יום שני, 28 בדצמבר 2020

סנהדרין גדולה שבצפת – לא אגדה

חכמינו זיכרונם לברכה, שיושבים בישיבה של מעלה, כנראה מורטים את זקנם למראה המחלקות והטינה שבין רבים מהרבנים והחצרות בישיבות של מטה.

השבר של יהדות ספרד ופורטוגל, לפני כ500 שנה, זימן לעיר הנידחת את העילית והעידית של חכמי ישראל. האור הגדול שבקע מהעיר ונמשך רק כ80 שנה הוליד גם יזמה הלכתית - היסטורית נדירה שהוחמצה – חידוש הסמיכה והסנהדרין בצפת.
לפי מקורות חז"ל הייתה הסנהדרין הגדולה, הסמכות המרכזית של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות, ומקום מושבה היה בלשכת הגזית שבבית המקדש. בראש הסנהדרין עמד הנשיא והחכמים שהוסמכו לפסוק ולשפוט.
על פי האמונה הסמיכה עברה בשלשלת מדור לדור מאז ימי משה רבנו, ולאחר שנקטעה אחרי מרד בר כוכבא לא ניתן עוד לחדש את הסנהדרין. (יש הטוענים שהסמיכה מעולם לא נקטעה, אלה נמשכה בהיחבא מחשש השלטונות).
על פי הרמב"ם ניתן לחדש את הסמיכה רק אם יש תמימות דעים בין כל רבני הארץ.
גם אם נתאמץ מאד, קשה לדמיין תמימות דעים של רבנים לגבי הסמיכה, שבמשך אלף שנה התפזרו בעולם. הקהילות אמנם שמרו על ההלכה אך אימצו מנהגים ואורח חיים תורני שונים ושפה שונה בהתאם למדינות שבהם ישבו. ויהודים, כמו יהודים, אוהבים להתווכח ולחלוק איש על רעהו.
והנה נפתח אותו חלון אור! בצפת של תחילת המאה ה16 התקבצו ענקי רוח שהיו בקיאים בהלכה בתורה בתלמוד, בפשט בדרש ואף בסוד, רובם הכירו גם את הדת, הפילוסופיה וחכמת הנסתר של דתות אחרות. כל אלה הגיעו להסכמה לחדש את הסנהדרין והסמיכה בצפת. היוזם והרוח החיה בחידוש הסמיכה בצפת היה הרב יעקב בי רב שהיה בין מגורשי ספרד שהגיעו לצפת והיה מחכמיה הבולטים. בהתבססו על דעת הרמב"ם שכתב פירוש לספרו. וכך כתב באחד ממכתביו רבי יעקב בי רב :
"ובשנת חמשת אלפים וקקצ"ח ליצירה (1538 לסה"נ) העיר השם את רוח חכמי ארץ ישראל וכמעט כולם, ולא נשאר בכל ארץ ישראל כי אם אחד ושניים [שלא חתמו על כתב הסמיכה; א"ס]… וסמכו לי אני הצעיר באלפי יעקב". הנסמכים במסגרת הסמיכה הצפתית, שידועים לנו, הם מחבר השולחן ערוך, רבי יוסף קארו; רבי אלעזר אזכרי, בעל "ספר חרדים" ומחבר הפיוט "ידיד נפש"; ורבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י. היחיד שהתנגד לסמיכה מכל חכמי ארץ ישראל היה מי שאליו דווקא שוגר כתב הסמיכה בידי החבורה הצפתית, הרב לוי אבן חביב מירושלים, למרות שבצפת התקיים ישוב יהודי שמנה 15,000 נפש, בזמן שבירושלים הקהילה היהודית מנתה 1500 איש בלבד.
רבי לוי אבן חביב טען שהרמב"ם חזר בו בזקנתו מדבריו על האפשרות לחידוש הסמיכה, וסבר שדווקא המשיח הוא שישיב המשפט על כנו. היו לו עוד נימוקים נוספים ובכך התנגדותו של רב אחד היוזמה להקמת סנהדרין חדשה נגדעה . בעקבות הלשנה נאלצו רבי בירב וחבריו לברוח מא"י משום החשש שיואשמו במרידה במלכות, וחזרו לעיר רק כעבור שנתיים. לא לחינם תלו אנשי צפת את הסיבה לאסונות רעידות האדמה בעירם כתוצאה של קנאתם של בני ירושלים... או כפי שנאמר: "מחורבנה של צפת נבנתה ירושלים"
ניסיונות לחדש את הסנהדרין היו גם במאה העשרים ואחת, ואפילו ניסו להרחיב את סמכויותיה כבית דין מתחרה לבית הדין הבינלאומי בהאג... פסיקות חשובות לא הצליחה הסנהדרין החדשה לפסוק, אך סיפקה לא מעט קוריוזים. אבל זה כבר סיפור אחר, מרתק לא פחות...

