתפים נתנו להריח בגדי נשים שנלבשו שלושה ימים. חלק מהנשים השתמשו בבושם וחלק לא. כמעט כל הגברים העדיפו את הריח הטבעי שעל בגדי הנשים שלא התבשמו.
אז עכשיו קבלתי ביסוס מחקרי לטעוני, וזה גם מסביר את העובדה מדוע כל כך הרבה אנשים נדבקים אלי באוטובוס.

ובכל זאת, עשינו כברת דרך!

התמונות מדברות בעד עצמן.
הבאתי לכם מקבץ תמונות של פרסומות  משנות ה50, 60, 70 של המאה הקודמת. - קשה להאמין!
שלא תגידו שלא עשינו כברת דרך.

פחד טיסה

עד כה לא הצלחתי להבין איך מכונה ענקית ששוקלת כמה טונות מצליחה לעוף באוויר.  כמה פעמים ניסו להסביר לי את חוקי הפיזיקה והאווירונאוטיקה, אבל זה עדיין נפלא מבינתי ונראה לי נס. היות ועל ניסים אינני כל כך סומכת אז גם הרעיון שלשבת חסרת אונים בין שמים וארץ מפחיד אותי. בקיצור אני מאלה שלוקות בפחד טיסה.
ומה שמפתיע אותי היא העובדה שלמרות הפחד המשתק הצלחתי להגיע לכמה מקומות יפים בעולם. אני, עם פחד הטיסות? גם זה כנראה נס.
מאז הטיול שלי לאנגליה וסקוטלנד בראשית שנות ה70, שנים לא רציתי לעלות על מטוס.
זו היתה טיסה זולה של איסתא, מטוס ישן, שהטפטים שכיסו את הדפנות שלו התקלפו, ופה ושם מישהו חרט את שמו עליהם. רוב נוסעיו היו סטודנטים אנגלים שחזרו מהלבנט, עטויי מעילים מפרוות כבש, וחגורי שאבריות, מזכרות מהעיר העתיקה. הטיסה אמנם היתה זולה ועליזה, אבל הסיבה שהסכמתי לעלות שוב על מטוס היתה רק משום שרציתי לחזור הביתה לישראל. שנים רבות אחרי הטיול הזה לא היה לי קשה למצוא תירוצים מדוע אני לא רוצה לצאת מגבולות הארץ, ואכן לא יצאתי. משפחתו של פרק א' היתה תמיד מגיעה לבקרנו בארץ.
רצה הגורל, או צחוק הגורל, ובן זוגי פרק ב' עוסק בתיירות, כשהוא מתעופף לו מארץ לארץ. וכמו שאמרו לי חברותי, אלוהים נותן אגוזים לחסרי השיניים...
כבר מראשית היכרותנו חשפתי בפניו את חולשותיי והבהרתי לו מפורשות את עמדתי בנושא טיסות, והוא מצידו ראה בפגם זה אתגר לכיבוש לבבי.
הטיסה הראשונה היתה לתורכיה, טיסה קצרה בתור התחלה. אני חושבת שעד היום נשארו בברכיו סימני ציפורני שננעצו במהלך ארבעים דקות .
לטיסה השנייה הוא גייס חברים שיעזרו להסיח את דעתי או להרדים אותי. הצלחתי להלחיץ ולעצבן את כולם.
חמש שנים עברו עד שהסכמתי לטוס לארה"ב.
חלקה הראשון של הטיסה עברה בנחת. מעל האוקיינוס האטלנטי, כשהשמים בהירים וכחולים התחיל המטוס לקפץ, להתנדנד בפראות, הנוסעים היטלטלו מצד לצד, מזוודות נפלו מהמדפים. היה לי ברור שזה הסוף. יחד עם שכני הנוסעים החרדים קראתי בדבקות פרקי תהילים, מתחננת בפני האל שאשוב לראות את ילדי. כל ניסיונות הרגעה לא הועילו, וכאשר הטייס בעצמו הכריז: " it is unusual but not dangerous", הייתי כבר בפאניקה מוחלטת, נאלמתי דום. נשארתי מוכת הלם עד הנחיתה, שעברה למרבה הפלא בשלום.
מאותו רגע, הדבר היחיד ששמעתי בחדשות היו הודעות על התרסקות מטוסים.
מאז, בכל טיסה דרשתי לשבת ע"י תא הטייס, לפקח על עבודתו, ללחוש לו עצות, לראות שאכן הוא מכיר את המסלול, לא מפטפט בשעת הנהיגה, לא שותה, ולא מתעסק עם הדיילות. האמת, זה קצת עזר.
בטיול להודו נרפאתי מפחד הטיסות שלי!
הדרך הטובה ביותר להפטר מפחד הטיסה היתה נסיעה בכבישי הודו.
בעודי מטלטלת בכבישי התת יבשת, לא הרפתה ממני המחשבה כי הביטוח היחיד שצריך לרכוש לקראת הנסיעה להודו, הוא ביטוח הטסת גופה.
באחד הקטעים של הטיול, כשהתלבטנו אם לעבור אותו במכונית או במטוס, הייתי אני זו שהטילה וטו וקבעה: רק במטוס!
ואכן הדרך מקוג'ארי לווראנסי, במטוס הודי מטלטל, מצ'וקמק, דחוס, שלחלק מהנוסעים היו בתיקי היד תרנגולות, והמיזוג לא פעל כראוי, שם ישבתי רגועה, ונשמתי לרווחה שאנחנו באויר ולא על הכביש.



