כותבת על ההיסטוריה המשפחתית שלי - עובדות וסיפורים ועל ההיסטוריה של צפת ומורשתה.
יום רביעי, 29 בדצמבר 2010
גילויים של גזענות
יום שלישי, 28 בדצמבר 2010
פרצו לי לפייסבוק
יש "חברים" שה"דף" שלהם מלא בצילומים עם הבחורות הכי חתיכות והכי צעירות במשרד שלהם, והיות שהם גם הבוסים, אני מניחה שגם לאותן פרגיות יש אינטרס להופיע בתמונה סחבקית עם הבוס. אלה מתגאים להתהדר בהערצה כלפיהם. אז כנראה שמתחת לבוס עם הכרס, שאוטוטו פורש לגמלאות, מסתתר פיטר פן שאשתו מסרבת להצטלם איתו.
יש "חברים" שמפציצים את הדף בתמונות של הנכדים, אין להם ולו תמונה אחת ללא הפרצוף החמוד של אחד הנכדים מציץ בשולי או במרכז התמונה. הנכדים מופיעים בכל פוזה וצורה וכמובן גם בסרטוני יוטיוב: הנכד עושה את הצעד הראשון, הנכדה עושה קוקו, והכי חשוב: "תגיד סבא!!" את אלה אני דווקא מחבבת אבל לא יודעת מה הילדים שלהם אומרים על החשיפה של ילדיהם.
יום שישי, 17 בדצמבר 2010
להציל את כבוד הספר "מאהבה של ליידי צ'טרלי"
יום חמישי, 16 בדצמבר 2010
האח הגדול - מדינה בהפרעה
הפעם, חטפתי בחילה רק מהפרומאים והפרסום האגרסיבי שעושה ערוץ 2 לתכנית שלו. ולא די בפרומואים, הערוץ, הקים פאנלים של מומחים ופרשנים שמדברים על מה שקורה ב"בית", ברצינות תהומית כאילו מדובר בועדת החקירה של מחדל השריפה בכרמל.
אני רואה ומנסה להבין איזה עניין מוצאים אנשים בפח הזבל המעוצב הזה,(במיוחד אלה שמתחברים לוריד ועוד משלמים בשביל זה), ומבינה פחות כיצד הופכים המשתתפים לגיבורי תרבות בשקל.
אולי זה התחליף למלחמות הגלדיאטורים בימי הזוהר של האימפריה הרומית הדקדנטית.
אולי סיפוק יצר המציצנות,
אולי בריחה מהתמודדות עם הכורח למצוא משהו לעשות בשעות הפנאי.
תהה הסיבה אשר תהיה, ואני מכירה כמה אנשים שמסבירים לי באותות ובמופתים על ה"המעבדה האנושית המרתקת". בעיני זו לא מעבדה ולא נעליים, זה בידור זול שמשתתפיו מתנועעים ופועלים לפי חוקיו הציניים של הבמאי. ואני מרגישה שכל תמונה שמשודרת אלי מן המסך כמוה כמו דחיפת ראשי לביוב.
למען הסר ספק, לא, אין לי שום דבר נגד המשתתפים, אני פשוט נגעלת מהתופעה.
אז כמו שאני מחכה שהסופה תחלוף, האבק ישקע והגשם יחזור, כך אני מחכה שהעונה תחלוף. בינתיים הסרתי את ערוץ 2 מהשלט שלי. גם בלי ה"אח הגדול" יש מספיק מכות טבע, אסונות, טרגדיות ואנשים טיפשים הממלאים את המסך. וכמו שאמרתי, אני לא אוהבת שדוחפים לי את הראש לפח האשפה.
יום ראשון, 12 בדצמבר 2010
הבטחתם גשם, קיבלנו אבק
יום שבת, 4 בדצמבר 2010
שריפה בהר שריפה בלב
ואולי זה המסר, אם אנו לא מתעוררים מהמכות שנחתות עלינו מידי אדם ומידי שמיים, אולי צריך מכה איומה כמו האסון הזה בכדי שנתעורר, שנכבד יותר את זולתנו, את הטבע, את הסביבה ואת האחר נפתח את ליבנו, נתבונן גם מסביבנו בעיקר ניקח אחריות.
