"הטיש הגדול " של השלג

אני רואה את שיירת המכוניות שעולות לירושלים, רובן עמוסות ילדים עטופים בצעיפים וכפפות שבאו לראות שלג אמיתי. האמיצים ( והעשירים) שביניהם הקדימו להגיע לעיר עם ה 4x4 שלהם לגן סאקר, אתר הסקי של ירושלים, שם הם טוחנים את השלג בגליצ'ות על שקיות פלאסטיק עם עוד חצי מליון מבקרים. המאחרים, שחיכו ליום שישי, מתנחמים בערמות השלג המטונף מבוץ ומפיח, שפונה ע״י הדחפורים והצטבר בשולי הכבישים או בכיכרות,  ומנסים לבנות מהשאריות בובת שלג על המכונית בתקווה שתשרוד עד שיגיעו  לתל אביב.  

אני מסתכלת עליהם בחיוך וגם קצת ברחמים, הם נראים לי קצת כמו חסידי הרבי הקופצים על כל פרור מה״טיש״ שלו. אני באמת לא רוצה לקלקל להם את הכיף, אבל האמת היא שמה שרואים במחזה הזה הוא שמחת עניים.

הפריבילגיה הנדירה של חוויית השלג האמיתי שמורה לירושלמים בלבד, כי יותר מהשלג של היום שאחרי, המחזה האמיתי והמהפנט הוא ביום שלפני. 

בליל ערב השלג, האוויר נעטף בערפל סמיך בצבע אדום ומיוחד,  ומי שחווה את התופעה פעם אחת, יודע שהצבע הזה, כמו צבע של רחם, מבטיח הולדת שלג. אין לי מושג מהו ההסבר המדעי לתופעה, אבל כאחת, שאוטוטו מצטרפת למועדון ״זקני צפת״, תאמינו לי. 

החוויה המדהימה האחרת שמורה רק למשכימי קום. לצאת עם אור ראשון החוצה ולהאזין  לדממה ששמורה אך ורק ליום שלג. המעטה הלבן והעבה משמש  כשמיכה אקוסטית מופלאה שאין לה אח ורע בשום יום אחר, אפילו לא ביום כיפור בירושלים. 

ובדממה הזו הכי כייף לפסוע ולהטביע ראשון את פסיעותיך שלך בשלג הבתולי, בזהירות, לא לקלקל, להשאיר משהו גם למאחרים. קרוב לוודאי שבשעה הזו תקלע למטח קל ומעופף של פתיתי שלג. והכי כייף לעמוד עטוף היטב ולתת לפתיתים הרכים לכסות אותך, ולצפות איך במהירות מכסים הפתיתים החדשים  את פצעי הפסיעות. ביד קלילה לנער בעדינות את הנוצות הלבנות  שהצטברו  על המעיל או הכובע, שיישארו יבשים. 

ואם אתה אמיץ דייך להחליף את שמיכת הפוך שבמיטה  בפוך שבחוץ, תזכה לחוות  את העיר הדמומה, כמעט ריקה מאדם, עיר שעשתה פאווז לכמה שעות. לפני שהשלג המתמוסס יתחיל להרעיש במרזבים ולפני שהילדים יתעוררו וימלאו את האוויר הדומם בצהלות, אפשר לגנוב עוד רגע מהמנירוונה הזו, להסתובב ולפגוש עוד כמה פריקים כמוך, שמשוטטים נדהמים מהשקט המהפנט.

אחד כזה פגשתי עם כוסית יין ביד שהסביר לי שהוא חוגג את השלג הראשון בחיו!.

 וכל משכימי הקום האלה, מברכים אחד את השני בבוקר טוב מחוייך ולא  חוששים  שתברח  עם האייפון שהפקידו בידך בכדי שתצלם אותם.

אז בכדי ליהנות משמיכת השלג שעדיין לא נרמסה ומהדממה השלגית ומהנוף הלבן שעוטף את העיר אתם צריכים להיות, או ירושלמים , או לא להתעצל ולהגיע יום לפני. 

החמצתם, לא נורא. גם בהשתתפות ב״טיש הגדול״ יש מין הנחמה. 

כן שלג, לא שלג

  בחלומות הכי רטובים שלי לא דמיינתי דלי במרכז המטבח, שאליו מטפטפים מים מהתקרה.

כלמודת דליים וסמרטוטים נסחטים, שהיו חלק מחוויות החורף של ילדותי בצפת, הקפדתי לבחור בבתים אטומים. הבית שבו אנחנו גרים הוא מופת ודוגמא לבנייה חוסכת אנרגיה. הקירות בעובי  שישים ס״מ, החלונות יכולים לעמוד בהתקפת גזים, מעלינו שכנים שמפעילים הסקה שעות רבות, הניקוז עובד להפליא, בקיצור הבית יבש וחם בחורף וקריר ונעים בקיץ. 

 אתמול בבוקר, כשנכנסתי למטבח להכין  את קפה הבוקר הופתעתי לגלות שלולית מים במטבח. כשהרמתי את עיני ראיתי  שהמנורה הפכה לפונטנה מטפטפת.  טלפון לשכנים הבהיר לי שגשם חדר מגג ביתם והציף את הבית שלהם. הם התפנו לבית מלון והשאירו את האגם בבית. ברור לנו, שעד שהגשם יחלוף לא נוכל לעשות דבר, אז יש לנו הזדמנות להזדהות לרגע עם שאר המוצפים, וזו  גם הזדמנות להרים את העיניים ולראות כמה המנורה של המטבח מכוערת...

השלג הצפוי מכניס אותנו להתניות ירושלמיות עתיקות יומין.

הערכות לימי המצור הצפוי, מעלות את השאלה האוטומטית, יש מספיק חלב? יש מספיק לחם? כבר מזמן החלב הוא לא מזון חיוני אצלנו ואת הלחם אני אוהבת לאפות בבית, אבל אין ירושלמי שלא ירוץ למכולת או לסופר הסמוך (פעם היינו רצים למאפיית אנג׳ל) בכדי להצטייד בלחם וחלב.   

על הבוקר, במסגרת ההכנות לשעת חרום, פתחנו את המקרר בכדי לעשות רשימת קניות, אבל למרבית האכזבה הגענו למסקנה שנוכל להסתדר ב 36 השעות הבאות עם מה שיש , העזר כבר שאל חמש פעמים אם חסר משהו, כנראה שלא יכול לעבור את השלג בלי לצאת למשימת הישרדות בתורים בסופר הקרוב, אז הצעתי לו שיביא גלידה. 

בעת כתיבת שורות אלה בחוץ סתם רטוב וקר, השכנים התגברו על הקטסטרופה, שהסתברה כמרזב סתום, ואני לגמרי לא בטוחה שאני רוצה שלג.

    

                                                    נזיד שעועוית סמיך ליום מושלג