מדליות אולימפיות ועמודי כדור סל חלודים

הספורטאים שלנו חזרו מהאולמפדיאדה בלי מדליות, ומקהלה צרחנית של עתונאים ועסקנים  דרשה ועדת חקירה. חלקם, משול בעיני כמו ההמון הצורח בקרבות הגלדאטורים בקולוסאום, שלא סיפקו לו את הסחורה.

לא היה דם. בעצם, כן היה דם, דם של נער שנהרג מעמוד כדור סל חלוד. כמה סמלי.  

ואני אומרת, רגע, נכון שחלק גדול מהתקציבים שמוקדשים לאימון ספורטאים הולך לכיסם של מתווכים למיניהם, ואת זה צריך לתקן, אבל כדאי להקדיש מחשבה נוספת למחיר שמשלמים הספורטאים שמביאים מדלייות.

סין וכמוה מדינות נוספות שחוזרות עם סלים עמוסי מדליות, מאתרת את ספורטאיהן כשחלב אימם עדין על שפתותם, מאותו רגע שאותרו, חייהם של אלה מוקדשים למטרה אחת בלבד - הבאת מדליות אולימפיות. המאמנים שלהם מעצבים את גופם ונפשם למטרה זו בלבד וכשהגיעו לשנות השלושים שלהם, והם נחשבים כבר ״זקנים״, נזרקים כחפץ שאין לו דורש. מעטים מהם מממשיכים את חייהם באופן נורמאלי פחות או יותר, כמו נדיה קומינצי, שערקה למערב. רובם משמינים ונשכחים ומשלמים בשארית חייהם את מחיר התהילה. במדינות המערב אימון הספורטאים אולי פחות טוטאלי, אך מאחוריהם עומדת מכונה אדירה ומשומנת ותקציבים בסדר גודל של תקציב נאס״א. 

אז אם אתם שואלים אותי, אני מוותרת על המדליות האולימפיות, שמצטלמות בצורה פאטתית  עם פוליטיקאים, שחושבים שבזה הסתיים תפקידם. במקום זה, שיגדילו את התקציבים לעוד שיעור חינוך גופני בבתי הספר, שחוגי ספורט לילדים יהיו חלק משגרת היום של ילדינו ושחוגי פעילו גופנית  לא יהיו נחלת עשירים ופנסיונרים בלבד, שיגדילו את מספר בריכות השחייה הציבוריות והסגורות בכל ישוב, ויוזילו את מחירי המינויים, שיחליפו את עמודי כדור הסל החלודים, שיעודדו את הספורט העממי, שבכל מקום עבודה יפתחו את היום בעשר דקות של טאי צ׳י. מבחינתי, שיהרסו כמה קניונים ויבנו במקומם מרכזי ספורט עמממים שיהפכו את הפעילות הגופנית שלנו ושל ילדינו לחלק משגרת היום. ותעזבו אותי ממדליות. 

ושוב אני מרשה לעצמי לצרף קריקטורה של יונתן 

 http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3837,00.html

הקשר בין "סוויטה צרפתית" להלוויה של הרב אליישיב

למרות שנתקעתי בליל ההלוויה, בפקק עד השעה שלש בבוקר, לא כעסתי.

מצוידת בסלולארי עם סוללה כמעט מרוקנת, בשתייה ובפירות, ישובה במושב הקדמי של אוטובוס ממוזג, מורמת משאר המכוניות שמסביבי, צפיתי בחזיון הסוריאליסטי של המוני המשתתפים. 

אחרי כמה טלפונים עם מוקד העירייה הבנתי שהדבר החכם ביותר הוא ״שב ואל תעשה״. חוץ מכמה קיטורים על חלמאות המשטרה ניחמתי את עצמי, שנקרתה בדרכי חוויה חד פעמית.
פקקים הם הזדמנות מצוינת לחשיבה.

בעודי ישובה בתוך קופסת המתכת התקועה בטור האין סופי של המכוניות שחסמו כל כניסה לעיר, נזכרתי בספרה  של אירן נמירובסקי ״סוויטה צרפתית״. באחד הפרקים היא מתארת את השיירות והפקקים ביציאות מפריס ערב הכיבוש הנאצי, כשהצרפתים העמיסו את כל מה שיכלו על המכוניות שלהם ונסעו לעבר "האזור החופשי״. בזמנו, התיאורים ליוו אותי ימים שלמים כשאני מנסה לדמיין  מה אני הייתי עושה בסיטואציה דומה. בפקקים האין סופיים בדרך לירושלים, חשבתי כמה ברת מזל אני, שאני רואה את האור בסופו של הפקק לעומת עשרות אלפי הפריסאים, שבמסע הפקקים שלהם נתקעו ללא דלק, ללא אוכל, עם ערמות של חפצים שהועמסו על גג מכוניתם, גם יעד הנסיעה שלהם לא היה ממש ברור. בשלב מסוים התרוקנו מיכלי הדלק ומשפחות נשארו תקועות בצידי הדרכים מנסות להפטר מחפצי ערך, עבור כמה ליטרים של דלק או מעט מזון. במסע הזה התגלתה נפש האדם במערומיה, רוע וחסד וערמה, ייאוש ותקווה ואפילו הומור. נמירובסקי, שהצליחה לשרוד את הדרך, אך לא את זרועה הארוכה של הגסטאפו,  תיארה להפליא את המסע הזה. התיאורים הבלתי נשכחים שלה, עוזרים  להיכנס לפרופורציה בפקק כחול לבן, גם אם הוא צבוע בשחור. 

ידעתי שבסופו של לילה אגיע לביתי, ואחרי מקלחת חמה אשקע בשנת חלומות משובצים במגבעות שחורות. ונרגעתי. כדרכי, גם ברכתי על כך שלמרות הפגמים והצרות, אני חיה במדינה שלי, והתפללתי בכל ליבי שחלילה לא נגיע למצב בו ניתקע בפקק בהימלטות ל״איזור חופשי״. 