לא, אל תעשו לי מסיבת הפתעה

הפעם היחידה שעשו לי הפתעה כזו, היו תלמידי והוריהם בקיבוץ. בתירוץ כלשהו הצליחו להוציא אותי מהבית באמצע הספונג'ה, ולאור האורות הנדלקים הופעתי עם מכנסיים קצרים, כפכפי גומי וחולצת טריקו גזורה. מזל שהייתי רק בת 34 ונראיתי לא רע גם בסמרטוטים. יותר מכל הביכה אותי העובדה שהייתי צריכה לומר דברי ברכה ופרידה לתלמידי והוריהם, וכל מה שבא לי לומר באותו רגע, זה "לכו קיבינימט...".

לא פעם אני שואלת את עצמי, של מי החגיגה בכל אירועי ההפתעה האלה? של מושא ההפתעה או של מארגניה?

בדרך כלל כוכב הערב הוא דמות נחמדה ויקרה למשפחתו, אבל את מי זה מעניין , באיזה גיל נגמל מהמוצץ  ובאיזה מקצוע  הצטיין בכתה ח'. במקרה שלי למשל, הסיפור הביוגרפי יכול להרדים כל מוזמן למסיבה כזו.

בשביל תכנית אמנותית צריך צוות הפקה וגדוד של נכדים מוכשרים, כי את רוב ההנאה שואבים אלה שנתנה להם ההזדמנות לעלות על הבמה ולהפגין את כישורי המשחק והשירה שלהם. 
במקרה שלי, יש לי בינתיים רק נכד אחד, שכישרונו הבולט מתבטא בקליעה של חפצים על הגננות, והשיר היחידי שמצליח לזמר הוא  מה מה מה מה  (מתוך "חנן ועליזה יצאו לשדה") .
לעיתים עולה בי החשד שחתני השמחה המופתעים, לא ממש מופתעים, הרי במשפחתם עושים לכולם מסיבות הפתעה בכל חג ויובל, אז למה שיחרגו מהרוטינה? אז מה ההפתעה?
אין מסיבת הפתעה ללא מצגות. ואז קורה שחתן או כלת השמחה מגלה שכל מיני תמונות נתלשו מהאלבומים שלו, או שבחרו תמונות שהוא היה מעדיף להצניע.
במקרה שלי, אני היחידה במשפחה שיודעת לעשות מצגות, ולילדי אין זמן להתעסק עם דברים כאלה, אז תשאירו לי לעשות לכם אלבומי "פיקאסה" ולשלוח לכם תמונות שאני אבחר לפרסם.
אז יקירי, במקרה שלי, בבקשה אל תעשו לי מסיבת הפתעה. במחשבה שנייה, אני בטוחה שאף אחד לא התכוון....
ואני מצטטת מתוך "60 הגיגים ותובנות"של עמוס דרורי: "יום הולדת. אינך עושה פרור של מאמץ כדי לזכות בו. למרות זאת, ובלי צידוק, אתה הופך גיבור ליום אחד. מי בעד לבטל?"