אז כאשר אצלנו הנרות דולקים, ומנגד ההר הירוק עולה בלהבות בואי נישא תפילה ונשתדל להיות טובים יותר. אמן.
יום ראשון, 28 בנובמבר 2010
לאן הולכים החתולים למות?
"המלכה" והאפור בימיו הטובים
יום רביעי, 24 בנובמבר 2010
היפה הבורה ומשאל העם
יום שני, 22 בנובמבר 2010
מתחילה הספירה לאחור! נשאר עוד חודש!!!
יום ראשון, 7 בנובמבר 2010
מישהו מתהפף בקברו
יום שישי, 5 בנובמבר 2010
נקמת הורדוס
יום ראשון, 24 באוקטובר 2010
מפגש מועדון הקוזינות
יום חמישי, 14 באוקטובר 2010
לא, אל תעשו לי מסיבת הפתעה
במקרה שלי, יש לי בינתיים רק נכד אחד, שכישרונו הבולט מתבטא בקליעה של חפצים על הגננות, והשיר היחידי שמצליח לזמר הוא מה מה מה מה (מתוך "חנן ועליזה יצאו לשדה") .
לעיתים עולה בי החשד שחתני השמחה המופתעים, לא ממש מופתעים, הרי במשפחתם עושים לכולם מסיבות הפתעה בכל חג ויובל, אז למה שיחרגו מהרוטינה? אז מה ההפתעה?
אין מסיבת הפתעה ללא מצגות. ואז קורה שחתן או כלת השמחה מגלה שכל מיני תמונות נתלשו מהאלבומים שלו, או שבחרו תמונות שהוא היה מעדיף להצניע.
במקרה שלי, אני היחידה במשפחה שיודעת לעשות מצגות, ולילדי אין זמן להתעסק עם דברים כאלה, אז תשאירו לי לעשות לכם אלבומי "פיקאסה" ולשלוח לכם תמונות שאני אבחר לפרסם.
אז יקירי, במקרה שלי, בבקשה אל תעשו לי מסיבת הפתעה. במחשבה שנייה, אני בטוחה שאף אחד לא התכוון....
ואני מצטטת מתוך "60 הגיגים ותובנות"של עמוס דרורי: "יום הולדת. אינך עושה פרור של מאמץ כדי לזכות בו. למרות זאת, ובלי צידוק, אתה הופך גיבור ליום אחד. מי בעד לבטל?"
יום שלישי, 12 באוקטובר 2010
אילו דברים אני מקווה לעשות לאחר גיל שישים
יום שבת, 9 באוקטובר 2010
החודש ימלאו לי שישים!
ממרומי שנותי ליקטתי כמה דברים שעשו לי השנים.
ממש לא אכפת לי להלך בנעלי ניו בלאנס גדולות ומכוערות ולהרגיש קלה ויפיפייה רק משום שנוח לי.
יש בגדים שאני לא מתקרבת אליהם, כמו נעלי עקב, חזיות פוש –אפ, מכנסי סקיני, תחתוני חוטיני. בבגד נוח אני מרגישה יפה ואוהבת את עצמי בלי "שיפוצים".
הפסקתי לומר "אין לי מה ללבוש". אני מבינה שהאמירה הזו היא מצב נפשי.
פטרתי את עצמי מצביעת השיער ואני מתגאה בכל שערה לבנה שמתווספת לראשי.
אני לא נבהלת למראה ידי המסוקקות ומודה לאלוהים שהעניק לי הזדמנות לעבוד בגינה.
גם עם קמט חדש שמופיע אין לי בעיה. בגילי, קמטי צחוק רק מוסיפים יופי.
הפנמתי את העובדה ששום קרם לא יעשה אותי יפה יותר או צעירה יותר. מה שכן יעשה, זה רגע נחת מהמשפחה.
פחות ופחות אכפת לי מה שיאמרו עלי ומה שיחשבו עלי, והבנתי שלא כל העולם חייב לאהוב אותי.
אני נהנית מכל מה שמציע המחשב, אבל מצחיק אותי המנהג לאסוף כמה שיותר "חברים" בפייסבוק.
בגילי אני כבר יכולה לומר "לא", בלי רגשי אשמה. אני ילדה מספיק גדולה לסרב למה שלא נוח לי או לא מתאים לי. (משתדלת)
אני לא מתנצלת שיצאתי לפנסיה מוקדמת ואחרי 30 שנות עבודה נהנית להיות "עקרת בית", אם כי לא מצטיינת. (לפי קנה המידה של גיסותי הסופרמניות).