את הגיגי חלקתי עם שכני למסע, עלם חמודות במדים ונעליים ״אדומות״ וכיפה לבנה סרוגה ענקית לראשו שממנה בצבצו זוג פיאות צנועות. להפתעתי הוא קרא את אירן נמירובסקי ואף שמח לחלוק איתי אשכול ענבים ולא דקדק על כשרותו. לידו ישב יהודי מבוגר בשחורים שהעביר את הזמן בלימוד אך הרשה לעצמו להשתתף מידי פעם בשיחה. שאלתי אותו, האומנם רבים כל כך חסידיו של הרב אליישיב הידוע בשמרנותו הקיצונית. הוא הסביר לי שרבים הם חסידיו ורבים החולקים על עמדותיו הנוקשות, אך הליכותיו של האיש, צניעותו, גאוניותו ועצמתו הרוחנית הפכו אותו לדמות מופת בכל הזרמים. ניסיתי לברר לעצמי מי הם גיבורי התרבות שלנו היום. אילו מעשים  ואילו ערכים היו מזכים אותם בכבוד דומה.  

היתה זו גם הזדמנות מצוינת להרהר בדמותו של המת. ולמרות שבאותה שעה עדיין נישא על כתפי מעריציו במסע ההלוויה, ויתכן שנשמתו עדיין רחפה בין העולמות, חטאתי בהרהורי כפירה, רחמנא לצלן. 

אין לי ספק שצניעותו של האיש ראויה לשמש דוגמא ומופת, אין לי ספק בגדולתו בתורה, וידועה פעילותו למען עגונות. אבל כוחו הגדול ביותר היה בהתנגדותו לכל שמץ של חידוש, מלחמתו העיקרית היתה לשמר את ההלכה בפירושים הכי מחמירים.

חשבתי שהקושי הוא להתיר מבלי לפגוע בחוקי הדת. חשבתי שגדולתו של הפוסק הוא במציאת  פתרונות הלכתיים לסוגיות המתעוררות עקב השינויים הטכנולוגיים, הרפואיים והמדעיים. הרבה יותר קל לשלול כל שינוי, הרבה יותר קשה למצוא פתרון רלוונטי.
חשבתי לתומי כי היהדות היא דת של ״וחיית בה״ ולא דת שעלולה לגרום להתקף לב למאמין שמטפס במדרגות לקומה השביעית בשבת. כי לתפיסתו של הרב הנכבד, מעלית של שבת אינה מותרת.
עם כל הכבוד לחכמתו וגדולתו של הרב אליישיב, אך הצלחתו היתה גם בהעמקת הפער בין היהדות החרדית לבין היהודים החילוניים. מעניין מה היה אומר חותנו, הרב לווין, רבם של אסירי המחתרות, על חתנו הקנאי.

וכך זימן לי הרב אליישיב ,שלא בידיעתו, כמה שעות של הרהורים, שיחה על ספרות עם צנחן חרדי צעיר, והחלפת דעות עם יהודי חרדי מבוגר,  ואת כולנו מסיע נהג אוטובוס סבלני, שפטפט בסלולארי בערבית משובצת במילים עבריות, באופן שאפשר להבין את תוכן שיחותיו, ובסופו של המסע הביא אותי כמעט עד הבית. 

נשים מודרות, נשים מהודרות ונשים משוחררות.

או. קיי, הנשים כנראה תנצחנה במאבק על זכותן לשבת היכן שהן רוצות. 
 גם לי יש חלק במאבק, אמנם בלי עתונאים ותקשורת, אך לא פעם נפנפתי מעלי איזה אברך חצוף שניסה לדחוף אותי אחורה באוטובוס, בקו ירושלים צפת. ואני גאה לספר שראיתי גם נשים דתיות שעושות את זה. 
אבל מקומן של הנשים, לדעתי ,לא יקבע רק על פי מקומן באוטובוס.
כל זמן שנשים מוכנות למלא את שדיהן בסיליקון, לעיתים גם בגיל צעיר, על מנת לרצות את ״טעמם״ של הגברים - הפסדנו.
כל זמן שנשים הורסות גבן בטיפוף על נעלי עקב מרקיעי שחקים - הן לא שונות מהנשים הסיניות שרגלהן נקשרו ע״י אימותיהן, שהתאמצו לרצות גברים, שכפות רגלים מצומקות גירו אותם.
כל זמן שנשים מותחות פנים, מנפחות שפתיים, מצרות ירכיים ומענות את עצמן בשלל ניתוחים מיותרים -  הן לא מקבלות את עצמן, הן לא אוהבות את גופן, הן חושבות שהן לא מספיק טובות או לא מספיק יפות.  
כל זמן שנשים נכנעות לצו אופנה משונה ולא נוחה, שמוכתבת על פי רוב ע״י מעצבים שונאי נשים - הן שונאות את עצמן. 
כל זמן שנשים תסתובבנה חצי ערומות במקומות העבודה, תתבענה כבוד מהסביבה, ותצרחנה שזכותן להתלבש כרצונן - הפסדנו.
כל זמן שנשים לא מוחות על הצגת נשים גונחות בעירום כדי לקדם מכירות - הפסדנו.  
הדרך במאבק לקבלת שויון ולכבוד תתחיל רק כאשר נקבל את עצמנו כמו  שאנו, יפות בנוחות שלנו, לבושות על פי טעמנו, גאות במשקל שלנו, בגוף שלנו, בציצים הטבעיים שלנו,  ובסימני הגיל שלנו. 
לדעתי, רבים הגברים שעשו כברת דרך גדולה משלנו.
הם למדו לקבל את הרגשות שלהם, הם למדו שאפשר לבכות, הם לא מתביישים לחתל תינוקות או להחליף את נשותיהן בעבודות הבית. הם מקבלים את עצמם כגברים, גם אם הם אינם מאצ׳ו גברי מחוספס ושרירי. וגם אנו הנשים, למדנו לקבל אותם כאלה.
במקום המכובד שלנו אנו נזכה, כשנדאג לבריאותנו, שנשתחרר מהכבלים של שטיפת המוח שעושות לנו הפרסומות, המנתחים הפלאסטים, צווי האופנה והמרוץ אחר הנעורים, ונתחבר לאישה האוטנטית והמיוחדת שנמצאת בכל אחת מאיתנו.
בואו ונראה לכולם, ובעיקר לעצמנו, שאנו יכולות להיות נשים סקסיות, יפות ומטופחות, עם כל מה שהעניק, או החסיר מאתנו האל.  
נראה אז, אם מישהו יעז לדחוף אותנו לספסלים האחוריים.