אילו דברים אני מקווה לעשות לאחר גיל שישים

לעשות בייבי סיטר לעוד הרבה נכדים.

לזכות לקרוא את כל הספרים שארצה, בספר אלקטרוני.

להתגבר על הפחד ולעשות צניחה חופשית.

ללמוד איטלקית.

לעשות מסע לאורך שביל חוצה ישראל.

לפרגן לעצמי ולקנות מצלמה טובה.

לקנות בהזדמנות דירה סמרטוטית במחיר מציאה, שתוך זמן קצר יכריזו עליה "פינוי בינוי".

לכתוב את הבלוג שלי  באחד העיתונים האלקטרונים.

לכתוב ספר על כל הסיפורים האמיתיים והדמיוניים ועל כל האנשים והנשים המיוחדים והרגילים,

ששמעתי מפי בני המשפחה על בני המשפחה.

החודש ימלאו לי שישים!

בסוף החודש ימלאו לי שישים.
ממרומי שנותי ליקטתי כמה דברים שעשו לי השנים.
ממש לא אכפת לי להלך בנעלי ניו בלאנס גדולות ומכוערות ולהרגיש קלה ויפיפייה רק משום שנוח לי.
יש בגדים שאני לא מתקרבת אליהם, כמו נעלי עקב, חזיות פוש –אפ, מכנסי סקיני, תחתוני חוטיני. בבגד נוח אני מרגישה יפה ואוהבת את עצמי בלי "שיפוצים".  
הפסקתי לומר "אין לי מה ללבוש". אני מבינה שהאמירה הזו היא מצב נפשי.
פטרתי את עצמי מצביעת השיער ואני מתגאה בכל שערה לבנה שמתווספת לראשי.
אני לא נבהלת למראה ידי המסוקקות  ומודה לאלוהים שהעניק לי הזדמנות לעבוד בגינה.  
גם עם קמט חדש שמופיע אין לי בעיה. בגילי, קמטי צחוק רק מוסיפים יופי.
הפנמתי את העובדה ששום קרם לא יעשה אותי יפה יותר או צעירה יותר. מה שכן יעשה, זה רגע נחת מהמשפחה.
פחות ופחות אכפת לי מה שיאמרו עלי ומה שיחשבו עלי, והבנתי שלא כל העולם חייב לאהוב אותי.
אני נהנית מכל מה שמציע המחשב, אבל מצחיק אותי המנהג לאסוף כמה שיותר "חברים" בפייסבוק.
בגילי אני כבר יכולה לומר "לא", בלי רגשי אשמה. אני ילדה מספיק גדולה לסרב למה שלא נוח לי או לא מתאים לי. (משתדלת)
אני לא מתנצלת שיצאתי לפנסיה מוקדמת ואחרי 30 שנות עבודה נהנית להיות "עקרת בית", אם כי לא מצטיינת. (לפי קנה המידה של גיסותי הסופרמניות).
ממש לא אכפת לי שלא זכיתי בפרס נובל לפיסיקה, והישגי בעבר נראים לי היום לגמרי לא רעים. גם אם לא בחרתי להיות אשת קריירה.
אין לי שום בעיה ללכת לסרט לבד אם לא מצאתי מישהו שמוכן לצפות בסרט הזה.
לא מתביישת לגעות בבכי בסרט "במבי".
גם אין לי שום בעיה לשבת לבד בבית קפה לשתוק שעה קלה, ולהתבונן סביבי.
פעם, כשטיילתי בעולם, לא נרגעתי עד שבקרתי בכל האתרים שצוינו במדריך. היום אני נהנית לטייל בנחת ו"לבזבז זמן"  בישיבה במקום אחד שמוצא חן בעיני.
סוף סוף קראתי את הספר "מובי דיק" ונהניתי מכל עמוד.
אני לא מפסיקה ללמוד גם דברים שלא יביאו לי תועלת חומרית או יתרון ברזומה.
התמכרתי לרמיקוב ושש בש. בעבר סלדתי מהמשחקים האלה שנראו לי "של פולניות" או "של ערבים".
העולם שלי כבר לא שחור לבן, יש בו המון גוונים של אפורים.
למדתי להבין את ההבדל בין מה שאני צריכה ומה שאני רוצה.
אני לא פוחדת מהמוות, ולא רוצה להיות זקנה סיעודית.
משתדלת לחיות בשלום עם הפחדים שלי ועם החסרונות שלי.
כל בוקר אני מקשיבה לציוץ הציפורים ולטרטור הקומפרסור ומודה לאלוהים על מה שיש לי ועל מה שאין.
והמשאלה היחידה שאני מבקשת לעצמי לכבוד יום ההולדת היא בריאות, לי ולכל בני משפחתי. 