ממש לא אכפת לי שלא זכיתי בפרס נובל לפיסיקה, והישגי בעבר נראים לי היום לגמרי לא רעים. גם אם לא בחרתי להיות אשת קריירה.
אין לי שום בעיה ללכת לסרט לבד אם לא מצאתי מישהו שמוכן לצפות בסרט הזה.
לא מתביישת לגעות בבכי בסרט "במבי".
גם אין לי שום בעיה לשבת לבד בבית קפה לשתוק שעה קלה, ולהתבונן סביבי.
פעם, כשטיילתי בעולם, לא נרגעתי עד שבקרתי בכל האתרים שצוינו במדריך. היום אני נהנית לטייל בנחת ו"לבזבז זמן" בישיבה במקום אחד שמוצא חן בעיני.
סוף סוף קראתי את הספר "מובי דיק" ונהניתי מכל עמוד.
אני לא מפסיקה ללמוד גם דברים שלא יביאו לי תועלת חומרית או יתרון ברזומה.
התמכרתי לרמיקוב ושש בש. בעבר סלדתי מהמשחקים האלה שנראו לי "של פולניות" או "של ערבים".
העולם שלי כבר לא שחור לבן, יש בו המון גוונים של אפורים.
למדתי להבין את ההבדל בין מה שאני צריכה ומה שאני רוצה.
אני לא פוחדת מהמוות, ולא רוצה להיות זקנה סיעודית.
משתדלת לחיות בשלום עם הפחדים שלי ועם החסרונות שלי.
כל בוקר אני מקשיבה לציוץ הציפורים ולטרטור הקומפרסור ומודה לאלוהים על מה שיש לי ועל מה שאין.
והמשאלה היחידה שאני מבקשת לעצמי לכבוד יום ההולדת היא בריאות, לי ולכל בני משפחתי.
יום שבת, 2 באוקטובר 2010
חופשה בכרתים
יום חמישי, 23 בספטמבר 2010
ספסל השידוכים
"התנשאי לי??"
יום ראשון, 19 בספטמבר 2010
יש לי גיסה פיצי
היא אמנית של מיניאטורות, אולי לא במקרה.
היא עושה קסמים,
בידי הקסם שלה היא הופכת כל דבר גדול לקטנטן.
המטבח של סבתא, מונח עכשיו על הקמין בסלון,
הבית של סבא חיים מונח על המדף,
המטבח של "חברים" במטבח של חברים,
וכך עשרות חדרים וחפצים מונצחים להם בתיבות קטנות בפרטי פרטים
ואתם יכולים לשוטט בהם כמו עליזה בארץ הפלאות
אתם מוזמנים לשוטט באתר שלה
http://www.guzziminiature.com/site/detail/siteMap/index.asp?depart_id=133015
הסוכה שתוצג בסוכות בתערוכת סוכות מיניאטוריות ב"בית אביחי" בירושלים
יום חמישי, 16 בספטמבר 2010
סיפור מדהים ליום כיפור על גלגוליו של שופר
על המתפללים היהודים נאסרה תקיעת שופר בכותל המערבי מחשש שהדבר יעורר את זעם הערבים ויוביל לפרעות, אך אנו הרגשנו כי לא נוכל להבליג על העוול והחלטנו להפר את האיסור ולקיים את מצוות תקיעת שופר. יותר מקיום המצווה הדתית הרגשנו כי תקיעת השופר הוא אקט לאומי, קריאת תיגר על שלטון הבריטים ועל הגזרות שגזרו על היהודים בארץ ישראל.
יום חמישי, 2 בספטמבר 2010
דילמה קיומית
זוכרים את שני הגדיים בחצר שלנו?
טוב, בימים הראשונים הם קפצו להם בגינה מלאי אושר ושמחה והסתפקו בעלי עץ התות ושאריות של עשבים.
כל בוקר החלפנו ברכות ומחמאות, ואפילו התחלתי לאהוב את ניחוח הזבל שלהם, שהשאירו בלי בושה בכל פינה.
