יום חמישי, 22 באוקטובר 2020

מערת שם ועבר - האם זה בית המדרש הקדום ביותר

 אחד האתרים היותר מרתקים ומסתוריים בצפת הוא מבנה מערת "שם ועבר" הנמצאת על שפת המצוק מעל הגשר, ומעליה מבנה מרובע בעל כיפה שנח לו מתחת לעץ המיש העתיק. מיהם שם ועבר? ומה הקשר שלהם לצפת?

על פי הרמב"ם שם ועבר, המוזכרים בספר בראשית, היו מהיחידים שהכירו את הקב"ה לפני אברהם אבינו, ונחשבים כמי שהכירו את המונותאיזם לפניו. על פי תורת החסידות שם מרמז לתורה שבכתב, התורה הכתובה והגלויה, ועבר רומז לתורה שבעל פה. עם התפתחות והתחדשות המסורות היהודיות יוחס המקום במאה ה 19 לבית מדרשם ומקום קבורתם של שם ועבר במערה הקדושה בצפת.
מסורת עתיקה אחרת מספרת שבמערה זו ישב יעקב עם תלמידיו במשך 14 שנה, למד איתם תורה והכין את עצמו לפני הליכתו לחרן.
עם השנים כל כובש שהגיע לצפת ייחס את המערה למסורות שלו שהתבססו על מסורות קדומות תוך שיבושן או שינוין.
הביזנטים למשל, ייחסו את המערה כמקום בו קיבל יעקב את כותנת הפסים המגואלת בדם יוסף, ונטיפי האבן שבה נחשבו לדמעותיו. כוכי הקבורה במערה הקדומה החצובים בסלע לאורך קירותיה מיוחסים למאה העשירית לספירה.
הצלבנים הפכו את צפת לעיר מבצר חזקה ומרכזית ואת המערה למרכז דתי נוצרי שהוחזק על ידי נזירות מסדר "בנות יעקב".
לפי עדויות נוסעים בתקופה האיובית, המוסלמים שהחזיקו במקום כבדו אותו ובזמן זה המערה התקדשה גם ע"י מוסלמים נוצרים ויהודים
הממלוכים שהחליפו את הצלבנים, באקט פוליטי וחדור אמונה, הרסו את מה שבנו קודמיהם, כמו את המגדל הצלבני במצודה. מושל צפת אל גֻ'וכנדר, הרחיב את המערה ופרץ כניסה חדשה בפתח עם קשת מאבני גזית לבנות ואדומות. על אבן הראשה חקוק סמל המושל בצורת שני מקלות פולו ומגן קמור מעליהם. המערה נודעה גם בשם מערת "בנות יעקב" ואילו רבי חיים ויטאל מכנה אותה "אולאד יעקב".
במהלך השלטון העותומני ליהודים נאסרה הכניסה למערה למעט בשנות בצורת שבהן הותר להם להיכנס ולהתפלל על הגשם.
לאחר מלחמת השחרור המבנה הפך לבית כנסת. היום הרבנות הראשית בצפת מחזיקה את המקום והכניסה אל המערה אינה מתאפשרת בטענה כי המקום מסוכן.
מערת שם ועבר בצפת, הצליחה עם השנים להפוך לדוגמה איך מקום שבעבר הרחוק היה קדוש לעם אחד, הופך עם השנים למקודש לכל מי שתופס עליו חזקה, וכל תקופה הטביעה במקום את החותמת המיוחדת לה.
למטיבי לכת: הרחבה על המסורת הרבות הקשורות במקום מוזמנים לקרוא בפוסט של רפאל מלכה:


מערת שם ועבר ראשית שנות ה60, צילום: ויליאם דר פון 


הכתובת מעל המערה העיטור בסיסה כנראה שריד מהתקופה הממלוכית

סמלו של מושל צפת הממלוכי גוחאנדר 


פנים בית הכנסת 2017 צילום: שלומית מסיקה , צפת

מבט מעל הגשר אל מבנה מערת של ועבר לפני שנפתח החלון לצד יד ושם צילום משנות ה30 או הה40 עיבוד צבע, באדיבות איתן כפיר 
תפוצה של הפוסט

