יום שני, 22 ביולי 2013

"נלבישך שלמת בטון ומלט" *

"יש להחיש את ההריסה בעיר והצבא הוא שיבצע את ההריסה. היום הרס הצבא את השוק בטבריה. החנויות ההרוסות היו לפני 30 שנה הרחוב המרכזי של טבריה, עכשיו הכל רקוב ועומד ליפול. הנפגעים מההריסות רועשים וצועקים אבל אין לשים לב , הבתים אינם ראויים לדיור ויש להרחיק את "משכנות העוני", אחרת תהיינה הרבה משפחות גרות בתנאים סניטרים גרועים"  (מתוך יומניו של יוסף נחמני, "יוסף נחמני, איש הגליל", עורך יוסף וייץ, מסדה, 1969, עמ'  255 )

התאריך הוא אוגוסט, 1948 חמישה חודשים לאחר שטבריה נכבשה במלחמת השחרור.
החלטה להרוס את טבריה התקבלה בזמנו  במועצת העיר טבריה, ברוב חוקי של 2 נגד 1  .
מוביל ההחלטה הוא יוסף נחמני, חבר מועצת העיר טבריה  ומנהל הקק"ל בצפון שזכה לגיבוי של יוסף וייץ.
חלק מהביצוע נעשה ע"י יחידת ההנדסה של חטיבת גולני, בפיקודו של שמעון נחמני בנו של יוסף נחמני.                                                                                                
כך נפלה ההחלטה למחוק את טבריה העתיקה מהמפה. למרות התנגדותם הנחרצת של התושבים היהודיים וראש העיר דאז שמעון דהאן.
ברוח החלטה זו נמחקו שכונות ועשרות בתים ביפו העתיקה, בעכו וגם בצפת.
יש לציין, כי לטבריה היתה  תוכנית בריטית מפורטת לשימור העיר העתיקה כבר ב 1946.
אין זה הוגן לשפוט את ההיסטוריה בפרספקטיבה של למעלה משישים שנה. וגם אין לי כוונה לנגוח ביוסף נחמני וחבריו, אבל העובדה שגורלן של ערים, שכונות עתיקות ובתים נדירים בא"י נחרץ למוות ע"י קומץ אנשים, צריך לשמש לקח לימינו.
במהלך החודשים שבהן רץ דף הצפתניקים ריתקו אותי התמונות הישנות של צפת בהן נראית שכונת ג'רבה ובתים אחרים שנעלמו בשנות השישים.
 ריתקו אותי הסיפורים שעלו מהזיכרונות של החבר'ה שגרו שם, רובם עולים חדשים ששוכנו בבתי הערבים, ואחר כך חלק גדול מהם שוכנעו, אם בטוב ואם בכפייה, לעבור ל"שיכונים המודרניים".
כל ילדותי גרתי בבית אבן ישן שנבנה ע"י סב אבי. יואל ברש"ד. 
אני זוכרת את אבי מתקן סדקים, מרצף מחדש בלטות שזזו ממקומם, הבית דרש חימום רב בחורף, ולא פעם הלכנו לישון לקול טפטוף מי גשם שנאגרו בגיגית באמצע החדר.
למרות הכול אף אחד לא העלה בדעתו לפנות אותנו מהבית, בתירוץ שהוא לא בטיחותי. 
ואם להודות על האמת, לאימא שלי היו לפעמים חלומות לעבור לבית חדש בשיכון עממי, אבל אבא לא ממש לקח זאת ברצינות.
ואני זוכרת את אבא שלי שהתרוצץ בחורפים בין עשרות בתים של זקנים צפתיים בעיר העתיקה וסייע להם לתקן את הסדקים, ואת הפרצות בחלונות. ואיש לא ביקש מהם להתפנות בגלל שבתי השימוש שם היו בחוץ, או בגלל שמישהו בעירייה או במשרד הבריאות חשב שהתנאים הסניטרים בביתם אינם עומדים בתקן. 
לעומת זה עשרות משפחות ששוכנו בשכונות הערביות, לאחר שהערבים עזבו את העיר, פונו מבתיהם, למרות שבתיהם היו בנויים לא פחות טוב מביתנו.
הם פונו כי היו עולים חדשים, כי לא ידעו את השפה, חלק מהם דברו ערבית או צפון אפריקאית , והאמהות שלהם היו לבושות כמו הערביות, הם פונו כי לא היה להם לובי שילחם עבורם ברשויות, והם היו עסוקים בהישרדות היום יומית שלהם בארץ החדשה.
הפינוי שלהם הוא גם חלק של מחיקה שיטתית של עברם ושל המורשת המפוארת שהביאו משם אבל לא השתלבה עם התרבות הישראלית הצעירה והחדשה.
אבל יחד עם זה נוצרו בשכונות האלה חיי קהילה שוקקים, עזרה  הדדית והווי עשיר.
אבל בראש ובראשונה הם פונו, כי האנשים, שקבלו את ההחלטות, האמינו שחדש ומודרני זה טוב יותר, חשבו שקוביות בטון יצוקות שמונחות זו על זו, שהיום אנחנו קוראים להם שיכונים, תפתורנה את בעיות הדיור של העולים.  לרוב מקבלי ההחלטות לא היה מושג באסתטיקה, לא היתה להם מודעות של שימור נוף ומרקם עיר, ולא היה להם הרבה כבוד לתושבים שחיו בעיר מאות שנים, לפני שהם הגיעו לנהל את החיים בארץ הלבנטינית הזו. והם התפתו לפלאי הבנייה המודרנית כפי שמתאר זאת נחמני עצמו ביומניו.:
"סיירתי עם ישראל, משה ויצחק טייבר (יזמים ואנשי נדל"ן באותה תקופה), בעיר העתיקה בקשר לפיתוח טבריה. בערב הרצה ישראל טייבר על הטכניקה החדשה בארה"ב בבניה, והראה בפנס קסם את המכונות היוצקות תבניות בתים, מרימות אותן, ושמות אותן על היסוד המוכן. דבר זה עשוי להיות מהפכה בשטח הבנייה לשיכון בארץ.." (שם, עמ' 255).
הם חלמו והגשימו את הציווי, "נהרוס עולם ישן ועולם חדש נקימה". הלכה למעשה הם הלבישו את הארץ בבטון ומלט. 