בית הספר ע"ש בירב בצפת (בית הספר "מזרחי")שנות השלושים





יום שבת, 19 בדצמבר 2020

היום שבו ביקש האלוהים סליחה מהגב' סופר, או גב' סופר- Herstory


 רבים מכם ודאי זוכרים את מחלקי העיתונים של צפת, האדון והגברת סופר. סוייפר, כפי שכולם ביטאו. שניהם היו נמוכי קומה, שחילקו עיתונים בקרה ובשרב. לעיתים היה מר סופר מתרגם מכתבים לאנשי צפת, ולעיתים אף עונה בשמם, אבל לרוב היה סר וזעף וחשדן. ידענו שיש להם בת, לעיתים נדירות היתה מגיעה לעיר. היא למדה בפנימייה. סיפרו שהיא גאונית.
ה"דוכן" שלהם היה על הגדר מול "מוניות אריה" סמוך לביתנו. על הגדר היו עורכים את העיתונים, כל עיתון בערמה משלו.
בצהריים היו עושים הפסקה של עשר דקות ומוציאים את הארוחה שהביאה הגב' סופר, לאחר מכן היה אדון סופר נשאר לשמור על העיתונים והגברת סופר היתה עוברת בין בתי המנויים ומחלקת את "ידיעות" או "מעריב".
בחורף היו מכסים את עצמם ביריעות גומי ואת העיתונים מכסים בניילונים, ובקיץ היתה לגברת סופר שמלת כותנה נצחית בשחור לבן, ללא שרוולים וכובע קש ענקי. תמיד הם הדיפו ריח של נייר עיתון, ואצבעותיהם היו תמיד שחורות.
גברת סופר היתה מביאה לי בכל שבוע את "מעריב לנוער", ואת החוברות המצוירות של אנציקלופדיה "תרבות", להן ציפיתי בכיליון עיניים. מידי פעם היתה אימי מזמינה אותה לשבת לנוח, ומגישה לה כוס תה חם בחורף, או שתייה קרה בקיץ. תמיד התחמקה משיחה. לא ידענו הרבה על עברם של הזוג סופר, וכנראה איש גם לא התעניין.
אני זוכרת שיום אחד בקשה הגברת סופר מאימי לנגן בפסנתר שהיה בביתנו. כולנו זקפנו ראשנו בפליאה.
היא רחצה את ידיה, אספה את השיער האפור שלה והידקה אותו בסיכה, ולמרות שהיתה צולעת, וכפופה היא הזדקפה, יישרה את גופה ומתחה את אצבעות ידיה. היא התיישבה על הכיסא המסתובב וניסתה להגיע ברגליה הקצרות לפדלים. בהתחלה היא הקישה בהיסוס על הקלידים, ואחרי רגע, שבו נראתה כשקועה באיזו מדיטציה, היא החלה לנגן.
הצלילים יצאו בתחילה בגמגום, והלכו והתגברו והתעצמו וסחפו את החדר במוסיקה של מוצרט ובאך ושומן, כשאנו עומדים פעורי פה. אני לא זוכרת מה היא ניגנה כהדרן, אבל אני זוכרת את עיניה הרטובות.
אני זוכרת את הרגעים ההם כרגעי חסד מופלאים. כאילו האלוהים ירד בכבודו ובעצמו להחזיר לה דקה קסומה מהחיים בעולם הקודם שלה, עולם שאיש בצפת כמעט לא ידע עליו דבר. האישה שכנראה נראתה מבוגרת מגילה, קשת היום, הממעטת בדיבור, הפכה לרגע מלכה. פניה הקמוטות התיישרו, העיניים הכחולות שתמיד היו מכווצות וזעופות, נפקחו, והיא פתאום נראתה לי יפה. ואז היא קמה, אמרה תודה, ושוב חזרה לנמיכות קומתה וצליעתה וחזרה להיות גברת סופר, מחלקת העיתונים.
זו הזדמנות לומר לך תודה, גברת סופר, על הקונצרט הקטן שלך, בצהרי יום קיץ חם, בשנת 1961. הקיץ שבו נערך משפטו של אייכמן.







