יום שבת, 22 בדצמבר 2012

העניבה של אנואר סאדת והפראנויה שלי


אחרי הגעתו ההיסטורית של נשיא מצרים אנואר סאדת לישראל, זכרתי כי קראתי באיזה שהוא מקום, שבעת נאומו בכנסת ישראל, ענד לצווארו עניבה עליה היה דגם של צלבי קרס. בזמנו ניסיתי לחפש תמונות שיעידו על הסיפור אבל לא מצאתי. מידי פעם, בעודי מדפדפת באלבומים ובספרים ניסיתי לאתר את העניבה, אך הצילומים לא היו ברורים דיים. 
עם השנים חשבתי שיתכן שהסיפור הומצא ע״י איזה פרנואיד, שדמיין ציור של צלבי הקרס על עניבתו של הנשיא המצרי שבא לעשות שלום עם הישראלים. 
היום, בעודי מדפדפת במוסף של ״מקור ראשון״  תפס את עיני צילום של הנשיא אנואר סאדאת לצידו של משה דיין. הודות להתקדמות הדפוס, התמונה הצבעונית שהנציחה את השניים  היא ברורה וחדה. באיחור של שלושים וחמש שנה מצאתי את ההוכחה המדהימה לאמיתות השמועה. אגב, המאמר של חגי סגל, ב"מקור ראשון" אינו עוסק כלל בלבושו של הנשיא, אלא מצטט הצהרות שהצהירו מנהיגינו בעבר.  
אני מתבוננת בשניים המרימים כוסית מים ומנסה לנחש מה עובר בראשו של סאדאת. 
בחרו את התשובה הנכונה:
א. סליחה יה אחי, ג'נרל דיין, הצלבים על העניבה הם סמל הודי עתיק
ב. אחי, ג'נרל דיין, אתם אמנם אמיצים אבל טיפשים
          ג. אחי, ג'נרל דיין, אתם אמנם אמיצים אבל תמימים
         ד. אחי, ג'נרל דיין (וכל היהודים היושבים בציון), הבנת את הרמז, אנחנו נשלים את העבודה, יש לנו סבלנות יה חביבי.... 

                             

                                                                                                                                                                                                               
 
ו
מ הצילום מתוך "מקור ראשון", דיוקן, 21 בדצמבר 2012, ח' בטבת תשע"ג

יום שבת, 24 בנובמבר 2012

האזעקה תפסה אותי ברחוב יפו


כל מדריך תיירים שיוביל אתכם בסמטאות צפת, יסיים את סיפור שחרורה של צפת בציטוט המפורסם של הרב זיידה הלר, רבה המיתולוגי של העיר במלחמת השחרור. הרב אמר לאלעד פלד שהעיר שוחררה בשל שני דברים: בשל הנס ובשל המעשה. המעשה היה תפילותיהם של אנשי צפת והנס היה בואו של הפלמ״ח. 
ומה קשור הסיפור לסיפורי?  
האזעקה שנשמעה השבוע ברחבי ירושלים תפסה אותי באחת החנויות ברחוב יפו. חנות ענקית עמוסה ב״עודפים״. ברקע התנגן שיר של להקת ״אבבא״ שגוייר כהלכה ומילותיו נלקחו היישר מהמקורות. 
פתאום מישהו לחש ״אזעקה״ , כולם הרימו את העיניים והסתכלו אחד על השני. מישהו אחר צעק ״תסגרו את המוסיקה״. 
לשניות, עמדנו מסתכלים זה על זה, מקשיבים לצפירות העולות ויורדות. 
לא יודעת מאיפה, אני, הפחדנית הלאומית, גייסתי אומץ לב והרגעתי את כולם, בקול סמכותי הודעתי שאין מה לפחד, אין סיכוי שהטילים יגיעו לירושלים. כאילו שיש לי קשר ישיר עם משגרי הטילים בעזה. האמת. לרגע לא חששתי. 
אחד הבחורים שהיה במקום התחיל לדקלם את ״שיר למעלות -מניין יבוא עזרי״ וכל הנוכחים הצטרפו אליו. וכך עמדנו כ15 אנשים זרים זה לזה, מדקלמים בדבקות ״ מנין יבוא עזרי״ 
הם מדקלמים ואני מעודדת,״לא לפחד לא יקרה כלום. שום טיל לא יפול!״.
 אחרי דקות ספורות החיים חזרו למסלולם, כולם הוציאו את הסלולרי ועשו ספירת מלאי משפחתית, הרכבת הקלה המשיכה בנסיעתה, ואני יצאתי עם כמה בגדים לנכדים  במחיר מציאה. 
בערב מול הטלויזיה ראיתי שתי נשים שתארו בהיסטריה את הבלגאן שהיה בקניון מלחה, צפיתי בהן  וחשבתי לעצמי שהאזעקה היתה אותה אזעקה, אך המאורעות כאילו התרחשו בשתי פלנטות אחרות.
אחזור לסיפור הנס בצפת,  רבים מהמדריכים של צפת לא יודעים את המשכו של הסיפור;
לאחר שאמר הרב זיידה הלר את מה שאמר לאלעד פלד, השיב לו השני:  ״המעשה היה שהפלמ״ח הגיע והנס היה שבצפת עוד התפללו״ .... 
ואתם תיקחו מהסיפור מה שתיקחו.

תהילים פרק קכא
שיר למעלות 
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה– עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן– שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ– מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

בקישורים הבאים תוכלו לצפות בשתי גרסאות של ביצוע השיר

יום שני, 12 בנובמבר 2012

איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם?


המציאות - אימום,
המחבר- חייט,
על פי דרכו יתפור לה
חליפת שבת

פה יוסיף גדילים
שם קצת יתפיט
ואף שישקר הרבה 
הכל, הכל אמת 
                        ירמי פינקוס
                        מתוך "בזעיר אנפין"



איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם? 
כרעתם ברך על פסגת הר בהודו או בשווייץ והגשתם לאהובתכם פרח לוטוס? 
הצבתם כרזה ענקית על גשר הקסטל בנוסח ״שירי אני רוצה להתחתן איתך״, תוך ידיעה ברורה שהתשובה תהיה חיובית, כמובן. 
או אולי בחרתם בדרך הבנאלית של ארוחה במסעדה + טבעת? 
את המעמד, יש להניח, תכננתם בקפידה, השקעתם והתרגשתם, למרות שבסופו של דבר כל המשתתפים באירוע ידעו מראש את תפקידם, אבל היו חייבים להביע הפתעה והתרגשות. 
אבל אני בטוחה, שאף אחד לא ביקש את ידה של בחירת ליבו, כמו שעשה זאת אבא שלי. 
משום שאבא שלי בכלל לא הציע נישואין לאמא. הוא פשוט הודיע לה. שמתחתנים, כמובן.
וגם קבע מועד משוער. לאמא שלי זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם, אבל אמרה  לו, שבעדה שלה, הוא חייב, בשביל הפרוטוקול (ושאר הדודים, הגיסות, האחים, בני הדודים והשכנים)  לבוא ולבקש את ידה מהוריה. ״ותזכור להביא גם זר פרחים״, הוסיפה.
באחד מימי שישי בשנת 1948, כשהגשמים הציפו את הרחובות והשלוליות הגיעו עד מעל הקרסוליים, צעד אבא ברגל, אחרי שהתייאש מלחכות למונית,  מרמת גן, שם גרה דודתו, אל שכונת התקווה, שם שהו הורי כלתו העתידית. הוא לבש בטלדרס עור שראה ימים טובים יותר, וכובע טייסים, מה שהיה כנראה הטרנד האופנתי של לוחמי מלחמת תש״ח, אבל לא היה מקובל מי מיודע מה בחוגים הסולידיים של התל אביבים והירושלמים, ובטח לא בקרב משפחות ספרדיות שחליפה מחויטת היתה כרטיס שהעיד על מעמדו של לובשה.  
בבית הכלה האוכל בעבע בסירים, השולחן היה ערוך וכולם חיכו לחתן שבושש להגיע. 
את ״שלום עליכם״ זימרו כבר שלש פעמים, וגם את ״אשת חיל״ משכו באיטיות, רק החתן חסר. 
רגע לפני שסבי הודיע על סירוב מוחלט, נפתחה הדלת והחתן המיועד, ספוג מים מכף רגל ועד ראש, ובידו זר פרחים שנפגע קשות בסערה. הוא נכנס והרטיב את הרצפה הממורקת של סבתא מזל, שאיש מבני הבית לא העז להשאיר עליה פסיעות רטובות.   
זר הפרחים נזרק היישר לפח והחתן הופשט מבגדיו והוכנס לחלוק מאולתר, כשכל בני הבית מביטים ברחמנות על אימי, שליבה היה הלב היחידי שגאה מאושר באותו מעמד.
מרוב קור ורעב שכח החתן המיועד את מטרת בואו. את רוטב הדגים בלימון ניגב בפרוסות חלה ולא התבייש לבקש מנה נוספת .הוא לא הפסיק להחמיא לסבתי על כישורי הבישול שלה, וסבא הביט באימי ברחמנות ואמר בלאדינו, בכדי שהחתן לא יבין, ״בנוסף לכל, הוא גם רעב...״.
בין מנה למנה עצרו כולם את נשמתם וחיכו מתי יצהיר האורח על כוונותיו, הארוחה התנהלה בעצלתיים, וכשהשולחן פונה והאחים והאחיות  נשלחו לחדר הסמוך, החלה אימי לדחוף במרפקיה את אבי בכדי להזכיר לו את המשימה החשובה של הערב. 
משהו בבחור כנראה הצליח לשבות את ליבו של סבא. אולי העיניים הכחולות שמהן השתקפה נפש יפה ולב אמיץ. אבל את הסכמתו הוא התנה בדבר אחד. החתן המיועד יאלץ להיפרד מחגורת החבל שלמותניו ומכובע הטייסים הבלוי וללבוש ביום חתונתו חליפה. 
עדות לעמידת  החתן בתנאי משתקפת מתוך תמונות החתונה של הורי.
אבי ניבט מן התצלום, חנוט בחליפה, שנלבשה פעם אחת בלבד . 