יום חמישי, 8 באוקטובר 2020

שמחת היגון של אריה מרזר

צפת משכה אמנים כבר משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. לאחר קום המדינה והפיכת הרובע הערבי הציורי ל"קריית האמנים" החלו להגיע עוד אמנים שהוקסמו מנופיה ומאווירתה של העיר. כמעט כולם כמו חבריהם מחוץ לצפת, בחרו לאמץ את ה"אמנות הציונית" שהתרכזה בנופי הארץ, באור המקומי, ומאווירתה הרומנטית של צפת והכפרים הערבים סביבה. במהלך השנים לא מעט מהם התמסרו לקסמי האמנות המודרנית והפוסט מודרנית כראייה להפיכתה של החברה הישראלית "לנורמאלית".

אריה מרזר נולד בשנת 1905 למשפחה חסידית בפולין. הוא סיים את האקדמיה לאמנות בוורשה והמשיך לפריז שם זכה להצלחה עוד לפני השואה. הוא התקרב ל"אסכולת פריס" שלה השתייכו קבוצת אמנים יהודים שהתרכזו בתיאור חיי העיירה היהודית והושפעו מהסגנונות החדשים באירופה בתקופה של בין שתי מלחמות העולם ויצירותיו הוצגו בתערוכות רבות.
בשנת 1945 הצליח לברוח מאירופה שם נספתה כל משפחתו הגדולה ובצפת השתקע בעיצומה של מלחמת השחרור. לאחר המלחמה קבע את ביתו בקריית האמנים. ובחר את המתכת כחומר הגלם העיקרי של יצירתו
עבודת ריקועי מתכת היתה נפוצה בעבר, השתמשו בה להכנת ריקועי חנוכיות גביעים ותשמישי קדושה וכן גם תמונות מרוקעות של המקומות הקדושים בארץ וקברי האבות. כל אלה היו נפוצים בבתי היהודים. מרזר בסגנון המיוחד לו השתמש בטכניקה דומה בריקועיו אך הפיח בה חיים וייחודיות.. בסצנות של עבודותיו הוא מתאר את העיירה היהודית וחסידיה כפי שזכר אותה מנערותו, והן נפגשו עם המראות שראה בבתי הכנסת החסידיים בצפת. העממיות היתה נר לרגליו של אריה מרזר. עממיות פשוטה ונאיביות, מקורות יצירתו היו שירים וסיפורים יהודיים ידועים וגם הטקסים היהודיים המסורתיים כמו הבדלה, מלווה מלכה ריקודי חסידים וניגוני כליזמרים . צפת ואנשיה סיפקו רקע למרבית עבודותיו. אבל למרות הכל, ברבות מהן נשקפים גם עצב וגעגועים לעולם שנחרב.
למרות שעבודתו זכתה להערכה ופרסים, מרזר נמנה על קומץ אמנים ישראלים שהתעקשו לייצג את זיכרונות העיירה, ורובם נדחו בישראל לשוליים, גם אם נמנו בזמנו עם הבולטים ביוצרים היהודים בעת החדשה כמו יוסל ברגנר
אריה מרזר נפטר בצפת בשנת 1966.
שלא בצדק אריה מרזר כמעט נשכח מעולם האמנות, אין הוא מוצג בתערוכות וכמעט וכמעט לא נמכר במכירות פומביות. לאחרונה הוא נכנס לדף המידע של מוזיאון ישראל. לדבריו של גדעון עפרת, חוקר אמנות ישראלית, שהקדיש למרזר וליצירתו פרק בספרו, קרה למרזר מה שקרה לעולם היהודי פולני כפי שהוא עצמו היציג: היא נמחתה.
גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל היהדות כדימוי באמנות ישראל.

הצילומים באדיבות מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל:








יום שלישי, 22 בספטמבר 2020

סיפורו של מבצר הסארייה בצפת.

