תריס זז

 תריס זז

תריס עף

תריס רץ....

...זה עסק יסודי!

מספיק עם סנטימנטים!

הראש היהודי, ממציא לנו פטנטים! ... (חיים חפר שיר הפטנטים)

כמעט ולא נשארו תריסים מקוריים בצפת. נכון, זה פריט שחשוף ביותר לפגעי הזמן, וגם קשה לתקן או למצוא תחליפים תואמים.

הראש היהודי המציא פטנטים, וגם סנטימנטים זה לא הצד החזק של רוב המשפצים, וכך הוחלפו התריסים הישנים בתריסולים ובפלסטיקים, זה יותר זול ויותר נוח. אבל כך גם עקרנו את הריסים מהעיניים של נשמתה של צפת ההיסטורית.

כדאי לדעת שתריסי העץ הפשוטים שהיו עשויים מלוחות עץ אנכיים היו נפוצים בבנייה הערבית בערים ובכפרים ושרידים מהם נשארו בצפת העתיקה.

תריסי הרפרפה הדו כנפיים שהיו עשויים מעץ, לרוב היו צבועים בירוק שקראנו לו "ירוק אנגלי", היו בהשפעת הארכיטקטורה הטמפלרית והפרוטסטנטית שהגיעה במחצית המאה ה19 לארץ.

בצפת היה אפשר לראות תריסים כאלה וגדרות ברזל ירוקים במוסדות הציבוריים ובבתים הפרטיים של המיסיון, ואחר כך גם בבית החולים רוטשילד (הדסה) וגם בבתים הפרטיים שנבנו בקרבתו ברובע המצודה. אפשר היה לראותם גם בבתים שנבנו באזור בית החולים הפסיכיאטרי ובית הספר לרפואה. כאמור רובם לא שרדו.

בן ציון ברוכשטיין, נגר יהודי צפתי , עשה רבים מהחלונות והתריסים בבתים החדשים שנבנו בעשורים הראשונים של המאה ה- 20, ברוכשטיין עבד כ-13 שנה בנגריה של הנגר הגרמני טמפלרי, קארל מאס בצפת, ולמד היטב את העבודה. במהלך השנים השתלם באוסטרליה, חזר לצפת ונודע כבעל מלאכה מומחה.

בתקופת המנדט החלו להופיע תריסי ברזל, הם פחות נפוצים בצפת, צילום של תריס ברזל בתגובה שלי.

בשנים האחרונות נשפכו על צפת דליי צבע כחול וטורקיז לעתים זה הוסיף לה ייחוד ויופי, אך לעתים זה מוזגם כמו גברת מזדקנת שמתאפרת בכבדות. אבל פה ושם יש כאלה ששמרו על הצבע המקורי שקראו לו " ירוק אנגלי"

מן הראוי היה אילו צפת היתה מוסיפה לחוקי העזר העירוניים בבנייה ושיפוץ, מפרטים מחייבים שהיו מציעים דרכים לטיפול בפריטים שבבניין, ואף מעמידה יועץ שיסייע לבחור פתרון המתאים לתקציב המשפץ, בכדי לשמור על הפרטים הקטנים שעושים את הקסם, הכחול או הירוק בעיר העתיקה.

בבתים בשכונות החדשות תבחרו כל תריס שתרצו, אבל בעיר העתיקה וההיסטורית אנא, רחמו על נפשה של צפת. ואם כבר זכיתם שפריט ישן עדיין נשמר בביתכם, עשו מאמץ ושמרו עליו.

צילום שלומי ריס

האם מצודת בירייה שהוקמה על מנת להגן על צפת אכן עמדה במשימה?

ביום 8 בינואר 1945 עלה גרעין של המחלקה הדתית של הפלמ"ח לנקודה גבוהה במזרחו של הר כנען, האדמות ניתנו להם ע"י הקק"ל, שקיבל אותם מיק"א, שגאלה אותם בשנת 1895 מידי כמה אפנדים ערביים ששמחו להיפטר מאדמות הטרשים. אבל נתקפו אליהן בגעגועים כשהציונים מצאו בהן עניין.

האמת היא שהחבר'ה לא ממש התכוונו להקים שם יישוב חקלאי. הסיבה האמתית לעלייתם היתה כי מנהיגי הציונות הדתית הבינו שצפת עלולה לחמוק מגבולות המדינה של מפת "החלוקה" של המנדט הבריטי. המוסדות הציונים לא התלהבו לספח למדינה היהודית עיר שרק רבע מתושביה הם יהודים, אנשי "היישוב הישן", לא היו להיט באג'נדה של יפי הבלורית והתואר. אבל "הדוסים" של הפלמ"ח הבינו והרגישו כי על צפת עיר הולדת הקבלה, לא מוותרים כל כך מהר, וייעודם הוא לשמור עליה ביום פקודה. הם לחצו על מקבלי ההחלטות וקבלו את הר הטרשים ובנו בו מצודה מבוצרת, שתסייע לצפת ביום פקודה. החבר'ה שישבו שם, שגילם הממוצע היה 17, עסקו קצת בסיורים בסיקול אבנים ונטיעות שהיו לרוב הסוואה להברחת נשק ותחמושת לסליקים שחפרו במקום ובלילות סייעו למעפילים הבלתי חוקיים שהגיעו דרך סוריה. אמרו שבסליקים של ביריה יש הרבה יותר כלי נשק ממספר אנשיה.