                                    
      

יום חמישי, 18 באוקטובר 2012

כרוניקה של מעבר דירה


לא מעט דירות עברתי ובכל מעבר עולה מספר ארגזי הניירת. 
בימים אלה אני עושה סדר ומיון. אחרי הבגדים, הנעליים, כלי מטבח ושמונצס אחרים הגיע תור הניירת. אם אדחה את זה לרגע האחרון אין ספק שאסחוב איתי  את הכל, ושוב יצטברו ערמות של תמונות ניירת  ואין סוף מסמכים. 
את כל החומרים שצברתי בשנות שרותי במשרד החינוך, כבר מסרתי מזמן ודי בשמחה.  
את כל הקלסרים, הסיכומים של לימודי התואר השני גם כם מסרתי/ גרסתי וכו׳, אחרי שהגעתי למסקנה שגם אם ארצה לחזור לחומרים, יהיה הרבה יותר נחמד לעשות את זה בספרייה. ועם יד על הלב, אני לא מאמינה שאקרא אי פעם את כל סיכומי ההרצאות שרשמתי בדבקות. 
ואז הגיחו ממעמקי התיקים ספרי מחזור של כיתות שחינכתי, מכתבי תודה מתלמידים, תמונות של תלמידים שלימדתי לפני 30 שנה, וקלסר של מכתבי המלצה ותודה. 
לרגע התפתתי להמשיך ולשמור עליהם, אבל אחרי דקה חשבתי לעצמי, מתי לכל הרוחות אני מסתכלת על ספרי מחזור האלה? דפים שלמים של תמונות והגיגים של נוער מתבגר שכתב ברצינות שטויות על עצמו. למי אני  צריכה להציג את כל מכתבי ההמלצה התודה והערכה? . ואני מתכוונת לשחוט (לגרוס) עוד פרה קדושה...
בסופו של יום ארגנתי ארגז ענקי ושמתי בתוכו ספרי מחזור, עשרות מכתבי המלצה ותודה, תמונות נוף בנאליות מטיולים לחו״ל, תעודות על אלף ואחת השתלמויות שעברתי שסייעו לי לקבל תפקיד זה או אחר. אוסף של סטיקרים מהבחירות של שנות התשעים, ( ״העם עם הגולן״. זוכרים? ) ועוד אלפי צטעאלך ששמרתי למזכרת. את הכל שמתי בצד. בשביל המצפון, רגע לפני שאני שולחת הכל לסל מיחזור הנייר.
עשרות ציורים שלא זכו לתהילה,פרי עבודה בחוגי ציור, הנחתי ע״י הפח השכונתי ולהפתעתי כולם נעלמו.  
למרות הכל, כל חיי אמשיך כנראה לסחוב צילומי רנטגן עתיקים, פוליסות ביטוח, אלבומי תמונות, צרורות של מכתבים מהתקופה שלפני הסלולרים והמיילים, ציורים של ילדי מהגן וכמויות עצומות של ספרים. 
במידה מסויימת נפרדתי מעצמי. לפחות  מזו שהיתה עלהמדפים ובתוך הקלסרים. מחקתי זהות שלוותה אותי רוב חיי. 
לאט לאט, חיי נארזים בתוך מחשב שהולך ונעשה קטן יותר ויותר. 
בלחיצת כפתור הם עלולים להמחק או להקבר באיזה ״ענן״ שאף אחד לא יוכל למצוא אותו כי הסיסמא תלך לאיבוד...  
ולמרבה הפלא, אני  מרגישה עם זה נפלא!  

יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

מלחמת יום כיפור - תעוד מהצד השני של התעלה

עודד היה מבין אלה שחזרו מ״החווה הסינית״. ״החווה הסינית״ הפכה לסמל של  הכאב, התסכול, הגבורה, הכישלון והניצחון של מלחמת יום כיפור.
בתרמיל שלו הוא הביא  יומן של חייל, יומן שנמצא בשטח החווה הסינית לאחר שנחתמו הסכמי שביתת הנשק.  היומן היה של חייל. אבל החייל היה חייל מצרי.
לחייל המצרי קראו  סייד. היומן נכתב על מחברת קטנה, כתוב בצפיפות ומלא ברישומים   יפיפיים ששרטט בעפרון בינות לדפים הכתובים. בזמנו העביר עודד את היומן לאחיו ששירת במודיעין וזה סייע לתרגם אותו. 

לאחר גלגולים התפרסם תרגום היומן בשני חלקים בעיתון ״מעריב״  ב 13 וב 20 בדצמבר 1974. אצלנו עדיין ליקקו את הפצעים ולא התפנינו לכאבם של אחרים. קשה להאמין שהפרסום ב"מעריב" חמק מעיניהם של אנשי המודיעין המצריים, שקרוב לודאי קראו  כל מילה שנכתבה אצלנו על המלחמה.  לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים יצר עודד קשר עם העיתונאית המצרייה סנה חאסן שבקרה בארץ בתקווה שסיפור היומן יגיע לעיתונות המצרית ומשם יגיע למשפחת החייל שכנראה נהרג בקרב.  אבל היומן נשאר אצלו כי איש לא דרש אותו. 
הרבה איננו יודעים על כותב היומן. חוץ משמו הפרטי, אנו יודעים כי נולד בעיר טנטה ב 23 באוגוסט 1947,שרת בגדוד 13, ושם המג״ד שלו היה יוסף ג׳אד.  מתוך קריאה ביומן קרוב לודאי שהיה משכיל. 
היומן כמעט ולא עוסק במלחמה, רובו מתאר את חבריו ביחידה. פה ושם הוא מספר פרטים טכניים על תנועת היחידה שלו, דיווח שולי. פיון על לוח השחמט. ברובו הוא מתאר את חבריו ביחידת המילואים שלו שרובם היו פלאחים פשוטים שמעולם לא יצאו מכפרם. הוא כותב על פשטותם, מנהגי הנישואין שלהם והחיים בכפר. בתארו אותם הוא אינו מתנשא ואינו לועג אלא מתאר אותם בחיבה ואנושיות. ליד כל תאור הוא מוסיף רישום. הוא כותב על הלימודים שנקטעו בשל הגיוס, על האהבה שלו לציור, על הרגשות הכמוסים וגעגועיו לאהובתו: "...קטנה שלי, הייתי רוצה לאמצך אל חיקי, לנשק את שפתותיך העדינות ולהאזין למילותיך. הבטחתי לך את המחר, אך המחר שלי אפוף בסכנות...". באחד הדפים הוא כותב: ״עדיין איני מוכן לפגוש את אלוהים, והחיים מתוקים ויפים ועדין יש לי חלומות ותקוות גדולות שמצפות לי שאגשימן ואחיה אותן. אינני רוצה למות בגיל זה".  כתיבת היומן נקטעת ביום 15 באוקטובר, היום העשירי ללחימה. הוא מסתיים בתיאור נפילת המעוז הישראלי בידי המצרים ואין בתיאור אפילו מילה אחת של שמחה לאיד.   
למרות שהיומן נכתב ע״י חייל מצבא האויב, הוא קודם כל פיסת עדות אנושית ורגישה, שמזכירה לנו כמה הכאב, האהבה התקווה הצחוק והדמע הם אוניברסליים ועד כמה המלחמה היא טיפשית ומיותרת ונגרמת בד״כ בשל אגו מטורף של מנהיג.  
אבל יחד עם זה הוא מעיד יותר מכל על ההבדל בינינו לבינם. 
הבדל שמעיד עד כמה הפער עמוק. 
אצלנו היו הופכים עולמות, מריצים שגרירים, מתרצים, מתחננים , מאיימים, מפגינים ומוכנים לשלם מחיר גבוה על מנת שהיומן יחזור למשפחת החייל. ואילו במצרים, למרות שסיפור היומן  התפרסם בעיתונות, ואין ספק, שאנשים שם היו מודעים לקיומו וידעו מי החייל שכתב אותו, לא נעשה שום מאמץ להחזיר אותו לחייל או למשפחה השכולה. כנראה לא במקרה. 
היומן נמצא עדיין אצל עודד וציפי חברי הטובים. הוא עטוף היטב, ונשמר בקפידה. מחכה לשוב לביתו. 



