יום שבת, 24 בדצמבר 2011

נשים מודרות, נשים מהודרות ונשים משוחררות.

או. קיי, הנשים כנראה תנצחנה במאבק על זכותן לשבת היכן שהן רוצות. 
 גם לי יש חלק במאבק, אמנם בלי עתונאים ותקשורת, אך לא פעם נפנפתי מעלי איזה אברך חצוף שניסה לדחוף אותי אחורה באוטובוס, בקו ירושלים צפת. ואני גאה לספר שראיתי גם נשים דתיות שעושות את זה. 
אבל מקומן של הנשים, לדעתי ,לא יקבע רק על פי מקומן באוטובוס.
כל זמן שנשים מוכנות למלא את שדיהן בסיליקון, לעיתים גם בגיל צעיר, על מנת לרצות את ״טעמם״ של הגברים - הפסדנו.
כל זמן שנשים הורסות גבן בטיפוף על נעלי עקב מרקיעי שחקים - הן לא שונות מהנשים הסיניות שרגלהן נקשרו ע״י אימותיהן, שהתאמצו לרצות גברים, שכפות רגלים מצומקות גירו אותם.
כל זמן שנשים מותחות פנים, מנפחות שפתיים, מצרות ירכיים ומענות את עצמן בשלל ניתוחים מיותרים -  הן לא מקבלות את עצמן, הן לא אוהבות את גופן, הן חושבות שהן לא מספיק טובות או לא מספיק יפות.  
כל זמן שנשים נכנעות לצו אופנה משונה ולא נוחה, שמוכתבת על פי רוב ע״י מעצבים שונאי נשים - הן שונאות את עצמן. 
כל זמן שנשים תסתובבנה חצי ערומות במקומות העבודה, תתבענה כבוד מהסביבה, ותצרחנה שזכותן להתלבש כרצונן - הפסדנו.
כל זמן שנשים לא מוחות על הצגת נשים גונחות בעירום כדי לקדם מכירות - הפסדנו.  
הדרך במאבק לקבלת שויון ולכבוד תתחיל רק כאשר נקבל את עצמנו כמו  שאנו, יפות בנוחות שלנו, לבושות על פי טעמנו, גאות במשקל שלנו, בגוף שלנו, בציצים הטבעיים שלנו,  ובסימני הגיל שלנו. 
לדעתי, רבים הגברים שעשו כברת דרך גדולה משלנו.
הם למדו לקבל את הרגשות שלהם, הם למדו שאפשר לבכות, הם לא מתביישים לחתל תינוקות או להחליף את נשותיהן בעבודות הבית. הם מקבלים את עצמם כגברים, גם אם הם אינם מאצ׳ו גברי מחוספס ושרירי. וגם אנו הנשים, למדנו לקבל אותם כאלה.
במקום המכובד שלנו אנו נזכה, כשנדאג לבריאותנו, שנשתחרר מהכבלים של שטיפת המוח שעושות לנו הפרסומות, המנתחים הפלאסטים, צווי האופנה והמרוץ אחר הנעורים, ונתחבר לאישה האוטנטית והמיוחדת שנמצאת בכל אחת מאיתנו.
בואו ונראה לכולם, ובעיקר לעצמנו, שאנו יכולות להיות נשים סקסיות, יפות ומטופחות, עם כל מה שהעניק, או החסיר מאתנו האל.  
נראה אז, אם מישהו יעז לדחוף אותנו לספסלים האחוריים.

יום שני, 12 בדצמבר 2011

הכבלים האמיתיים של הנשים

בכל פעם שהעזר שלי  מרים את תיק היד שלי הוא משתאה מדוע הוא כה כבד. 
אבל כולם יודעים, שבתיק שלי אפשר למצוא את כל מה שצריך אילו הלכתם לאיבוד במדבר, או חלילה אם תפרוץ מלחמה.
יש בו מפתחות, סלולרי, משקפיים לשמש ומשקפיים לקריאה,  וארנק גדול עם כל הכרטיסים שאספתי בימי חיי, הרי לעולם אי אפשר לדעת מתי אדרש לשלוף למשל את כרטיס חברותי בתנועת הצופים,  ויש בו ארנק לכסף קטן לשימוש שוטף. יש בו תיק איפור, שאמנם איפור אין בו, אבל יש בו כמה אקמולים, וטיפות עיניים, וקרם ידיים, וקרם הגנה מהשמש, ושפתון צבעוני ושפתון ליובש, וג׳ל אלכוהול לחיטוי הידיים, וכיסויי אסלה, ועניינים היגיינים לאישה, וכלי תפירה באריזה מינייטורית, על כל צרה שלא תבוא, ומסרק כמובן.
ויש בו כלי כתיבה, ויומן, וספר טלפונים ומצלמה, כי מי יוצא מהבית בלי מצלמה בימינו, ואיך אפשר בלי בקבוק קטן של מים. אני מניחה שיש עוד כמה חפצים חיוניים ששכחתי מקיומם וטבעו במצולות תיקי.
בקיצור, לפחות ארבעה ק״ג של ציוד חיוני, ששום אישה ממוצעת לא מעיזה לצאת מהבית בלעדיו.   
בזמן האחרון, אני שוקלת להחליף את תיק היד שלי בעגלה עם גלגלים. לא, אני לא מתכוונת לנסוע לטיול בעולם, אבל כל נסיעה לנכדים, דורשת לוגיסטיקה לא פשוטה.
בנוסף ל״משלוחה״, שבדרך כלל נארז בצידנית קטנה, אני כבר לא מסוגלת לעזוב את הבית ללא תחנת התקשורת הניידת שלי. לציוד החיוני התווסף גם האייפד, וזוג אוזניות משובחות ודי גדולות כי הקטנות האלה שנכנסות לאוזניים ממש מציקות. ואני לא שוכחת לדחוף גם את הmp3, כי שם השירים הכי שוים, ועל המצלמה אי אפשר לוותר כי התמונות של האייפד לא משהו. וזה עוד לא הסוף כי לכל מכשיר יש גם ציוד נילווה: מטען לסלולרי, כבל לאייפד, מטען למצלמה, ועוד כמה בטריות קטנות, שיהיה. 
בקיצור לאישה המודרנית והמשוחררת של ימינו, בנוסף לעול הקריירה , הבית , הילדים, נוספו עוד כמה ק״ג של פלאסטיק וכבלים. 
אז כנראה הנצחון האמיתי לשויון בין המינים יגיע, כשאני וחברותי נפגש עם הנכדים בגינה, שאנו מצויידות רק בארנק קטן שנדחף לכיס האחורי של הג׳ינס וסלולרי זעיר שיודע גם לכבס.

נ.ב, נראה את הגאון שימציא/תמציא את האפליקציות שיחליפו את כל החומרה הזו....