כנפי פירמוט, או איך פיצחתי את הקוד הבינארי

המחשב שלי התחיל לגמגם,  לא הפסקתי לקבל הודעות אזהרה ממיקרוסופט שעותק האופיס שברשותי לא חוקי ו"עוד כך וכך ימים יסומן" וכ' וכו'...

שעת האפס התקרבה .
אז קניתי עותק חוקי של וינדוס, ועותק חוקי של אופיס. אמרו לי שצריך לפרמט את המחשב.
משהו בין 200 ל300 ₪ תלוי בח'אפר.
למי שלא יודע, לפרמט זה לרוקן את המחשב שלך מה - כ -  ל! להישאר עם קופסת פלאסטיק ריקה!
אז התחלתי לעשות שיעורי בית. קבלתי מושג מה זה לפרמט, וקראתי מיליון טיפים והוראות. והחלטתי לפצח בעצמי את הקוד הבינארי.
מי שמכיר אותי לא הופתע שהודעתי שאני הולכת לפרמט את המחשב בעצמי.
במשפחה כבר יודעים שאפשר לקרוא לי כשצריך לחבר טלויזיה או די. וי. די. חדש, כקוראת מתמידה של חוברות הפעלה למכשירים אלקטרונים, יש לי כמה הצלחות בנושא.
שלא לדבר על העזר, שהתחתן איתי כי קיבל יחד עם הכלה גם תמיכה טכנית לשלט של הטלויזיה.
אבל למרות הכל, כולם הציעו לי שהפעם כדאי לי לקחת טכנאי, זה לא פשוט ,הם אמרו.   
תוך כדי בירורים על אמצעי גיבוי ואחסון הכרתי ברשת לא מעט פרנואידים, שמגבים עותק על דיסק בבית, ועותק נוסף שומרים אצל קרובי משפחה, למקרה שחלילה תפרוץ שריפה ובנוסף לכך שומרים עותק וירטואלי נוסף בחברה באלסקה, למקרה של שואה גרעינית...
כמובן שהרגשתי שסוף סוף יש כמה אנשים שיכולים להבין לליבי, ושאני לא הפרנואידית החרדתית היחידה בסביבה.
וכך, לאחר שגיביתי , וחזרתי ובדקתי שהכל מגובה וקיים, הגיעה השעה.
שגיא מהתמיכה של מיקרוסקופ נתן לי בטלפון כמה הוראות  להתחלה, ("בעיקרון, תמיד תעשי נקסט!"),
הרגיע אותי שאני אכן יכולה, ואמר שיחזור אלי בעוד כשעה.
בחיל וברעדה  לחצתי על "אישור", ויצאתי לדרך.
תוך 40 דקות, המחשב המפורמט והמחודש שלי חייך אלי בחיבה. וכששגיא חזר אלי, הוא  לא הסתיר את התפעלותו מהסבתא האמיצה והמוכשרת., שהצליחה להסתדר לבד.
עכשיו אני יודעת מה יש לי במחשב.  זרקתי את כל התוכנות המיותרות , הורדתי אחרות לפי בחירתי, פיניתי מקום, ועכשיו אני יכולה להוסיף למוטו שלי: ניקיון בבית, ניקיון במחשב – ניקיון בראש.
והחשוב מכל, כעת אני מסתובבת בגאווה עם "כנפי פירמוט", , עדות חיה שלא צריך להיות גאון בכדי להסתדר עם מחשב.
אחי, רוצה לפרמט את המחשב? 250 ₪, בלי קבלה. 