מיום ליום הם הרגישו טוב יותר בחצרנו והחליטו לגוון את התפריט. מעלי התות הם החלו לטעום מפרחי הגרניום, משם עברו לשאר הפרחים אבל כאשר החלו לכרסם את צמח הקקטוס הזוחל, שאני מנסה לטפח כבר שנתיים, וסוף סוף הראה סימני התפשטות ואפילו הוציא גבעול עם פרחים, אמרתי עד כאן!
אז לשכן לא היתה ברירה והוא הכניס אותם למכלאה. הגינה שלנו ניצלה מכליה, אבל הגדיים קצת בדיכאון.
כשאני באה לבקרם הם מסתכלים עלי בעיניים עצובות וליבי נחמץ בקרבי.
אז מה אתם חושבים, זכות קיום לצמחים בגינה או שני גדיים חופשיים ומאושרים?
האם אתם יכולים לעמוד בפני המבט הזה?
יום רביעי, 1 בספטמבר 2010
סבתא של דניאל הולכת לפעוטון
הנכד שלי בן שנה וארבעה חודשים והיום הוא הלך בפעם הראשונה לפעוטון.
עד עכשיו היתה לו מטפלת צמודה שהיתה קשובה לצרכיו.
כבר די הרבה שנים שאני נהנית מזיו ספטמבר, והיום הראשון בחודש זה, הוא רק ציון רגיל בלוח השנה.
היום קמתי עם פרפרים בבטן. התרגשתי כאילו בני הבכור הולך בפעם הראשונה לגן.
חיכיתי בכיליון עיניים ולב לטלפון מהוריו שיספרו לי איך היה.
אז כך.
הוא בילה שם רק כשעה וחצי. היה לו מוזר לשבת על הכיסא, את האוכל שהגישו לו הוא הפך לטילים בליסטיים. העיף חול על כל סביבותיו, ומאד שמח לחזור הביתה, שם נרדם מיד.
אז מה אתם אומרים?
כל ההתחלות קשות.
נעזור לך נכד שלי, כבר בימים הקרובים גם סבתא תלווה אותך. אני כבר מגוייסת.
אני מאחלת לך נכדי היקר, שתהיה לך שנה נפלאה.
יום חמישי, 26 באוגוסט 2010
על נחשים, סבתא ביילה, והפתעה באוטו.
מקורו של הפחד, כנראה בסיפורים על הסבתא רבא ביילה, שהגיעה מגליציה ב 1898עם בעלה געצל וילדיהם והקימו את המושבה "מחניים".
ארץ הבור החמה והיבשה שרצה נחשים וכשסבתא רבא ביילה הכניסה את ידה לכיס סינורה, במקום גרעינים לזריעה, היא
ואני כילדה, נינתה של סבתא ביילה, דמיינתי לי את הנחשים עולים לצפת, דרך השביל בוואדי ראש פינה בכדי לנקום את ריצוץ ראשיהם של בני משפחתם.
איש לא יכול להסביר את פחדנותי לאור העובדה שאבי היה לוכד נחשים חובב, שבתקופת הצנע העניק לגיסתו מתנה לכבוד לידת הבת הבכורה, נחש צפע בצנצנת פורמלין שקישט את הסלון שלהם שנים רבות.
נחש בצנצנת כזו הוצג גם בסלון שלנו ועורר בי רגשות מעורבים. מצד אחד הוא היה הוכחה מוחשית לגבורתו ועוז רוחו של אבא. ומצד שני נחרדתי מהרעיון שהנחש המת יקום לתחייה. לידו בצנצנת פתוחה, נח לו נשל של נחש , יבש, מפחיד, שתמיד דמיינתי שבעליו עומד לחזור ולדרוש את מלבושו בחזרה.
אבי גם התעקש לא להטריד את מנוחת הנחש השחור ששכן במרתף וטען כי הוא מגן על הבית מפני עכברים, אך עד היום אני חושדת כי הסיבה העיקרית היתה האמונה הצפתית העתיקה כי נחש שחור במחסן, מביא מזל טוב. ביום שהופיע עכבר בביתנו, הבנתי כי הנחש השחור הלך לעולמו.
הפחד המשיך ללוות אותי בכל מקום. במסעות של הצופים וטיולי בית הספר שלינה בשטח היתה חלק מהחינוך לאהבת המולדת. תמיד הייתי זו שבודקת את השטח מראש, מנערת את שק השינה, מפזרת סביבי פלפל שחור, עצה שקבלתי מסבתי, ולרוב לא נרדמת. עומדת על משמרתי וקשובה לכל רחש.