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

החיים כאפליקציה

עד לפני שלשה חדשים חשבתי שאפליקציה היא השם של הקישוטים האלה בעבודת יד שמוסיפים על הבגד, וברוך השם יצאו מהאופנה. אבל מאז שהתחיל הרומן של עם האייפד, גיליתי שהעולם עומד על ארבעה  דברים: אייפד, אייפון אייטון ואפליקציה.
אז אם נחזור להתחלה, את האייפוד שלי בעצם החרמתי מהעזר, שקבל אותו כמתנת ראש השנה מחברים טובים. לא היה קשה לשכנע אותו עד כמה הצעצעוע הזה מיותר, ולא נחוץ לאדם רציני כמוהו, וכמה הוא נחוץ לסבתא בלוגרית  בדרכים.
ואכן, מאז אני לא נפרדת ממנו, (מהאייפד), שלא לדבר עד כמה נחמד להיכנס אתו למיטה; עליו גם  אפשר לומר, שכמה שיותר קטן ,יותר טוב.
כמלווה צמוד ונאמן, אי אפשר שלא להקדיש לו כמה מילים.
אם בעבר החרמתי כל בגד שעליו התנוסס לוגו של חברת הבגדים, בתירוץ שאני לא מוכנה לפרסם מותג ועוד לשלם על כך מחיר מופקע, עכשיו על כל מייל שאני מוציאה, יש תוספת שמודיעה לכל המכותבים ״נשלח מהאייפד שלי״ , ללמדכם, שכותב המייל הצטרף למועדון האקסלוסיבי של צרכני אפל. סמל סטטוס. 
מסתבר שהאייפוד גם יודע בדיוק איפה אני נמצאת, מה שמעורר שאלות נוספות מה הוא עוד יודע עלי ולמי הוא מעביר את המידע.
חוץ מזה, שתדעו לכם, שיש לאייפד חיים משלו, ובמיוחד למתקן השגיאות האוטומטי שלו, שתפקידו העיקרי הוא לשגע את הכותב. באיזו חוצפה הוא תיקן כמעט כל מילה שכתבתי, ברזים הפכו לברגים, פנסיה הוא  הופך לכנסייה, ולא תאמינו, הוא לא מכיר את המילה מיילים, והכי מעצבן, שהוא לא פעם מתעקש להשאיר את התיקון שלו. 
הילדים הזדרזו להעלות לי שלל אפליקציות חינמיות שעד עכשיו אני לא מבינה בשביל מה צריך אותן. והנכד שלי מדבר עם איזו  דמות מצוירת  שחוזרת בקול מעוות על כל מילה שאומר, אני מניחה שהגה אותה גיק צעיר, שהרוויח עליה הרבה יותר מסך הפנסיה הממשלתית שלי. 
אבל בסופו של דבר. עם האייפד אתם לא זקוקים לשום דבר נוסף, אתם יכולים להכניס בו את הספרייה שלכם, את האלבומים, את כל אוספי המוסיקה שלכם, אתם לא זקוקים לעיתונים ולא לטלויזיה ולא למצלמה,יש בו אפליקציות לכל דבר החל מאפס׳ שסופרת את הקלוריות היומיות שלכם, וכלה באפס׳ שתחשב לכם את ההשקעות ואת תוחלת החיים של הנכדים שלכם. שלא לדבר שאתם יכולים לדבר ולראות כל המכרים שלכם מכל מקום.
הכל כמובן כמה אתם מוכנים להשקיע, כי מתברר שהאפליקציות שיכולות להביא לכם תועלת אמיתית עולה קצת כסף. בקיצור משאבת כסף.
אגב, הספר שעומד ראשון ברשימת הבסט סלר של אפליקציית הספרים, הוא ספר ההפעלה של האייפד... 
יתרונו הענק של האייפד שבכוחו לפתור את בעיית הדיור, כי חוץ ממטבחון, ספה ואייפד אתם לא זקוקים לשום דבר אחר.
אז זהו חבר׳ה, תתקדמו, בקרוב, כולנו אייפד מהלך!
כן, עוד משהו, הצעתי לילדי, שלתינוקת העתידה להוולד, יקראו אפליקציה. 


בקישור הבא, אפליקציה לחיים, במכונית משפחתית:
http://www.youtube.com/watch?v=bxTa9mjRfnk&feature

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

ארץ בראשית , ארצו של אברהם – זיכרונות מהמסע לכורדיסטן, חלק ד'


עזבנו את ג׳יזרה,  האמת שעשיתי זו די בשמחה, נהר החידקל שהצטייר בדמיוני כנהר גועש, שעל גדותיו מיתמר דקל ןבענפיו ציפור זהב, היה במציאות דלוח ומטונף. במקום ציפורי זהב, שכשכו בו כורדים צעירים היורדים לנהר לרחוץ בו את הסוסים והעגלות מאבק הרחובות הלא סלולים של העיר. 
עלינו על כביש ,E90 שהוא הארוך והחשוב בכבישי הרשת האירופאית. ונסענו לעבר נציבין.
לאורך קילומטרים רבים נסענו צמוד לגבול הסורי. עד העיר אורפה הכביש כמעט ישר כסרגל  רוב המכוניות שנראו היו משאיות ומכליות המעבירות דלק ממוסול וקיקקור בעירק, לעיר הנמל מירסין בדרום טורקיה.  הנוף המונוטוני, הדרך הישרה והחום הכבד, הופכים את הכביש למלכודת מוות לנהגים ולכל ארכו נראים שלדים של מכליות ומשאיות שנהגיהן כנראה נרדמו על ההגה וסטו לשוליים. לרובם זו היתה הנסיעה האחרונה.
הנסיעה נמשכה לאורך הרמה ומשני צידי הדרך, גם בצד הטורקי וגם בצד הסורי, התפרסו בנוף השטוח והבזלתי, חלקות שדה, פרוסות כמו שמיכת טלאים ענקית, בצבעי צהוב אוכרה וחום .
פה ושם חצינו נחל שופע במים למרות חום הקיץ. לצד הדרך היו כפרים קטנים, כמה בתי בטון או חומר ומסגד. כמעט ולא נראה זכר לציוויליזציה  מודרנית פרט  לכמה  "תחנות מנוחה" שהיו לא יותר מצריף קטן שעליו שלט של קולה וכמה כסאות פלאסטיק.
דימיתי שאנו נוסעים אלפי שנה אחורה, לתוך ארץ קדומה, שאנשיה נראו שיצאו  מסיפורי בראשית, רוכבים על חמורים, נושאים אלומות על ראשיהם, או חורשים שדה במחרשה רתומה לבהמה. 
והארץ הזו, כאילו התעלמה מכל תעתועי ההיסטוריה, כובשיה ושליטיה השונים  ושמרה  עד היום על שמות המקומות הנזכרים בספר בראשית: חרן, נציבין ואורפה.
הגענו לנציבין. עיירת גבול שתאומתה בצד הסורי היא העיירה קמישלי. אחד מאנשי הקבוצה הביט בכמיהה לעבר עיירת ילדותו הסורית כאילו ניצב על הר נבו . מביט, אך אליה לא יבוא.
כנראה, משהו בטבע האדם מושך אותו לארץ הולדתו, ואפילו אם היתה ארץ רעה,  ואפילו אם נמלט ממנה, ניחוח עריסתו, ניחוח העשב בחצרו, מועכים את נימי ליבו ומוסיפים לזיכרונותיו מתיקות שאין כמוה.  
חיפשנו את בית הכנסת העתיק ששימש את היהודים במשך דורות רבים, והוזכר לא פעם במקורות.
עד היום יש לי הרגשה שרק התערבות אלוהית היא שסייעה לנו לפגוש בזקן, שזכר את מקומו של בית הכנסת וכוון אותנו לשם.   
שרידי העמודים והכותרות  העידו כי המבנה היה בעבר מפואר וגדול, העיר נעזבה מיהודיה הרבים שחיו בה עד שנות החמישים, ובתוך חורבות בית הכנסת הסתובבו בנחת עיזים וחמורים. ואז הגיעה ההפתעה. 
השמועה, שקבוצה של יהודים מישראל מבקרת במקום התפשטה למרות שזה היה לפני העידן הסלולרי.
חבורות של נערים וזקנים התגודדו סביבנו, רצו לחזות בתיירים שהיו שם  בגדר חזיון נדיר. ואז ניגש אלנו בחור וסיפר לנו שיש יהודייה אחת בעיר. היהודייה האחרונה שנשארה.
לא עברו עשר דקות ואישה כבת שישים, לבושה כמנהג נשות המקום הגיעה בחברת שובל של מלווים. כולנו פערנו פה כשהחלה מדברת בעברית קולחת. הסתבר כי הגברת הגיעה עם משפחתה לישראל בשנות החמישים, עבדה כסייעת בבית אבות בירושלים, התחתנה, התגרשה ובשנות השבעים החליטה לחזור לנציבין, עיירת  מולדתה.
עד היום לא הצלחתי להבין מדוע חזרה, אולי התאכזבה מירושלים, שבדמיונה היתה של זהב ואנשיה טובים, ובית מקדש מתנוסס בליבה ומצאה עיר אפורה וקרה וענייה.
את חייה, תסיים שם וכנראה איש גם לא יטרח לדאוג לה לקבורה יהודית.
נפרדנו מארץ הולדתו של אברהם אבינו שהצטווה לעזבה וללכת לארץ ישראל. שלשת אלפי השנים שחלפו  מאז לא שינו הרבה בחבל ארץ זה.
יומיים לאחר מכן כבר היינו באנקרה, במלון מפנק. באותו יום,  2 באוגוסט 1990, כשפתחנו את הטלויזיה על מנת להתעדכן במה שהתרחש בעולם בימים שאנו שוטטו  אי שם בעבר, מנותקים מחדשות שוטפות, שודרה ההודעה הדרמטית שסאדם חוסן פלש לכווית.
מאותו רגע, כורדיסטן הפכה עבורנו לארץ ש"לפני", ומה שקרה מאותו יום שינה את פניה כמעט ללא הכר.
ג'יזרה, עיר היושבת בצומת הגבולות , הפכה מעיירה מנומנמת שיש בה מלון אחד ללא מיזוג אויר, לבסיס תקשורת בין לאומי, ולמרכז פליטים מעירק. נציבין עברה תנופת בנייה ושונתה ללא הכר, אני מניחה שעל חורבות בית הכנסת מתנוסס היום בניין מגורים.
הכורדים בצד העירקי של הגבול הקימו להם מדינה כמעט עצמאית ואלה שבצד הטורקי לא מפסיקים למרר את חיי הטורקים בדרישה להכרה באוטונומיה.
ואילו בימים אלה, לאורך הגבול עם סוריה, באותם נופי בראשית, מוקמות להן בימים אלה ערי אוהלים לנמלטים מידו הארוכה של אסאד.
תנועת עמים, מחוללת כידוע שינויים, ששנו גם את הפינה הזו של העולם.
תם המסע. פעמים רבות חזרנו וטיילנו בטורקיה. הפלגנו לאורך חופיה, צעדנו בהרריה, נשמנו את נופיה וכפריה וחקרנו את עתיקותיה וארמונותיה. טורקיה לא השביעה אותנו לעולם, ארץ פלאות של אלף לילה ולילה. למי שמחפש הרבה יותר מ"הכל כלול".  
אך המסע עמוק לארץ הכורדים היה יחיד ומיוחד.  