יום שלישי, 8 בדצמבר 2020

איך הגיע בניין בסגנון "הבין לאומי" מאסכולת ה"באוהאוס" למרכזה של צפת

 מדי פעם עולה צילום של הבניין הזה, הגיע הזמן לספר עליו קצת. סבי וסבתי, חנה וזאב מתתיהו פרל, בני "הישוב הישן", האמינו בתורה בעבודה ביזמות ובחדשנות. בשנת 1934 החליטו להוסיף אגף חדש ל"מלון הרצליה" שאותו ייסדו בשנת 1929.

כאשר ביקרו בתל אביב ובחיפה התרשמו מהמבנים החדשים שנבנו בסגנון "הבין לאומי" שהושפע מאסכולת הבאוהאוס והחליטו שאת האגף החדש יבנו בסגנון חדשני זה. שילוב של מלון מודרני יחד עם אויר ואווירה הקסום של צפת, נראה להם מתכון בטוח למשוך תיירים.
את הבניין תכנן כנראה האדריכל ברזל, איש צפת שחי בתל אביב ונשבה ב"הסגנון הבין לאומי" הוא זה שכנראה תכנן גם את "מלון כנען" שבנתה שרה לוי על ההר. ביצוע התכנית נמסר לחברת "סולל בונה", חברת הבנייה הלאומית של היישוב היהודי בא"י, שהעסיקה עובדים ופועלים יהודים בלבד.
הבניין מייצג אלמנטים אופייניים של הסגנון שכבש את תל אביב. כולו סויד בלבן, המרפסות המעוגלות יוצרות תחושה של תנועתיות ומעקותיהן צבועות בתכלת, צבעים שהשתלבו עם צבע התכלת של בתיה הישנים של צפת, וחדר מדרגות מרווח עם חלון רפרפות לאורכו. חדרי המלון נחשבו מודרניים גם בעיצוב הפנים, לכל אחד מהם היתה מרפסת, והותקנה הסקה מרכזית, אולי הראשונה בצפת, בתקווה למשוך לעיר גם תיירות חורף. בשנים אלה הבינו המהנדסים את בעיית הסידוק בבתי הרובע היהודי והשקיעו בבניית יסודות חזקים וקירות איתנים.
יחד עם שיטת ה- "civil service" היעילה של שלטון המנדט, הגיעה עם חיילי הוד מלכותה גם תרבות השתייה. הבר שנפתח בקומת הכניסה של הבניין התברר כעסק כלכלי וציוני לא רע, וכידוע, כשנכנס יין יצא סוד - שעבר ישירות לחברי המחתרת, שילדיהם של זאב וחנה השתייכו אליה... בחג השבועות תש"ד 1944, האורחים הבריטים בבר לא העלו בדעתם שמנחם בגין ואנשי מפקדת האצ"ל שהיו מבוקשים ע"י הבולשת הבריטית, הסתתרו בבטחה בקומת המרתף מתחת לאפם.
בשנות השישים ילדיהם של חנה וזאב החליטו לפרק את השותפות בבית המלון שקבלו בירושה, אבי קבל את המבנה הזה אבל משום שלא רצה לעסוק יותר בעסקי מלונאות מכר את הבניין למעט חנות אחת בקומת הכניסה שם פתחה אמי, נצחיה פרל, את "משכית", שהיה הסניף הצפוני של מפעל "משכית" שהקימה רות דיין, לעבודות צורפות, רקמה, אריגה ועיצוב, שהתבססו על דגמים ומסורות שהביאו עולי עדות המזרח במטרה לשמר מסורות אלה, והפכו ברבות השנים לשם נרדף לאומנות ישראלית. ותיקי וותיקות צפת וודאי יזכרו את החנות המיתולוגית שהלבישה את נשות צפת והסביבה בבגדים מיוחדים ואיכותיים, בתכשיטים מקוריים עבודת יד ואת חפצי הנוי ממיטב האומנים הישראלים, שהיום הפכו לפרטי אספנות.
"משכית" נסגרה, והיום משמשת את חנות הספרים "סוכנות נדב". בחלוף השנים הבטנו בעיניים כלות איך הבניין הלך והוזנח. בעליו האחרונים, משקיע שרכש את רובו ועורר ציפיות כי יחזיר את יופיו של המבנה, השאיר אותו סגור כבר שנים רבות ללא שימוש, לאחרונה השמועה אומרת כי יש תקווה חדשה לשיפוצו.
זה סיפורו של הבניין שמביני עניין צופים כי יום אחד יהפוך למלון בוטיק או יחולק לדירות יוקרה בדיוק כפי שבניינים דומים בתל אביב קמים זה אחר זה לתחייה בתל אביב.
אני מזמינה את הקוראות והקוראים להעלות צילומים של בגדים וחפצים שנקנו ב"משכית"