אחרי שנה, הבריטים הריחו בסביבה פעילות לא חוקית, וכמה תקריות עם ערביי הסביבה הותירו עקבות שהובילו למצודה. הבריטים כבשו את מצודת בירייה, גילו את הסליקים, ואסר את 24 המתיישבים. למקום הגיעו כמה נוטרים על מנת לשמור על המקום לאחר שנעצרו המתיישבים, וגם הם פונו ע"י חיילים בריטים חמושים שכבשו את המקום. העצורים הועמדו למשפט כחודשיים לאחר תפיסתם ורובם נידונו לארבע שנות מאסר.

העובדה שיישוב עברי פונה ע"י הבריטים, התקבל ביישוב בתחושות זעם והלם.

חודש אחרי הפינוי, בי"א באדר, יום השנה לאירועי תל חי החל "מבצע הגידם", מבצע מתוכנן שבו עלו אלפי בני נוער מכל הארץ למקום והקימו בקרבת המצודה יישוב חדש, איש לא כינה להם "נוער הגבעות". לאחר העלייה נשארו כ 150 גדנ"עים לשמור על המקום, שפונו למחרת ע"י החיילים הבריטים.

היישוב העברי לא ויתר, פינוי בירייה נראה כתקדים מסוכן של נסיגה מדינית. אלפי בני נוער שהיו עדין בסביבה חזרו למקום בדרכים לא דרכים והקימו אוהלים. המוסדות הציונים נכנסו לפעולה ואחרי מו"מ אישרו להם הבריטים להקים במקום ישוב של 20 איש. הארץ כולה הריעה להישג שנחשב לאירוע תודעתי ביישוב ובמיוחד בציבור הדתי שלקח חלק מרכזי במעשה. להר שעליו קם היישוב, נקרא "הר הנועזים." השם "בירייה" הוענק לספינת מעפילים,

במלחמת השחרור היו בברייה 6 בחורות ו16 בחורים, והמקום נפגע קשות ונהרס בקרבות.

המטרה שלשמה הוקמה מצודת ביריה לא הוגשמה. מצודת ביריה לא הגנה על צפת אבל ביריה נשארה סמל לפעילות קולקטיבית עממית וסולידרית מול הבריטים במטרה להמשך ההתיישבות בארץ ישראל. עד היום ממשיכה פעילות מורשת חינוכית ועלייה לביריה ביום י"א באדר, ע"י תנועת "בני עקיבא".

צילום באדיבות אתר מורשת משפחת כפיר שחרור

מצאו את ההבדלים

אחד הדברים שאני אוהבת לעשות הוא לנסות ולתפוס צילום מאותה נקודה שצולמה שנים רבות קודם. באוסף התמונות המשפחתי מצאתי גלויה שצולמה בצפת בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בגלויה נראה קטע מרחוב ירושלים שפעם קראו לו רחוב היהודים, הרחוב עדין לא סלול, אלא עשוי עפר כבוש, בצידו היתה מעין מדרכה מרוצפת שכנראה היתה מיועדת להולכי רגל שלא יתבוססו בבוץ.

מצד שמאל נראית הכניסה לבית החולים רוטשילד, כיום המכללה האקדמית. הבניין מוסתר ע"י העצים. מצד ימין נראית הגדר של גן העיר בשלבי בנייה, הבית במרכז התמונה הוא הבית של סבא רבא שלי, יואל ברש"ד. את הבית החל לבנות בשנת 1912,והוא היה אחד הבתים היהודים הראשונים שנבנו מחוץ לרובע היהודי. בבית שכן, החל משנת 1919, הסניף הצפתי של בנק אנגלו פלשתיין (בנק אפ"ק - אנגלו פלשתין קומפני), שהיה הבנק הציוני הראשון בארץ ישראל. אם תגדילו את התמונה תוכלו לראות השלט של הבנק מתנוסס מעל שער הבניין.

גם תקשורת היתה כבר בצפת לפי עמודי הטלגרף. ויעידו על כך הטלגרמות שנשלחו בין סניף הבנק בצפת לסניף הראשי ביפו.

בתמונה משנת 2014 הכביש "גבה" בכחצי מטר, בשל שכבות האספלט שער בית החולים שוחזר במדוייק ואת גדר האבן הגבוהה של של גן העיר החליפה גדר סורגים שאפשרה לראות את הגן מהרחוב.

גן העיר תוכנן כגן שישמש את המאושפזים בבית החולים. אך היות והשטח עליו הוקם היה שטח "הקדש" , שנמכר לברונית רוטשילד שבנתה את בית החולים, הוסכם כי הגן ישמש להנאתם של כל תושבי העיר.

בית ברש"ד נשאר כפי שהיה, היום מסתתר תחת עץ האזדרכת, ובמרכז נראה בבירור ביתו של שלמה (סלימה) כהן שנבנה בשנת 1935. ואם תציצו מבעד לדלתות שמתחת לקשת היפה של הקומה התחתונה, תראו שם יפייפייה נרדמת מודל מהמאה הקודמת....