שרידי בית הכנסת בנציבין וקהל הסקרנים המקומי 
אני והגברת היהודייה מנציבין 














הוסף כיתוב













גבול טורקיה סוריה 

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

על פני הבריאה כולה

שני ספרים של רות אוזוקי נפלו לידי באיחור מה, הראשון הוא "שנת הבשרים שלי", והשני, "על פני הבריאה כולה".
העלילה בשני הספרים מרתקת, הדמויות מעניינות, והגיבורים מעוררי אהדה. אבל כוחם האמיתי של הספרים הוא המסר החברתי הכלכלי והאנושי שהם נושאים.
הספרים האלה נוספו לרשימת הספרים המטלטלים והחשובים שגורמים לנו לחשוב על  המקור והאיכות של המזון שלנו.
איך תתיחסו לסטייק בצלחת שלכם אחרי שיתברר לכם, שכאשר היה עדיין פרה, מזונה הורכב מחברותיה שנפטרו ומוחזרו לתוך תערובת המזון?. שרוב חייה בילתה בתוך סד צפוף ולמזונה הוכנסו הורמונים שתגדל ותשמין?
אייך תסתכלו על הצ'יפס שלכם אם יתברר לכם שבהנדסה גנטית הוחדרו לזרעים שלו חמרי הדברה? 
הסופרת משלבת בתוך העלילה עובדות מטרידות על התערבות גנטית, אוכל מהונדס, הורמונים וחמרי הדברה שנפוצים בחקלאות ובתעשיית הבשר, עובדות שרובינו לא מודעים להן.
ואם לא די בעובדות על מרכיבי המזון שאנו אוכלים, חשוב לא פחות ללמוד עד כמה אנחנו שבויים בידם של תאגידי מזון, חברות לפיתוח זרעים, בנקים, כוחות כלכליים ופוליטיים שמנהלים את חיינו, ובעיקר כמה מוכן האדם המודרני להקריב על מנת להתעשר.
ההצדקה של של הכלכלנים ומקבלי ההחלטות לפיתוחים האלה, הוא הצורך להאכיל את אוכלוסיית העולם ההולכת וגדלה, אבל ההסבר הזה מעורר סימן שאלה כאשר אנו רואים שלמעלה ממחצית המזון שצורך העולם המערבי נזרק לפחי האשפה? הספרים מעלים שאלות מטרידות  בדבר הכחדה של זנים רבים ויצירת זני על שהזרעים המהונדסים שלהם עקרים. ובעיקר שאלות על תפקידנו ומקומינו על פני כדור הארץ.
הספרים האלה  מגישים  לנו עובדות על מה שאנו מעמיסים על הצלחות שלנו, והעלילה המרתקת שלהם רק עוזרת לגמוע אותם בלגימה אחת.
קראו את הספרים וחשבו על כל שקית שאתם מוסיפים לעגלת הקניות שלכם, על כל שארית מזון ראויה למאכל שאתם משליכים לפח, 
על כל השפע המדומה שאופף אתנו והופך את העולם עני יותר.
אתמול, אחרי  לילה גשום, הוצאתי את אוסף זרעי פרחי הבר שלי, זרעים לא מעוקרים שאני מקפידה לאסוף כל קיץ מהשדות ומהגינה, ובמחווה צנועה לימי החורף הראשונים, פיזרתי אותם בגינה. באביב, אני מקווה שהחצר תתמלא בחרציות בכלניות בר, רקפות, נרקיסים, ציפורני חתול ושלל פרחים  קטנים, סגולים, צהובים וורודים שלעולם לא אזכור את שמם אך לא אפסיק להתפעל וליהנות מהם.



יום שישי, 4 בנובמבר 2011

CLUB ישראל.