האגף החדש של מלון הרצליה צפת, צילום מיקו שוורץ שנות השלושים המאוחרות


צילום מ2019 דליה מרום

ביקור ממלא מקום הנציב העליון בצפת  1945

לוח זיכרון על קיר המלון

משכית סניף צפת






"בית שלוה" – הבית שלא זכה לשלוה.

 "בית שלוה" הוא שמו של בית מלון שנפתח בראשית שנות ה30 בצפת ע"י משפחת מרז"ל, בבניין ששכרו מערבי תושב צפת. בית המלון נבנה בכניסה לעיר, מחלונותיו נשקפו הכנרת, הר כנען והשכונה היפה חאר'ת אל כראד ובסמוך אליו השתרע בית הקברות המוסלמי שאכן הבטיח שקט ו"שלוה" לאורחים. שנים מספר לפני שהפך למלון הוא שימש את הממשל הבריטי כבית המשפט המנדטורי בצפת ונוסף לו אגף שהזכיר את בנייני המשטרות העירוניות, לא אחד מבני צפת נשפט שם בשל פעילות מחתרתית. כשהבריטים עברו לבניין המשטרה החדש בהר כנען, כאמור הפך המקום למלון. בשנות הארבעים נסגר המלון והסוכנות היהודית שכרה את המבנה והוא שימש פנימייה לנוער שהגיע לצפת במסגרת "עליית הנוער" ולמד ב"בית הספר המקצועי לבנים ע"ש גרין" הסמוך.*לאחר הכרזת המדינה בכ"ט נובמבר 1947, השתלטה "ההגנה" על המקום והפכה אותו לעמדת מגן שכונה "בית המשמר". חלק מהנערים שהיו בפנימייה נשארו בצפת והשתתפו במלחמה על העיר. אחד מהם היה אריה זינגר ז"ל שבחר להישאר בצפת ולהקים בה את משפחתו.תוך זמן קצר נלקח והולאם המבנה ע"י הבריטים שהבטיחו שיציבו במקום שוטרים שישמרו על בטחון התושבים. אך כשעזבו את העיר בחופזה ב14 במאי מסרו את הבניין לערביי העיר. עם פרוץ המלחמה היה ברור למגני צפת כי בשל מיקומו האסטרטגי חשוב מאד לשחררו.בקרבות על שחרור צפת נערכו על הבניין שלש מתקפות ע"י הפלמ"ח. הניסיונות להרסו ע"י הפגזה וחבלה לא צלחו ובהתקפה השלישית נכנסו אליו לוחמי הפלמ"ח ונערך בו קרב פנים אל פנים עם החיילים העירקיים שהגיעו לצפת כתגבורת חמושה. מפקד הכוח, אברהם ליכט בן 22, שגילה עוז רוח, נהרג בקרב זה. הקרב על המקום היה לאחד הקרבות ההרואיים והאחיזה היהודית במקום היתה חשובה במניעת כוחות ערבים שינסו להיכנס לעיר.