האמת היא שבימי חיי ראיתי רק נחשים בודדים ורובם נצפו בגני חיות, אבל זה לא מונע ממני, במיוחד בעונת ההתעוררות לבדוק כל לילה בפינות החדר, להרים את השמיכות לפני השינה, להדמים את הבית בכדי לאתר רחשים במזווה. אינני מכניסה את כף רגלי לפני ניעור הנעליים, ומקפידה לנקות את הכניסה לבית ולפזר פלפל באדני החלונות. וכן, בודקת גם את האסלה לפני שמתיישבת...
עם השנים הפחד לא פחת. עשיתי מאמצים להוריש אותו לילדי, אך ללא הועיל.
לפני כל טיול אני חוזרת ומזהירה , מזכירה להם את סבתא ביילה ונחשיה, שולחת להם במייל את את כל סיפורי ההכשות שהתפרסמו, מצווה עליהם להתקשר כל ערב ובוקר לוודא שאכן עברו את היום והלילה בשלום.
ועכשיו שלשלשלת הדורות נוסף לי נכד, גם הוא זוכה לשמירה מיוחדת גם כאשר אנו מסתובבים בגן השעשועים השכונתי בגבעתיים. לעולם אין לדעת אם איזה מטורף לא שיחרר איזה נחש ממבה, שוהה בלתי חוקי.
אני בטוחה שחלק מהקוראים מנסים לפרש את אישיותי ותסביכי, על פי התיאוריות של פרוייד.
אישית מעולם לא שוכנעתי מהמשמעויות של דימוייו , בעיניי סיגר הוא סיגר, ונחש הוא נחש. וכל פרשנות נוספת היא על אחריותו של הקורא בלבד.
ואחרי שראיתי את הסרטון הזה, אני מסתכלת על מה אני מתיישבת, גם באוטובוס....
יום שישי, 20 באוגוסט 2010
סיפור לשבת, על שותפות, תחרות וחום כבד.
על עסקיהם המשותפים והנפרדים אפשר לכתוב ספר שלם. אך מה שאפיין את השותפות היתה גם היריבות הסמויה ביניהם.
על פי הרכילות, עוד שהיה נער, רצה יהודה מייברג לשאת לאשה את חנה ברש"ד, נערה צפתית יפיפייה, בתו של הגביר והבנקאי יואל ברש"ד. אך היא העדיפה את זאב, וולול פרל, בנו כחול העיניים של ה"חלוץ" ממחניים, תלמיד חכם, שהצטיין בחוש הומור מפולפל וניצח במשחקי שח את כל מתחריו.
חנה וזאב נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים שאחד מהם הוא אבי. ויהודה מייברג נשא אישה אחרת וחי אתה באושר עד סוף ימיו.
השניים, לאורך הרבה שנים המשיכו לעשות עסקים משותפים לפרק אותם, ולהתחרות ביניהם.
ומה קשור הסיפור לגל החום הנוכחי?
אחזור למלון "הרצליה". שני השותפים הקימו מלון לתפארת, והיה צורך למצוא אורחים שיתאכסנו בו.
נסעו שני הגבירים בחום יולי לתל אביב, לבושים בכובעים וקפוטות שחורות והסתובבו בעיר הצעירה התוססת והמזיעה.
התל אביבים, שמשחר ילדותם הלכו במכנסיים קצרים וסנדלים תמהו למראה שני היהודים העטופים.
"מה זה, יהודים?, למה הלבוש החם הזה עליכם בחום ובלחות?" שאלו
"אנחנו באים מצפת, ושם שורר קור, קשה להתהלך בערבים בעיר ללא מעיל או סוודר" ענו להם.
וכך, ללא משרד פרסום ויחסי ציבור, הצליחו שני הצפתים לשווק את צפת ואת בית המלון שלהם והצליחו למלא אותו עד אפס מקום בחודשי הקיץ.
הזמנים ההם חלפו לבלי שוב, השותפות ביניהם הסתיימה.מייברג הקים את מלון "מרכזי". מלון "הרצליה" נשאר בבעלות משפחת סבי וסבתי, ובמשך השנים ירד מגדולתו עד שנסגר.