לפני למעלה מעשרים שנה התפתתה דודתי לקנות יחידת נופש באילת. 
המפתים המנוסים, מומחים במכירות, הצליחו למכור לה פנטזיה שבה ראתה את עצמה מצטרפת לחוג הסילון, בעלת סוויטה, שכנה לשועי ועשירי הארץ, אבל בסופו של דבר מצאה את עצמה חולקת דירת נופש עם מוכר הירקות ממחנה יהודה ועוד כמה שכנים מהשיכון שלה, שכולם נפלו לאותו פח.
לכל מי שיודע, מסוויטה כזו משחרר רק המוות, (בתנאי שאין לך יורשים)... אז דודתי החליטה להוציא את הלימונדה מהלימון ומדי שנה מארגנת חופשת תראפיה לקוזינות שלה.  
גם השנה התנתקתי מהמשפחה, הטלפונים, ומהמחשב וירדתי דרומה.
חלק בלתי נפרד מהנאת החופשה היא הנסיעה באוטובוס, בנוסף לנוף הנפלא לצד הדרך, החוויה האנושית לא פחות מרתקת.
הפעם שכנתי למסע היתה אישה דוברת רוסית. בשלב מסוים החלה להתפתח שיחה בינינו שבה הסתבר לי שהיא תיירת ממוסקבה. במקצועה היא כתבת טלויזיה לעינייני אמנות באחת הרשתות הרוסיות. היא שלפה את הנייד שלה והחלה להראות לי צילומים של אוצרות אומנות. וכך, בנוסף לנוף המרהיב של ים המלח זכיתי לשוטט באולמות ההרמיטג', לראות מקרוב ביצי פברז׳ה, תכשיטי יהלומים ששוקלים קלוגרמים, כתרים וחיות משובצות אבני חן, כולם מאוצרות הצארים, שעיקר תפקידם היה לנצל את נתיניהם המסכנים על מנת לרכוש קשקושים משובצי יהלומים לתפארת ארמונותיהם.
כשמיציתי את קריאות ההתפעלות שלי ממעשה האמנות, נאנחתי ואמרתי לה, שאנו היהודים, לא יכולים להתפאר באוצרות כאלה. האוצר היקר ביותר שלנו נמצא בהיכל הספר והוא בסך הכל מגילת קלף נושנה ומתפוררת שנמצאה במדבר יהודה ועליה נמצאו כתובים טקסטים מספרי התורה וספרי הנביאים. קרוב לוודאי שזה הטקסט הקדום ביותר שנמצא אי פעם. אנחנו יכולים לומר שהאוצר שלנו הוא ספרות החוק, הצדק והמוסר שהנחלנו לאנושות. ולצערי גם אנחנו לא תמיד עומדים בסטנדרטים הגבוהים שהציב לנו הקב״ה וחבר נביאיו. 
ואז, באחת תפסה השיחה שלנו תאוצה לכיוון בלתי צפוי, בעיניים דומעות היא ספרה לי שהיא אינה יהודייה אך קשורה בכל נימיה ליהודים, החל מבעלה, ילדיה שהתגיירו, חבריה היהודים  במוסקבה ובעולם. היא פתחה את אלבום התמונות האישי שלה ונתנה לי  להציץ בכל משפחתה המגוירת וחבריה הטובים ״ כולם ״היבריי״ (יהודים)... תמיד נמשכתי ליהודים ולא הבנתי בדיוק למה, הדברים שלך נתנו לי כיוון״. 
נפרדנו בהתרגשות למרות ששכחנו לשאול זו לשמה של זו.
החופשה חלפה לה ביעף,התפנקנו למרות שלא העזנו לטבול בג'קוזי הציבורי, בדקנו מסעדות גורמה והרגשנו כמו מיכל אנסקי במסטר שף, טבלנו בים הקריר שעמד לרשותנו ולרשות עוד כמה תיירים מארצות הקור, ובעיקר  צחקנו בלי סוף כשאנו מוקפות משרתים סודנים מכל עבר. כולם דוברי אנגלית שוטפת, בעלי תארים אקדמיים, אדיבים וממושמעים  שגרמו לי אי נוחות בצורך שלי להזדקק לשרותם.
חשבתי לעצמי, אלוהים, רק שלא נהפוך לצארים מודרנים עם ביצי פברז׳ה , אנא, עשה שלא נשכח את הכתוב על מגילות הקלף העתיקות שבהן  נכתב על צדק חברתי כבר לפני שלשת אלפים שנה.
ירושלים קבלה את פני באפור קריר, והזכירה לי שהחופשה תמה.  
את הסוויטה כנראה לא תצליח דודתי למכור  ואנו עוד נמצא את עצמינו יורדות ל"חופשת בנות" באילת בחברת המטפלות הפיליפיניות שלנו, ומקווה שעדיין יהיה לנו כוח וזיכרון לצחוק, להעלות זיכרונות וליהנות זו בחברתה של זו.


  Memory of Azov - ביצת "הפתעה" מעשה ידי האמן "פברז'ה" 