אבל כמו שאמרתי, אני לא רוצה לשפוט אותם היום. לא מעט סיבות מוצדקות עמדו מאחורי קבלת ההחלטות שלהם. 
לגודל המזל, גורלן של השכונות העתיקות בצפת לא היה כמו גורלן בטבריה שרוב בתיה הופצצו ע״י חבלני הצבא.  
היו שכונות שנשמרו, כמו קריית הציירים ועוד בתים בשולי שכונת ג׳רבה וחרארת אל כרד. שכונות אלה נשמרו בזכות כמה צפתים משוגעים לדבר, כמו אבא  שלי,  ( שחשבו שהוא משוגע חולמני) , וכמו עוד כמה  צפתים ותיקים, שאת שמם תמצאו בפרוטוקולים של העירייה מאותה תקופה, שצעקו גוואלד והצליחו לעצור את חומרי הנפץ והבולדוזרים ובזכות משה פדהצור ראש העיר הראשון, יהודי דתי, איש היישוב הישן, ששורשיו בצפת,   שראה והבין ומיהר להעניק את בתי הרובע הערבי- נוצרי  לאמנים. מה שאנחנו מכירים היום כקריית האמנים.
 לצערי, גם בשנות השישים ואפילו ראשית השבעים,  קבלו קברניטי העיר בצפת לפנות ישן בפני חדש, לזרוק את התינוק עם האמבטיה , לסלול כבישים בלב שכונות חמד, להנציח ארכיטקטורה של שיכונים סובייטים . בכייה לדורות. 
תהליך דומה התרחש גם בירושלים של טדי קולק. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

אז לפני שמחליטים להרוס ולשנות,  אנא, בזהירות. היום אין סיבות מקלות ואין תירוצים כמו שהיו בעבר. הסיפור הזה צריך לשמש בבחינת דגל שחור לכל מי שידו בשיקום העיר ובניינה.
ולכל מי שעוסק בשיפוץ ובבנייה בצפת .
אנא  שמרו על האוצרות הנפלאים של העיר הזו שאין להם תחליף. 

מי שרוצה להעמיק יותר, מוזמן לקרוא את מאמרו של:
יאיר פז, "שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות" , קתדרה, 88, עמ' 95-135, יד בן צבי. 

אני מצרפת לינק למאמר המקוון. אפשר לקרוא את כל המאמר באינטרנט. 
http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Cathedra_88.pdf

* נתן אלתרמן
שכונת חארת' אל כראד ושכונת "ג'רבה", שנות השלושים. צילום י. בן דב

שכונת חארת' אל כראד. גלויה משנות הארבעים.