יום שני, 21 באוקטובר 2013

שמונה גלויות מברלין

גלויה 1
לפני שנסעתי קבלתי החלטה, לא לקחת איתי מצלמה.
כשאני מטיילת עם מצלמה אני עסוקה להכניס את המראות למסגרת.
במקום להסתכל מבעד לעיני אני מתבוננת בעיני העדשה.
לטייל בלי מצלמה זה להשתחרר מצורך אנושי ורכושני לקחת איתי את את החוויות.
אני מודה שזה לא קל להחליט, שסרט הצילום יישאר בראש, עד שיגיע יום התפוגה. וגם שלא תהיינה תמונות להראות למשפחה. (לא מדויק, מיכל צילמה המון) 
יש דברים שאפשר להכניס למסגרת העדשה, אבל שום מצלמה לא היתה מצליחה להעביר את התחושות שהעיר הזו העבירה בי. ובטח לא את הגוש הענקי שיושב בגרון ולוחץ על הלב . והגוש הזה, היה החוויה החזקה ביותר שלקחתי משם




גלויה 2
ההחלטה לנסוע לגרמניה היתה לא קלה.
גרמניה מעולם לא היתה במפת התיירות האישית שלי.
לנסוע לברלין זה לא כמו לנסוע  לפריז או רומא,  בכל פינה יש תזכורת לעבר. התזכורות הן מרומזות יותר ומרומזות פחות, בכל מקום פזורים שמות, על אבני פליז המשובצות במדרכות, על שלטים: ״פה חי , נלקח , נרצח...״. 
אנדרטות  הנצחה מעוצבות, מפוזרות בעיר. מי שרוצה מבחין בהן ומי שרוצה מתעלם.
בעוד שבכל מקום בעולם, כשאני פוגשת אנשים, אני מתייחסת אליהם, ולא תמיד מעסיק אותי הרקע המשפחתי שלם. בברלין, קשה היה לי להתייחס לאדם כפי שמופיע לפני, תמיד קפצה השאלה בראשי, מה הקשר שלו עם הנאצים. הוריו? סבו? אולי אפילו הוא  עצמו.
אין שליטה על זה.

                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)



גלויה 3
אנחנו יושבות ברכבת s2 שלוקחת אותנו לווילה שבה נערכה ועידת ואנזה. מולנו יושב זוג חייכני שהסתבר שהם מגאנה. כשאמרנו להם שאנחנו מישראל אורו עיניהם. הם היו בישראל לפני כמה שנים ואהבו אותה מאד, יש להם חברים בישראל. הם מעריצים את ישראל, ״אתם הישראלים, מאד אמיצים״ הם אומרים לנו. הם לא הסתירו את ההערכתם הרבה למדינתנו. 
במושב המקביל יושב בחור גרמני כבן שלושים. כשהוא שמע שאנחנו מישראל, הוא קם ממקומו ובקולי קולות הצהיר באנגלית עילגת ״אתם היהודים אתם עם נבחר! אתם מבורכים״. ״אתם עם מיוחד״ מוסיף, לרגע נדמה לי שהוא מחפש איזו הילה מעל ראשי.
 ״אני מוזיקאי״ הוא מכריז בקול. גוצי מוציאה מהתרמיל דגלי ישראל קטנטנים ונותנת לזוג ולבחור. אנשים מסביב מתבוננים, קשה לראות שינוי בהבעת פניהם. הזוג מגאנה יורד מהרכבת. 
הבחור מתיישב לידנו, יש כנראה משהו בעובדה שאנחנו ישראליות שמסקרן אותו. הוא לא מפסיק לדבר. הרכבת ממשיכה ונוף השיכונים מתחלף בבתים פרטיים קטנים ומטופחים. ״זו שכונה עשירה״ מסביר. ״בשכונה הזו יש הרבה יהודים״ הוא מוסיף, ״ליהודים יש הרבה כסף, היהודים עשירים״. הוא משתמש במילה גאלט,(כסף), ומלווה  אותה בתנועת יד של ספירת כסף. די ברור שהבחור קצת ״שרוט״, אבל אין ספק שהוא אומר בקול מה שרוב הנוסעים הדמומים מסביב חושבים. 
הסצנה הזו  מתרחשת בדרך לווילה וואנזה, שם בישיבה של 90 דקות החליטו בכירי אס. אס. על ״הפתרון הסופי״. 

                                 


גלויה 4
האנדרטה לזכר השואה של ליבסקינד, תקועה לברלינאים בשטח הנדל״ן הכי יקר בעיר.
ליד הבונדסטאג ושתי פסיעות משער ברנדנדנבורג.
לעומת כיכר העם הירוקה שמשתרעת למרגלות בניין הרייכסטאג, כיכר הזיכרון מכוסה במלבני בטון אפורים. כמו קברים עצובים. 
שתי ילדות בלונדיות חמודות הגיעו. הילדות עלו על הקוביות האפורות והחלו מקפצות מקובייה לקובייה. ההורים נזפו בהן, אך הן המשיכו לקפץ ולצחקק. התבוננתי מרותקת לניגוד בין החיות הצבעוניות הילדותית והתמימה ובין הקוביות האפורות של האנדרטה.
אני שואלת את עצמי האם אי שם בעתיד, מישהו, שלא יזכור לשם מה נבנתה, יהפוך אותה לפארק שעשועים או ללוחות גרפיטי.