מגילות מדבר יהודה - היכל הספר, ירושלים

יום שבת, 29 באוקטובר 2011

פרק ג' – ערב תשעה באב על גדת החידקל

הגענו לעיירה ג'יזרה היושבת על צומת הגבול בין תורכיה עירק וסוריה.  שעת בן ערביים, החום עדיין כבד.
האוטובוס נוסע על הכביש הראשי של העיירה, לפניו עגלה ועדר קטן של כבשים, איש לא טורח לפנות את הדרך, אנחנו מתנהלים על פי הקצב המקומי; רק שחרטום האוטובוס כמעט נוגע ברועה הוא מפנה את הכביש.
אנו בפתח המלון היחיד שבעיר. כאמור, המטיילים במקום רובם תרמילאים הלנים בבתי המקומיים.  להזכירכם התאריך הוא אוגוסט 1990.
המלון, מבנה טיח בעל כמה קומות דהוי למדי, למרות שנבנה לא מכבר. בחדרים אין מזגנים, מקלחת מזרזפת. התפללתי שלא תתפוס אותנו איזו רעידת אדמה קלה... אך כאמור, זה היה המלון היחיד בג'יזרה. על גורל המקום, חודש אחר הביקור שלנו, אחזור בפרק האחרון.  
מנהל המקום יוצא לקראתנו ומעמיד בשורה את עובדי המלון לקבל את פנינו. העובדים הם נערים מקומיים שקיבלו "הכשרה" כיצד לקבל תיירים מערביים. על חולצות הטריקו הצבעוניות והבלויות שלהם, לובשים חולצות לבנות מקומטות, ואת רגליהם שהורגלו לצעוד יחפים הם דחפו לנעליים מאובקות שהעקב שלהן מעוך והפכו למין נעלים – כפכפים. פה ושם מישהו מוציא מסרק ומעבירו על שיער סמיך רטוב או משומן. ניראה שאכן נעשה מאמץ להתאים את העובדים המקומיים  לסטנדרטים של שירות מערבי, באותו רגע הזדהיתי עם חוויותיו של מרק טווין שביקר בארץ הקודש לפני כ 150  שנה.
העובדים, , תפסו תוך דקות כי ה"תיירים המערביים" לכבודם נעשו ההכנות, הם בעצם בני המקום שחזרו לבקר, ואף מדברים בשפתם. תוך דקות הוסר המעטה הפורמאלי , הוחלפו חוויות, הוסרו החולצות הלבנות והנעליים הוחלפו בכפכפי גומי נוחים, הסקרנות שלהם היתה עצומה והם לא הפסיקו להתעניין בישראל. 
אני לבשתי חולצה קצרה  ומכנסיים, והדבר התפרש בעיני אחד מהמלצרים כהזמנה לפלירט, תוך דקות זכיתי לקבל צביטה בישבן, ואפילו הצעה מפורשת באנגלית רצוצה לצאת ל"התבודד". הסתבר שאני לא הייתי ה"אטרקציה" היחידה, הופעת נשים בחולצה ללא שרוולים  התפרשה בעיניהם רק באופן אחד, והיה צורך לערב את המנהל על מנת להרגיע את ההתלהבות של הבחורים.
אחרי ארוחת הערב שכללה אורז מאודה  שעועית ירוקה וביצים קשות, יצאנו, הפעם הנשים עטופות בצעיפים, לסיור על שפת החידקל.
אחד העובדים שימש כמדריך, הוא חילק פנסים להאיר את אפלולית הרחובות.  צעדנו על דרך העפר הכבושה והמאובקת, משני צידיה בתי לבנים וטיח מגובבים, אנטנות על כל גג, ברחוב אין זכר לצמח או מדרכה. יתכן והכל מסתתר בתוך חצרות פנימיות.
הגענו לשפת הנהר. הכל היה חשוך, אך בתוך האפלה ראינו מרחוק נקודות אדומות קטנטנות ואדומות, כשהתקרבנו הבחנו בסככות קש. מתחתן, על שרפרפי עץ יושבים המוני גברים ומעשנים. הנקודות האדומות היו הסיגריות הבוערות. באוויר היה ריח קטורת וכנראה עוד כל מיני עשבים שעלו בעשן, מאחת הסככות בקעה מוסיקה כורדית, מונוטונית ועצובה מתוך רדיו טייפ ישן, אני מניחה שזה היה עוד שיר אהבה על בת מושל, רועה מאוהב, אהבה שמסתיימת בכלא הזינדנה.  הנהר ניראה עכור ושקט, יותר כמו ביצה ענקית. בדרך הוא מאבד הרבה מים, מה עוד שהטורקים מטים את מימיו ע"י סכר עצום מימדים שבנו לפני שנים מועטות באזור.
אני מודה שלרגע נתקפתי בפחד, מהחושך, מהמוני הגברים החצי מסוממים, מהנהר , מהמוסיקה.
מישהו הזמין אותנו להצטרף, בין רגע נשלף מגש ועליו כוסיות זכוכית עדינות וקטנות מלאות בתה שחור. החזקתי את הכוס, חששתי לטעום,  ובחסות החשיכה שפכתי את תוכנו לאדמה. חלק מהאנשים סרב בנימוס, ערב תשעה באב, יום צום .
הגברים הוציאו את ספרי תנ"ך וקראו  "על נהרות בבל, שם ישבנו וגם בכינו בזכרינו את ציון".
הגברים הכורדים גם הם זכרו. זכרו את התקופה בה חיו יהודים בארצם. "היה טוב כשהייתם פה, שחייתם לצידנו", הם אמרו. אבל כנראה נשמט מזיכרונם זכר הפרעות שעשו בהם המוסלמים ערב עלייתם לארץ. 
אחרי 2000 שנה חזרה לנהר החידקל קבוצה של יהודים מישראל , שחלקם הם אולי צאצאים של הגולים שהיגלה נבוכדנאצר לבבל. והפעם ישבו שם היהודים ולא בכו ולא קוננו בזכרם את ציון, הפעם הם ידעו שבאו לביקור חטוף, לביקור שמזכיר להם כמה טוב להם בארצם, לביקור שמחזק בהם את ההכרה בחשיבותה של שיבת ציון.
ועל נהרות בבל, גם אני לא בכיתי , רק שמחתי, שמחתי שבעוד כשבוע אני חוזרת לארצי שלי,  שבראותי את ה"גלות" העלובה, הרגשתי כה גאה בה. 


ובפוסט הבא: המשך המסע לארץ חרן - ארץ בראשית.

                                                                   הרחוב הראשי בג'יזרה


על נהרות בבל


                                       רחיצת העגלות והסוסים בחידקל. מאותו מקום נלקחים מים לשתייה. 

יום שני, 17 באוקטובר 2011

פרק ב' – בדרך לגן העדן האבוד של יהודי כורדיסטן

השכם בבוקר יצאנו למסענו לעומק ארץ הכורדים. היעד היה העיירה ג'יזרה, השוכנת על גדות החידקל במפגש הגבול בין תורכיה לסוריה. האזור נמצא על רמה צחיחה, חרוצה בנחלים ומשובצת ברכסי הרים. הנסיעה היתה אמורה להמשך כ 5 שעות בדרכים זנוחות ומפותלות. הנופים הפראים בדרך היו קסומים, פה ושם עיירה קטנטנה, בוסתן קטן על שפת מעיין נובע, בתים שנראו יותר כמו חושות מאבן עם גגות שטוחים עליהם ישנים בני המקום בלילות הקיץ החמים. כמעט אין זכר לחיים מודרניים. המדריך המקומי, יאפי טורקי צעיר, שהוצמד לנו, כנדרש בחוק הטורקי, ושימש בעיקר כמתורגמן לא יעיל, היה מחובר רוב הזמן לאוזניות הווקמן, האזין למוצרט ובטהובן ולא הסתיר את סלידתו מה"פרימיטיבים הטרוריסטים".
מדי פעם עצרנו באחד הכפרים הזעירים שעל הדרך, תמיד נמצא שם מקום המציע שולחן, קפה, תה  ושתייה קרה, בעוד הקליינטים מביאים איתם את הארוחה. גם אנחנו פרסנו את הלחם, הירקות, פירות, אגוזים ירוקים הישר מהעץ  ואיזו קופסת סרדינים שמצאנו באחת מחנויות המכולת, שהיה בה מבחר שהצליח להצטמצם על שני מדפים.  האנשים אדיבים, תמיד פתחו בשיחה ועיניהם הבריקו כאשר שמעו שאנחנו מישראל. העובדה שחלק גדול מאנשי הקבוצה דברו בשפתם פתחה את הלבבות.  ככל שהדרך נמשכה הנוף נעשה בראשיתי יותר, צחיח יותר וכמעט שלא נראו מקומות ישוב בסביבה. במחסום על הכביש נעצרנו ע"י חיילים טורקים שבשרו לנו שהדרך סגורה בשל תקרית אש שהיתה בין "הטרוריסטים הכורדים" ויחידת צבא טורקית. נהרגו 8 חיילים. השטח סגור, נערכים מרדפים, יש לנסוע בדרך חלופית. החלופית הסתבר היתה עיקוף שהוסיף עוד 5 שעות לנסיעה. אך מי יכול לקבוצת כורדים מישראל שחוו  קשיים גדולים יותר בדרך עלייתם ארצה, ומדריך נחוש  ודבק במשימה שנראה  שחזר לתקופת שרותו בסיירת שקד. החום היה מעיק, המזגן באוטובוס לא עמד בעומס, המדריך הטורקי שקע בנמנום לצלילי מוצראט . הנוסעים התמרחו על הספסלים, לוגמים מים מוחים זיעה ורק גורג'י הכורדי, המארגן הירושלמי של הקבוצה, תפס את המיקרופון וזימר בלאדות כורדיות בקרמנג'ית, השירה המונוטונית נמשכה לאין קץ וסחטה דמעות מעיני המאזינים, שהצטרפו לזמר הנוגה. מידי פעם היה גורג'י מתרגם לעברית, מחווה ל"חברה של המדריך שלנו" , הבלדות מסתבר הן שירי אהבה ודיכאון . ובכולן סיפור אהבה בלתי אפשרי. הוא שר על אהבה אסורה בין בת השליט היפיפייה ורועה צאן, הרועה נאסר ע"י האב האכזר וניכלא ב"זינדנה" והבת מתה מרעב ומיסורי אהבה. הסיפור הזה מתמשך לאורך של שיר בן כמה שעות ויש בו תיאורים מפורטים של הנוף, עיני הבת, הכבשה של הרועה וכמובן הזינדנה...
לאורך כל הדרך אפשר היה לראות את רועי הצאן והנערות על שפת הבארות, כמעט בכל מקום גם יש שרידים של ערים עתיקות ומצודות כלא שנקראות זינדנה.
לפנות ערב, לאחר כ 11 שעות  נסיעה, כשהאוטובוס מושך בכוחותיו האחרונים, הגענו לנקודת תצפית.
פרוש לרגלי  הרמה התגלה נוף עוצר נשימה. מתחתנו התפתל נהר החידקל, צבעו ירוק עכור, מצד אחד של הגדה נחה לה עיירה עלובה למראה, חצה אותה כביש אחד סלול ואליו התחברו רחובות מאובקים של עפר כבוש. בתיה צפופים ונמוכים, כמעט ולא נראו גינות או עצים. הכל היה עטוף באור ורדרד של דמדומים.
ג'יזרה,  מחוז הגעגועים של הנוסעים היתה  פרושה לרגלינו.
רוב המבוגרים זכרו את המקום, הזמן קפא מלכת בקצה הזה של העולם, 40 שנה לא שינו הרבה את פני המקום. אך בזיכרונות שלהם העיירה נדמתה גדולה יותר, יפה יותר, הם זיהו חלק מהמקומות אליהם צפו.
הצעירים בקבוצה, אלה שנולדו בישראל, והגיעו בעקבות הזיכרונות של הוריהם שהיו מלאים בתיאורים על גן עדן פורח, לא הסתירו את אכזבתם.
ואני , צפיתי באלה ובאלה, שמחתי בהתרגשות הותיקים וחמלתי על הצעירים שגילו ברגע, שסיפורי הוריהם היו בעיקר חלום וגעגוע לחיי הפשטות והתום של נעוריהם.
הי ה זה ערב תשעה באב, ולא יכול היה להיות תאריך מתאים ממזה וסמלי מזה. יהודים חוזרים לנהרות בבל, למקום בו חיו מאות שנים ובכו את זכר ציון. ועכשיו הם מגיעים מציון הנבנית ובוכים נוכח עיירת ילדותם שעל נהרות בבל.....
ועל ערב תשעה באב בגי'זרה שעל שפת החידקל בפרק הבא. 