לאחר המלחמה העבר לידי כונס הנכסים של הרכוש הנטוש.את הבניין שכר ב1949 מאיר שולמן והקים בו בית חרושת "שחל" לחלבה ומממתקים. ואין צפתי שאינו זוכר את ניחוחות הממתקים וטעם החלבה שרובה נמכרה מחוץ לעיר. מאוחר יותר הוחכר המקום לחברת "עלית" שפתחה בו את בית החרושת "עצמאות" שייצר טחינה תוצרת הארץ. במחצית שנות החמישים נסגר המפעל ומאז עמד הבניין נטוש.הבניין היה כנראה מועמד לשימור בשל חשיבותו ההיסטורית במלחמה על שחרור צפת. בשנת 2007 רכשה המכללה האקדמית של צפת את המקום לשם בניית הפקולטה לרפואה. המכללה הרסה את המבנה בטענה כי מעולם לא היה המבנה מיועד לשימור אך נתקלה בכעס התושבים. לפי עיתונות התקופה נאמר ע"י ראש העיר דאז, מר אילן שוחט, שלא הוחלט על שימורו של המבנה.למרות שהמבנה נמצא ברשימת האתרים ממלחמת השחרור שהוכרזו כאתרים לשימור (תמ"א 21). הנהלת המכללה הצהירה כי לפנים משורת הדין, כאשר יבנה מבנה חדש על המגרש, הקיר החיצוני של המבנה ישוחזר באבנים המקוריות, ועליו יונצח הקרב בתש"ח. בינתיים הצליחה המכללה לרכוש את בית בוסל והתמקדה בשימורו ובפיתוחו.   מעניין מדוע מכל הקורות את הבניין ומכל השמות שלהם זכה, בזיכרון הצפתי נשאר הבניין כ"בית שלוה" למרות ששנים רבות לא ידע שלוה.

* על "בית הספר המקצועי ע"ש גרין" נכתב פוסט מיוחד באתר זה.

בית שלווה שנות ה80 . צלם לא ידוע, באדיבות צפתמונות
בית שלווה לאחר מלחמת תש"ח ארכיון מוזיאון הפלמ"ח, באדיבות "צפתמונות"

אברהם ליכט הגדוד השלישי, תפקיד: מפקד מחלקה - מ"מ, נפל בקרב במבצע יפתחב-א' אייר תש"ח, 10/5/1948. מקום נפילה: צפת, "בית שלווה", נקבר בצפת, בן 21 בנפלו


בית שלווה צפת, באדיבות "צפתמונות"
https://www.facebook.com/groups/MORESHETSAFED/permalink/3334881416639827/















ועיטרתי אותך בתחרת ברזל

 