מבנה הסראייה בצפת, הוא אחד המבנים היפים שמתנוססים בלב העיר, אז בואו נדבר עליו.
האימפריה העות'מאנית שלטה על ארץ ישראל משנת 1514, הסולטן סולימן המפואר (כן, זה אותו סולימן השרמנטי המוכר לרבים מהסדרה "סולטן"), שאהד את היהודים הביא את "תור הזהב" גם ליהודי צפת, תקופת זוהר שהאר"י וחכמי הקבלה פעלו בה, ונמשכה פחות ממאה שנים.
המצב החל להתדרדר במחצית המאה ה-17 כאשר השלטון המרכזי באימפריה העות'מנית התרופף ומנהיגים מקומיים החלו להרים את ראשם, נלחמו זה בזה וכל עניינם היה לגבות מיסים ללא מתן תמורה. צפת הפכה כפר קטן בשולי האימפריה העות'מנית הרופסת.
על רקע חולשה זו עלה דאהר אל עומר, דמות אמיצה וכריזמטית ממשפחה בדואית מיוחסת שמוצאה מחצי האי ערב. שניצל את שעת הכושר הצליח לכבוש בראשית המאה ה18 את המחוז הצפוני של א"י וסילק את המנהיגים המקומיים המושחתים. הוא כונה בתואר "נסיך הגליל" וגם "שייח' השייח'ים". שנות שלטונו נמשכו כ- 80 שנה.
את צפת כבש דאהר אל עומר בשנת 1730 ומינה את בנו עלי כמושל העיר, הסראייה נבנתה כמבנה השלטון ובית מגוריו. בתקופת שלטונו היישוב היהודי בצפת גדל והעיר זכתה לכמה שנים של יציבות ובטחון.
רוב המבצרים שבנה דאהר בארץ נבנו על שרידי מבצרים צלבניים או ממלוכים שבנו שליטים לפניו. בצפת בחר את מקום הסראייה באזור שטוח לרגלי המצודה העתיקה. יתכן שהסתמך על מיקומה של צפת בראש הר שהדרכים אליה קשות ומרתיעות פולשים, מה עוד שצפת לא נחשבה בתקופה זו כבעלת ערך אסטרטגי כפי שייחסו לה בעבר הצלבנים והממלוכים.
המבנה המקורי היה דמוי האות ח והכניסה אליו היתה ממערב. משני צדי המבנה נבנו שני מגדלים עגולים ובמרכזו היתה חצר וסביבה חדרים ששמשו את מגורי המושל ושימושי שלטון אחרים. ממזרח לחצר השתרע בוסתן גדול ששרידיו נשארו עד ימנו.
באוקטובר שנת 1757 פקדה רעידת אדמה חזקה את צפת והאזור. בתים נהרסו וקברו תחתיהם מאות אנשים. רעידת האדמה פגעה גם במבנה הסראייה. שוב שקעה צפת לתקופת שפל ועל פי סיפורי נוסעים כמעט התרוקנה מתושביה בייחוד היהודים שבניהם.
העות'מנים שחזרו לשלוט על האזור בסוף המאה ה18 הם אלה ששיקמו את בניין הסראייה, והוסיפו לו קומה נוספת ובה מרפסת המשקיפה אל החצר הפנימית מוקפת עמודים מעוטרים הנושאים קשתות. סגנון העמודים והקשתות מזכיר את סגנון בתי עשירים ואפנדים שנבנו בסוף המאה ה19 בגליל, ודומים מאד לאלה שבמבנה הסראייה בנצרת ששימש כמגוריה של אחת מנשותיו של דאהר אל עומר. (הבניין בנצרת עומד להפוך למוזיאון תולדות העיר)
את המגדל הדרומי שיקמו ועל שרידי המגדל הצפוני הוקם, על פי פקודת הסולטן עבדול חמיד. בשנת 1900 מגדל שעון גבוה ובראשו פעמון. עבדול חמיד, הסולטן האחרון, שהתעניין בשעונים ורכבות יותר מאשר בניהול ממלכתו, הורה בשנת ה25 לשלטונו להקים 100 מגדלי שעונים ברחבי האימפריה העותומנית הדועכת. מגדל השעון בצפת הוא אחד מתוך שבעה מגדלי שעון שפיזר בא"י. תוספת המגדל נראה כאקט של הטבעת חותם, מעשה שרבים מן השליטים אוהבים לעשות - להרשים את הציבור ולהראות מי מבין השליטים הוא הגדול ביותר...
בתקופת המנדט הבריטי הוסב המבנה לבניין המושל הבריטי שם היו רכבים וכן בית סוהר. מצילום בשנות השלושים נראה כי בקומה העליונה של המגדל הוצב תותח שבישר את כניסת הרמדאן
באוגוסט 1929 במאורעות תרפ"ט, ריכזו הבריטים את יהודי הרובע היהודי בחצר הסראייה כביכול להגן עליהם מפני הערבים. היהודים חסרי האונים שהצליחו להינצל מהטבח רוכזו בחצר הסראייה ללא אוכל ומים, וללא יכולת לצאת, בעוד שכניהם הערבים בוזזים באין מפריע את מה שנותר מבתיהם.
לאחר מלחמת השחרור שימש המבנה כמעון זקנים של ארגון "מלב"ן". (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים). לפני כשלושים שנה עבר הבניין שיפוץ שתכנן האדריכל אליעזר פרנקל, בנו של האמן הצפתי יצחק פרנקל, פרנל,  וכיום הוא משמש כמתנ"ס וולפסון.
ארבעת השעונים שעל המגדל הוחזרו לפעולה בשנת 2002 ביזמת ראש העיר דאז עודד המאירי והפעמון המקורי עדין מצלצל כל חצי שעה.
למרות התלאות שעבר, הבניין עדיין בולט בסביבתו, מרשים כמו תכשיט יפה, שאינו נצרך לשום קישוט אחר לידו. הוא מזכרת מהעבר שיש לשמור עליה, כחלק ממורשתה של העיר שגם סיפור הקהילה היהודית בצפת מקופל באבניה.