יום רביעי, 12 באוקטובר 2011

על שמחה, הצהרות וחיוכו של צ'שר


אי אפשר שלא לדמוע למראה המשפחה של גלעד שסוף סוף מקבלת את בנה בחזרה.
אי אפשר שלא להתרגש ולשמוח ולבכות. אני מניחה שעוד הרבה שעות שידור ישתפו אותנו בהתרגשות הזו. 
אין ספור מילים יאמרו על ההחלטה האמיצה, ואין ספור מילים יפרשנו את "חלון ההזדמנויות".
אין סוף פולמוסים על כושר או חוסר כוח ההרתעה של מדינת ישראל.
ואין סוף הצהרות על מחוייבות המדינה לחייליה.
ואי אפשר להתעלם מההצהרות החוזרות של מנהיגנו על כך שמהיום תינקט מדיניות שונה במקרה של חטיפה . לא עוד כניעה לסחטנות!
ואני שואלת את עצמי. בחטיפה הבאה, שכנראה תתרחש, אייך בדיוק תמומש המדיניות החדשה של אי כניעה לסחטנות?
האם הצהרה כמו "חטוף אחד תמורת מחבל אחד" ,תתקבל בהבנה ע"י שכנינו ההוגנים?
האם תאמר הממשלה להורי החטוף הבא: "מצטערים, אבל המדיניות השתנתה, הודענו על כך מראש, לא נכנע לטרור! "
אני מניחה שראשי החמס/החיזבללה/ החזית לשחרור/ וכו' וכו', משפשפים ידיים בהנאה לשמע ההצהרות הבומבסטיות ומחייכים כמו החתול צ'שר בארץ הפלאות.
ושהיה חג שמח לכל עם ישראל 

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

ביום הכיפורים בשנת תשל"ד כיבה אלוהים את האור

ביום הכיפורים בשנת תשל"ד כיבה אלוהים את האור.
הוא סגר את המתג ואמר, "חבר'ה, נגמרה המסיבה. הגיע יום הדין".
יום הכיפורים של שנת תשל"ג היה קו פרשת המים בין התקופה שלפני והתקופה שאחרי.
בין החגיגה הגדולה של ניצחון ששת הימים, לבין הכאב והאבל של מלחמת יום כיפור.
בין ישראל של מצעדים ומדים לבין ישראל  של לוויות ושכול.
בין שחק לרהב לבין הלם ופיכחון.
בין שנים של חיים בלי חשבון לבין חיים של חשבון נפש.
בין ישראל החוטאת בחטא ההיבריס לבין ישראל המשפילה ראשה.
בין ישראל המעריצה את מצביאיה לבין ישראל התולה אותם בכיכר העיר.
בין ישראל מדינה צעירה שגילתה את החיים הטובים, את האהבה החופשית, את חו"ל , את מועדוני הלילה, שמחה וששון, לבין ישראל שאיבדה דור שלם, של מתים ופצועים ופגועים, דור בטראומה שחלקו עדיין בפוסט טראומה.
עברו 38 שנה.
האם למדנו את הלקח?
וביום הכיפורים הזה בואו נשתדל להיות טובים יותר, מתחשבים יותר עם עצמינו, עם הסובבים אותנו, עם העולם והטבע, להיות צנועים יותר, להשאיר משהו לאלה שיבואו אחרינו.
ובבקשה אלוהים, אל תכבה לנו את האור. 

יום שני, 3 באוקטובר 2011

מי הזיז את האור שלי?


רוב קוראי, יודעים כמוני, שאין קשר בין שעון החורף לצום יום הכיפורים.
עם שעון חורף ובלעדיו, הצום נמשך כ 25 שעות. הצום נקבע על פי זריחת השמש ושקיעתה ולא על פי שעון הרבנים.
חוץ מזה, כל מכרי ושכני ה"חרדים", מתנגדים להקדמת שעון החורף בדיוק כמוני, כולם מעדיפים לצאת לתפילה עם שחר אבל לחזור מהעבודה באור, כולם מעדיפים לחסוך את השעתיים הנוספות של צריכת חשמל בערב שמתחיל כבר בשעה חמש אחה"צ . ורובם סובלים כמוני מתסמונת הדיכאון עם התקצרות הימים.
אז קודם כל, בואו נעזוב את העליהום על החרדים. גם הם שבויים בגחמותיו של אלי ישי ורוב אלה שאני מכירה גם לא בוחרים בו.
חתמתי על עצומות, הצטרפתי לכל פורום אפשרי בכדי למנוע את רוע הגזרה , אבל שום דבר לא עזר לי. (ולעוד רבים רבים). אז בנוסף לעגמומית שעוטפת אותי בשעת השקיעה, שמתרחשת כמעט בצהרים, אני עומדת חסרת אונים וצעקתי מתפוגגת באוויר הפוליטיקה והכוחנות.
לי אישית ניראה טבעי יותר ובריא יותר לקום לבוקר קצת חשוך ולהשתלב ביום החדש  יחד עם התגברות האור.
ולסיים את היום, בשעה סבירה עם התגברות החשיכה.
אני מקנאה באירופאים שמזיזים את השעון בשעתיים ומושכים את החלפתו עד השנייה האחרונה.
ודווקא אנחנו שהתברכנו בארץ שטופת שמש, מבזבזים את המשאב היקר הזה ולועגים לטבע.
מהיום אני מתחילה את הספירה לקראת ה 21 בדצמבר, התאריך האהוב עלי ביותר, כי ממנו מתחילים הימים להתארך.
שתהיה לכל אחד ואחד מכם שנה נפלאה ומוארת וגמר חתימה טובה