                                                                                 




יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

הדוד עם השמלה

לאמא שלי היה דוד עם שמלה. 
לא, לא מה שאתם חושבים. הדוד עם השמלה היה גבר שבגברים. משופם, גבוה, רחב כתפיים, בעל קול עמוק ונמוך, כפות ידיו גדולות וחזקות, זכר לתקופה בה עבד בעבודת כפיים בכרמי הגפנים של הרי חברון. אבל הוא לבש גלימה שנראתה כמו ז'קט מחויט שהתארך עד לקרסוליו, כולם קראו לו ״הדוד עם השמלה״. 
בני משפחתו אמצו את הלבוש המערבי עוד בתקופת השלטון התורכי. סבא שלי למשל, שהיה חייט עילית, אימץ את החליפות האנגליות, ומכנסי הבריג'ס.  נגיעה קלה בבד הספיקה לו כדי לעמוד על טיבו של האריג ולהצביע גם על מצבו הפיננסי של בעליו. הוא הוציא תחת ידיו יצירות מופת שנתפרו לבני משפחת נאששיבי וסאככני בירושלים של שנות השלושים. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו אליו כמה מהקליינטים הקבועים שלו, שנשארו בצד המזרחי של העיר, בכדי לשלם לו חוב  שלא הספיקו לפרוע עשרים שנה קודם לכן עבור חליפות שתפר להם. 
בשנות החמישים הוא המשיך לתפור חליפות  לשועי ירושלים. בידי אמן הוא הצליח להסוות כתף עקומה או יד ארוכה מזוגתה. עד שעידן הקונפקציות הכריע אותו. הוא לא הצליח להבין איך אנשים מסתפקים במכנס או ג׳קט שלא  נתפרו בדיוק על פי מידתם. 
לעומתו אחיו, הדוד יהודה, לא הצליח להיפרד מהתרבות העות'מאנית וטען שלא מוחקים במחי חליפה 400 שנה של אופנה. את שמלתו היה תופר אצל סבא, שהקפיד על בד, גזרה וגימור מושלמים.  לפני הכיבוש האנגלי היה חובש לראשו תרבוש אדום אבל בלחץ בני משפחתו ובשל הפוליטי קורקט, החליף אותו בקסקט צרפתי, שהיה בעצם קסקט אנגלי. 
אשתו, בוקאס, היתה אישה קטנה ועדינה וכשהיו שניהם מגיעים לביקור אצל אחיו שגר בקומה השלישית היה מניף אותה ולוקח אותה בידיו וחוסך ממנה את המאמץ של הטיפוס במדרגות. הדוד יהודה, בנוסף לעובדה שנשא בעול הפרנסה, היה גם עושה את כל עבודות הבית, עורך קניות בשוק, מבשל ומכבס ואומרים שאפילו היה מגהץ בעצמו את כותנות הפשתן הבוהקות שלבש מתחת לגלימתו. בוקאס העדינה היתה כל כך איטית, עד שהיתה מסיימת לקלוף תפוח אדמה אחד, הוא היה
 מסיים לבשל את כל המרק. היא לעומת זה לא פסקה להחמיא לו, נשאה אליו את עיניה בהערצה והסכימה עמו על כל עניין ודבר, זה היה כנראה המתכון לזוגיות המופלאה ששררה בינם ועוררה את קנאת גיסותיה. 
הדוד יהודה היה מגיע לבקר אתנו בצפת. למרות המסע הארוך מירושלים והעלייה סוחטת הזיעה מתחנת האוטובוסים על לביתנו, היה מגיע נקי ורענן, כאילו נישא על כנפי השכינה ולא באוטובוס עשן וצפוף שחיבר את העיר עם העולם. בכיסיו היו ענפי לבנדר שהיו מפיצים ריח טוב כאשר מולל אותם באצבעותיו.  
תמיד הגיע עם מזוודת קרטון חומה שבשוליה היו פרזולי פליז. במזוודה היה מביא שי קבוע לאימי - רחת לקום לבנה וורדרדה משובצת בשקדים ופיסטוקים, תפארת ממתקי משפחת חביליו הירושלמית. אני הייתי מקלפת את הרחת, מוציאה את השקדים וזורקת את היתר. מה שנראה חילול קודש בעינה של סבתי, שלא הבינה, ובצדק , איך אני מעדיפה את הממתקים הנחותים שנמכרו במכולת שלנו.
עם המזוודה הריקה היה יורד לקדוש, וממלא אותה בכיכרות של גבינה צפתית וגבינת קשקבל. כל כיכר היתה נצררת בבד כותנה ועליו עטיפת עיתון בכדי לשמור על הארומה שלה. עם המסע הכבד היה חוזר לירושלים ומוכר אותן ברווח לרפאל ממחנה יהודה בניכוי דמי הנסיעה לצפת. לטענתו, מאז שמשפחת עזרא גורשה מחברון, היחיד שהכין גבינות הראויות לעלות על השולחן ולפזר אותן על המקרוני, הוא קדוש מצפת. כמוהו חשבו עוד כמה אניני טעם ירושלמים שהיו מוכנים לשלם מחיר גבוה עבור הגבינה הצפתית שהגיעה במזוודה של הדוד עם השמלה. 
תשאלו למה לא נסעו הירושלמים בעצמם לצפת לקנות את הגבינה ולחסוך בדמי התיווך של הדוד יהודה ורפאל? ידוע היה במשפחתי הירושלמית, כי הדרך מצפת לירושלים קלה ונעימה , לעומת זה, הדרך מירושלים לצפת היא  רבת מכשולים וסכנות וכמובן גם ארוכה יותר....ומוטב שהדוד יהודה, גבר שבגברים, ששרד את כנופיות השודדים שארבו בכבישי חברון  ייסע במקומם ובהזדמנות גם ידרוש בשלומה של  אחותם שעברה להתגורר מעבר להרי החושך עם בעלה האשכנזי.
מעולם לא יידענו מתי יגע הדוד לביקור כי טלפון לא היה לנו. אבל לא הופתענו כשהגיע בראשית הקיץ, תקופת ביכורי הגבינות. את בואו בישרו ילדים שפגשו אותו יורד בתחנה המרכזית ורצו להודיע  לנו כי הדוד עם השמלה הגיע. גם בצפת, שאחרה להשתחרר מעול התורכים, לא ראו הרבה גברים ששמרו בקנאות על  מורשת האופנה העות'מאנית. הילדים במשפחה היו עסוקים בניחושים מה לובש הדוד מתחת לגלימתו. נושא לא פחות חשוב היה סביב השאלה כיצד הוא מסתדר בשירותים. 
כך או כך, כנראה הסתדר הדוד יהודה לא רע בתוך גלימתו. היום כאשר אני מפליגה בזיכרונותיי ומביטה בתמונות, אני רואה גבר שסימל את המיזוג התרבותי והפוליטי של  המזרח התיכון כולו, ואת המעצמות שהטביעו בו את חותמן. שמלתו היתה העל טהרת הלבנט, מחולצותיו ונעליו בהקו ונצצו הסדר והמשמעת הבריטיים, וכובע הקסקט שלו היה הדובדבן הצרפתי שהתנוסס על ראשו, ובתוך כל אלה נארז לו יהודי גאה ואינדיבידואליסט.