הפנורמה מהפרומנדה

מי שחשב שהדור שלנו, ילידי שנות הארבעים והחמישים, המציאו את ה"סיבוב בעיר" טעה.

והצילום של ויליאם ואן דה פול, הצלם ההולנדי, ששהה בישראל בשנים 1948-1949 ותעד במצלמתו את החיים האזרחיים בישראל, מעיד על כך יותר מכל סיפור. 

המסורת התחילה עוד לפני שנולדנו.  

גם הורינו, שרובם היו עולים חדשים היו יוצאים במוצ"ש לסיבוב התאווררות ברחוב הראשי של העיר שעדין היה פתוח לנוף המרהיב  ולאוויר הצח, וכי מה היה לצפתים טוב יותר משני אלה, ועוד בחינם?

 וכנראה שלא מעט  מהורינו  הכירו את בנות ובני זוגם בליל קיץ חם באחד "הסיבובים" במוצאי השבת.

הסיבוב בעיר התרכז בעיקר בין קולנוע "אור" לקולנוע "צליל", לפעמים הרחיק עד פלאפל טריטו. אבל תמיד הוא כלל את הגשר.

בשנים שלאחר קום המדינה במקום מרפסת תצפית היה רק מדרון של בתים הרוסים, ובמקום ספסלים היתה גדר אבן נמוכה שפנתה לנוף .

רובנו נולדו שכבר נבנתה הרחבה הגדולה עם הספסלים, שצדם האחד פנה לנוף ההרים וצדם השני פנה לנוף האנושי.

אבל רבים מהקוראים נולדו אחרי שנת 1981 כשדחפורים עלו עליה ופינו אותה לטובת קניון שגם הסתיר לצפתים את הנוף. ומאז כבר אין נוף והקניון גוסס כבר מיום הוולדו. יחד איתם הסתיימה גם מסורת "הסיבוב בעיר". 

הדור הצעיר מתאוורר בקניונים ממוזגים של אחרים ושידוכים הוא עושה ברשת.

אז בשביל אלא שלא זוכרים או לא יודעים, מצאתי תמונות מאותם ימים וניסיון לזהות את הבתים שהיו ועדין הם שם.

מוזמנים לכתוב בתגובות חויות ולהעלות צילומים

זמן סליחות

מידי פעם עולים לדף ה״צפתניקים״  פוסטים עם סיפורי עליה וקליטה בצפת. במשפטים ספורים מסתתרים סיפורים, שמרטיטים את הלב. 

חיינו בעיר קולטת עליה וחלק בלתי נפרד בחינוך שקבלנו היה ״לקבל בזרועות פתוחות את אחינו שהתקבצו ובאו מהגולה הדוויה״.

אבל אני מודה, כשהייתי צעירה,  העולם שלי היה מחולק ל"אנחנו" ו"הם".

אנחנו -הצברים, שהורינו לחמו במחתרות או בהגנה , השתתפו בשחרור צפת, או ישבו כאסירים במחנות המעצר של הבריטים.

אנחנו - ילדיהם של גיבורים, יפי הבלורית והטוהר וגם התואר.

אנחנו - נכדי החלוצים והמייסדים, ואפילו את הקשר שלנו עם רבנים גדולים לא הבלטנו במיוחד, כי רובם היו עטויי זקן וגלימות וחיו ב״גולה״. 

ה״אנחנו״ האלה היו בני כל העדות, ספרדים ואשכנזים, שהמשותף בינינו היה, שכולנו היינו וותיקים. היו לנו שורשים, רכוש, זיכרונות ומורשת ברורה שהתגאינו בה.

ההורים שלנו הכירו זה את זה, את אלה שלחמו אתם שכם אל שכם במאבק להקמת המדינה, וגם את אלה  שרדפו אחריהם בתקופת הסזון.  כולנו היינו קשורים זה בזה בקשרי חברות, דם או נישואין. 

אנחנו הרגשנו שיש לנו גב, גם בתקופות שהכסף לא היה מצוי בשל משברים כלכליים.  והכי חשוב , כולנו דיברנו עברית כשפת אם והכרנו את הקודים, שלא ניתנים לתרגום.  

"הם" לעומת זה הגיעו אחרי מלחמת העולם ובשנות החמישים, לאחר טלטולים בדרכי בריחה, פצועים בנפש ובגוף, סוחבים על גבם פצע ענק. כשהגיעו לכאן, אנחנו, בחוסר רגישות נוראי ויותר מכך בשל בורות, ראינו אותם כ״צאן שהובל לטבח״, שלא נלחם, שלא החזיק בנשק להגן על חיו. לחלק מהסיפורים התקשנו להאמין.  הם לעומת זה השקיעו את כל מרצם להדחיק את העבר, לבנות את חייהם מחדש. עם הזמן, הבנתי שלגבורה יש הרבה פנים.   

כילדה הצחיקו אותי הטרנינגים הכחולים והסרטים הענקיים על ראשי הילדות, אופנה שהובאה מאירופה ולא השתלבה עם הצבריות המחוספסת. תמהתי למראה  הגלימות הצפון אפריקאיות של עולי ג׳רבה או כפרי האטלס, שנראו לי פרימיטיביים. יהודים שנעקרו מסביבתם הטבעית, הושמו בשיכונים מגעילים בצפת, ואנחנו הבטנו בהם ברחמים, או שלא הבטנו בכלל. 