                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 5
הניגוד  הוא הדבר הכי בולט בברלין. הניגוד בין הישן והחדש, הכובד  של הארכיטקטורה הפרוסית לעומת הארכיטקטורה המודרנית השקופה, החדשנית. איזור המיטה שהפך למוקד תיירותי, שמשלב פריקיות עם עיצוב על, בתים משופצים על פי מיטב הקפדנות הגרמנית ולידם בניינים ישנים מכוסים גרפיטי, שחלקם נשמר מתוך רצון לשמר איזו פיסה אוטנטית מהשנים הראשונות לאיחוד העיר. האזור מלא בפאבים וסדנאות של מעצבים משובץ באין ספור תזכורות על החיים שהיו ואינם. 
אין סוף מפלצות, דרקנים,עייטים וחיות דמוניות אחרות מעטרות את הבניינים הישנים. נראה לי שנוכחות כזו של רוע פיגורטיבי משפיעה איך שהוא על נפש המתבונן. הארכיטקטורה העכשוית היא מינימליטית, שקופה ומתוחכמת, אך לא מצאתי בה לא חמימות, ולא חינניות.

 אי אפשר להתעלם מנוכחות המוות לצד החיים התוססים, השלובים בברלין זה בזה. 

                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)


גלויה 6
אמרו לנו שבברלין זול.
החלטנו להקדיש הצצה למרכז קניות שהמליצו לנו עליו. 
ברגע שנכנסו הבנו שנפלנו על קניון מלחה דובר גרמנית. אותם מותגים, אותם מחירים, אותו שטנץ , אפילו אותה קומת אוכל , כולל פלאפל וחומוס. ברחנו.
אופנה מעוצבת, יפה ונחשקת אפשר למצוא בשפע החנויות המעוצבות המשובצות בכל מקום. המחירים של מעיל או שמלה הוא יותר משתי משכורות של מורה בישראל. אז אולי כדאי להגיע בעונת הסיילים, אם מתאים לכם לשלם רק מחצית הסכום.
חנויות יד שנייה הן טרנד בברלין, הן מצטרפות לטרנד המיחזור. יש אפילו רשת כזו שקראת Made in Berlin. אחת כזו ממוקמת ברחוב של המלון שלנו. בניגוד לריח הדוחה שמאפיין את חנויות יד שנייה אצלנו, החנות היתה מסודרת להפליא והבגדים נקיים. אבל השארנו את הסחורה, הלא זולה, לחובבות בגדי הסבתא המכוערים שנראים טוב רק על בחורות בשנות העשרים שגם אם תתלבשנה בסמרטוטים תראינה טוב.
                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)
קפה בבית קפה ברובע מיטה עלה כמו בארץ ואף יותר. כך גם ארוחה במסעדה חמודה ברובע ניקולאי הציורי.  
המחירים שנראו נמוכים באופן בולט היו רק המחירים של המזון בסופר מרקט. קנינו, למשל, קרטון חלב בשנים וחצי שקל, ויוגורט בשני שקל. עם עוד כמה מעדנים מהסופר השכונתי סעדנו תחת עצי התרזה בשדרת Unter de Linden
את שאר השוואות המחירים השארנו לחובבי שופינג. 


                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 7
למרבה הפלא לא ראינו את עשרות הישראלים היורדים, שמדברים עליהם כל הזמן. 
אחד כזה פגשנו בנקודת הבידוק  של שדה התעופה. בחור חמוד וקומינקטיבי שעזר לנו בביקורת הביטחונית. הוא כבר שלש שנים בעיר ואני מניחה שמקבל גם השתתפות בשכר הדירה בשל עבודתו שמאפשרת לו שהות באירופה. ששאלנו אותו מה אוהב בעיר במיוחד, הוא דבר על הוואפל עם הקצפת בבית הקפה מתחת לביתו ברובע הטורקי...


                                          צילום: מיכל פרל (גוצי)

גלויה 8
אילאיל היא המדריכה שלנו בסיור ״בעקבות יהדות ברלין״. בחורה כבת שלושים, עוסקת ביוגה ותנועה. היא מתגוררת בברלין כבר שלש שנים, סיפרה שיש לה אזרחות גרמנית. כשמישהו אומר שיש לו אזרחות גרמנית ולא אומר שהוא אזרח גרמניה, אני חושבת שזה לא במקרה.  את האזרחות קיבלה בזכות סבה, שהיה גרמני לא יהודי, שעזב את גרמניה כי לא אהב את השינויים הפוליטיים בגרמניה של שנות השלושים.  כהרפתקן נסע לפלשתינה, נישא לישראלית ממוצא טורקי. ונשאר אצלנו. הוא השאיר שישה אחים בגרמניה, כולם השתתפו במלחמה. אילאיל לא אמרה במפורש, אבל אין לי ספק שהיא לא היחידה, שנושא הזהות שלה מעסיק אותה. אילאיל, ישראלית מקסימה וחכמה שגרה בברלין. כנראה חיה מהיד לפה . מחברת את החוטים ומחפשת תשובות לזהותה המורכבת. אולי לא ממש מחפשת אלא לומדת לחיות עם המורכבות המשפחתית שלה. היא לא היחידה שבחרה לעשות את זה מכאן. 

                                                   צילום: מיכל פרל (גוצי)


שמונה גלויות בארבעה ימים, זה בהחלט מספיק.  


                                                         צילום: מיכל פרל (גוצי)