צפת חזרה לעטות קפוטות שחורת, ואוויר ההרים היבש כבר לא עושה רושם על התל אביבים שמחפשים מזגן, בריכה ו"הכל כלול".
ואני קצת נאנחה ומצטערת שאת העסקים המשותפים לא עשו סבי ושותפו בתל אביב....
יום ראשון, 15 באוגוסט 2010
מעשה בשני גדיים. אגדה ליום חול
השכן שלנו הביא לחצרו שני גדיים. אלוהים יודע מאיפה הוא הביא אותם!
זן קנדי לא נפוץ בארץ, שלא מיועד לעלות על המנגל בבוא היום, אלא משמש כחיית מחמד.
יש להם פעמונים מצלצלים על הצוואר, בדיוק כמו בשיר, והם משעשעים את הנכדים וילדי השכנים.
הגדיים הקופצניים מצליחים לגבור על כל הגדרות והמשוכות שהקים. ומדי יום קופצים לביקור בגינה שלנו. ההעדפה הגסטרונומית שלהם היא העלים של עץ התות ועלי עץ החרוב.
לצערנו הם לא אוהבים עלי תאנה וגם לא תאנים. זה יכול היה להיות די יעיל בימים אלה של נשירת הפירות והעלים.
מידי פעם הם מרחרחים את הגרניום והלבנדר ולשמחתנו גם אלה אינם חביבים לחיכם.
אז תכירו את שני האורחים החביבים שלנו, וחבל שהם זכרים, אחרת היה אפשר להכין גבינה. זה הולך טוב עם תאנים.
יום חמישי, 12 באוגוסט 2010
פרוכת ברית המילה של סבא
סבתי, חנה, סייעה לאימה וסבתה להעלות את כלי הפסח למזווה ולהחזיר את הכלים הרגילים. השנה לא הגיעו השכנים הערבים עם פיתות ולבנה כבכול שנה. המחסור בקמח לא פסח גם עליהם.
היא התנהלה בכבדות, בבטנה התרוצצו תאומים. לפנות בוקר תקפו אותה הצירים והמיילדת בובה הוזעקה לסייע לה בלידה.
במזל טוב נולדו תאומים. הראשון, שמואל, תינוק גדול ובריא שערו שחור והוא מזכיר את סבתו צפורה מצד אביה והשני, אבי דניאל, תינוק קטן בהיר המזכיר את משפחת בעלה.
כעבור שבעה ימים נערכה ברית המילה לתינוקות. מפה ומשם הצליחו ללקט כיבוד לאורחים הרבים שהגיעו, בתקווה להפיג את אוירת הנכאים ששררה בעיר.
מתוך ארגזים נשלפו הבגדים הקטנים והרקומים שהוכנו מבעוד מועד וביניהם הוכנו גם שתי פרוכות לבנות רקומות ברקמה לבנה ועדינה שתשמשנה את התאומים כפרוכות הברית.
והפרוכת הזו, שעליה הונח אבי בבואו בברית אברהם עם אחיו, נשמרת במשפחתנו בקפידה כבר ארבעה דורות. היא מכובסת ומגוהצת בעדינות ונשמרת אצל הורי הבן האחרון שהונח עליה. והיא אוצרת בתוכה אהבה ושמחה ועשרות נכדים ונינים שזכו להשתמש בה בברית המילה שלהם.
ולמרות שהיא קצת זקנה ותכיה נפרמים פה ושם, היא שמחה להמשיך ולחבוק את הרך הנולד החדש.
יום ראשון, 8 באוגוסט 2010
חתונה קטנה בגינה
אז מה יש לנו?:
שלשה שבועות להכנות – (די והותר במקרה הזה),
כלה חמודה ושפויה,
חתן מעשי, עם ניסיון קודם,
חצר עם גינה,
אמא מפיקה, עוד מימי עריכת מסיבות כיתה בקיבוץ,
וכך ביום חמישי האחרון, בחברת מוזמנים קרובים ביותר, העמדנו חופה בחצר.
ולאור השקיעה, נכנסו הילדים בברית הנישואין.
ואחרי הטכס, ישבנו לנו ונהנינו מהנוף ומהרוח הירושלמית שהפיגה את החום הכבד,
התכבדנו ושוחחנו בנחת בלי להזדקק לאטמי אוזניים.