אנחנו עשינו מאמצים להכניסם לכור ההיתוך, לצקת אותם בצלמנו ודמותנו, ״ללמד״ אותם. הם, עשו כל דבר בכדי להפטר מהגלות שסחבו אתם, להתאקלם, להיות ישראלים, לגדל ילדים בריאים בנפשם ובגופם. ואפילו התנכרו לשמות שנתנו להם בהיוולדם ושינו אותם לשמות עבריים למהדרין.

לאט לאט והרבה בזכות משפט אייכמן, המספרים של המיליונים, שתפסו מקום מרכזי בשיעורים ובטקסים על השואה בבית הספר, הופרטו לפנים אנושיות, פנים של שכנים וידידי משפחה.   

שהייתי ילדה, חיפשתי במשפחה שלנו שמות של נספים או פליטים, ולא מצאתי.

באופן אבסורדי ייחלתי לאיזה חיבור אישי ל״אסון שלהם״. אבל האסון הקולקטיבי הכי גדול של המשפחה שלי היה גרוש ספרד במאה ה 15... 

עם הזמן ההבדלים היטשטשו, הוריהם הסתדרו, רובם השתלב במארג העדין של העיר, הם הפכו חלק מהחבר׳ה , רובם היו מה״מקובלים״ והמובילים ותלמידים מצטיינים. עם השנים פגשנו בהם בכל צומת, אקדמי, כלכלי, בטחוני  וחברתי, בולטים בהצלחתם.  אולי גם בזכות המוטיבציה של הוריהם, שהבינו כי ההשכלה היא המפתח להשתלבות והצלחה. ובעיקר החזירו את הכבוד למורשת שלהם, לייחודם,  לתרבותם  ול״גלות״, שהסתבר, שהיתה מפוארת לא פחות מהמולדת שלנו. לא פעם הרגשתי, שחלק מהצלחתם, היתה גם בכדי להוכיח, לנו הוותיקים, כי למרות שנקודת הפתיחה שלהם היתה הרבה יותר נמוכה הם הצליחו ובגדול.

העולם נעשה הרבה פחות שחור לבן, אהבות פרחו וחיברו בינינו ובינם. חברויות נרקמו.

החיים זימנו לי, כמו לרבים, חיבור עם משפחה ניצולת שואה, משפחה, שההגירה היתה חלק ממהותה,  ואחר כך גם עם משפחה של פליטים מעירק שהגיעו לארץ בשנות העשרים, לאחר שהשאירו שם את עברם ורכושם.  

היום, כשנדמה שאין כבר ״אנחנו״ ו״הם״, עדין פה ושם  מבצבץ איזה שריד של כאב, עלבון וכעס כבוש. 

מסתבר שחלקם ״נעלם מתחת לראדר״, ניתק קשר, ולא מוכן להשתתף בחגיגת הנוסטלגיה הגדולה של ״הצפתניקים״, חגיגה שהם לא מעוניינים להשתתף בה.

משהו חמקמק מסתתר בחלק מסיפורים שעולים כאן וגורמים לי מחדש להתרגש, וההתרגשות היא גם  בשל הסיפורים  הפרטיים והאנושיים, של אנשים שהכרתי יותר או פחות, וגם בשל עצב על אותם ימים של ליקוי מאורות.

עולים נכנסים לבית ערבי בצפת. צילום מתוך הבלוג של זאב גלילי.

"נלבישך שלמת בטון ומלט" *

"יש להחיש את ההריסה בעיר והצבא הוא שיבצע את ההריסה. היום הרס הצבא את השוק בטבריה. החנויות ההרוסות היו לפני 30 שנה הרחוב המרכזי של טבריה, עכשיו הכל רקוב ועומד ליפול. הנפגעים מההריסות רועשים וצועקים אבל אין לשים לב , הבתים אינם ראויים לדיור ויש להרחיק את "משכנות העוני", אחרת תהיינה הרבה משפחות גרות בתנאים סניטרים גרועים"  (מתוך יומניו של יוסף נחמני, "יוסף נחמני, איש הגליל", עורך יוסף וייץ, מסדה, 1969, עמ'  255 )

התאריך הוא אוגוסט, 1948 חמישה חודשים לאחר שטבריה נכבשה במלחמת השחרור.

החלטה להרוס את טבריה התקבלה בזמנו  במועצת העיר טבריה, ברוב חוקי של 2 נגד 1  .

מוביל ההחלטה הוא יוסף נחמני, חבר מועצת העיר טבריה  ומנהל הקק"ל בצפון שזכה לגיבוי של יוסף וייץ.

חלק מהביצוע נעשה ע"י יחידת ההנדסה של חטיבת גולני, בפיקודו של שמעון נחמני בנו של יוסף נחמני.                                                                                                

כך נפלה ההחלטה למחוק את טבריה העתיקה מהמפה. למרות התנגדותם הנחרצת של התושבים היהודיים וראש העיר דאז שמעון דהאן.

ברוח החלטה זו נמחקו שכונות ועשרות בתים ביפו העתיקה, בעכו וגם בצפת.