יום שבת, 25 באוגוסט 2012

הדודה נחומה חוזרת מאוסטרליה

הדודה נחומה היתה הדודה של אבא שלי. במשפחה קראו לה מימע נחומה. היא נולדה בצפת שנתיים לפני תום המאה ה19. יואל, אבא שלה, שלח אותה לבית ספר כי"ח על אפם וחמתם של  זקני הקהילה ובשל כך  ויתר על כספי ה"חלוקה".
אומרים שהיתה נערה פראית ויפה. אם לשפוט על פי מראה ילדיה, נכדיה וניניה, אכן יש ביסוס לשמועה. אם כי תמיד תמהתי על קביעה זו, בזיכרוני היא היתה אישה גדולת גוף, נישאת על רגלים דקיקות  שכפותיהן נעוצות בתוך זוג נעלים שהוזמנו במיוחד מאמריקה ונתפרו על פי תבניות גבס שנוצקו לפי צורת כפות רגליה. בתור ילדה לא יכולתי להתיק את עיני מנעלי הפלא  ולא פעם דמיינתי את עצמי מפליגה בתוך סירות אלה לאמריקה, ארץ הנעליים הבלתי אפשריות.
תמיד היתה עדויה בתכשיטים גדולים ונוצצים. עגילי היהלומים שלה גרמו לתנוכי אוזניה להגיע כמעט עד כתפיה ובחזית שמלתה היה מקום ליותר מסיכת נוי אחת.
הצעיף הנצחי תמיד החליק מראשה, מתקשה להחליט אם להישאר או להעלם, לעיתים הוא שימש כמטפחת לניגוב הזיעה מפניה ואת הדמעות מעיניה; ואכן רוב הזמן מחתה את הדמעות, מזכירה לכולנו את חייה הקשים. היא נשענה על מקל, נאנחת מכאבי רגליים, אבל בכל חתונה או שמחה היא היתה מניפה את מקלה אל על, ופוצחת בריקוד, לרגע שכחה את מכאוביה וצרותיה ועיניה היו מתנוצצות, אך לאחר דקות ספורות נזכרה, שפשוט אסור לה לשמוח.
היא דיברה עברית משובחת כיאה לצברית דור שלישי בצפת, אבל ידעה לשיר ולנהל משא ומתן בתורכית, בערבית ובאידיש ושלטה בניואנסים, בקללות ובבדיחות. את האנגלית היא רכשה בשנות גלותה באוסטרליה, ואת הצרפתית, בארבע  שנות לימודיה בכי"ח. בקיצור, איש לא יכול היה למכור לה לוקשים או לבלבל אותה בשפה זרה. 
כילדים, שבאנו לבקרה, היא היתה מעניקה נשיקה לכל אחד מאיתנו, בזויות פיה תמיד היו שאריות רוק, מה שעשה את הנשיקות רטובות, והשערות שבצבצו על שפתה וסנטרה הוסיפו לנשיקה עקצוצים. בן דודי, האמיץ בינינו, סרב לקבל ממנה נשיקות וטען שהוא "בן שלא מנשק בנות".
לדודה נחמה היו שלשה בעלים, וכולם נפטרו, בעוד היא ממשיכה בחייה באנחות ודמע, אך גם בנוחות מסוימת שאפשר לה החופש מטיפול בבעל.
עם בעלה הראשון הגיעה לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כפי שעשו רבים מבני צפת, שנמלטו מחרפת הרעב והמגפות שפקדו את העיר. לאחר כ 20 שנה בגולה הנוחה, התאלמנה נחמה, קנתה כרטיסים למחלקה הראשונה, לה ולשלושת בנותיה היפות, שתמיד הזכירה לכולם, שהן גם יתומות, והפליגה עם כל הכבודה  לארץ ישראל לפתוח בחיים חדשים.
לאחר שלשה שבועות של הפלגה במים סוערים ובמים רגועים, הגיעה האונייה לפורט סעיד.
עד היום איני יודעת כיצד נודע למר ענתבי על הימצאותה  של נחמה על האונייה וכיצד ידעה נחמה שמר ענתבי עומד לפגשה כשתעגון בעירו.  
כעשרים שנה לפני שעגנה האונייה במצרים,  שלמה ענתבי  היה פקיד צעיר, שגילה כשרון פיננסי כבר בראשית עבודתו  ב"בנק אנגלו פלשתינה", בעיר הנידחת, בשולי האימפריה העותומאנית. סגן המנהל של הסניף בעיר היה יואל, אביה של נחמה.   
נחמה בת ה13, גיל מתאים לבדוק שידוך, אהבה לבקר בבנק יותר מאשר בבית הספר, שם גם יכלה לבקש מאביה האמיד כסף לשמלה או לתכשיט. אך בעיקר להחליף מילה או שתיים עם ענתבי הצעיר.  האב חד העין הבחין במבטים שהחליפו הפקיד הצעיר ובתו והקדים רפואה למכה. הוא הודיע לבחור שאם ימשיך לחלום על בתו, הוא עלול לאבד את משרתו.  
הבחור, שכל חטאו היה במוצאו ,שלא נראה מתאים לאבי  הנערה, עזב את העיר והחליט לחפש את מזלו בעולם הגדול. מצויד בהמלצות מאביה הבנקאי, הרחיק עד מצרים.
מלחמת העולם הראשונה  הרסה את צפת אך הטיבה עם מר ענתבי הצעיר, שנכנס לעסקי טבק וסיפק סיגריות לחיילים הרבים שהסתובבו בלבנט. תוך 20 שנה הפך למיליונר והשמועות אמרו כי  הסיבה להצלחתו, היתה המוטיבציה שלו להוכיח לבנקאי הצפתי, שטעה כשחשב שאינו ראוי להיות חתנו.
וכך, לאחר כעשרים שנה, עמד הפקיד הצפתי, שהפך למיליונר, לפגוש את מושא אהבתו מימי נעוריו, שהפכה לאלמנה.
עוד לפני שעגנה האונייה בחרה נחמה את שמלתה היפה ביותר וחבשה כובע מהודר ואפנתי, ומה שראתה במראה, הזכיר רק במעט את הנערה הפראית מצפת. גופה התמלא ונראה כגופן של דודותיה וסבתה, פה ושם נוסף קמט, אבל הברק בעיניים עוד נישאר.  והרגליים, הוי הרגליים, במהלך עשרים השנים האחרונות הן הצטרפו למשפחת הרגליים הבעייתיות של משפחתה, ובכדי להלך בנוחות היא נאלצה לוותר על נעליי עקב לטובת נעלים מרובות שרוכים שנכרכו עד קרסוליה.
היא פקדה על שלשת בנותיה ללבוש את היפות שבשמלות וחזרה איתן על גינוני ההתנהגות הראויים, שאותם רכשו באוסטרליה.
הספינה התקרבה לנמל, ועל סיפונה שטוף השמש עמדה אישה גדולה  ולצידה שלושת בנותיה אוחזות  בשמשיות ומנסות לאתר את האיש שיבוא לקבל את פניהן.
הנמל רחש וגעש, עגלות, רוכלים, רעש וסירחון דגים. סבלים מצריים יחפי רגליים וחצי ערומים סחבו על ראשיהם צרורות, ארגזים ומטענים ורצו מכאן לשם, עלו וירדו מהאניות, כשנשים וגברים בלבוש אירופאי  פוקדים עליהם בשפת ידיים. רוכלים מציעים שתייה קרה של תמרהינדי ולימונדה,  פקידים עם תרבושים, אנשי עסקים בחליפות פשתן לבנות ושייחים בגלימות המדבר המוזהבות שלהם, כולם מתמזגים בהמולה הקוסמופוליטית הגדולה של בליל שפות המתערבב עם צפירת  האוניות.
לפתע הגיחה בפתח הנמל מכונית בנטלי מהודרת, נראה שההמון זיהה את בעליה, וכמו שנחצה ים סוף בפני בני ישראל, כך נחצה ההמון שעל הנמל ונתן למכונית ומלוויה לעבור. המכונית עצרה על יד כבש הספינה.  מתוכה יצא גבר לבוש בהידור, על אצבעו טבעת יהלום נוצצת ועל ראשו מגבעת.
קצין האונייה שקיבל אותו הוביל אותו  עד למקום בו עמדה נחמה ופמלייתה הצנועה.
לקח לו רגע לזהותה, זו כבר לא היתה הנערה מצפת שהיתה מקניטה אותו ושולחת לו חיוכים מתגרים. אך בהתבוננו בפניה של הבת הצעירה שעמדה לצידה, הבין שזו האישה שהוא אמור לפגוש.
גם נחמה לא זיהתה מיד את הנער הצנום שחור התלתלים מצפת. לפניה עמד גבר דליל שיער, שכרס קטנה מתנועעת לפניו.
ברוב פאר הובלו  האורחות למכונית ומשם לווילה של מארחם.
שנים רבות לאחר הביקור תזכרנה שלשת הבנות בגנו האקזוטי של המארח, שהיו בו פלגי מים ועצי תמר מצילים, שנים רבות תלקקנה את שפתיהן, שתספרנה על הלימונדה הקרה שהוגשה בכוסות הקריסטל, בפירות הרעננים ובעוגות המזרחיות נוטפות הצוף שלא ראו כאלו באוסטרליה ארץ הולדתן, ועל על המשרתים הסודנים הגבוהים הלבושים בגלימות צחורות שנפנפו ללא הרף במניפות ענק לצנן את החום הכבד, בעוד אימן ואדון ענתבי מסתודדים להם .
לעולם לא נדע מה נאמר או לא נאמר בשיחה בין השניים. האם הוא הציע והיא סירבה? האם היא ציפתה והוא לא הציע?
כך או כך הגיע הזמן לחזור לאונייה שהמשיכה דרכה לחיפה. על סיפון האונייה נפנפו לשלום שלש בנות יפות במטפחות לבנות, ודודה נחומה, שקינחה במטפחת, או את זיעתה או את דמעותיה.
לימים קבעה נחומה את מושבה בירושלים, שם גדולים הסיכויים שתמצא לעצמה שידוך הוגן , ושם יכלו בנותיה להשתמש בכישורי האנגלית שלהן ולהשתלב בבירוקרטיה המנדטורית.
 בבוקר חורף אחד התעוררה לשמע דפיקה בדלת. על הסף עמד סודני גבוה בלבוש לבן ובידו מעטפה.
כמו פרטים רבים בסיפורינו, שבו רב הנסתר על הנגלה, לעולם לא נדע מדוע שלח מר ענתבי לדודה נחומה, שי חי ונושם בדמות סודני צייתן ורם קומה והודיע לה במכתב כי הוא העניק לה במתנה "עבד" שישרת אותה כל ימי חייה. 
ה"עבד" שולח לחופשי, הדודה נחמה התנחמה בזרועותיהם ובכספם של בעליה, בנותיה היפיפיות השתלבו בלבנט הסוער, ובני המשפחה התברכו עם הדורות בכלות וחתנים מכל הצבעים והעדות.
 ואנו ממשיכים להעביר את אגדת הדודה נחומה לילדינו ונכדנו שמקשיבים בפה פעור לסיפור.

משפחת זילברמן באוסטרליה


                                            
                               הדודה נחומה עם שתיים מבנותיה ושניים מנכדיה בביתה ברמת גן




יום שבת, 18 באוגוסט 2012

"ריקוד מצווה" - לשמח את הכלה.


הכלה עומדת על במה ענקית וריקה בשמלה נפוחה ובפנים מכוסות.
מסביבה, על הטריבונות, עומדים אלפי חסידים לבושי מגבעות פרווה ומעילים שחורים, מריעים ושרים לפי הקצב שמכתיבה התזמורת. ביד אחת היא אוחזת בחגורה ארוכה, לבנה או שחורה, שנקראת "גרטל", שאת הקצה השני שלה אוחז רב מבוגר, אביה, או מישהו אחר מראשי העדה והוא מרקד ומפזז סביבה. לפעמים הרב כל כך קשיש וחלש והא רק עומד במקום, ומשמשים מזיזים במקומו את ה"גרטל". אם הוא צעיר יותר שעדיין כוחו במתניו הוא מקיים את המצווה בהתלהבות רבה. הכלה ההמומה עומדת כמו פסל לבן ובודד בתוך ים הבגדים השחורים ונראה שלא יודעת בדיוק מה לעשות עם עצמה. 
זהו טקס ״ריקוד המצווה״ ("מצווה טאנץ"), שבו מתכבד הרב או אבי הכלה לרקוד עם הכלה את ריקוד הכלולות הראשון.
הסבירו לי שזה טקס עתיק יומין, שמקורו בציווי שמוזכר כבר בתקופת הגמרא, לשמח את הכלה והחתן ביום חתונתם. לשמח את החתן והכלה זו אכן מצווה ואותה מקיימים בכל הצורות והווריאציות בכל העדות ובכל הזרמים ולא רק אצל היהודים. האמת היא שנוסח זה של הריקוד נשמר בחסידויות בודדות, וחסידויות רבות כבר לא עורכות אותו במתכונת זו. 
 לי הריקוד הזה ניראה, שריד  של טקס, שמקורו אי שם בשחר ההיסטוריה, אולי בערבות רוסיה הרחוקה.  בזמנים, שבהם הכלה ביום חתונתה היתה נמסרת לראש השבט על מנת שיהיה זה הראשון שיבעל אותה, מנהג שהיה קיים בתרבויות עתיקות.  
עם השנים המנהג הלך ונעלם והטקס עבר סובלימציה. היהודים, שספגו לא מעט השפעות מהעמים שבקרבם חיו, אימצו את סממני הטקס, וקרוב לודאי  שאפילו לא ידעו מה מקורו. 
תסתכלו שנית על הריקוד. החגורה הארוכה של הרב, המחברת בינו ובין הכלה,היא סמל פאלי די ברור, הריקוד של הרב הוא ביטוי להפגנת גבריותו. והמוני הגברים המרעים מסביב הם  שרידי להקת המעודדים הגברית, שמחאו כפיים באקסטזה, כאשר ראש השבט הפגין את ביצועיו לפני כולם. הכלה המסכנה נראת כשיה מובלת לטבח, אני מניחה שבימי קדם היא הרגישה הרבה יותר גרוע. וזה נקרא "לשמח"... 
ניסו להסביר לי באותות ובמופתים את תופעת ״ריקוד המצווה״ . אבל בעיני רוחי אני רואה שבט פרה הסטורי
 קדום המוסר את בתולי הכלה לראש השבט.
אבל אם יש כאלה שעדיין חובשים על ראשם זנבות שועלים, שנעלמו אפילו מראשיהם של הפריצים, אז למה לא לשמר שרידים של ריקוד כלולות?
בסרטון בלינק המצורף תוכלו להתרשם ולשפוט בעצמכם. 

יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

מדליות אולימפיות ועמודי כדור סל חלודים


הספורטאים שלנו חזרו מהאולמפדיאדה בלי מדליות, ומקהלה צרחנית של עתונאים ועסקנים  דרשה ועדת חקירה. חלקם, משול בעיני כמו ההמון הצורח בקרבות הגלדאטורים בקולוסאום, שלא סיפקו לו את הסחורה.
לא היה דם. בעצם, כן היה דם, דם של נער שנהרג מעמוד כדור סל חלוד. כמה סמלי.  
ואני אומרת, רגע, נכון שחלק גדול מהתקציבים שמוקדשים לאימון ספורטאים הולך לכיסם של מתווכים למיניהם, ואת זה צריך לתקן, אבל כדאי להקדיש מחשבה נוספת למחיר שמשלמים הספורטאים שמביאים מדלייות.
סין וכמוה מדינות נוספות שחוזרות עם סלים עמוסי מדליות, מאתרת את ספורטאיהן כשחלב אימם עדין על שפתותם, מאותו רגע שאותרו, חייהם של אלה מוקדשים למטרה אחת בלבד - הבאת מדליות אולימפיות. המאמנים שלהם מעצבים את גופם ונפשם למטרה זו בלבד וכשהגיעו לשנות השלושים שלהם, והם נחשבים כבר ״זקנים״, נזרקים כחפץ שאין לו דורש. מעטים מהם מממשיכים את חייהם באופן נורמאלי פחות או יותר, כמו נדיה קומינצי, שערקה למערב. רובם משמינים ונשכחים ומשלמים בשארית חייהם את מחיר התהילה. במדינות המערב אימון הספורטאים אולי פחות טוטאלי, אך מאחוריהם עומדת מכונה אדירה ומשומנת ותקציבים בסדר גודל של תקציב נאס״א. 
אז אם אתם שואלים אותי, אני מוותרת על המדליות האולימפיות, שמצטלמות בצורה פאטתית  עם פוליטיקאים, שחושבים שבזה הסתיים תפקידם. במקום זה, שיגדילו את התקציבים לעוד שיעור חינוך גופני בבתי הספר, שחוגי ספורט לילדים יהיו חלק משגרת היום של ילדינו ושחוגי פעילו גופנית  לא יהיו נחלת עשירים ופנסיונרים בלבד, שיגדילו את מספר בריכות השחייה הציבוריות והסגורות בכל ישוב, ויוזילו את מחירי המינויים, שיחליפו את עמודי כדור הסל החלודים, שיעודדו את הספורט העממי, שבכל מקום עבודה יפתחו את היום בעשר דקות של טאי צ׳י. מבחינתי, שיהרסו כמה קניונים ויבנו במקומם מרכזי ספורט עמממים שיהפכו את הפעילות הגופנית שלנו ושל ילדינו לחלק משגרת היום. ותעזבו אותי ממדליות. 

ושוב אני מרשה לעצמי לצרף קריקטורה של יונתן 

יום שבת, 28 ביולי 2012

הוי, איזה בלאגן נהדר! רשמים מטקס הפתיחה של אולימפיאדה 2012


המופע היחידי באולימפיאדה, שאינני מוותרת עליו, הוא טקס הפתיחה. המשחקים בדרך כלל מעניינים אותי פחות. אז אם רוב העולם עסוק בפרשנות הספורט, אני עוסקת בפרשנות של טקס הפתיחה. הטקס הזה להערכתי עוד ישמש נושא למחקרים רבים. 
למרות הבלגאן הגדול, אני נהניתי מכל שנייה ומהאתגר להבין את ה"הצגה", אני מניחה, שחלק מכם אהב אותו וחלק פחות, אך דבר אחד ברור, הטקס היה משהו אחר, והוא הפך לציון דרך בהיסטוריה של טקסי הפתיחה באירועים רשמיים ועולמיים. הוא הצליח להצחיק אותנו כמו שהאנגלים יודעים לעשות, וזה לא קרה בשום טקס דומה.  
אנגליה הבינה מראש, שהיא לא תוכל להתחרות במופע המגלומני של הסינים, שהצליחו לביים המוני אדם, בדיוק מכני מרהיב ובלתי נשכח, שהתבסס על משמעת ותאום כמעט בלתי אנושיים. סין היא מדינה ממושמעת שיש לה מסורת של מפגני צבא ענקיים והפתיחה היתה המשך אומנותי מרהיב לתפיסה הזו . האדם בסין הוא חלק מהמכונה הענקית. הוא אנונימי, חסר פנים, אך התאום הבלתי יאמן של הפרטים מעניקים את העוצמה למדינה זו.
אנגליה היא אימפריה מתפוררת ושוקעת, שהנתינים שלה מהקולוניות והמוני מהגרים מציפים אותה והופכים אותה לארץ, שבה נולד המושג רב תרבותיות. ואכן דני בוייל, הבמאי של הטקס, הצליח לביים מופע ססגוני ובלגאניסטי, שהוא משל למה שאנגליה היום. כמובן ששמחתי שלא קבלתי הזמנה, כי מי שישב  באצטדיון לא יכול היה להבין מה קורה שם, בלי להיעזר במסך. 
במקום לשים את הדגש  על תרגילי סדר, בחר בוייל במופע הצדעה לתרבות ולמסורת האנגלית, ויותר מכל הפגין את כוחו של ההומור הבריטי בהישרדות אומה זו.
השיר ״ירושלים״ של וילייאם בלייק שנכתב במאה ה 18, הוא ההמנון הלא רשמי של אנגליה והוא גם פתח את הטקס. אני מוכנה להמר, ששמונים אחוז מהאנגלים לא מצליחים להבין את המילים הארכאיות. "ירושלים" של הבריטים, אם לא ידעתם, מקומה בכרי הדשא הירוקים של אנגליה, שם יוגשמו כל האידיאלים.כל פעם מחדש אני נפעמת מהשיר הזה, אם כי נותנת לו פרשנות יהודית משלי. בטקס אכן היו הרבה ״מרכבות אש״, כרי דשא ירוקים, פיח תעשייתי, לורדים סנובים, מתקני עולם והרבה הרבה רוק. כי אנגליה היא גם מולדת הרוק.   
היה זה מופע  שעשה מחווה למדינאים, לאמנים לסופרים ולמוסיקאים לקולנוע ולתיאטרון האנגליים,שהשפיעו על כל העולם. מי שעקב בדריכות ראה ושמע שם כמעט את כולם. אבל בכל היה קורטוב של חיוך.
מערכת הבריאות הציבורית, גאוות האנגלים, שזכתה למקום של כבוד במופע, היום היא המערכת הרפואית הציבורית הגרועה ביותר בעולם המערבי. אם תיכנסו לבית חולים באנגליה, לא בטוח שתצאו בריאים או חיים. האם השעירים המפחידים רמזו על כך? כנראה שרק למרי פופינס יש תשובה. דני בוייל לא פוחד לעקוץ את נכסי  צאן הברזל של התרבות האנגלית, ומי יעשה זאת יותר טוב ממיסטר בין? 
בסצנה משוחזרת מתוך הסרט ״מרכבות האש״, (ששמו נלקח מהשיר של בלייק, ״ירושלים״ ) מושתל לו מיסטר בין והופך את הדרמה הענקית  לצחוק. כך גם בקטע הנגינה שלו בתזמורת המכובדת של הוד מעלתה. האם היה עוד טקס רשמי באירוע עולמי שמשהו, העיז להצחיק אותנו? 
אבל השיא היה כניסת המלכה  לאיצטדיון. 
אנגליה אמנם הנחילה לעולם את יסודות הממשל התקין במסמך ה"מגנה כרטא" במאה ה 13, אך היא אחת המדינות המערביות הבודדות שלא מוותרות על מוסד המלוכה שלה. רבים באנגליה חושבים שמשפחת המלוכה חיה בסרט. ובסרט ההזוי הזה, המלכה הקשישה הגיעה במסוק לאצטדיון בלוויי ג׳יימס בונד. בצניחה חופשית היא נחתה בטריבונה. צניחה חופשית זה קטן על המלכה, שלקחה חלק פעיל במלחמת העולם השנייה בהגנת אנגליה. למרות הארשת הרצינית והעייפה (לצנוח בשמלת טפטה ורודה, זה ממש לא קל) היא הראתה לעולם שהיא עדיין שומרת על חוש ההומור שלה. אני לפחות, לא הפסקתי לצחוק. שאפו למלכה.
כמו הדגש על הרב תרבותיות הצבעונית של אנגליה שמתקיימת בצל המסורת   איך אפשר בלי להתייחס לתופעה  של הרשתות החברתיות, המאפשרות מתן ביטוי לפרט. 
רוב המשתתפים בהצגה הם מתנדבים לא מקצועיים, שאמנם ההופעה הבלתי מהוקצעת הורגשה, אך העבירה את המסר, שהעולם לא שייך רק למקצוענים, אלא גם לי ולך.  מקהלת הילדים המוגבלים ששרה, הזכירה לכולם, שבעולם שלנו יש מקום לכולם גם אם הם אינם מושלמים; אפילו הבחירה בקבוצה צעירה של ספורטאים אנונימיים, שנבחרו  להדליק את  הלפיד האולימפי, השלימה את המסר הכללי של הטקס. 
אנגליה הראתה לעולם שהיא היא לא מושלמת, אבל אנושית.