על שמחה, הצהרות וחיוכו של צ'שר

אי אפשר שלא לדמוע למראה המשפחה של גלעד שסוף סוף מקבלת את בנה בחזרה.

אי אפשר שלא להתרגש ולשמוח ולבכות. אני מניחה שעוד הרבה שעות שידור ישתפו אותנו בהתרגשות הזו. 

אין ספור מילים יאמרו על ההחלטה האמיצה, ואין ספור מילים יפרשנו את "חלון ההזדמנויות".

אין סוף פולמוסים על כושר או חוסר כוח ההרתעה של מדינת ישראל.

ואין סוף הצהרות על מחוייבות המדינה לחייליה.

ואי אפשר להתעלם מההצהרות החוזרות של מנהיגנו על כך שמהיום תינקט מדיניות שונה במקרה של חטיפה . לא עוד כניעה לסחטנות!

ואני שואלת את עצמי. בחטיפה הבאה, שכנראה תתרחש, אייך בדיוק תמומש המדיניות החדשה של אי כניעה לסחטנות?

האם הצהרה כמו "חטוף אחד תמורת מחבל אחד" ,תתקבל בהבנה ע"י שכנינו ההוגנים?

האם תאמר הממשלה להורי החטוף הבא: "מצטערים, אבל המדיניות השתנתה, הודענו על כך מראש, לא נכנע לטרור! "

אני מניחה שראשי החמס/החיזבללה/ החזית לשחרור/ וכו' וכו', משפשפים ידיים בהנאה לשמע ההצהרות הבומבסטיות ומחייכים כמו החתול צ'שר בארץ הפלאות.

ושהיה חג שמח לכל עם ישראל 

ביום הכיפורים בשנת תשל"ד כיבה אלוהים את האור

ביום הכיפורים בשנת תשל"ד כיבה אלוהים את האור.
הוא סגר את המתג ואמר, "חבר'ה, נגמרה המסיבה. הגיע יום הדין".

יום הכיפורים של שנת תשל"ג היה קו פרשת המים בין התקופה שלפני והתקופה שאחרי.

בין החגיגה הגדולה של ניצחון ששת הימים, לבין הכאב והאבל של מלחמת יום כיפור.

בין ישראל של מצעדים ומדים לבין ישראל  של לוויות ושכול.

בין שחק לרהב לבין הלם ופיכחון.

בין שנים של חיים בלי חשבון לבין חיים של חשבון נפש.

בין ישראל החוטאת בחטא ההיבריס לבין ישראל המשפילה ראשה.

בין ישראל המעריצה את מצביאיה לבין ישראל התולה אותם בכיכר העיר.

בין ישראל מדינה צעירה שגילתה את החיים הטובים, את האהבה החופשית, את חו"ל , את מועדוני הלילה, שמחה וששון, לבין ישראל שאיבדה דור שלם, של מתים ופצועים ופגועים, דור בטראומה שחלקו עדיין בפוסט טראומה.

עברו 38 שנה.

האם למדנו את הלקח?

וביום הכיפורים הזה בואו נשתדל להיות טובים יותר, מתחשבים יותר עם עצמינו, עם הסובבים אותנו, עם העולם והטבע, להיות צנועים יותר, להשאיר משהו לאלה שיבואו אחרינו.

ובבקשה אלוהים, אל תכבה לנו את האור. 

מי הזיז את האור שלי?

רוב קוראי, יודעים כמוני, שאין קשר בין שעון החורף לצום יום הכיפורים.

עם שעון חורף ובלעדיו, הצום נמשך כ 25 שעות. הצום נקבע על פי זריחת השמש ושקיעתה ולא על פי שעון הרבנים.

חוץ מזה, כל מכרי ושכני ה"חרדים", מתנגדים להקדמת שעון החורף בדיוק כמוני, כולם מעדיפים לצאת לתפילה עם שחר אבל לחזור מהעבודה באור, כולם מעדיפים לחסוך את השעתיים הנוספות של צריכת חשמל בערב שמתחיל כבר בשעה חמש אחה"צ . ורובם סובלים כמוני מתסמונת הדיכאון עם התקצרות הימים.

אז קודם כל, בואו נעזוב את העליהום על החרדים. גם הם שבויים בגחמותיו של אלי ישי ורוב אלה שאני מכירה גם לא בוחרים בו.

חתמתי על עצומות, הצטרפתי לכל פורום אפשרי בכדי למנוע את רוע הגזרה , אבל שום דבר לא עזר לי. (ולעוד רבים רבים). אז בנוסף לעגמומית שעוטפת אותי בשעת השקיעה, שמתרחשת כמעט בצהרים, אני עומדת חסרת אונים וצעקתי מתפוגגת באוויר הפוליטיקה והכוחנות.

לי אישית ניראה טבעי יותר ובריא יותר לקום לבוקר קצת חשוך ולהשתלב ביום החדש  יחד עם התגברות האור.

ולסיים את היום, בשעה סבירה עם התגברות החשיכה.

אני מקנאה באירופאים שמזיזים את השעון בשעתיים ומושכים את החלפתו עד השנייה האחרונה.

ודווקא אנחנו שהתברכנו בארץ שטופת שמש, מבזבזים את המשאב היקר הזה ולועגים לטבע.

מהיום אני מתחילה את הספירה לקראת ה 21 בדצמבר, התאריך האהוב עלי ביותר, כי ממנו מתחילים הימים להתארך.

שתהיה לכל אחד ואחד מכם שנה נפלאה ומוארת וגמר חתימה טובה

מישהו כנראה חשב שיהודים רגילים להצטופף בקרונות.

סוף סוף אחרי 12 שנה של סבל בירושלים הנחפרת, ושבעה חודשים שבהם הבטיחו שאוטוטו מסתיימת תקופת ההרצה וכולנו נשייט לנו בהשקט ובבטחה ברכבת החדשה, הגיע היום הגדול.

לאחר שבוע של כייף עם הנכד שהתארח אצלנו בירושלים, החלטתי לשתף אותו בחוויה של הנסיעה ההיסטורית. למען האמת גם אני רציתי להיות שותפה לרגעי ההתרגשות.