יש לציין, כי לטבריה היתה  תוכנית בריטית מפורטת לשימור העיר העתיקה כבר ב 1946.

אין זה הוגן לשפוט את ההיסטוריה בפרספקטיבה של למעלה משישים שנה. וגם אין לי כוונה לנגוח ביוסף נחמני וחבריו, אבל העובדה שגורלן של ערים, שכונות עתיקות ובתים נדירים בא"י נחרץ למוות ע"י קומץ אנשים, צריך לשמש לקח לימינו.

במהלך החודשים שבהן רץ דף הצפתניקים ריתקו אותי התמונות הישנות של צפת בהן נראית שכונת ג'רבה ובתים אחרים שנעלמו בשנות השישים.

 ריתקו אותי הסיפורים שעלו מהזיכרונות של החבר'ה שגרו שם, רובם עולים חדשים ששוכנו בבתי הערבים, ואחר כך חלק גדול מהם שוכנעו, אם בטוב ואם בכפייה, לעבור ל"שיכונים המודרניים".

כל ילדותי גרתי בבית אבן ישן שנבנה ע"י סב אבי. יואל ברש"ד. 

אני זוכרת את אבי מתקן סדקים, מרצף מחדש בלטות שזזו ממקומם, הבית דרש חימום רב בחורף, ולא פעם הלכנו לישון לקול טפטוף מי גשם שנאגרו בגיגית באמצע החדר.

למרות הכול אף אחד לא העלה בדעתו לפנות אותנו מהבית, בתירוץ שהוא לא בטיחותי. 

ואם להודות על האמת, לאימא שלי היו לפעמים חלומות לעבור לבית חדש בשיכון עממי, אבל אבא לא ממש לקח זאת ברצינות.

ואני זוכרת את אבא שלי שהתרוצץ בחורפים בין עשרות בתים של זקנים צפתיים בעיר העתיקה וסייע להם לתקן את הסדקים, ואת הפרצות בחלונות. ואיש לא ביקש מהם להתפנות בגלל שבתי השימוש שם היו בחוץ, או בגלל שמישהו בעירייה או במשרד הבריאות חשב שהתנאים הסניטרים בביתם אינם עומדים בתקן. 

לעומת זה עשרות משפחות ששוכנו בשכונות הערביות, לאחר שהערבים עזבו את העיר, פונו מבתיהם, למרות שבתיהם היו בנויים לא פחות טוב מביתנו.

הם פונו כי היו עולים חדשים, כי לא ידעו את השפה, חלק מהם דברו ערבית או צפון אפריקאית , והאמהות שלהם היו לבושות כמו הערביות, הם פונו כי לא היה להם לובי שילחם עבורם ברשויות, והם היו עסוקים בהישרדות היום יומית שלהם בארץ החדשה.

הפינוי שלהם הוא גם חלק של מחיקה שיטתית של עברם ושל המורשת המפוארת שהביאו משם אבל לא השתלבה עם התרבות הישראלית הצעירה והחדשה.

אבל יחד עם זה נוצרו בשכונות האלה חיי קהילה שוקקים, עזרה  הדדית והווי עשיר.

אבל בראש ובראשונה הם פונו, כי האנשים, שקבלו את ההחלטות, האמינו שחדש ומודרני זה טוב יותר, חשבו שקוביות בטון יצוקות שמונחות זו על זו, שהיום אנחנו קוראים להם שיכונים, תפתורנה את בעיות הדיור של העולים.  לרוב מקבלי ההחלטות לא היה מושג באסתטיקה, לא היתה להם מודעות של שימור נוף ומרקם עיר, ולא היה להם הרבה כבוד לתושבים שחיו בעיר מאות שנים, לפני שהם הגיעו לנהל את החיים בארץ הלבנטינית הזו. והם התפתו לפלאי הבנייה המודרנית כפי שמתאר זאת נחמני עצמו ביומניו.:

"סיירתי עם ישראל, משה ויצחק טייבר (יזמים ואנשי נדל"ן באותה תקופה), בעיר העתיקה בקשר לפיתוח טבריה. בערב הרצה ישראל טייבר על הטכניקה החדשה בארה"ב בבניה, והראה בפנס קסם את המכונות היוצקות תבניות בתים, מרימות אותן, ושמות אותן על היסוד המוכן. דבר זה עשוי להיות מהפכה בשטח הבנייה לשיכון בארץ.." (שם, עמ' 255).

הם חלמו והגשימו את הציווי, "נהרוס עולם ישן ועולם חדש נקימה". הלכה למעשה הם הלבישו את הארץ בבטון ומלט. 

אבל כמו שאמרתי, אני לא רוצה לשפוט אותם היום. לא מעט סיבות מוצדקות עמדו מאחורי קבלת ההחלטות שלהם. 

לגודל המזל, גורלן של השכונות העתיקות בצפת לא היה כמו גורלן בטבריה שרוב בתיה הופצצו ע״י חבלני הצבא.  