צילום משנת 1924 מבט ממרום מצודת צפת לעבר הסראייה. בתקופה העותמנית ירדה חשיבותה של צפת ובמצודה הוחזק רק חיל מצב קטן. הסראייה שנבנתה ע"י דאהר אל עומר נבנתה על רכס נמוך יותר מדרומה של המצודה ושמש כבית מגוריו של השליט עלי, בנו של דאהר אל עומר, וכמרכז השלטון בצפת וסביבתה, ופחות מאשר מצודה צבאית. 



   צילום ואן דה פול 1964במבנה שכן בית הזקנים של ארגון מלב"ן. המבנה התמוד משמאל הוקם בתקופת המנדט ושימש         מוסך למכוניות, הורד בשנות השבעים בשיפוץ המבנה. 

     צילום רפאל מלכה צפת - הקשתות עם הכותרות המעוצבות בחצר הפנימית של המבנה. הקומה השנייה של המבנה והמרפסת עם שורת העמודים וכן מגדל השעון נבנתו במאה ה19, 

   צילום שלומי ריס צפת מבט ציפור על כיכר הסראיה. הסראיה נהרסה ברעידת האדמה שפגעה קשה בצפת בשנת 1757, מאז צפת שקעה , ורק בשנת 1900 הורה הסולטן האחרון עבד אל חמיד לשקם את המבנה, לבנות לו קומה נוספת ולהוסיף על המגדל העגול הצפוני מגדל שעון שבראשו פעמון. אחד מתוך 100 מגדלי השעון שהקים ברחבי האימפריה ואחד מ7 מגדלי פעמון שבנה בא"י .

צילום: שלומית מסיקה צפת. כיכר הסראיה היא כיכר שכל ראש עיר מוצא לנכון לשנות את עיצובה. הכיכר עד 2016


צילום : שלומי ריס. הכיכר החדשה  במתחם הסראיה 2020



     צילום דניאל פרל צפת,1933 על מגדל השעון שבנה הסולטן חמיד במאה ה19 הוצב תותח הראמאדן 



    באדיבות "צפתמונות"  פנים המבצר 1948, בתוך חצר המבצר נבנה גרם מדרגות חיצוני שעלה לקומה השנייה. בשיפוץ האחרון הוסרו המדרגות על מנת להרחיב את החתר. 