אנגליה נתנה בטקס כבוד להיסטוריה ולמורשת התרבותית שלה, וגם הראתה שהדרך להתמודד עם העולם הכאוטי שלנו, עם הבלבול, עם חוסר הוודאות ועם השקיעה, היא בעזרת התקווה והצחוק. וכל זה ניתן שם ביד נדיבה.         
 כן, עוד משהו שלא קשור בטקס, אך קשור לקונספט. הכפר האולימפי בלונדון לא יהפך לפיל לבן כדוגמת הכפרים האולימפיים האחרים. הוא יפורק וימוחזר. אנגליה מוכיחה שוב שלמרות גינוני המלכות השמרניים שלה, היא מדינה פרגמאטית, ואולי מ"כרי הדשא הירוקים" של הממלכה הזו  תצא בשורת ״ירושלים״.

*קישור לקטע מהסרט "מרכבות האש", שימו לב לשילוב השיר  "ירושלים" והסצנה האחרונה של הסרט בלי ה"השתלה"  של מיסטר בין...  



יום שני, 23 ביולי 2012

הקשר בין "סוויטה צרפתית" להלוויה של הרב אליישיב

למרות שנתקעתי בליל ההלוויה, בפקק עד השעה שלש בבוקר, לא כעסתי.
מצוידת בסלולארי עם סוללה כמעט מרוקנת, בשתייה ובפירות, ישובה במושב הקדמי של אוטובוס ממוזג, מורמת משאר המכוניות שמסביבי, צפיתי בחזיון הסוריאליסטי של המוני המשתתפים. 
אחרי כמה טלפונים עם מוקד העירייה הבנתי שהדבר החכם ביותר הוא ״שב ואל תעשה״. חוץ מכמה קיטורים על חלמאות המשטרה ניחמתי את עצמי, שנקרתה בדרכי חוויה חד פעמית.
פקקים הם הזדמנות מצוינת לחשיבה.
בעודי ישובה בתוך קופסת המתכת התקועה בטור האין סופי של המכוניות שחסמו כל כניסה לעיר, נזכרתי בספרה  של אירן נמירובסקי ״סוויטה צרפתית״. באחד הפרקים היא מתארת את השיירות והפקקים ביציאות מפריס ערב הכיבוש הנאצי, כשהצרפתים העמיסו את כל מה שיכלו על המכוניות שלהם ונסעו לעבר "האזור החופשי״. בזמנו, התיאורים ליוו אותי ימים שלמים כשאני מנסה לדמיין  מה אני הייתי עושה בסיטואציה דומה. בפקקים האין סופיים בדרך לירושלים, חשבתי כמה ברת מזל אני, שאני רואה את האור בסופו של הפקק לעומת עשרות אלפי הפריסאים, שבמסע הפקקים שלהם נתקעו ללא דלק, ללא אוכל, עם ערמות של חפצים שהועמסו על גג מכוניתם, גם יעד הנסיעה שלהם לא היה ממש ברור. בשלב מסוים התרוקנו מיכלי הדלק ומשפחות נשארו תקועות בצידי הדרכים מנסות להפטר מחפצי ערך, עבור כמה ליטרים של דלק או מעט מזון. במסע הזה התגלתה נפש האדם במערומיה, רוע וחסד וערמה, ייאוש ותקווה ואפילו הומור. נמירובסקי, שהצליחה לשרוד את הדרך, אך לא את זרועה הארוכה של הגסטאפו,  תיארה להפליא את המסע הזה. התיאורים הבלתי נשכחים שלה, עוזרים  להיכנס לפרופורציה בפקק כחול לבן, גם אם הוא צבוע בשחור. 
ידעתי שבסופו של לילה אגיע לביתי, ואחרי מקלחת חמה אשקע בשנת חלומות משובצים במגבעות שחורות. ונרגעתי. כדרכי, גם ברכתי על כך שלמרות הפגמים והצרות, אני חיה במדינה שלי, והתפללתי בכל ליבי שחלילה לא נגיע למצב בו ניתקע בפקק בהימלטות ל״איזור חופשי״. 
את הגיגי חלקתי עם שכני למסע, עלם חמודות במדים ונעליים ״אדומות״ וכיפה לבנה סרוגה ענקית לראשו שממנה בצבצו זוג פיאות צנועות. להפתעתי הוא קרא את אירן נמירובסקי ואף שמח לחלוק איתי אשכול ענבים ולא דקדק על כשרותו. לידו ישב יהודי מבוגר בשחורים שהעביר את הזמן בלימוד אך הרשה לעצמו להשתתף מידי פעם בשיחה. שאלתי אותו, האומנם רבים כל כך חסידיו של הרב אליישיב הידוע בשמרנותו הקיצונית. הוא הסביר לי שרבים הם חסידיו ורבים החולקים על עמדותיו הנוקשות, אך הליכותיו של האיש, צניעותו, גאוניותו ועצמתו הרוחנית הפכו אותו לדמות מופת בכל הזרמים. ניסיתי לברר לעצמי מי הם גיבורי התרבות שלנו היום. אילו מעשים  ואילו ערכים היו מזכים אותם בכבוד דומה.  
היתה זו גם הזדמנות מצוינת להרהר בדמותו של המת. ולמרות שבאותה שעה עדיין נישא על כתפי מעריציו במסע ההלוויה, ויתכן שנשמתו עדיין רחפה בין העולמות, חטאתי בהרהורי כפירה, רחמנא לצלן. 
אין לי ספק שצניעותו של האיש ראויה לשמש דוגמא ומופת, אין לי ספק בגדולתו בתורה, וידועה פעילותו למען עגונות. אבל כוחו הגדול ביותר היה בהתנגדותו לכל שמץ של חידוש, מלחמתו העיקרית היתה לשמר את ההלכה בפירושים הכי מחמירים.
חשבתי שהקושי הוא להתיר מבלי לפגוע בחוקי הדת. חשבתי שגדולתו של הפוסק הוא במציאת  פתרונות הלכתיים לסוגיות המתעוררות עקב השינויים הטכנולוגיים, הרפואיים והמדעיים. הרבה יותר קל לשלול כל שינוי, הרבה יותר קשה למצוא פתרון רלוונטי.
חשבתי לתומי כי היהדות היא דת של ״וחיית בה״ ולא דת שעלולה לגרום להתקף לב למאמין שמטפס במדרגות לקומה השביעית בשבת. כי לתפיסתו של הרב הנכבד, מעלית של שבת אינה מותרת.
עם כל הכבוד לחכמתו וגדולתו של הרב אליישיב, אך הצלחתו היתה גם בהעמקת הפער בין היהדות החרדית לבין היהודים החילוניים. מעניין מה היה אומר חותנו, הרב לווין, רבם של אסירי המחתרות, על חתנו הקנאי.
וכך זימן לי הרב אליישיב ,שלא בידיעתו, כמה שעות של הרהורים, שיחה על ספרות עם צנחן חרדי צעיר, והחלפת דעות עם יהודי חרדי מבוגר,  ואת כולנו מסיע נהג אוטובוס סבלני, שפטפט בסלולארי בערבית משובצת במילים עבריות, באופן שאפשר להבין את תוכן שיחותיו, ובסופו של המסע הביא אותי כמעט עד הבית. 