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

זיכרונות ממסע לכורדיסטן

פרולוג
האירועים האחרונים מחזירים אותי למקום שמטיילים ישראלים לא יזכו כנראה,להגיע בקרוב;  ולזיכרונות יש עכשיו משמעות אקטואלית יותר מתמיד.
בקיץ 1990 הזמין אותי מחזר נלהב, שלימים הפך לבעלי, להצטרף אליו למסע לכורדיסטן.
לטיול הוא יצא כמדריך של קבוצת ישראלים ממוצא כורדי, שיצאו ל"מסע שורשים".
המקום האחרון שחלמתי עליו כיעד לטיול לחו"ל היה ארץ הכורדים שבמזרח טורקיה.  המחזר, ששורשי אבותיו נעוצים בעירק עם קמצוץ של יוחסין מכורדיסטן, רצה להראות לי  את הנופים של אבות אבותיו, טורקיה היתה עבורי יעד מסתורי והצטרפות למסע שורשים של כורדים נראתה כמו "ביצת הפתעה".
בשנים ההן, המטיילים במזרח טורקיה היו מעטים, רובם תרמילאים חובבי טיולי שטח וארכיאולוגיה, וקבוצות של ישראלים ממוצא כורדי, שגם הם רצו מסעות שורשים משלהם.

במסע עליו אני כותבת, עדיין לא הכרנו את המצלמות הדיגיטליות, ואני נסעתי ללא מצלמה. אולי בזכות זה הזיכרונות והמראות חקוקים בראשי יותר מכל טיול בו צילמתי אין ספור תמונות. הזיכרון היחיד המצולם שנשאר לנו הם סרטי הוידיאו שצילם המדריך ולצערי הרב כבר אין לנו מכשיר תקין שבאמצעותו נוכל לצפות בהן פעם נוספת.
במפגש הגבולות עם סוריה ואירן שוכנת החצר האחורית של טורקיה. התשתיות היו עלובות, דרכים משובשות, אוכלוסייה דלילה, והפיצוי היה נופי בראשית. מזרחית לדיארבקיר לא נמצאו בתי מלון ברמת תיירות סבירה, ותקריות אש בין הצבא הטורקי לבין המחתרת הכורדית לא עודדו במיוחד את התיירות.
ראוי לציין כי לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, השתנה האזור בשל כניסת הצבא האמריקני וגדודי אנשי התקשורת העולמית, שבעקבותיהם נבנו מלונות ושופרו תשתיות. באופן אבסורדי דווקא המלחמה, שהחריבה את צידו האחד של הגבול, בנתה בתנופה את צידו האחר.  אבל אנחנו ביקרנו שם רגע לפני.  

פרק א' –  תחנה ראשונה בדיארבקיר

נחתנו  בדיארבאקיר בירת הכורדים.  כבר בשדה התעופה ניראה שנזרקנו כמה עשרות שנים אחורנית. בית נתיבות קטן ומיושן, שהזכיר את שדה התעופה בסרט "קזבלנקה". המון שוטרים וחיילים הסתובבו ופקחו עין, הורגשה  מתיחות. נבדקנו בקפדנות, נדרשנו למלא שאלונים וטפסים רבים מהרגיל, התבקשנו להציג אישור מיוחד המאשר הכנסת מצלמת וידיאו ביתית (שהיתה גדולה כמו מכונת ירייה) , ונבדקו כל ווקמן וכל חומר מודפס שהיה ברשותנו.
לא היה ספק כי אנו נכנסים לתוך שטח כבוש שבו כל סטייה מכללי התנהגות נוקשים, שהוכתבו ע"י הטורקים, יכולה להסתיים רע.
הקבוצה, שרוב חבריה נקראו בשם נחום או גורג'י ולמחצית מהנשים קראו ציונה, היתה מורכבת ממבוגרים שזוכרים את ילדותם או נעוריהם בכפרים ועיירות במזרח טורקיה, וצעירים שניזונו מסיפורים נוסטלגיים של הוריהם על גן העדן האבוד שלהם, אי שם על שפת החידקל, ובאו לראות את מולדת הוריהם.

הגענו לדיארבקיר, עיר מוקפת חומה רחבה , גבוהה ויפיפייה בנויה אבנים שחורות, ומשם למלון "דמיר", שהיה בזמנו, היחידי בעיר הראוי לקבל תיירים. במושגים של מזרח טורקיה הוא אפילו היה די מפנק. קבלת הפנים של המארחים היתה חמה, הנהלת המלון אפילו אפשרה לכורדיות מישראל לבשל בעצמן את ארוחת השבת במטבח המלון.
השיחות התנהלו בין התיירים והמארחים בקרמנג'ית, שפתם של המארחים הכורדים.
את החום המעיק הפגנו בטבילה בבריכת השחייה, מחזה  לא נפוץ באזורים בהם נשים כמעט לא נראות ברחובות, ואם הן חייבות להימצא שם, הן היו עטופות בבגדים צנועים, אך ללא רעלות.
השמועה כי קבוצה של ישראלים "כורדים" נמצאת במלון, פשטה כנראה בעיר במהירות,. בערב הגיעו כמה זקנים שחיפשו את חבריהם היהודים מלפני 40 שנה, והזמינו אותנו לבוא למחרת למרכז העיר . "יש פה הרבה אנשים שזוכרים, הם ישמחו לפגוש אתכם. תבואו, אנחנו כבר נימצא אתכם", ביקשו.
רבים מהם זכרו היטב את שיתוף הפעולה של הישראלים עם בראזני ששמו נישא בהערצה על שפתיהם, ואת משה דיין, שעל פי המיתוס המקומי נולד בדיארבאקיר.
השכם בבוקר יצאנו לטיול על החומה העתיקה והמרשימה המקיפה את העיר העתיקה, עיר שלפני כמה מאות שנים זכתה לעושר ושגשוג. אילו היתה ממוקמת באיזור המערבי של טורקיה קרוב לודאי שהיתה הופכת לאחת מערי התיירות האטרקטיביות של ארץ זו, ומשקיעים רבים היו מקבלים תמריצים לשימורה, אך כבירת ארץ הכורדים, היתה בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה. 
בעיר היה קסם מהפנט של ערים עתיקות  ששיני הזמן כרסמו את ארמונותיהן. הניגוד בין שרידי העושר והכוח שהיו נחלת העבר ובין עוני התושבים של היום, רק הוסיפו לקסם.  לאט לאט התמלאה העיר בהמוני גברים, רובם כנראה  מובטלים, שמילאו את בתי הקפה הקטנים ונראה שכל עיסוקם היומי הוא שתיית תה כהה, עישון ומשחק שש בש. לא היה קשה לראות שלממשלה הטורקית אין עניין לעודד השקעות באזור או לטפל באבטלה, לי הזכירה מדיניות הכיבוש שלהם את מדיניות האימפריה העות'מנית  בפלשתינה במאה הקודמת – להשקיע כמה שפחות, לשמר עוני ורמת חיים עלובה כדרך דיכוי.  למרות האווירה האוריינטלית, אי אפשר היה להתעלם מהמוני חיילים תורכים שהיו בכל פינה, בולשים ומנוכרים לאזרחי העיר. אני בטוחה שבכל פינה היו גם שוטרי חרש בלבוש אזרחי.
משם לכאן, הגענו לבית קפה שהיה סמוך למסגד המרכזי, התיישבנו ותוך דקות ספורות הגיעו כמה זקנים מקומיים שספרו שהכירו את היהודים שגרו בעיר לפני 1948. תוך דקות הופרחו שמות מוכרים, וסיפורים על חיים משותפים עם אנשי הקהילה היהודית ואפילו זכרו היכן התגוררו והיכן היו עסקיהם. פגשנו גם מוסלמי שלאחיו  היתה אישה יהודייה היא עדיין מתגוררת במקום עם חלק מילדיה, חלקם עלו לישראל.
תה והקפה זרמו כמים, וכך גם דמעות של נוסטלגיה של אלה וגם של אלה. ובין הסיפורים השתרבבו גם סיפורים על  השלטון התורכי, על היד הקשה , השאיפה לעצמאות, ועל תקווה גדולה שיום אחד יוכלו לחיות במדינה משלהם. או לפחות לזכות באוטונומיה תרבותית.
את המפגש המרגש תיעד חברי במצלמת הוידיאו. כאילו ניבא את מה שעמד להתרחש, הוא הכין קלטת שבה צילם את ארוחת הערב שלנו, נופים מהדרך, מבנים יפים, ובעיקר הווי של חברי הקבוצה. בקלטת אחרת צילם את המפגש בבית הקפה.
שעה קלה לאחר מכן, כשההתרגשות היתה בשיאה , מישהו הגיע בריצה והודיע כי המשטרה עומדת להגיע בעוד דקות ספורות, במהירות הבזק החליף חברי המדריך את הקלטת שהיתה במצלמה בקלטת ה"ניטראלית" שהוכנה מראש.
אנשי המשטרה, הגיעו. לתושבים הכורדים הם התייחסו בגסות ופזרו את ההתכנסות הקטנה, ואיתנו התנהגו בנחישות  ואדיבות. הם לקחו את המצלמה ובקשו מחברי המדריך וממארגן הקבוצה להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.
את השעתיים הבאות ביליתי בכסיסת ציפורניים במלון, וחברי בילו בתחנת המשטרה.
השוטרים התורכים צפו ב"קלטת ההווי", מבעד המסך הקטן, כי לא נמצא בכל העיר מכשיר וידיאו שיתאים, הם צפו ביהודים שרים באוטובוס, בתמונות פסטורליות של עירם, ובתיירים מצטלמים בפוזות בנאליות לרגלי החומה ובפתח המסגד. באנגלית רצוצה הם שאלו שאלות ובאנגלית רהוטה וכורדית רצוצה ניתנו תשובות, התחקיר הסתיים באדיבות ובשתייה משותפת של תה על חשבון המשטרה הטורקית, לא לפני שהזהירו אותנו שלא ניצור קשרים עם כורדים מקומיים.
החוויה הזו המחישה לנו את מצבם של הכורדים תחת שלטון הטורקים, את היד הקשה, דריסת זכויות, ופגיעה בכבוד האדם. כשאני שומעת את ההצהרות של הסולטן ארדואן, המגנה את "הכיבוש הישראלי" בעודו דורס ברגל גסה את הכורדים בארצו, אני מקדישה את הרשימה הזו כתרומה זעירה בחשיפת המדיניות הדו – פרצופיות שלו.
חוויות נוספות מהמשך המסע לעומק ארץ הכורדים, וערב תשעה באב על גדות החידקל, בפוסט הבא.