בתקופת המנדט שימש המבנה כמבנה הממשל והמשטרה של הבריטים. בצילום משנת 1932 צילום של השוטרים הבריטיים והגפירים בפתח בניין הסראייה בצפת . באדיבות איתן כפיר


שנות החמישים המגרש מול בית הסאריה שימש כמגרש הכדורגל העירוני של צפת.

   צילום: באדיבות שלומית מסיקה. החצר הפנימית של הסאריה כפי שהיא היום. 
בחצר הסראיה הובאו יהודי הרובע היהודי בצפת ע"י המשטרה הבריטת  ביום הפרעות באוגוסט 192,לכאורה בכדי להגן עליהם,  כאלף נשים ילדים וגברים. הם לא הורשו לצאת,  ללא מים או אוכל הם נשארו שם שתי יממות בזמן שערביי העיר בזזו באין מפריע את מה שנשאר מבתיהם.




"דפוס הגליל צפת" - עוד סיפור של יוזמה כלכלית שצמחה ביישוב הישן בצפת.

חסר כל, מאוכזב ועייף הגיע געצל אליקים פרל עם משפחתו לצפת לאחר שחלום הקמת "מחניים" מושבה יהודית, שימיה היו קצרים (1898-1903) - התנפץ. הוא החליט להתיישב בצפת ולפתוח בחיים חדשים.

זאב מתיתיהו, בנו הגדול למד בישיבה של כולל ווהלין בצפת, ויחד עם היותו בר אוריין, הוא נטה חיבה למתמטיקה ומשחקי שח, אבל היו לו חלומות. הוא לא הסתפק בחיים הנסמכים על "כספי החלוקה", אלא חיפש עבודה יצרנית שתאפשר חיי רווחה לו לחבריו תושבי צפת. למרות גילו הצעיר והיותו חסר אמצעים היה לו כישרון עסקי ויתרון בכך שהפך לחתנו של יואל ברש"ד, שהיה סגן מנהל בנק אפ"ק בעיר, הבנק שעודד את תושבי צפת להשקיע בעסקים יצרניים.
זאב מתתיהו הצעיר והנמרץ חבר לשני יזמים נוספים בעיר, ברוך ברזל ויהודה מייברג ובשנת 1911 הם פתחו את בית הדפוס המודרני הראשון בצפת וקראו לו "דפוס הגליל צפת". בחזונם ראו את צפת נבנית ומשגשגת.
פתיחת בית דפוס היה מעשה חלוצי. בשנת 1911, צפת הייתה כמעט מנותקת ממרכזי התרבות בארץ. כביש עכו צפת נסלל רק במחצית שנות העשרים. אמצעי תקשורת והעברת חומר כתוב במהירות, עדיין לא היו בנמצא. באותם ימים ובתנאים שבהן צפת הייתה שרויה, מקימי בית הדפוס היו צריכים לרכוש מכונות, ומאות גלופות של אותיות ועיטורים. נייר, צבעי דפוס ולהכשיר פועלים מקצועיים. מכונות הדפוס מתוצרת JOSEF ANGER & SONS והציוד נקנו והובאו מוינה לביירות ומשם הוסעו לצפת על ידי גמלים וחמורים.
בבית הדפוס הועסקו כ-15 עובדים שהוכשרו לעבודה, ובכך סיפקו את פרנסתן של 15 משפחות. לבית הדפוס יצא מוניטין בשל טיב ההדפסות. ב"מודעה לעם הספר" מתהדר בית הדפוס, ב"אותיות חדשות, בסדר יפה הגהה מדויקת, מכונות גדולות ומחירים ממוצעים". בספרים המודפסים ניכרת איכות ההדפסה וההשקעה בגרפיקה בסגנון הארט נובו והארט דקו וכן ובעיטורים לשערי ספרים שהיו מקובלים באותה תקופה. עד היום שמורים בספרייה הלאומית למעלה מ20 ספרים שנדפסו ב"דפוס הגליל צפת".
חלק מהספרים עוסקים בנושאים תורניים, וחלקם ספרי עלילה כמו ספר בשם "דוד וגולית, הקראה לבני הנעורים בשמונה פרקים". בנוסף לספרים הודפסו בבית הדפוס לוחות שנה, חוברות, מודעות וכרוזים. למרות העובדה שבית הדפוס פעל בצפת, הודפסו בו ספרים שהוזמנו מקנדה וארצות הברית. דוגמה להזמנה מחו"ל הוא הספר "מנחת יעקב" על ידי המחבר יעקב בן יהודה לייב גורדון מקנדה בשנת 1914.
פרסום יוצא דופן שנדפס בשנת 1919בדפוס הגליל היה מאמר של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), בכתב העת הגליל קובץ א'. בחיבור זה תיאר אז"ר את המצב הקשה ששרר בצפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה ויצא בביקורת קשה נגד מנהיגי הקהילה שלדעתו הפקירו את התושבים. רבני העיר, שנפגעו מביקורת הקשה שהוטחה נגדם, נידו את אז"ר וציוו לשרוף את כל העתקים של כתב העת....
בשנת 1926 פנו השותפים פרל ומייברג לעסקי המלונאות, ומכרו את בית הדפוס למר אהרון פרידמן, שהיה עובד ותיק ובעל ניסיון בבית הדפוס ורק בשנת 1932 שינה את שמו של בית הדפוס ל"דפוס פרידמן". בשנת 1948, עם יציאת הבריטים מהעיר והחל המצור על צפת, הודפסו ב"דפוס פרידמן" "קול צפת" ו"בול צפת" שסמלו את התקווה של אנשי צפת בימים הקשים.
"דפוס פרידמן", ממשיך להתקיים עד היום ומופעל על ידי דני פרידמן נכדו של אהרון פרידמן.
בעלי דפוס פרידמן תרמו מכונות ששימשו את "דפוס הגליל צפת מראשיתו" ל"מוזיאון תולדות הדפוס" בצפת, אך עם סגירתו נעלמו המכונות ועד היום לא ידוע היכן נמצאות. אולי מישהו יודע היכן הן?