יום שלישי, 10 ביולי 2012

רגעים מוחמצים בהסטוריה

היום, כשקראתי את הדו״ח של טליה ששון ושל השופט אדמונד לוי, חשבתי לעצמי על רגעים גורליים שהוחמצו בהסטוריה. רגעים שאילו היו מתממשים היה גורל הסכסוך באזורינו שונה לחלוטין. 
בשנת 1799 ערב המצור שהטיל על עכו, פרסם נפוליאון איגרת ליהודים. באיגרת הוא מבטיח ליהודים כי כאשר יכבוש את א״י מידי הטורקים הוא ימסור את הארץ לניהולם. א״ היתה בעיני נפוליאון המקום הטבעי ליהודים וצריכה להנתן להם על פי הצדק. באיגרת הוא קורא להם לסייע לו ולהצטרף לצבאותיו ולנצל הזדמנות הסטורית זו. 
איגרת נפוליאון לא היתה קול קורא בחלל ריק. בתקופה זו ואפילו לפניה, העלו בפרלמנט הבריטי הצעות רציניות בדבר החזרת היהודים למולדתם כפתרון ל״בעייה היהודית״. גם האנגלים האמינו כי  היהודים, בכוח היוזמה, הכסף, הכשרון והצדק יקימו בארץ ישראל בית משלהם. החזרתם לא"י יסלק את הטורקים, וישמש מחסום מול הצרפתים. ״הצהרת בלפור״,שניתנה אחרי 120 שנה, היתה גירסה מצומצמת ומצומקת של רעיונות קודמים.  
בתקופה זו איש לא שמע על התנועה הלאומית של הפלשתינים, משום שלא היתה כזו.    
פלשתינים נקראו הערבים המקומיים, הנוצרים המקומיים וגם היהודים המקומיים.
עם הכיבוש במאה השביעית, הערבים נכסו לעצמם  את כל המקומות הקדושים, במטרה למחוק כל סמל יהודי המעיד על נוכחותם, או עדות למורשתם. אבל המקומות הקדושים עניינו את העולם הערבי כשלג דאשתקד. למעשה  המקומות היו מוזנחים וזניחים כמו האיזור כולו. ושליטי הארץ  היו נציגים של הסולטן הטורקי, שבצע כסף, אכזריות ואינטריגות איפיינו את שלטונם. 
אני מניחה שאילו היה נפוליאון כובש את א״י ומעניק אותה ליהודים, או אם האנגלים היו קצת יותר נחושים בהצבת רגל באיזור, היה חיים פרחי, האיש היהודי החזק באותה עת, הופך לנשיא מדינת היהודים.  והמדינה היהודית היתה נהינת מחסות צרפת ואנגליה. 
אבל נפוליאון נסוג שהוא מותיר אחריו חיילים פצועים בשטח, האנגלים גילו עניין במצרים וחיים פרחי קצוץ האף והעין נרצח ע״י עבדללה פאשה החשדן וגופתו הושלכה לים.
היהודים החמיצו את שעתם ההיסטורית לקבל את א״י על מגש של כסף.
האיזור שקע לקפאון ונחשלות לארבעים שנה נוספות תחת השלטון הטורקי והכיבוש המצרי.
איש מבין הערבים המקומיים לא דרש זכויות לעם הפלשתיני שעדיין לא נולד. 
אז עם כל הכבוד, אני ממליצה לגב׳ טליה ששון להתעמק קצת בהיסטוריה של האיזור, ולנסות להצדיק את עמדותיה בסיבות אחרות. 