  מפרמטת בפעולה

 כנפי פירמוט

סופו של צ'צ'ינו בונבונינו

לאור הביקוש ההיסטרי לצמיד, אני חושבת שאציע אותו למכירה פומבית.

כמה מחברותי טענו שיש הבדל בין החיקוי והמקור, וניסו לשכנע אותי באותות ובמופתים. היו גם כמה שאמרו שהן לא רואות הבדל.

אז הגיעה השעה לגילוי נאות:

אין צוצלינו ואין בונבונינו.

את הפוסטר של "התערוכה במילנו" צילמתי בעצמי, עם תוספות באמצעות ה"צייר" הפרימיטיבי של אופיס. (אפילו השתלתי שגיאת כתיב)

בקיצור. הצמיד הוא אותו צמיד. ובאמת שלמתי עבורו רק שקל אחד.

אבל התרגיל הזה מוכיח שוב ושוב שכאשר אנחנו קונים משהו, אנחנו מחשיבים את האריזה, המותג, והרושם.

רובנו שבויים בשטיפת המוח של המפרסמים שמצליחים למכור לנו "חפצי זבל" רק בשל היותם מותג.

ואפשר להביא אין סוף דוגמאות.

לעיתים רבות ,באמצעות קשרים פרסום ויחסי ציבור, חפצים מכוערים אך מצולמים יפה, מקבלים תואר של חפצי אמנות.

וככל שמשכנעים אותנו בכך, החפצים הופכים לנחשקים יותר. ותעשו את ההשלכות לדברים נוספים, כטוב בעיניכם.

אז זהו. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. ואל תגידו שאני מתעסקת רק בשטויות.

7 דברים שאי אפשר בלעדיהם

כל יום לפחות פעם אחת, להתקשר לילדים ולאמא ולשאול מה נשמע. בקיצור, בדיקת אינוונטר.
ספרים, ספרים ועוד פעם ספרים. אבל עדיין לא הספקתי לבקר השנה ביריד.
מחשב מחובר לאינטרנט. התמכרתי קשות.
מקלחת. עם הרבה יסורי מצפון על המים שנעלמים בביוב.
לטאטא את הבית כל יום. ניקיון בחוץ - ניקיון בראש
תפוח עץ לארוחת בוקר. רק תפוח.
וטלפון סלולרי. בלעדיו לא היה מספר 1

סבתא באה לבקר

סבתא באה לבקר.

לסבתא יש שרשרת על הצוואר, שכייף למשוך,

לסבתא יש שעון, שכיף לסובב

לסבתא יש עגילים, שכייף לגלגל.

לסבתא יש טבעות שכייף להסיר.

וכשסבתא מרכיבה את המשקפיים, זה הכי הכי הכי כייף.

סבתא היא כמו ג'ימבורי, או לפחות משטח הפעלה!

 

                                                                                                 

היא והוא בשבועות

אין כמו חג השבועות להבליט את שוני הטעמים בינה ובינו.

היא – מאכלי פסטה,  הוא – בורגול

היא - תפוחי אדמה, הוא - אורז

היא – מאכלי גבינות, הוא - בשר

היא - עבשות מסריחות ועתירות שומן ולא בוחלת ברכות מתובלות, הוא-  רק צפתית וקשקבל

היא – קישואים וברוקלי מאודים, הוא  - עדשים ובמיה

היא – כמה שפחות מבושל, הוא – מאכלי קדירה וחמין

היא – קינוחים עתירי שמנת, הוא אבטיח ופירות.