                   
מכונת הדפוס של היצרן JOSEF ANGER & SONS, וינה ראשית המאה ה20


מכונת הדפוס של JOSEF ANGER & SONS בבית הדפוס בצפת

חותמת היצרן על מכונת הדפוס של דפוס הגליל צפת


שבלונות לעיטורים בסגנון הארט נובו. באדיבות דפוס פרידמן


מודעת פרסומת של דפוס הגליל צפת


מכתב מבעלי דפוס צפת אל חברי ועד חברת "עזרה לגליל" בני יורק בו מבקשים להדפיס את ספריהם בדפוס הגליל בארץ ישראל ובכך לעזור למתן עבודה לעובדים יהודים בצפת. יש הבטחה שהמחירים והאיכות יעמדו בתחרות עם בתי הדפוס בניו יורק. ואכן בית הדפוס קיבל הזמנות מחו"ל


לקט של דפי פתיחה מעוטרים . הספר יד מאיר נדפס בצפת עבור לקוח בקנדה. 1914

מודעת ברכה לכבוד פתיחת בית החולים היהודי ע"ש הברונית רוטשילד בצפת . 1911, פתיחת בית החולים התעכבה בשל חוסר מימון , דפוס הגליל בצפת התגייס לעזרה והתחייב לתרום כל שנה.
באדיבות "צפתמונות"

בול צפת וקול קורא, שהודפס ב"דפוס פרידמן" עם יציאת הבריטים מהעיר ותחילת המצור על צפת




זאב מתתיהו פרל ממייסדי דפוס הגליל בצפת





יום ראשון, 20 בספטמבר 2020

"אסכולת צפת" – האמנים הנעלמים של "היישוב הישן"

באדיבותה של נאוה לוין נינתו של יוסף צבי גייגר, אני מביאה מבחר מעבודותיו, של סבה , יוסף צבי גייגר, שיזכירו לרבים מהוותיקים שביננו, את האגרות לשנה החדשה וקישוטי הסוכה של פעם. בהכנתן של אלה הושקעו הרבה מאמץ, כישרון ואהבה, ועם השנים הוחלפו בברכות דיגיטליות וקישוטים זולים מסין.