ההתחלה היתה טובה. הגענו בבוקר לרציף, שם התרשמתי כי  חברת "סיטיפס" תורמת לצמצום האבטלה ומעסיקה עשרות בני נוער כסדרנים.  חיכינו רק 4 דקות והחלקנו לתוכה בקלות.  הנכד התרגש כאשר הרכבת דהרה במהירות של 20 קמ"ש על גשר המייתרים, ואני הודיתי לאל כי הוא (הגשר) אכן עומד בעומס. השקט היה מרנין, ורק ההסברים של הדייל בשבחה של הרכבת למוגבלי נגישות הפרו אותו. פה ושם היו תקלות קטנות כשילדים שיחקו עם מערכת הכריזה או החירום, אבל עשרות הסדרנים שהיו ברכבת השתלטו על המפגעים.

עד כאן הכל נראה מבטיח.

את הנסיעה בחזרה סיימנו ברחוב יפו ואז החל הסיוט.

לרכבת שתחזיר אותנו הביתה, חיכינו כ20 דקות. ברציף המתינו עשרות אנשים, וכאשר היא סוף סוף הגיעה, היא כבר היתה מלאה ועמוסה. כמו לביאה נדחפתי לקרון, כי שהות של 20 דקות נוספות על הרציף פשוט לא באה בחשבון, ושום אלטרנטיבה לחלץ עצמנו מרחוב יפו, נטול אוטובוסים ומוניות, לא היתה.  הצפיפות היתה זוועתית  והקהל התפלץ כאשר הרכבת הגיעה לתחנה הבאה בשוק מחנה יהודה והמשיכה לדחוס נוסעים עמוסים בסלים. אי אפשר היה לנשום, המיזוג לא היה אפקטיבי, והנכד צרח כשהמונים מיוזעים גהרו עליו . נחלצתי בעור שיני וירדתי עם הנכד כשאני משאירה אחרי כמה נפגעי דריסה מעגלתו, מצטערת, אבל המשך הנסיעה ניראה לי כרוך בסיכון חיים.

תראו, רכבת כזו טובה אולי באירופה, שם כמעט אין ילדים  ועגלות. מישהו ממתכנניה שכח, שבירושלים, משפחה ממוצעת נוסעת עם שתי עגלות, ועוד שבעה ילדים.

מישהו שם שכח, שבשוק מחנה יהודה עולים בני ישראל עם עגלות קניות וסלים עמוסים, ואם פעם הנוסעים התפזרו משם לכל פינות העיר, היום כולם נדחסים לרכבת אחת.

חכמי התכנון מצאו גם את העיתוי האולטימטיבי לנסיעות הראשונות, שכל בני ישראל בחופשה, ראיתי שם אבא עם חמישה ילדים, ששחרר את אשתו לסידורי השבת ולקח את הילדים לסיור ממוזג חינם ברחבי הבירה,  אני מניחה כי בשבועיים הבאים הרכבת תהייה מלאה בילדים, שהנסיעה תהייה חלק מבילוי החופש הגדול.

עכשיו הנסיעה חינם, אבל עד הפעלתה התקינה של הרכבת, אני חושבת שחברת "סיטיפס" צריכה לשלם לכל נוסע על חרוף נפש וסיכון גוף.

אגב, במידה ותבוא דרישה לייחד קרונות לנשים בלבד אני אתמוך בה במקרה זה בכל ליבי... 

אז למחדל הגבול עם מצרים, למחדל ההפקרות של הבדואים בדרום, למחדל שיטת ההפרטה והקרטלים, נראה שנוסף עוד מחדל בדמות הרכבת הקלה בירושלים.

והבן שלי שואל, למה בארץ לא מוציאים פשלונרים להורג.

ההיה או חלמתי חלום

ynet  דיווחה, שחבורה של צעירים שהשתתפו בהפגנה על מצוקת הדיור, חסמו את נתיב הרכבת הקלה ועכבו אותה למשך עשר דקות.

על פי הידיעה , אפשר לחשוב שחייהם של הירושלמים השתבשו בשל עיכב זה. 

אבל מישהו יכול לומר לי, את מי הם בדיוק עיכבו?  מי בדיוק היה על הרכבת? 

כבר למעלה מחצי שנה נחסם רחוב יפו לנסיעת כלי רכב מכל סוג.

התושבים מתענים בתחנות אגריפס, שגרועות יותר מהתחנות במצריים או בהודו, ואילו הרכבת הקלה משייטת לה הלוך וחזור על הפסים, ריקה מאדם, עוצרת בתחנות דמה, לא מעלה ולא מורידה איש.
ואילו אנחנו, צועדים ברגל, בקרה ובשרב, מסתכלים על הרכבת החולפת המותירה אותנו מאחור, ועינינו כלות!!

מזמן היו צריכים תושבי ירושלים לצאת ולהתיישב על הפסים ולא לקום משם, עד שיתחילו להעלות גם אותנו לרכבת. 

לפחות כתב ynet הצליח להצחיק אותי. ובטח את כל הירושלמים שקראו את הדיווח.

אבל לפני שצחקתי, גם קצת בכיתי, כשראיתי את הדיווחים הבלתי פוסקים על השתלטות כוחותינו על ה"כראמה".
על פי נפח השידורים היה נדמה כי מדובר בהכנעה של ארמדה ימית.  

אין ספק שמשתתפי משט ה"כראמה" קבלו סיוע בלתי צפוי מהתקשורת הישראלית שלא הפסיקה לשדר על הצלחת ההשתלטות.

ואני שואלת, למה? למה לתת להם את התענוג הזה?


אחרי שאנו יודעים מדיווחי רדיו דמשק כי ישראל אחראית לכל המהפכות הפוליטיות במזרח התיכון,
עכשיו אנחנו יודעים מי אחראי לרעידת האדמה בקרייסטצ'רצס שבניו זילנד. ישראל כמובן. אייך לא. 


והדובדבן שבקצפת. 
השבוע, בידיעה קטנה, פורסם כי בג"צ אישר את המשך הטיפול בתביעת הנזקין שהגיש מוסטפה דיראני נגד ישראל. להזכירכם דיראני חבר פעיל באירגון החיזבלה שהיה עצור בישראל ושוחרר בעיסקת טננבאום. 
ועכשיו, יוכלו ללמוד ילדי ישראל בשעורי האזרחות, כי העיקרון המקובל בעולם כולו, לפיו אוייב אינו יכול לתבוע בבתי המשפט של המדינה בעת שהוא נלחם בה, אינו חל במשפט הישראלי....
לפי ההגיון הזה, ישראל עוד תשלם לו פיצוי על אבדן ימי עבודה...
ואני אומרת, ההיה או חלמתי חלום????