היא – מוכנה לנסות כל דבר חדש (כשר), הוא -תפריט קבוע ממטבחן של אחיותיו

אז איך מסתדרים?

יופי. כפית יוגורט על הבמיה, ירקות מאודים הולכים יופי עם קדרת בשר, בורגול מסתדר עם הברוקלי. וליד הפנה קוטה אפשר להוסיף פלח אבטיח. וחוץ מזה היא אוכלת הכל ובד"כ מעדיפה שיבשלו בשבילה.   

שבועות הוא החג שלה. חג העצמאות. לפחות במטבח  

ועצמאות זה גם אחריות!

 

וכמה דוגמאות למה שיצא:

                                                        לראשונה בחיי הכנתי קרעפלך . עבודת יד קומפלט.

        

                                                          

 

   הפנה קוטה לקינוח. צילום ההגשה בהשפעת תוכניות הבישול הפלצניות. לא לדאוג, ל 12 האורחים היא הוגשה בצלוחיות נייר

 

                                       

 

יוחזר הכובע לאלתר!!

אחרי שנחזיר את ה"נאני", אני מציעה שנחזיר את הכובע למלתחה שלנו כאביזר חיוני.

כבר בראשית המאה הקודמת הבינו הנשים שהגיעו לארץ ישראל, כי בכדי לשרוד את השמש הארץ ישראלית האכזרית יש לחבוש כובע.

כמעט בכל התמונות והסרטים אנו רואים את הנשים חובשות מגוון כובעים – מכובעים צנועים של חלוצות ועד כובעים רחבי שוליים של גבירות אנגליות שהגיעו ללבנט בעקבות בעליהן, כיאה וכנאה למעמדן.

לעומת זה עם השנים נפטרה האשה הישראלית מכובעיה ולא אכנס לניתוח הסיבות.

היום הכובעים הפכו לנחלתן של הנשים הדתיות ולרשותן עומד מבחר עצום בכל הסגנונות.

ומה איתנו הנשים החילוניות?

מדוע שאנו חובשות כובע אנחנו נחשדות כי חזרנו בתשובה!

מדוע נבוש להסתובב בחוצות חבושות בכובעים רחבי שוליים שיגוננו עלינו מפני השמש!

בצד צילומים שרובם נלקחו ממדורו של נדב מן"מסע אל העבר" שמתפרסם בynet  ומ"ביתמונה" שבהם תראו את סבתותינו חובשות כובעים, אני מביאה גם כמה דוגמאות של כובעים שיהיה נחמד להסתובב איתם.

מה שברור הוא שנרחיב את מרחב המחייה שלנו! דמו את עצמכן עולות לאוטובוס עם כובעים כאלה. (בפוסט הבא אולי - תוחזר הכרכרה לאלתר)

אז בשבועות, בכנס במשפחתי הבא, אתן מוזמנות לבוא עם כובעים כמיטב דמיונכן , ביחד נחזיר את העטרה ליושנה!

                                                                                                 

 

מטיילים בהרצליה לעתיד.- כמובן עם כובעים

  

                                                                                          

 

ילדות עם כובעים לרגלי התבור

 

חגיגת חג השבועות ב "בצלאל" 1910

חלוצה חרוצה במטע תמרים- נוטעת עם כובע צנוע כיאה למעמד

  

רחל המשוררת בא"י                                                          וחברתה הפריזאית

 

אפילו בחורנו החלוצים חבשו כובעים, לא, אלה לא איימיש, אלה הפריקים של עליה ראשונה

     

 ומה דעתכן להתחיל להתהלך עם הגינה הנחמדה, או קן הציפור על הראש?

הצילומים הישנים נלקחו מאלבומי התמונות של בן צבי ישראלי באתר "ביתמונה" ובמדור של נדב מן "מסע אל העבר" - מדור ששוה לשוטט בו!
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3871360,00.html