בצפת ידועות יצירות עממיות אלה שנשארו מהמאה ה19 וכונו "אסכולת צפת" אך דומות להן היו כנראה גם בירושלים והן מספרות את סיפורם של האמנים הנשכחים של היישוב הישן. 

היצירות האלה מספרות על הפרק הנעלם והראשון של האמנות הארץ ישראלית, פרק שהיה קיים עוד לפני אומנות "בצלאל". אמנות זו התפתחה במאה ה19 וראשית המאה העשרים ע"י אומנים בני "היישוב הישן". בעצם היתה זו אומנות שימושית שנוצרה לעיטור חיי היום יום, חגים ושמחות והיא עדות על יצירה שורשית ואותנטית. היצירות האלה נחקקו בספרים ב"מזרחיים" כלומר תיאור גרפי של כיון מזרח שסימל את ירושלים, בקמעות, בזכוכיות ברישומי מקומות קדושים, במגזרות נייר ובעיטורי סוכות וברקמות. כל אלה קשטו את בתי ירושלים וצפת או נשלחו לחוץ לארץ על מנת לסייע באסוף תרומות. את שמם של רוב האמנים שיצירותיהם שרדו איננו יודעים, אך לפחות שלשה מהם מוכרים והם חיו ויצרו בצפת. הראשון הוא חיים שלמה פינייא שידוע מאיור של ערי ארץ ישראל בשנת 1875, שעל פיה נעשתה מפת בד, והיא שמורה בספרייה הלאומית, השני הוא יוסף צבי גייגר שאחדות מיצירותיו מוצגות באוסף פויכטוונגר במוזיאון ישראל והמפורסם ביניהם הוא הזייגר מאעכר שהקדשנו לו פוסט מיוחד.
נראה שכבר לפני כמאה וחמישים שנה, עוד לפני הקמתה של קריית הציירים, היתה בצפת "אסכולה" שלאמנות עממית שכנראה הושפעה מהאמנות הערבית, האירופאית והמזרחית, אך יחד עם זה היתה מקורית, וססגונית, שנוצרה על ידי אמנים "בני היישוב הישן" ונדחקה בפני האמנות "הציונית" והמודרנית. ורק בעשורים האחרונים העריכו את חשיבותה ומקומה בהיסטוריה היהודית בארץ ישראל. 



קטע מאיורו של חיים שלמה פינייא מצפת, ערי ארץ ישראל משנת 1875


מפה מבד, מצויירת על פי איורו של חיים שלמה פינייא מצפת 1875


שנה טובה מעשה ידי יוסף צבי גייגר, אוסף גייגר, באדיבות נאוה לוין, ארכיון גייגר


מגזרת נייר כנראה לקישוט סוכה מעשה ידיו של יוסף צבי גייגר, באדיבות נאוה לוין ארכיון גייגר


מגזרת נייר כנראה לקישוט סוכה מעשה ידיו של יוסף צבי גייגר, באדיבות נאוה לוין ארכיון גייגר


שנה טובה מעשה ידי יוסף צבי גייגר, אוסף גייגר, באדיבות נאוה לוין, ארכיון גייגר


תפילה בצפת על עטיפת ספרו של ישעיהו עשני בסימטאות צפת 1964


מתקן השעונים "הזייגר מאעכ" שזכה לתהילת עולם .
צילום ויקימדיה

יציאת מצרים - הזייגר מאעכר ציור משנות השישים


 הזייגר מאעכר - העלאת ארון הברית שנות החמישים

הזייגר מאעכר - תפילה 

יום רביעי, 9 בספטמבר 2020

ארמון רב תפארת בצפת

גם בצפת, כמו בירושלים, היתה "יציאה מהחומות". חומות ממשיות לא היו אבל היתה יציאה מהרובע היהודי. אחד הבתים הבולטים והיפים ביותר שנבנו ע"י יהודי מחוץ לרובע היה מה שכיניתי בילדותי "ארמון רב תפארת" שהתנשא על מורד המצודה וצפה אל הנוף המדהים של הרי מירון .