חרם חרם חמורותיים, הגירסה החדשה.

הלו, אתם שם,

נראה שהשתגעתם לגמרי! 
הרשת מלאה בפרשנויות מלומדות: האם החוק מדבר על  חרם גיאוגרפי או אידיאולוגי.

מפרי חרם אידיאולוגיים/גיאוגרפיים מעלים רשימות של מפעלים הפועלים מחוץ לקווי 67, עם עדכונים שוטפים וקושיות כמו, האם מפעל "בייגלך זוכמך" ממוקם במודיעין רבתי או במודיעין עילית.  

עכשיו תהיה הזדמנות לתשובה חילונית הולמת, לבד"צים של הכשרויות למיניהן. חברות קייטרינג יציעו תפריט חף ממזון נגוע בכיבוש. ולשם הסרת חשש , אף יציינו זאת בהזמנות לאירוע.  

יהיו גם כאלה, שמעולם לא הקפידו על כשרות יהודית, שיתחילו להתלבט בשאלות כבדות משקל כמו, האם יאכלו טחינה בחתונה של בת הדודה, מחשש שזו חלילה טחינה יהודית שנעשתה באריאל?

בודאי יהיו גם כמה אניני טעם מוסרי, שיחליפו את הבוז'ולה גולן שלנו, בבז'ולה מחבל הריין, החף מכל כיבוש ועוול. או יעדיפו ברגים, שמיוצרים בסדנאות יזע של ילדים בסין, על פני הברגים שמיוצרים ביו"ש, לא עלינו.
בקיצור, התעוררות רוחנית כזו כבר מזמן לא נראתה במעוזי שוחרי הצדק הגיאוגרפיים/ אידיאולוגיים  והוירטואליים.

חוק החרם הוא המצאה מטורפת למציאות מטורפת! 
מציאות בה נשמעים קולות תמיכה של ישראלים באנרכיסיטים שונאי ישראל, קריאות של פרופסורים ישראלים, להחרים את ישראל ולהדירה ממשפחת העמים הנאורים. קריאות ליציאה למלחמת אחים,  ולהצטרפות למשטים, מטסים ושאר הפגנות נגד בני עמנו.
מציאות בה חברי כנסת, בשם הדמוקרטיה, מחזקים את ידיהם של המטיפים לחיסולה של המדינה,  ובצד השני של השוליים, רבנים הזויים שמתעסקים בתאוריות שמבעירות אש. 
אז מה הפלא, שפחד תפס את מנהיגנו, ובמקום לפתור את הבעיות האמיתיות,  הולידו את הביצה הקשה שנקראת "חוק החרם" .
אז לרוב השפוי, אני קוראת  לחזור למשימות שאיחדו באחרונה את רוב העם והוציאו אותנו לפעולה, כמו מחירי המזון השערורייתיים , מחירי החשמל, עמלות הבנקים ועוד כמה עניינים הנוגעים לבריאות, חינוך, ואיכות הסביבה, במקום להתעסק בבידול בהפרדה, בהסתה, בהלשנה.

"הגיע זמן הדם" - תגובה למאמרו של האיש ה"נאור", מר יונתן שם אור

שלום יונתן ,

לדעתך "הגיע זמן הדם". משום מה חשבתי, שאתה וקומץ השותפים לדעותיך מחפשים את השלום, האחווה ואהבת אדם, אז מה קרה לאיש שלום נאור כמוך?  

האם "מהפכות האביב" של ארצות ערב משכנעות אותך לנטוש את דרך ההדברות ולעבור לכוח הזרוע? ואגב, אני ממש מתפלאה שעדיין לא התגייסת לעזרתם של לוחמי החופש הסורים/ לובים/ תימנים/ איראניים. מזמן ציפיתי לראות אותך באיזה הפגנה קטנה, משט או מטס סמלי - למענם.

אבל פתאום אין לך בעיה ללכלך את ידך בדם של דוסים "עם פיאות מתנפנפות" ?

אתה טוען ש"הם לא האחים שלך". אכן זה ממש צידוק מוסרי לחסל אותם.

קראתי פעם ועוד פעם את המאמר שפרסמת, חיפשתי בנרות את הערכים שעליהם אתה מטיף לכל העולם.  אתה באמת נשמע ממש מבוהל כאשר לנגד עינך מתהווה "מלכות אפלה", שתתפוס את מקומה של הדמוקרטיה הישראלית. מלכות של  "מתפרעי שחור" עם "פאות מתנפנפות ועיניים בורקות", שלדבריך, כל חפצם הוא "למצוץ את לשד האומה לחלוב את דמה ולזלול את בשרה".

 מעניין מניין שאבת את ההשראה לדימויים הציוריים שלך?

אתה כל כך חרד מהאויבים הגלויים והנסתרים האלה, שאין בך שום פחד ממלחמת אזרחים עקובה מדם. למלחמה הזו יצאו לדעתך כל אזרחי ישראל, מ"פים, מג"דים, טייסים וכל יפי הבלורית והתואר והטוהר. במלחמה העתידית הזו  ילחם הרוב הדמוקרטי בכוחות האופל; ולאחר מלחמת גוג ומגוג זו, ינצחו כמובן הטובים את הרעים ואז סוף סוף "תיוולד האומה העברית החדשה", נקייה וטהורה מכל "המדוזות הטורפניות" ...

אתה מגלה גם אומץ לב חשמונאי למהדרין, וקורא באומץ כי "הגיעה עת קרב". והקרב יהיה כל כך הרואי ו"הדם ישפך"!. במלחמה הזו "אזעקת הטילים יידמו לקונצרט הפילהרמונית".
 אתה מצליח לגייס לשורתך עוד כמה אנשי רוח נאורים, כדוגמת חברך ד"ר ניר אייל שקורא בדומה לך "לשבור להם את המפרקת", וכמה סופרים ותיקים שיצירתם לוקה לאחרונה באימפוטנציה והם ממירים את העט בחרב ונענים לקריאת "אל הנשק" שלך. 
אני מנסה לדמיין איך תראה המדינה בסופו של הנצחון שלכם, דמוקרטית, חופשית, נאורה ואולי גם נקייה מיהודים. 