היו שכונות שנשמרו, כמו קריית הציירים ועוד בתים בשולי שכונת ג׳רבה וחרארת אל כרד. שכונות אלה נשמרו בזכות כמה צפתים משוגעים לדבר, כמו אבא  שלי,  ( שחשבו שהוא משוגע חולמני) , וכמו עוד כמה  צפתים ותיקים, שאת שמם תמצאו בפרוטוקולים של העירייה מאותה תקופה, שצעקו גוואלד והצליחו לעצור את חומרי הנפץ והבולדוזרים ובזכות משה פדהצור ראש העיר הראשון, יהודי דתי, איש היישוב הישן, ששורשיו בצפת,   שראה והבין ומיהר להעניק את בתי הרובע הערבי- נוצרי  לאמנים. מה שאנחנו מכירים היום כקריית האמנים.

 לצערי, גם בשנות השישים ואפילו ראשית השבעים,  קבלו קברניטי העיר בצפת לפנות ישן בפני חדש, לזרוק את התינוק עם האמבטיה , לסלול כבישים בלב שכונות חמד, להנציח ארכיטקטורה של שיכונים סובייטים . בכייה לדורות. 

תהליך דומה התרחש גם בירושלים של טדי קולק. אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

אז לפני שמחליטים להרוס ולשנות,  אנא, בזהירות. היום אין סיבות מקלות ואין תירוצים כמו שהיו בעבר. הסיפור הזה צריך לשמש בבחינת דגל שחור לכל מי שידו בשיקום העיר ובניינה.

ולכל מי שעוסק בשיפוץ ובבנייה בצפת .

אנא  שמרו על האוצרות הנפלאים של העיר הזו שאין להם תחליף. 

מי שרוצה להעמיק יותר, מוזמן לקרוא את מאמרו של:

יאיר פז, "שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות" , קתדרה, 88, עמ' 95-135, יד בן צבי. 

אני מצרפת לינק למאמר המקוון. אפשר לקרוא את כל המאמר באינטרנט. 

http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Cathedra_88.pdf

* נתן אלתרמן

שכונת חארת' אל כראד ושכונת "ג'רבה", שנות השלושים. צילום י. בן דב

שכונת חארת' אל כראד. גלויה משנות הארבעים. 

הרהורים של צפתניקית

הם באים מן ההרים מן השפלה מהמדבר, הם באים, שמות, פנים, תמונות ומצטרפים אחד אחד אל הדף.
הם פוגשים זה את זה בתמונות המקומטות ומזהים אחד את השני לפי העיניים והחיוך. אלה הם ה״צפתניקים״, שמתכנסים בבפייסבוק ומתרפקים על זיכרונות. 
חגיגה כזו של נוסטלגיה והתרפקות על העבר אפילו זקני צפת כבר לא זוכרים.
טוב חבר׳ה, אולי לא שמתם לב, אבל זקני צפת החדשים  זה אנחנו.
הפייסבוק נשרף מתיאורים וסיפורים והתרפקות על הנופים והאנשים שרק צפתים מבינים את הקודים והשפה המיוחדים שמשתוללים שם.  
יחד עם העשן שעולה ממדורת השבט שלנו, עולה מידי פעם גם עשן של קיטורים ואכזבה מאיך שהעיר נראית היום, ואני רואה  את חצי הכוס המלאה.
בניגוד למה שרבים טוענים, אני חושבת שצפת נראית בשנים האחרונות נקייה ומטופחת משהיתה בעבר, העיר העתיקה, שרובה היתה הרוסה בילדותי, הולכת וניבנת, לרוב ע״י יזמים פרטיים, כן רובם דתיים, אז מה. הרחוב הראשי לא ניראה מי יודע מה והיה נחמד אילו הסוחרים היו משתפים פעולה לשיפור פניו והצבת שילוט יפה כדוגמת זיכרון יעקב  או מטולה, אבל ראיתם איך ניראה רחוב יפו בירושלים בירתנו?
לעומת זה אני רואה מבנים היסטוריים שקמים מאפרם בזכות המכללה וחוזרים לימי הדרם ומשמשים דוגמא עולמית לשימור הבניין והמרקם הסביבתי. 
כשאני עוברת בשיכונים המפלצתיים של הדרום אני רואה הרבה בתים שמשתקמים במסגרת שיקום שכונות ותרבות הדיור, והסביבה נראית הרבה יותר נקייה מבעבר. 
כשאני מגיעה לצפת אני שומעת המון קיטורים על שהעיר מתחרדת.     
נכון, העיר הפכה ליותר לדתית, אבל סוד קסמה  וקיומה של צפת קשור לדת, לקבלה ולמיסטיקה, זה כוחה וייחודה. פרנסי העיר ותושביה צריכים להבין שזה מקור משיכתה ובמקום לנסות ולהפוך אותה לעיר תעשיית ״נס קפה״ או לחלום על תחייתו מחדש של מועדון ה״שעות הקטנות״, הם צריכים לחשוב איך למנף ולהפוך את המיתוג הייחודי שלה לכסף ופרנסה.  העיר העתיקה בצפת נושאת מורשת מפוארת של תקופת תחיית הקבלה, היא אחת הערים העתיקות בעולם שנשמרו ואת האוצר הזה אסור לפספס. ביניינו, מי שהיום מזרים דם בסמטאותיה הם ״לבנות ולהיבנות״ ״מכון אסנט״ ועוד עשרות עסקים קטנים, שלרובם יש כיפה או שטריימל על הראש. במקום להתנגד לדוסים ולהלחם בהם, יש לשתפם ולעודדם לאחריות וליזמות  תיירותית- דתית -רוחנית,  שתביא גם להם פרנסה בשפע ובכבוד.
על המכללה לפתוח את שעריה למגזר החרדי במסלולים מתאימים. בירושלים נפתחו מסלולים אקדמאים לחרדים גם באוניברסיטה העברית והם זוכים לפופולאריות והצלחה.  