  חיים פרחי, הנשיא הראשון של מדינת היהודים? 
מקור התמונה - ויקיפדיה בערך חיים פרחי

יום רביעי, 16 במאי 2012

מכתבים מהודו


הרבה מים עברו בגנגס, הטיול היה ב 2002 , כמה חודשים אחרי פיגוע התאומים. העולם היה עדיין שרוי בהלם ולא היתה בעיה למצוא מקומות בכל טיסה שרצינו.
האינטרנט היה קצת מגומגם, אני לא יודעת אם ה"סוויס קוטג'" עדין קיים , ואם כן, אני מקווה שהכניסו בו כמה שיפורים ושהדוב מבקר שם בבקרים מסויימים. קרוב לוודאי שעדין יש בסביבה מחנות שהייה של צעירים ישראלים שמסתלבטים לפני העלייה להימלייה לליל הסדר, ושמחפשים את המסעדות שמגישות סלט ישראלי, חביתה ישראלית וחומוס ישראלי...
בקרקעית אחת המגרות מצאתי צרור מכתבים ששלחתי  בפקס, ונשמרו לשמחתי כי האינטרנט לא עבד.
אני חושבת שהיינו בין הסנוניות הראשונות שנסעו להודו לראות ממה הילדים שלנו כל כך התפעלו. הם נתנו לנו המון טיפים לדרך ואפילו רשימה של גסטהואסים שחשבו שנוכל ליהנות מהם. החויות שלנו היו קצת שונות, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
מכתבים מהודו
2 למרץ 2002
שלום לכולם
אני כותבת לכם מכפר קטן וציורי למרגלות ההימלאיה, לא רחוק מהעיר רישיקש.
אנחנו מתאכסנים בגסט האוס שממוקם על ראש גבעה ומשקיף על הגנגס והעיר ונקרא משום מה"סוויס קוטג'". אולי כדי לגרום לתרמילאים מאירופה הרגשה מוכרת וביתית. מעלינו מתרוממים הרים אדירים ועצומים.
יכולנו להרשות לעצמינו לקחת את החדרים הכי יקרים במקום (22ש"ח ליום) ועל פי קנה המידה של המקום, הם גם ב"רמה", כלומר סדינים נקיים, מים חמים, מגבות, והמון נערים הודים ששמחים לשרת אותנו תמורת כמה רופיות. יש פה לא מעט ישראלים צעירים שנמצאים ב"המתנה" לקראת עלייה לנפאל ולקטמנדו לחגוג את ה"סדר". הם גרים בחדרים הזולים, 12 ליום, ונראה שהם נהנים מהקטע של מחנה בצופים. ישנים, מעשנים ושומעים את אריק איינשטין ומשינה. הם המליצו על מסעדה ששם נותנים חביתה ישראלית, סלט ישראלי , בקיצור, לא כל כך הבנתי למה הם שם...
אתמול מוקדם בבוקר כשפפה יצא מהחדר הוא פגש דוב שטייל מחוץ לגדר!!.  כבר יומיים שיורד פה גשם אימים שיכול למלא את הכנרת פעמיים, אז אנחנו נהנים מהמנוחה, קריאה כתיבה והיום פפה וחבר שלו הכינו חמין לכולם במטבח של הגסט הואס, אחרי שהקפידו שעשו שם ניקיון יסודי.
פה ושם יצאנו לטייל בין הטיפות ומקוים שמחר יתבהר כי אנחנו מתכננים טרק בהרים. לרוב הצעירים פה הגשם ממש לא מזיז כי הם מגיעים לתקופות ארוכות, ומה זה יומיים בשבילם. חלקם נמצא פה כבר חודש ועדיין לא חצו את הרדיוס של 50 מטר סביב הגסט האוס (חביתה ישראלית, סלט ישראלי, חומוס ישראלי...).
אנחנו פה קצת אטרקציה בין הצעירים, פשוט אין מבוגרים ישראלים. הם אפילו בקשו להצטלם אתנו ולשלוח להורים בכדי לשכנע אותם לבוא , ואנחנו כמובן משתפים פעולה. בחורה אחת אפילו בקשה שאדבר עם אמא שלה וארגיע אותה . אמה שלחה לה מייל היסטרי שתחזור הביתה, כי לפי החדשות ממש מסוכן בהודו .
לעומת זה יש פה לא מעט מבוגרים מכל העולם, רובם אנשים מאד מיוחדים למשל זוג רוכבי הארלי דוידסון שחצו כמה יבשות על האופנועים ובאו לנוח לרגלי ההימלאיה, או כל מיני אמריקאים שלא יצאו מהקטע של שנות ה60 ונראים היפים מזדקנים. יש גם אנשים "רוחניים" שבאו לאשרמים הפזורים כאן לעשרות ועושים ויפאסנה, כלומר עשרה ימי שתיקה והתבוננות פנימית והם נראים כמו מתים מהלכים. חלק מהם אני מניחה, הם כל מיני הייטקיסטים עשירים אולי ביניהם נמצא גם הנזיר שמכר את הפררי שלו. ההודים לעומת זה יודעים לסחוט כל רופייה מהשיגעון הזה, הם יודעים לשווק את סחורתם בכישרון, ומציעים לכל מיני יאפים מזון מיוחד שהוא בסך הכל חטיפי עדשים או שעועית יבשה.  .
גם אנחנו לקחנו פה כמה שעורי יוגה, כל הודי שני כאן הוא מורה ליוגה או לאימון רוחני. היה די נחמד, אבל לא קשה להבחין שגם בתחום הזה יש המון חיקויים זולים שמוכרים לתיירים פתאים. 
החלטנו להישאר כאן עד סוף הטיול, פשוט ברחנו מהערים הסואנות והמטונפות של הודו.
לכאן הגענו מווארנסי, עיר היושבת על הגנגס ומונה 7 מליון תושבים. זו עיר המקודשת להינדים. הביקור בעיר היתה חווית הטיול, פשוט קשה לתאר  את הודו מבלי להתייחס לווארנסי. אפשר לומר שזו ה"תמצית" של הודו, ממש קשה לי לתאר במילים את החוויה.
הרחובות של העיר נראים כמו נהר ענק הזורם בערבוביה אדירה, זרמים של אנשים, אופניים, ריקשות, ומכונית שרובן מדגם טאטא , שהן אותו מודל משנות החמישים ומייצרים אותן בהודו. בתוך ההמון הזורם הזה צועדות להן פרות שבאורח פלא הן מצליחות לא לעצבן אף אחד וגם לא קורה להן כלום. בין לבין משוטטים חזירים, וקופים קופצים מפה לשם. אם במקרה החזקת תפוח ביד, הוא מיד ייחטף ע"י איזה קוף עובר אורח.
בנוסף לכל השאון הזה, על עמודי החשמל מותקנים רמקולים ענקיים שמשמיעים לרווחת הציבור מוזיקה קצבית הודית ומונוטונית שנותנת את הקצב לכל הזרימה הזו.
מידי פעם עוברת תהלוכת חתונה משהו בסגנון הכנסת ספר תורה בשכונות ירושלים, אבל במקום ספר תורה על המכונית, יושב החתן על סוס מקושט ומעוטר בזהב ואדום ומלווים אותו נגני תופים וחצוצרות ומשני הצדדים שורות של נערים הנושאים שרשראות של מנורות צבעוניות מהבהבות המחוברות לגנראטור נייד שנסחב ע"י אדם או עגלה. את הכלה לא ראינו. כשהיינו בג'ייפור הזמינו אותנו לחתונה כזו, אבל על כך בפעם אחרת. 
מהרחובות הראשיים שהם בס"ה כבישים ללא מדרכות, מתפצלות הדרכים והופכות לסמטאות צרות המובילות בד"כ לגנגס. רוחבן של הסמטאות הוא כמטר אחד עד מטר וחצי ובאורח פלא הן מצליחות להכיל דוכנים, אנשים, פרות, חזירים ואפילו טוקטוקים. בצידי הסמטאות יש כוכים שבהם יש מסעדות קטנות ועשנות ובהן מבשלים על קדרות עתיקות ושחורות . פה ושם אפשר לראות עמדות אינטרנט. מסורת עתיקה לצד חידושי הטכנולוגיה. לפחות במה שקשור לדרישות התיירים. לא להאמין עד שרואים.
מערכת החשמל של וארנסי היא פלא עולם, מספיק להרים את העיניים ולמעלה בליל של חוטים, אין שום מודעות לסכנה ובאורח פלא גם לא קורא כלום. חוץ מהפסקות חשמל חוזרות ונשנות. זו הסיבה שאני שולחת את המכתב בפקס, משום שכמה פעמים אחרי שכתבתי מכתב ארוך ועוד באנגלית , היתה הפסקת חשמל והכל התנדף...
אז תארו לכם, שכמה פעמים בערב, בתוך ההמולה החשמל נפסק כמה פעמים , האנשים לא מתרגשים ובכל חנות יש כמה לוקסים בהיכון. למרות הכל נראה שבתוך הכאוס הזה יש איזה הגיון. באינטואיציה שלי אני מרגישה שיש הגיון אך לא הצלחתי לפענח אותו.  
המוות בוארנסי הוא הרבה יותר דרמטי למסתכל בעיניים מערביות, והרבה יותר טבעי על פי ההתנהלות ההודית. אבל המעבר מעולם לעולם זוכה כאן לטקס לא פשוט.
המוני אנשים באים מכל רחבי הודו למות בוארנסי. מראה של לוויה שבה המת נישא על אלונקה עטוף בבד כתום ומוזהב הוא דבר שכיח. העשירים יכולים להרשות לעצמם שריפה על גבי ערמת עצים,  ואילו האחרים נשרפים בקרמטוריום, האפר כמובן מפוזר בגנגס הקדוש. פרות שנחשבות קדושות, נשים וילדים אינם נשרפים עם מותם אלא נקשרים לאבנים כבדות ומוטבעים בנהר. על גדות הנהר יושבים המוני  נכים, זקנים מצורעים ופשוט מחכים למותם. עם זריקת האפר, ההודים מגישים לנהר הקדוש הרבה זרים של פרחי טגטס כתומים וצהובים ועדיין חידה בעיני איפה הם מגדלים את כמויות הפרחים העצומות האלה.
הנהר מחזיר את הפרחים לגדות הנהר והפרות שמסתובבות שם חופשיות מלחכות את הפרחים. באותם מים רואים שאנשים הבאים לחוץ ולטבול כל בוקר בנהר, באותם מים הם מסתבנים ומתרחצים ומשפשפים שיניים ואולי בזכות קדושת הנהר הם לא חולים.
בבוקר יצאו החברה לשייט על הנהר, אני לא רציתי לדרוך על הסירה הרעועה שמעולם לא היתה בה חגורת הצלה, המחשבה על מצב שבו אירטב במי הנהר העבירה בי חלחלה, נשארתי במלון, נהניתי ממקלחת חמה  ואחר  כך פטפטתי עם המנהל שדבר אנגלית רהוטה. כששאלתי מנין המים שזורמים בברזים, הוא השיב לי בטבעיות : "מהגנגס כמובן"....על המים שמהם הכינו את הקפה כבר לא העזתי לשאול.  בכל זאת עדיין אין לי סימנים של קדחת או הרעלה אחרת.
דבר בולט נוסף הוא שכל דבר ששיך לטבע, ההודים מקבלים אותו גם אם זה משהו דוחה כמו צואת אדם או פרה.
יש פה איזו הרמוניה שבאופן פרדוכסלי מסתדרת פה עם כל הלכלוך והזוהמה, הפרות, החזירים, הקופים והכלבים. הדבר היחידי שמפר את ההרמוניה הם הפלאסטיקים. מה שבא מהטבע חוזר לטבע, יש איזו מערכת מיחזור טבעית. מה שהאדם זורק אוכלת הפרה, מה שהפרה משאירה אוכל החזיר שמשמש מעין שואב אבק חי ומנקה כל חלקה. גם הקופים והכלבים תורמים את חלקם לאיכות הסביבה . רק הפלאסטיקים והניילונים ששום יצור אינו חפץ בהם מפרים את האיזון! כשאני מדברת על פלאסטיק, אני מתכוונת לכל האריזות חוץ מבקבוקי שתייה.
בקבוקי פלאסטיק לא נראים בשום מקום. השימוש במים בבקבוקים הוא אדיר ועמו פסולת הבקבוקים הריקים שנשלחים למיחזור. לא מעט הודים מתפרנסים מאיסוף הבקבוקים. אם הנחת לצידך בקבוק מים מלא, הוא לא ישאר שם חצי דקה. תמיד יהיה איזה ילד או זקן שיאספו אותו. בדיוק כמו שאת התפוח חטף הקוף.
מידי פעם רואים שלטים המעודדים חיסכון במים ובנייר. לרוב ההודים שדברנו אתם יש מודעות גבוהה לאיכות הסביבה ומיחזור, למרות שמערכות הסניטציה שלהם כמעט לא קיימות.
ההודים אלופים בתיקונים, שום דבר אינו נזרק. בציד הדרכים יש עשרות גרז'ים, או ליתר דיוק עמדות לתיקון צמיגים. ההודים נוסעים על צמיגים שחוקים עד דק ומתקנים אותם בלי סוף, שום צמיג אינו נזרק אלא הופך לחומר גלם לתיקון צמיג אחר או לזוג סנדלים לתפארת.
ואם הזכרתי צמיגים איך אפשר לפסוח על חווית הכבישים.  הכבישים ממש זוועתיים. אוטוסטראדה זה כביש באיכות של "כביש הבקעה" וכאשר מתכננים נסיעה בת 200 ק"מ צריך לקחת בחשבון לפחות 8-9 שעות.
כי צריך  לקחת בחשבון שאתה נוסע בשיירה על כביש שבו מסלול אחד לכל כיוון, את הפנצ'רים בדרך, אם לא שלך אז את אלה שלפניך שחוסמים חצי מסלול, וגם קורה  שפתאום האוטו עוצר, הנהג יורד מהאוטו ומנמנם על מיטת נצרים ב"תחנת מנוחה" שכמוה נמצאות לאלפים לאורך הכביש. הנהג ינוח ויאכל איזה בצק מטוגן מקומי, והנוסעים יישבו בשקט ויחכו בלי להתלונן או למחות. בהודו כל המושגים על מרחק וזמן מקבלים משמעות חדשה. ובכלל, אתה נוסע ממקום למקום לא כאשר אתה צריך אלא כאשר יש תחבורה. על הנסיעות בהודו אני יכולה לכתוב עוד עשרה עמודים.
ההודים נחמדים באופן מיוחד, מסבירי פנים ותמיד מוכנים לעמוד לשרותך, כמובן עבור כמה רופיות. למדנו שלכבודנו הם מקפיצים את המחירים פי שלש. יש תעריפים למקומיים (שבדרך כלל לא קונים) ויש תעריפים לתרמילאים צעירים, שמתמקחים גם על משהו שמחירו חצי שקל, ויש תעריפים לאנשים כמונו, "זקנים ועשירים", ולא משנה מאיזה ארץ.  הם גם לא מחמיצים שום הזדמנות לרמות אבל בהמון חן וחיוכים וקשה לכעוס עליהם, רובם כל כך עניים. הם מוכרים כל דבר, במיוחד הילדים שמציעים למכירה זרי פרחים נבולים, גרוטאות שהוסבו למשהו שימושי , כמו פחית שהפכה למסרק למשל, או כלי נגינה מאולתרים תוצרת עצמית.
אנו קונים אותם (אחרי מיקוח כמובן)  ונותנים אותם במתנה לילדים אחרים בתחנה הבאה. עטים ושמפו זה כנראה להיט . לשמחתי הבאתי מלאי של עטי פלאסטיק זולים ושמפו באריזות קטנות. אין לכם מושג איזו שמחה אפשר לגרום לילדה הודית בד"כ יפיפייה במתן שפופרת קטנה של שמפו.
אני יכולה לכתוב עוד המון על החוויות שעוברות עלינו יום יום, אבל באתי לטייל ולא לכתוב.. אין לי ספק שזה טיול שונה מכל הטיולים. הודו בהחלט גורמת לי ולאחרים להתבונן על עצמינו ועל החיים במשקפיים קצת אחרות. כאן מתחדדת בחריפות העובדה, שאפשר לחיות רק עם מה שהכרחי, וכמה אנחנו שבויים בתוך החפצים שאנו אוספים לעצמינו. יחד עם זה הודו מסמלת את כל אי הצדק האנושי. יש לי הרבה רגעים שאני רוצה לחזור הביתה. והרבה רגעים שאני מתכננת את המסע הבא להודו. החוויות שלנו שונות מהחוויות של הילדים שלנו, אבל אני בהחלט מבינה מה משך אותם לכאן. ועל כך בפעם אחרת.
נ.ב בטיסה  מקוג'ארו לוראניסי נרפאתי מפחד הטיסה שלי, וזה כבר סיפור בפני עצמו. 
שלכם באהבה
עצמונה