אז אני מודיעה לך יונתן שם אור, שרוב העם הזה לא רוצה מלחמה ולא יצא למלחמה הזו.

כי רוב העם הזה, ביניהם המג"דים, המ"פים הטייסים וכל יפי הבלורית והתואר והטוהר, העם הזה, שביניהם גם בעלי "פיאות מתנפנפות" חובשי כיפות מכל הסוגים, העם הזה, של אנשים פשוטים, שלא תמיד מבינים את השפה הגבוהה שלך, אבל יש להם שכל ישר. העם הזה, יונתן, לא רוצה לצאת למלחמת אזרחים.

העם הזה, רובו שפוי ומתפשר, מאמין, בניגוד אליך, שלידתה של האומה העברית החדשה, תתהווה בדרכי שלום. רוב העם הזה מאמין במציאת שביל הזהב בין תפיסת עולם דמוקרטית ובין היהדות שהיא הצידוק היחידי להמצאותינו כאן. גם אם תצוצנה אבני נגף בדמות רבנים הזויים או מחרחרי מלחמת אחים כמוך, גם אם תהיינה חריקות פה ושם, וגם אם יונפו אגרופים שם ופה.

 יונתן, בניגוד אליך אני חושבת שאתה אחי, מה לעשות, שותפות גורל הביאה את שנינו לכאן. אבל שלא כמוך, במשפחה שלנו מקבלים וסובלים גם את האחים השונים, המעצבנים, המפגרים והנכים. וגם את אלה, כמוך, שראויים להיחקר בבית המשפט על הסתה, גזענות  והפצת שנאה.

ועוד משהו. הצילום שמעטר את מאמרך נלקח מתוך הסרט "לידתה של אומה" על מלחמת האזרחים האמריקאית. אחי, גבור גדול, אתה באמת חי בסרט.

כל המובאות נלקחו ממאמרו של יונתן שם אור  "הגיע זמן הדם" 
http://www.amitologit.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaqks

חבר'ה, אני הולכת להרוס לכם את החגיגה

היום קבלתי מייל בצרוף סרטון של יו –טיוב.

ראיתי כבר כל מיני אקסביציוניסטים שמציעים נישואין באופן מוזר, אבל דבר כזה מופרע עוד לא ראיתי.

ברגע הראשון זה נראה עדיין כמו עוד הצעת נישואין בהפתעה לעיני כל,  אבל תוך כמה דקות נחשפתי לזוועה.

אני ממש לא בטוחה שהאיש הזה באמת אוהב את  האישה הזו. כל ההפתעה שערך לה, גובלת לדעתי בהתעללות נפשית.  בכל רגע  נראה שהיא עומדת לחטוף התקף לב.

הגבר המפתיע לא ממש גבר אוהב, הוא גבר שיש לו צורך בשליטה ואני מניחה שהוא אכן ישלוט במסכנה הזו כל חייה.

הוא לא מפסיק להמם אותה, קודם עם איזו מאהבת דמיונית, אחר כך עם  רקדנים מקצועיים וזיקוקי דינור, אחר כך עם הצעת הנישואין. אם היה מפסיק פה, הייתי עדיין מחשיבה כעוד אקסביציוניסט, אבל נורמאלי. אך לא, הוא מבקש ממנה להינשא בו במקום. הבחורה שנראה כאילו חטפה הלם משוקר חשמלי לא יכולה לסרב. כל פסיכולוג בגרוש יכול גם להסביר למה.

וכך היא מולבשת באיזו שמלת נייר לבנה, שמונחת על בגדיה, בלי שום אפשרות בחירה כיצד יראה טקס חייה. הוא אגב, לקח את הזמן בכדי ללבוש טוקסידו, כמו שצריך.

בסוף הטקס היה נדמה לי שאני רואה זוג נשוי, הוא גלוח ראש מופרע ושתלטן והיא בחורה די יפה, עם דימוי עצמי לא מי יודע מה, שבעתיד כנראה תחטוף עוד מכות שוקר מפתיעות, אם לא תציית לו.

בנות תזהרנה "מהפתעות"!

תראו בעצמכם ותשפטו.   אני בכל אופן , הקלקתי "לא אוהבת" 

http://new.ba-bamail.co.il/View.aspx?emailid=9234&memberid=799029

ועוד שאלה לסיכום ארועי העצמאות

השבוע קבלתי במייל איזה סקר בנושא מחאתם של בני משפחת שליט. והרגשתי נורא.
האם אפשר להתייחס לנושא ב"כן", ו"לא" או בלעשות "לייק"?
למשפחה של גלעד שליט יש זכות להביע את כאבה, מחאתה, זעקתה בכל דרך.
אין דנים אדם עד שלא מגיעים למקומו. חלילה, אם הייתי במקומם איני יודעת איך הייתי מתנהגת ופועלת.
ליבי עם אביבה, נועם, וכל משפחתם שעוברים ייסורים בצפייה לבנם.
אך השאלות שנשאלות בציבוריות הישראלית הן השאלות הלא נכונות. והעמדתן במרכז המאבק לשחרור גלעד לא מקדמות כלום.
שאלת גבולות המחאה של המשפחה – אינה רלוונטית!
שאלת מידת הסיכון שיגרם כתוצאה משחרור מחבלים רוצחים – אינה לוז העניין!
שאלת שחרור במבצע צבאי – אינה באה בחשבון! (הרי ידוע שהמקום ממולכד בבחינת תמות נפשי עם פלישתים/פלשתינאים)
השאלה שמדינת ישראל ומקבלי ההחלטות צריכים לשאול היא
איך לגרום לחמס לרצות לשחרר את גלעד!
את אחת התשובות אני מניחה יש למקבלי ההחלטות. אבל אין להם אומץ לבצעה.
לא נחוץ אומץ בשדה הקרב, גם לא אומץ להישיר מבט לאזרחי ישראל.
האומץ הוא להחליט לטפל בדרך אחרת לגמרי באסירי החמס המבלים בבתי הכלא שלנו.
לא להיכנע לקבוצות השומרות על "זכויות האדם". שצביעותן מתגלה בכל גדולתה בימים אלה.
לא לחרוג מאמנת ג'נבה, הכל על פי דיני החוק הבין לאומי. אבל בפרשנות המצמצמת. מצמצמת באופן הכי מצומצם שניתן.
לבודדם, למנוע מהם את כל שמותר למנוע. רעיונות – לא חסרים.
ובינתיים, יושב לו החמס ומחכך את ידיו בסיפוק למראה מלחמות ישראל, והתפוררות החוסן הלאומי ונהנה ממשחק ההתגוששות בזירה הציבורית בישראל, בעוד שאסיריו מסיימים תואר שלישי.
לצערי, כמו חוק פיזיקאלי, ככל שדעת הקהל הישראלית מוכנה לוויתורים כואבים יותר כך גם תאבונו של החמס גדל.
כולם מודים בטעויות שנעשו בעבר בטיפול בחילופי שבויים. אבל הכי קל לחזור על אותן טעויות.
ולכן אנחנו זקוקים להנהגה בעלת חזון ואומץ לב שהמדינה חשובה לה יותר מהסקרים.
ועד אז נמשיך ונעשה "לייק" .