חלק מקסמה של צפת הם פרזולי המתכת. הסורגים, המעקות, והשערים נראים כתכשיטים עשויים עבודת יד ומעטרים את הבתים והסמטאות של העיר העתיקה. 
מאחורי רבים מפרזולי המתכת המעוגלים מסתתרת משפחת גרוס, חמישה דורות של נפחים אומנים מצפת.
אבי המשפחה ר' חיים גרוס (הנפח) עלה במאה ה19 מפולין. בהיותו בן שלושים והתקבל כתלמיד לישיבת צאנז, אך ר' חייים מאס בחיים של דחק ותרומות החליט לחיות מיגיע כפיו. הוא פרש מהישיבה ונדד בדרך לא דרך עד לעזה שם היתה קהילה יהודית ובניגוד למקובל הלך ללמוד את מלאכת הנפחות אצל נפח ערבי מומחה. לאחר שלמד את המקצוע חזר למשפחתו בצפת פתח נפחייה ועד מהרה רכש לקוחות מקרב היהודים והערבים וראה ברכה בעמלו. בצפת כמו בצפת הפרנסה לא היתה תמיד בשפע והתחרות גדולה. חיים גרוס בתושייתו הצליח לשכנע את חבריו להתאגד והקים בשנת 1900 את איגוד הסוחרים ובעלי המלאכה, ובכך הקדים את התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל שהוקמה בתל אביב בשנת 1908.
מסורת עבודת הנפחות נמשכה במשפחת גרוס חמישה דורות, והם הטביעו את חותמם בעבודות פרזול יפות למעלה ממאה שנה. ר' שמואל, נכדו של ר' חיים, בנוסף לעבודות הברזל פתח גם בית חרושת מודרני וממוכן למצות שאותו הפעיל לפני פסח. שני בניו של שמואל, שמעון ומשה, המשיכו את המסורת וידידנו שמואל גרוס, בן נינו של ר' חיים גרוס, גם הוא עסק במלאכה לצד אביו משה.
רבות מעבודות המעקות והגדרות ברובע היהודי ומחוצה לו הן מעשה ידיהם של בני משפחת גרוס, כזה הוא גם מעקה הברזל שבבית הכנסת האר"י האשכנזי. כאשר אתם מטיילים בסמטאות צפת, שימו לב לקישוטי המתכת העדינים, בעבר אהבו אותם בצבע ירוק או חום בהשפעת האופנה האירופאית בבתי אנשי המיסיון שהגיעו לצפת, בצבע זה היו צבועים שערי גן העיר, בית ספר כי"ח, בית החולים של החברה הלונדונית לימים בית בוסל, בית יואל ברש"ד ובית החולים הדסה ע"ש הברונית רוטשילד. כולם היו בחלק הצפוני של רחובה הראשי של צפת. ובחלקם נשמר הצבע המקורי. הצבע הכחול של הסורגים אומץ בצפת רק בעשורים האחרונים בייחוד ברובע היהודי העתיק.
לימים החליפו את עבודות היד מוצרים תעשייתיים, אך במבט שני בנגיעת יד, בהתבוננות בפרטים קל מאד להבחין בעבודות שנעשו בשיטות המסורתיות שכל קימור נעשה ביד וללא ריתוך ונקודות החיבור של רצועות המתכת היו נעטפות "בסרט" שחיזק את הסורג והוסיפו לו חן וחוזק.
דוגמא אופיינית לשערי ברזל בצפת שנעשו בעבר, כל נקודות המפגש של הריתוכים היו נעטפים ב"סרט" ברזל מה שהעניק חוזק ויופי לסורג.
שער הברזל של בית הספר "מזרחי" ברחוב האר"י שימו לב ללוח השיש עם המגן דוד מעל השער. עבודה של שמואל משפחת גרוס


שער גן העיר, שנות העשרים של המאה הקודמת . זה השער המקורי שעדין נשמר . עבודה של משפחת גרוס.
צילום: יוני לובלינר
שער הברזל של בית החולים של החברה הלונדונית, נעשה כנראה בראשית המאה הקודמת ע"י משה או שמואל גרוס
צילום : מתוך תיק שימור לבית בוסל, אדריכלית שימור גלי גלעדי


משקוף שער הברזל של שער המכללה עם חריטת שמו של שמואל גרוס יוצר השער. צילום: יוני לובלינר

שימוש משני של סורג ישן שמשולב בקשת חלון.
צילום: רינה מסיקה
שער המרפסות הקדמיות של בית ברש"ד

שער הכניסה לבית ברש"ד בערך 1919. כנראה עבודה של שמואל או משה גרוס

יום חמישי, 22 באוקטובר 2020

מערת שם ועבר - האם זה בית המדרש הקדום ביותר?