וחוץ מזה מה לנו להלין ולהתלונן, אנחנו עזבנו ואחרים באו במקומנו. 
מי יודע, אולי ילדנו ונכדינו ימאסו בחיים הלחוצים במרכז, מהפקקים הבלתי נסבלים לעבודה ובחזרה, מיוקר נוראי של דיור ושל חינוך, מאויר מזוהם ועשן מכוניות, מצפיפות של מגדלים  מנוכרים ויחליטו שהם בוחרים בפחות כסף ויותר איכות, באפשרות לרדת לוואדי עם הילדים, עשר דקות מהבית, בלי להיתקע בפקקים, לפתוח חלון ולראות את הג׳רמק, ולהגיד שלום ובוקר טוב לכל אדם שני ברחוב. הם יציצו  בפייסבוק בדף של  ״הצפתניקים״ ויאמרו לעצמם, וואלה, אני רוצה לגדל את ילדי במקום כזה!
ואולי הם יהיו אלה שיחזרו לעיר. אולי הם יביאו כמה חברות סטארטאפ שלא צריכות יותר מפס רחב ואינטרנט בכדי להתחבר למרכז, אולי הם שיפתחו בוטיקים וחנויות מיוחדות, שיתחרו עם חנויות רשת בנאליות בקניונים רועשים. אולי  הם שיפתחו מלונות בוטיק שיציעו חופשה עם חוויה רוחנית, כי צימר עם גאקוזי יש בכל מקום.  

בעיני, עם כל חסרונותיה, צפת היום אטרקטיבית מבעבר וזה הזמן להשקיע בה.

ודי עם הדוסופוביה הזו.

   בתוך העץ הזה גדלתי ובו הם שורשי

האזעקה תפסה אותי ברחוב יפו

כל מדריך תיירים שיוביל אתכם בסמטאות צפת, יסיים את סיפור שחרורה של צפת בציטוט המפורסם של הרב זיידה הלר, רבה המיתולוגי של העיר במלחמת השחרור. הרב אמר לאלעד פלד שהעיר שוחררה בשל שני דברים: בשל הנס ובשל המעשה. המעשה היה תפילותיהם של אנשי צפת והנס היה בואו של הפלמ״ח. 

ומה קשור הסיפור לסיפורי?  

האזעקה שנשמעה השבוע ברחבי ירושלים תפסה אותי באחת החנויות ברחוב יפו. חנות ענקית עמוסה ב״עודפים״. ברקע התנגן שיר של להקת ״אבבא״ שגוייר כהלכה ומילותיו נלקחו היישר מהמקורות. 

פתאום מישהו לחש ״אזעקה״ , כולם הרימו את העיניים והסתכלו אחד על השני. מישהו אחר צעק ״תסגרו את המוסיקה״. 
לשניות, עמדנו מסתכלים זה על זה, מקשיבים לצפירות העולות ויורדות. 

לא יודעת מאיפה, אני, הפחדנית הלאומית, גייסתי אומץ לב והרגעתי את כולם, בקול סמכותי הודעתי שאין מה לפחד, אין סיכוי שהטילים יגיעו לירושלים. כאילו שיש לי קשר ישיר עם משגרי הטילים בעזה. האמת. לרגע לא חששתי. 

אחד הבחורים שהיה במקום התחיל לדקלם את ״שיר למעלות -מניין יבוא עזרי״ וכל הנוכחים הצטרפו אליו. וכך עמדנו כ15 אנשים זרים זה לזה, מדקלמים בדבקות ״ מנין יבוא עזרי״ 

הם מדקלמים ואני מעודדת,״לא לפחד לא יקרה כלום. שום טיל לא יפול!״.

 אחרי דקות ספורות החיים חזרו למסלולם, כולם הוציאו את הסלולרי ועשו ספירת מלאי משפחתית, הרכבת הקלה המשיכה בנסיעתה, ואני יצאתי עם כמה בגדים לנכדים  במחיר מציאה. 

בערב מול הטלויזיה ראיתי שתי נשים שתארו בהיסטריה את הבלגאן שהיה בקניון מלחה, צפיתי בהן  וחשבתי לעצמי שהאזעקה היתה אותה אזעקה, אך המאורעות כאילו התרחשו בשתי פלנטות אחרות.

אחזור לסיפור הנס בצפת,  רבים מהמדריכים של צפת לא יודעים את המשכו של הסיפור;

לאחר שאמר הרב זיידה הלר את מה שאמר לאלעד פלד, השיב לו השני:  ״המעשה היה שהפלמ״ח הגיע והנס היה שבצפת עוד התפללו״ .... 

ואתם תיקחו מהסיפור מה שתיקחו.