לשם מה דרוש רכב שטח בעיר?

השבוע קבלתי תשובה לשאלה שהטרידה אותי זמן רב,
לשם מה צריכים רכב שטח בעיר?
אתמול, נסענו מכאן לשם בתוך העיר. יום חמישי לפנות ערב. קצת פקקים, כרגיל, לא משהו היסטרי.
בעודנו עומדים בטור המכוניות, במסלול הימני, ומקשיבים למוסיקה ברדיו, מגיחה מאי שם מכונית פג'ארו ענקית בצבע בורדו. מה שנקרא רכב שטח, עוקפת מימין, עולה על המדרכה, משם דוהרת לתוך שביל המקביל לכביש, רומסת את הצמחייה, עוקפת, דוחפת, מצפצפת, ומצליחה להגיע לראש הטור ראשונה ברמזור.
עכשיו אני כבר יודעת לשם מה דרוש בעיר רכב שטח.
אה, עוד משהו, על המכונית התנוססו ארבעה דגלים כחול לבן, לתפארת מדינת ישראל.



ובלי קשר, מצרפת קריקטורה של יונתן

http://www.calcalist.co.il/home/0,7340,L-3837,00.html

כמה מפניני הפסח

הבן של אחייני נשאל מה היה רוצה שיולד לו, אח או אחות.
"בת"! הוא אמר בפסקנות.
שאלו אותו "למה"?
"כי את כל בן היילוד, היאורה תשליכוהו."...ענה

וכששאלו אותו אם הוא הוא רוצה מרק עוף, הוא אמר שהוא לא מבין למה אוכלים מרקוף, כי הרי קוף הוא חיה טמאה....

על שלשה פשעי ממשלות ישראל ועל ארבעה לא אשיבינו

על השיתוק המתמשך והטוטאלי של ההסברה הישראלית שחוסר פעילות, מעוף, אסרטיביות, הביאו את מדינת ישראל למוקצה מחמת מיאוס בעולם.


על התרדמת שנפלה על מנהיגיה זה שלשה עשורים, באי קידום למדרגת דחיפות עליונה, את פיתוח אנרגיה חילופית מהשמש. והפיכת ישראל ל"אור לגויים", משחררת את העולם מהתלות בנפט הערבי. ומסיכוני האנרגיה הגרעינית.

על העדר היכולת לראות את התהליכים ההיסטוריים שמתרחשים פעם באלף שנה באזורינו, והחמצת הזדמנות לפעול באור ובסתר בכדי לנצלם לטובת מדינת ישראל.  


על העובדה שקברניטי ההסברה, לא מגייסים את שירות האינטרנט הפייסבוק הטווייטר ושאר הרשתות  ולהשתמש בהם בחכמה ומקוריות. זה הרבה יותר זול ויותר אפקטיבי מטונות של חומרי נפץ ששופכים על עזה.


על הסחבת והחלמאות בהקמה כושלת ובאי הקמה של רשת רכבות. שמשתקת בכל יום מדינה בפקקיה.

האסונות והחיים הוירטואליים שלנו

ביממה האחרונה הרגשתי שאיני מסוגלת להכיל את המראות והתמונות.
אני מביטה בלופ התמונות מהעולם הנבלע, משתאה מכוחם הרב של איתני הטבע ואפסותו של האדם.  

האירועים האחרונים רק שיחררו את ניצרת הפחדים האישית שלי ואני מניחה שלא רק שלי.
לא יכולה להימלט מהמחשבה, מה יקרה אם האסון הזה יכה גם בנו?
אני שואלת את עצמי, לשם מה אנחנו אוספים ואוגרים, וחוסכים ומטפחים. אם בהינף גל אנו יכולים לאבד הכל. חיינו המציאותיים עלולים להעלם ברגע. כלום לא יישאר.
אני מתמלאית חרדה לשלום הילדים שלנו, והמחשבה שאין דבר שאנו יכולים לעשות בכדי למנוע את האסון מהפכת את המעיים.
יתכן שבסופו שלדבר הדבר היחיד שיישאר הם החיים הוירטואליים שלנו.
אולי על איזה שרת בעולם, ישמרו האלבומים המכוונים שלנו, ההגיגים שכתבנו, המיילים שהעברנו.
מי יודע אולי בעידן שלנו , האותות הדיגיטליים שנשאיר אחרינו, רק הם אלה שיישמרו.

רונית תירוש - יאללה בלאגן!!

האמת היא שתגובתך בנושא יהורם גאון לא הפתיעה אותי ביותר. עוד מהתקופה בה היית הבוסית שלי במשרד החינוך לא רכשתי לך הערכה רבה, נאלצתי להקשיב לנאומיך החלולים בכנסים, כאשר בראשי מהבהבת נורה אדומה שמזהירה: "פוליטיקה, פוליטיקה..". כשהצלחת לטפס לצמרת, זו היתה סיבה טובה בשבילי לפסול את "קדימה".