ומה לא היה לנו?
מקומות מסומנים,
כלה מוטרפת,
די ג'יי שמנהל את החתונה,
כמויות אוכל שיכולים להספיק למחצית רעבי אפריקה.
בר אקטיבי,
ריקודים,
וכו' וכו'. הבנתם את הרעיון.
בקיצור, יש אלטרנטיבה למי שמוכן ויכול.
חברים שלי,
אני מתנצלת שלא הזמנתי אתכם, אבל לא מצטערת.
מסתפקת בברכת מזל טוב והצלחה לזוג הצעיר.
אני אשמח אם גם אתם תזכו לחתן את ילדיכם ככה
ומבטיחה לא להיעלב אם לא אקבל הזמנה.
שיהיה במזל
יום שבת, 7 באוגוסט 2010
על שקרנים וטפשים
הדרך
מצפת לירושלים ארוכה, היום שחזרנו הביתה שמענו בדרך שלש מהדורות חדשות ברשת ב'.
כל מהדורת חדשות נפתחה בידיעה המרעישה (והמרשיעה), שבה החמס מודיע כי ישראל היא
ששיגרה את הרקטות על עקבה ואילת. והקריין מדבר בלשון סמכותית ורצינית כאילו יצאה
הבשורה לפחות מפי צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו.
בפעם השלישית ששמעתי את הידיעה נראה לי כי השדרן השתדל בקולו לשכנע אותנו כי הידיעה אכן
רצינית ואמיתית. ואני שומעת ומתפוצצת, תגידו, אתם שם ברדיו, השתגעתם? מה אתם משדרים את הזבל הזה? ועוד
בפתיחה של כל מהדורת חדשות, תגידו, עוד לא למדתם שבפעם השנייה הבדיחה כבר לא
מצחיקה? שכחתם שהמצרים כבשו את באר שבע והגיעו לפאתי תל אביב ביום השני של מלחמת
ששת הימים? מחר דובר החמס יודיע כי הפצצות שנופלות בשער הנגב משוגרות ע"י ישראל, ואנחנו נתחיל להאמין.
למה אנחנו צריכים להתייחס לכל קקה שיוצאת מפי דובר החמס ועוד לחזור על דבריו בכזו
רצינות.יתכן ועורך החדשות התאדה בחום של סוף השבוע. או סתם באופן לא מפתיע אנחנו כרגיל מתנהגים
בטיפשות.
אז בצד אחד יש שקרנים ובצד שני יש טיפשים ואני לא יודעת מה עדיף.
יום שלישי, 27 ביולי 2010
שרה הצועקת
על הטיילת, שפניה פונים אל הוואדי הסמוך, עמדה אישה, הפונה בצעקות רמות אל "אבינו שבשמיים". כשראתה את תדהמתי היא פנתה אלי בחיוך ואמרה לי, זו התרפיה שלי, אני פונה אליו והוא נענה לי.
פצחנו בשיחה. התרשמתי כי הבחורה לגמרי שפויה.
היא אישה מן היישוב, הולכת לעבודה כל יום, מנהלת את ביתה ומגדלת ארבעה ילדים. אבל פה ושם גם קשה לה בחיים.
וכך היא מצאה דרך לתקשר עם ריבונו של עולם.
היא ספרה לי, כי יום יום היא פונה אליו. בצעקות רמות שוטחת את צרותיה ומצוקותיה, זועקת לשמים, מבקשת תשועות ונחמות וחוזרת הביתה. הוא מקשיב לה ואם מתמהמה, היא ממגבירה את צעקותיה.
כשהייתה שקועה בחובות, היא צעקה אליו ובאותו שבוע הגיע אליה סכום כסף בלתי צפוי. הבן שלה היה מאושפז במצב קשה לאחר נכישת נחש והבריא לחלוטין. היא שוטחת לפניו את צרותיה עם המעביד שלה, עם הקולגות, עם השכנים, עם ההורים ועם הילדים, והוא מצידו מקשיב ומסדר לה את העניינים. היא חוזרת הביתה רגועה. לפעמים היא מצרפת את ילדיה למקהלת הצעקות במיוחד כאשר הם רבים אחד עם השני.