 אחד האתרים היותר מרתקים ומסתוריים בצפת הוא מבנה מערת "שם ועבר" הנמצאת על שפת המצוק מעל הגשר, ומעליה מבנה מרובע בעל כיפה שנח לו מתחת לעץ המיש העתיק. מיהם שם ועבר? ומה הקשר שלהם לצפת?

על פי הרמב"ם שם ועבר, המוזכרים בספר בראשית, היו מהיחידים שהכירו את הקב"ה לפני אברהם אבינו, ונחשבים כמי שהכירו את המונותאיזם לפניו. על פי תורת החסידות שם מרמז לתורה שבכתב, התורה הכתובה והגלויה, ועבר רומז לתורה שבעל פה. עם התפתחות והתחדשות המסורות היהודיות יוחס המקום במאה ה 19 לבית מדרשם ומקום קבורתם של שם ועבר במערה הקדושה בצפת.
מסורת עתיקה אחרת מספרת שבמערה זו ישב יעקב עם תלמידיו במשך 14 שנה, למד איתם תורה והכין את עצמו לפני הליכתו לחרן.
עם השנים כל כובש שהגיע לצפת ייחס את המערה למסורות שלו שהתבססו על מסורות קדומות תוך שיבושן או שינוין.
הביזנטים למשל, ייחסו את המערה כמקום בו קיבל יעקב את כותנת הפסים המגואלת בדם יוסף, ונטיפי האבן שבה נחשבו לדמעותיו. כוכי הקבורה במערה הקדומה החצובים בסלע לאורך קירותיה מיוחסים למאה העשירית לספירה.
הצלבנים הפכו את צפת לעיר מבצר חזקה ומרכזית ואת המערה למרכז דתי נוצרי שהוחזק על ידי נזירות מסדר "בנות יעקב".
לפי עדויות נוסעים בתקופה האיובית, המוסלמים שהחזיקו במקום כבדו אותו ובזמן זה המערה התקדשה גם ע"י מוסלמים נוצרים ויהודים
הממלוכים שהחליפו את הצלבנים, באקט פוליטי וחדור אמונה, הרסו את מה שבנו קודמיהם, כמו את המגדל הצלבני במצודה. מושל צפת אל גֻ'וכנדר, הרחיב את המערה ופרץ כניסה חדשה בפתח עם קשת מאבני גזית לבנות ואדומות. על אבן הראשה חקוק סמל המושל בצורת שני מקלות פולו ומגן קמור מעליהם. המערה נודעה גם בשם מערת "בנות יעקב" ואילו רבי חיים ויטאל מכנה אותה "אולאד יעקב".
במהלך השלטון העותומני ליהודים נאסרה הכניסה למערה למעט בשנות בצורת שבהן הותר להם להיכנס ולהתפלל על הגשם.
לאחר מלחמת השחרור המבנה הפך לבית כנסת. היום הרבנות הראשית בצפת מחזיקה את המקום והכניסה אל המערה אינה מתאפשרת בטענה כי המקום מסוכן.
מערת שם ועבר בצפת, הצליחה עם השנים להפוך לדוגמה איך מקום שבעבר הרחוק היה קדוש לעם אחד, הופך עם השנים למקודש לכל מי שתופס עליו חזקה, וכל תקופה הטביעה במקום את החותמת המיוחדת לה.
למטיבי לכת: הרחבה על המסורת הרבות הקשורות במקום מוזמנים לקרוא בפוסט של רפאל מלכה:


מערת שם ועבר ראשית שנות ה60, צילום: ויליאם דר פון 


הכתובת מעל המערה העיטור בסיסה כנראה שריד מהתקופה הממלוכית

סמלו של מושל צפת הממלוכי גוחאנדר 


פנים בית הכנסת 2017 צילום: שלומית מסיקה , צפת

מבט מעל הגשר אל מבנה מערת של ועבר לפני שנפתח החלון לצד יד ושם צילום משנות ה30 או הה40 עיבוד צבע, באדיבות איתן כפיר 
תפוצה של הפוסט