בבית הזה גרה סבתה של דורונה חברת הילדות הטובה ביותר שלי, ואת ה"ארמון" בנה הסבא שלה בן ציון ברוכשטיין.
בן ציון ברוכשטיין היה נגר אומן שלמד את אומנותו אצל הנגר הטמפלרי קארל מאס ועבד בנגרייה שלו כ 13 שנה. בשנת 1895 הוא נסע לאוסטרליה להתמחות בנגרות רהיטים וכשחזר לצפת הפך לנגר מומחה שהיה מבוקש במיוחד בקרב אנשי המיסיון שבנו בתי מידות חדשים בעיר. הוא זכה במכרז לבניית החלונות והדלתות של בית החולים רוטשילד שנחנך בשנת 1911 והם קיימים עד היום בבניין המכללה שעבר שימור. חלק מעבודותיו נראים עד היום בבתים מראשית המאה העשרים בצפת,כמו בביתו של יואל ברש"ד הסמוך שגם הוא בנה באותן שנים את ביתו מחוץ לרובע. חדי העין לא יתקשו לזהותם.
המקצועיות והחריצות אפשרו לו לבנות "ארמון" למרגלות המצודה בסגנון שהושפע מהבנייה הטמפלרית ומהבנייה האירופאית שהחלה להראות בצפת.
אל "הארמון" היו מגיעים דרך שער ברזל מעוצב ועולים בעשרות מדרגות רחבות שמתחילות ברחוב ירושלים (בערך מול קפה שבעת דגנים) ומסתיימות בחצר שלפני הבית.
בקומה הראשונה גרה משפחת ברוכשטיין, הקומה השנייה של "הארמון" הושכרה למשפחות אמידות תקופת מה ולאחר מכן גרו בנותיו חנה אייזנברג וטובה סגל עם משפחותיהן.
כילדות, דורונה ואני היינו מבקרות בערבי החורף הקרים את טובה סבתה, אלמנתו של בן ציון, ויחד עם אמה פנינה, היינו יושבות סביב תנור שמימי לא ראיתי יפה ומחמם ממנו ולומדות לסרוג. באחד החדרים עמד ארון ענק שכולו מגולף בפיתוחי עץ מעשי ידי הסבא, שבזמנו נראה לי די מפחיד. הרצפה בבית היתה מרוצפת במגוון בלטות מצוירות, כל חדר בדוגמה מיוחדת דמוית שטיח.
בקיץ היינו משחקות בחצר המרוצפת שהיה בה עץ אגוז מלך רחב צמרת ומלקטות את הפרי שנפל צופות בשקיעות האדומות שהיו ההצגה הכי טובה בעיר. ומדמיינות מכשפות ושדים שנמצאים במרתפי הבית. לעיתים היינו מציצות לנגרייה של בן ציון ז"ל.
יורשיו של בן ציון לא נשארו לגור "בארמון". לימים קנו את הארמון שלמה וטובה קאלך שם גרו עד סוף חייהם. הנכדים שלהם זוכרים את ימי הקסם בארמון ונעה הנכדה שלחה לי צילומים שאפשרו לי ל"הכנס פנימה" פעם נוספת, ולהיזכר בביקורים שלנו אצל שלמה וטובה ז"ל, מאז הבניין עבר גלגולים נוספים של מכירה וקנייה ועכשיו הוא עומד סגור ונכלם בחלונות פעורים ובתריסים עקורים ומחכה לגואל.
          בית ברוכשטיין צפת שנות השלושים 

        
                         המבנה בתקופת משפחת קאלך בצפת צילום נועה מתוקי
  פריטים בבית צילום באדיבות נועה מתוקי 

      משפחת קאלך ב"ארמונה" שנות השבעים שמו

        השער והמדרגות המובילות לבית ברוכשטיין מרחוב ירושלים בצפת2013 

   בית ברוכשטיין צפת 2020