היא הציעה לי הצטרף אליה, והוסיפה שאם שצועקים בחברותא, זה נותן כוח ומעצים את הבקשה.
אבל אני כנראה , בכדי להשתחרר מכבלי המבוכה, הרציונאליות, דעות קדומות ושאר התסביכים והעכבות שלי, צריכה ללכת קודם לאיזה סדנת שחרור. אולי סדנה לשחרור באמצעות צעקות...
יום שישי, 23 ביולי 2010
אירנה סנדלר - אשה מופלאה
יתכן שחלק מכם כבר ראה את זה, גם אם ראיתם, הצצה נוספת היא מחווה לאישה המופלאה הזו.
שבת שלום
יום רביעי, 14 ביולי 2010
פול התמנון
לא מעט אנשים, כמוני למשל, למרות שלא התענינו במונדיאל, לא יכלו להתעלם מהדמות שריתקה את העולם, הלא הוא פול התמנון.
אז כמה פרטים מעניינים על התמנון המנצח הגדול:
בתקופת המונדיאל, 40 אחוז מהחיפושים בגוגל בארץ היו בנושא פול התמנון. מודה ומתוודה, יש לי חלק נכבד בעניין. משם אני יודעת את מה שאני מספרת לכם.
לבעלי התמנון הוצע סכום של 30 מליון יורו עבורו. המציעים כנראה מאמינים שהוא יחזיר את ההשקעה.
אחרים ביקשו לקנותו עבור סכומים אסטרונומים, סתם כי רצו להעלותו כתבשיל על שולחן החג. וכאן אפשר להיסחף לפרשנויות על מגיה שחורה ואמונות עממיות שחשבנו שכבר נעלמו מהעולם.
קראתי, שהספרדים דרשו את החזרתו לספרד בטענה כי מוצאו מחופי חצי האי האיברי. הגרמנים, בעלי התמנון, כמובן התנגדו לוותר על הנכס והעניין כמעט שימש עילה למלחמה.
אבל לדעתי את הפנץ ליין בנושא נתן השבוע יונתן בקריקטורה היומית ב"כלכליסט"
http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3837,00.html
יום חמישי, 8 ביולי 2010
הגיגים מהשבוע שלא בהכרח יש קשר ביניהם
כבר כמה פעמים לאחר הקנייה בסופר, בבדיקת החשבון, שמתי לב שאין התאמה בין המחיר המצויין על מוצרים מסוימים ובין המחיר שמופיע בחשבון. לרעתי כמובן.
על הקנייה האחרונה שלי בסך 70 ₪ הוסיפו לי "בטעות" 9.30 אגורות. למעלה מ10% !
תחשבו על זה.
קניתי ליטר אחד של מרכך כביסה מרוכז. מפרסמים שבקבוק מרוכז של ליטר אחד שווה בקבוק גדול של ארבעה ליטרים.
נכון.
אבל אם תבדקו, תראו שהפקק של הבקבוק הקטן מכיל חצי כמות מהפקק בבקבוק הגדול...
הבנתם את זה!
קראתי שהדרך הטובה ביותר לשימור הזיכרון, ותיחזוק תאי המוח היא ללמוד שפה זרה.
טוב, זה אתגר קצת קשה בשבילי, אז החלטתי ללמוד מאימא שלי כל שבוע כמה פתגמים בלדינו.
תמיד היא משבצת פתגם ברגע הנכון ובמקום הנכון, שמתאים בדיוק, ואין לו מקבילה עסיסית בעברית.
אז מה היה השבוע:
בויו דה גריו, גרון דה מולינרו - גוף של חרק וקול של טחנת רוח. תאור מדויק של הנכד שלי בשעת התלהבות.
שסטרה ולידה, קוונדו אל דידל, קוונדו איל גוזה - תופרת "מדופלמת", פעם מאבדת אצבעון ופעם מחט. זה מה שאימא שלי אומרת כשרואה אותי תופרת (או מבשלת)...
קארה די לונה – פני ירח (לבנה). כך נראתה האחיינית המקסימה שלי, קורנת מאושר ביום אירוסיה.
נפתלין מרקה – תגית של נפתלין. למרות מתיחת הפנים שעשתה, היא נראית נפתלין מרקה.
המשך יבוא....
ואתן שם, מועדון הקוזינות, מוזמנות להוסיף.