תהילים פרק קכא

שיר למעלות 

אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים– מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.

עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה– עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ; אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.

הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן– שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.

יְהוָה שֹׁמְרֶךָ; יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.

יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה; וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.

יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע: יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.

יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ– מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

בקישורים הבאים תוכלו לצפות בשתי גרסאות של ביצוע השיר

הגרסה המקורית של יוסף קרדונר

הגרסה של מוש בן ארי ולהקת שבע

איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם?

המציאות - אימום,

המחבר- חייט,

על פי דרכו יתפור לה

חליפת שבת

פה יוסיף גדילים

שם קצת יתפיט

ואף שישקר הרבה 

הכל, הכל אמת 

                        ירמי פינקוס

                        מתוך "בזעיר אנפין"

איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם? 

כרעתם ברך על פסגת הר בהודו או בשווייץ והגשתם לאהובתכם פרח לוטוס? 

הצבתם כרזה ענקית על גשר הקסטל בנוסח ״שירי אני רוצה להתחתן איתך״, תוך ידיעה ברורה שהתשובה תהיה חיובית, כמובן. 

או אולי בחרתם בדרך הבנאלית של ארוחה במסעדה + טבעת? 

את המעמד, יש להניח, תכננתם בקפידה, השקעתם והתרגשתם, למרות שבסופו של דבר כל המשתתפים באירוע ידעו מראש את תפקידם, אבל היו חייבים להביע הפתעה והתרגשות. 

אבל אני בטוחה, שאף אחד לא ביקש את ידה של בחירת ליבו, כמו שעשה זאת אבא שלי. 

משום שאבא שלי בכלל לא הציע נישואין לאמא. הוא פשוט הודיע לה. שמתחתנים, כמובן.

וגם קבע מועד משוער. לאמא שלי זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם, אבל אמרה  לו, שבעדה שלה, הוא חייב, בשביל הפרוטוקול (ושאר הדודים, הגיסות, האחים, בני הדודים והשכנים)  לבוא ולבקש את ידה מהוריה. ״ותזכור להביא גם זר פרחים״, הוסיפה.

באחד מימי שישי בשנת 1948, כשהגשמים הציפו את הרחובות והשלוליות הגיעו עד מעל הקרסוליים, צעד אבא ברגל, אחרי שהתייאש מלחכות למונית,  מרמת גן, שם גרה דודתו, אל שכונת התקווה, שם שהו הורי כלתו העתידית. הוא לבש בטלדרס עור שראה ימים טובים יותר, וכובע טייסים, מה שהיה כנראה הטרנד האופנתי של לוחמי מלחמת תש״ח, אבל לא היה מקובל מי מיודע מה בחוגים הסולידיים של התל אביבים והירושלמים, ובטח לא בקרב משפחות ספרדיות שחליפה מחויטת היתה כרטיס שהעיד על מעמדו של לובשה.  

בבית הכלה האוכל בעבע בסירים, השולחן היה ערוך וכולם חיכו לחתן שבושש להגיע. 

את ״שלום עליכם״ זימרו כבר שלש פעמים, וגם את ״אשת חיל״ משכו באיטיות, רק החתן חסר. 

רגע לפני שסבי הודיע על סירוב מוחלט, נפתחה הדלת והחתן המיועד, ספוג מים מכף רגל ועד ראש, ובידו זר פרחים שנפגע קשות בסערה. הוא נכנס והרטיב את הרצפה הממורקת של סבתא מזל, שאיש מבני הבית לא העז להשאיר עליה פסיעות רטובות.   

זר הפרחים נזרק היישר לפח והחתן הופשט מבגדיו והוכנס לחלוק מאולתר, כשכל בני הבית מביטים ברחמנות על אימי, שליבה היה הלב היחידי שגאה מאושר באותו מעמד.

מרוב קור ורעב שכח החתן המיועד את מטרת בואו. את רוטב הדגים בלימון ניגב בפרוסות חלה ולא התבייש לבקש מנה נוספת .הוא לא הפסיק להחמיא לסבתי על כישורי הבישול שלה, וסבא הביט באימי ברחמנות ואמר בלאדינו, בכדי שהחתן לא יבין, ״בנוסף לכל, הוא גם רעב...״.

בין מנה למנה עצרו כולם את נשמתם וחיכו מתי יצהיר האורח על כוונותיו, הארוחה התנהלה בעצלתיים, וכשהשולחן פונה והאחים והאחיות  נשלחו לחדר הסמוך, החלה אימי לדחוף במרפקיה את אבי בכדי להזכיר לו את המשימה החשובה של הערב. 

משהו בבחור כנראה הצליח לשבות את ליבו של סבא. אולי העיניים הכחולות שמהן השתקפה נפש יפה ולב אמיץ. אבל את הסכמתו הוא התנה בדבר אחד. החתן המיועד יאלץ להיפרד מחגורת החבל שלמותניו ומכובע הטייסים הבלוי וללבוש ביום חתונתו חליפה. 

עדות לעמידת  החתן בתנאי משתקפת מתוך תמונות החתונה של הורי.

אבי ניבט מן התצלום, חנוט בחליפה, שנלבשה פעם אחת בלבד .