ובתור אחת שמשתתפת בתשלום משכורתך והוצאותיך אני רוצה לומר לך: עכשיו ממש הגזמת!. בשצף קצף הזדרזת להוקיע את דבריו של גאון ,ולא הסתפקת בנזיפה והוקעה, אלה שכבר הכרזת על מושב מיוחד בכנסת , בלה בלה בלה ...
גברתי נושאת נס החינוך והתרבות, (הרי לתיק הזה צופיות עיניך) , בדרך כלל דבריך מתאפיינים בניסיון למצוא חן בעיני כולם. יתכן שרכשת עוד כמה קולות מבין הרוקדים בחתונות לקול הקשקשת, אבל יש לי חשד שאת לא ממש התכוונת. מגברת במעמדך הייתי מצפה להכרה בעובדה שיש מוזיקה רעה, קלוקלת, עילגת, ומוסיקה טובה . ללא קשר בין מזרח ומערב.
בסופו של דבר לכל אחד מותר לשיר מה שרוצה, אבל גם מותר להביע דעה על מה שהוא שר.
כשמוסיקאי מביע את דעתו יש לו על מה לסמוך. יחד עם יהורם גאון, הרבה מאושיות הזמר המזרחי, מסכימים שחלק מהמוסיקה הפופולארית המזרחית ש"כבשה את לב העם", היא מוזיקה גרועה. ומותר לומר את זה בקול רם גם בלי להיחשד כגזען.
כשאת שמה את כל הג'אנר הזה בסל אחד ורוצה להצדיע לו בכנסת, את נחשדת בעיני כפופוליסטית במובן הרע ביותר של המילה. בסופו של דבר עשית שירות רע מאד למוסיקה המזרחית הטובה. ועל כך יש להצטער.
ועכשיו היכוני למסיבה בכנסת, עלי על השולחנות ויאללה בלאגן!

"ביותיפול" - הכל חוץ מיופי

אחרי שצברתי שעות גלישה באתרים המנבאים התמוטטות כלכלית , חורבן חברתי, חוסר במזון, כאוס עולמי וקונספירציות של בעלי ממון, הגענו השבוע לקולנוע לראות את "נאום המלך" ובשל בלבול נכנסנו ל"ביותיפול". מקרה? התת מודע כנראה מוביל אותי למחוזות האלה.
הכל אפשר לראות בסרט הזה, חוץ מיופי, לפחות במובן שאנו רגילים אליו.
הסרט מתרחש בברצלונה, אבל יכול להתרחש בכל עיר אירופאית אחרת המוצפת במהגרים מהעולם השלישי. הדבר היחידי שמזכיר שזו העיר הוא הצלליות צריחי כנסיית הפמילייה סקרדה של גאודי על רקע מנופים.
בסרט יש סיפור אישי, נוגע ללב, ריאליסטי וכואב, שמשתלב עם סיפורם של מהגרים עלובים, מחוקי דמות, מנוצלים, שחיים ועובדים בתת תנאים. חיי המהגרים משתלבים ומתערבבים בחייהם של המארחים, הם חודרים לחייהם וקובעים אותם. העוני החולי, הניצול, והמוות היא נחלת כולם ,ללא הבדל. כולם בני אדם.
העליבות של חיי המהגרים עומד לדעתי במרכז הסרט, אבל בסופו של דבר אין פה רעים ואין פה טובים. יש פה קורבנות. יש טורפים ונטרפים שמחליפים תפקידים. החמלה והרוע נמהלים זה בזה. והכל נובע מרצון לשרוד, להעניק לילדים עתיד טוב יותר.
יותר מכל, מציב הסרט מראה מול פרצופה של החברה. לגלובליזציה יש תג מחיר.
בסוף הסרט נשארנו יושבים דקות ארוכות.
וכשיצאנו, כולם השפילו מבט לרצפה.


כן, ושגיאת הכתיב בשם הסרט, אינה  מקרית.

על סמלים וקונספירציות

לאירנים מזכיר הלוגו של אולימפידת לונדון את המילה "ציון". ובשל כך מאיימים להחרים אותה.
מציאת סמלים יהודיים בסמלים מכוננים של העולם המערבי זו לא תופעה חדשה, ובעידן האינטרנט יש שפע אתרים המביאים דוגמאות בלוויית פירושים על קונספירציות של היהודים (עכשיו גם הציונים)המשתלטים על ניהול העולם.
נפלו על הראש?
פראנויאידים?
אולי, אבל לא חדש.
הדוגמא האהובה ביותר על הפרנואידים למיניהם הוא ה"מגן דויד" על הדולר האמריקאי
ומה עם סמל המיחזור?
תשפטו בעצמכם:

 

ועוד על סמלים וקונספירציות – באתר http://conspil.com/

ובלי קשר לקונספירציות, הסמל של אולימפידת לונדון נראה בעיני מכוער, אולי מסמל את העולם השבור והמבולבל של ימינו...

רבותי הנבחרים,
זה שאנו עדים לתהליכים היסטורים אדירים המתרחשים מול עיננו , כולנו יודעים.
זה שעידן המשטרים הדיקטאטוריים תם – אנחנו יודעים.
זה שיש סכנה לעליית האיסלם הקיצוני – אנחנו יודעים.
זה שכוחן של הרשתות החברתיות עצום – הצעירים יודעים הרבה לפניכם.
זה שצריך כעת להחריש – יודעים.
זה שזה הזמן לפעולה בין לאומית שקטה – גם יודעים.
אז בבקשה מכם, תפסיקו לקשקש לכל מיקרופון שדוחפים לפיכם.
תפסיקו לדבר, למחזר מילים- תתחילו לחשוב!
לחשוב ביצירתיות ולעשות בשקט.
אבל תתחילו כבר לעשות משהו לכל הרוחות!
אז למה נדמה לי שאת מה שאני כותבת כולם יודעים,
אבל גם יודעים ששום דבר לא ישתנה.


ובהזדמנות זו:
השליטים הלובים מרססים במכונות ירייה את מתנגדי השלטון.
באיראן הוריד השלטון את השלטר של התקשורת האלקטרונית והסלולארית.
יורים בסתר בפעילי האופוזיציה,
מעלימים אותם בצינוקות הכלא,
זכויות אדם מינימאליות נרמסות ואין פוצה פה.
מעניין איפה אותם צעירים אירופאים ,פעילי זכויות האדם שעולים לרגל כל יום שישי בכדי "לשכב על הגדר " בפלסטין הכבושה?
כנראה חוששים לחימום ביתם בערי אירופה הקרות.
מעניין איפה כל פעילי השמאל הישראלים הנושאים את דגל זכויות האדם?
כנראה הם עסוקים בספירת עוד כמה מרפסות שסגרו כמה מתנחלים באפרת.