 צילום: thumbnail





יום שישי, 16 בספטמבר 2011

שלשה ספרים וגעגוע

לאחרונה קראתי שלשה ספרים של סופרים ישראלים. שניים מהם נחשבים זה שנים כסופרים מהשורה הראשונה, והשלישי כוכב עולה ובצדק.
הראשון היה ספרו של א.ב. יהושע "חסד ספרדי".
למרות מאמצי לא הצלחתי לסיימו. סיבוכי לשון ועלילה, רב הנסתר על הגלוי, אבל יותר מכל. משהו בספר לא שכנע אותי. מבחינתי היתה חסרה בו אמת, מין תחושה עמומה שהסופר מזייף, קצת עובד עלי.
סגרתי את הספר  ונתקפתי געגועים לספריו הקודמים של א.ב. יהשע, ל"מר מני",  שקראתי אותו מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, התגעגעתי ל"מסע אל תום האלף" ואפילו ל "מאהב". ואילו  עם "חסד ספרדי" הצלחתי להתגבר על נדודי השינה שלי.
השני הוא ספרו של חיים באר "אל מקום בו הרוח הולך".
 הכתיבה המייגעת הקפיצה את אצבעותיי בדילוג על קטעים ודפים שלמים, ולא נראה לי שהפסדתי משהו בדרך. העלילה הזויה, הקטעים הארוטיים מופרכים, הדיאלוגים שטחיים, והדמויות לא משכנעות. היתה לי הרגשה שחיים באר, החליט לכתוב ספר על פי מתכון לרב מכר. ויצא לו רומן סתמי .
סליחה חיים, אבל גם פה נתקפתי בגעגועים ל"נוצות", "חבלים" ו"לפני המקום".

לעומת שני ספרים אלה, אני רוצה להודות לאשכול נבו, שהחזיר לי את עונג קריאת ספרות ישראלית.
הספר "נוילנד" הוא ספר של מסעות חיפוש, חיפוש במרחב הגיאוגרפי, ובעיקר חיפוש של אנשים בנבכי הנפש של עצמם, מסע חיפוש של אנשים פרטיים אחרי אהוביהם שבמקביל עורכים מסע חיפוש גם אחרי חייהם.
את המסעות הפרטים של הגיבורים  מלווה באופן סמוי מסע חיפוש  קולקטיבי שמצטרף לעלילה. מסע החיפוש של הישראלים, של היהודים, מסע חיפוש של המדינה את עצמה.
אשכול נבו אינו מצטעצע במילים, הדילמות סבוכות וכך גם הגיבורים, אבל הוא מצליח להגיש אותם לקורא בפשטות משכנעת ואמיתית. שפת הכתיבה, האופיינית לאשכול נבו, היא יום יומית אבל מצליחה לגעת בפצעים הכי פתוחים של הישראליות ובשאלות הכי עמוקות של חברות, זוגיות, ואהבה. אשכול נבו לא צריך להשתמש בארוטיקה גלויה ותיאורים מיניים בכדי לשמור על  הקורא, להפך, "שמירת הנגיעה" של הגיבורים, לא תניח את הספר מידכם.
אני מסמנת את הספר הזה כספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב.
ואני כבר מתגעגעת לספרו הבא של נבו.




יום שישי, 9 בספטמבר 2011

לאן לקח אותי הדודל של גוגל

בעקבות הדודל המקסים של פרדי מרקורי, סחף אותי מנוע החיפוש הרחק בנבכי הרשת והתגלו לי כמה דברים מעניינים.
למשל, הידעתם כי מי שעיצבה את הסמל האלמותי של גוגל היא המעצבת הישראלית (כבר לא פה) רות קידר? לפני אלף שנה היא התבקשה ע"י מייסדי גוגל, לארי פייג' וסרגיי ברין, לעצב את הסמל לחברת הסטאראפ החדשה שהקימו. היא קבלה שכר נאות על העיצוב, אך אז לא העלתה בדעתה לדרוש זכויות או תמלוגים או מניות.
השאר היסטוריה.
(אגב, סטודנטית אחרת לעיצוב, קרולין דוידסון, עיצבה את הסמל  המפורסם של נייקי , תמורת 35 דולר... )
הידעתם כי השם גוגל הוא בעצם שיבוש של המילה googol, שמשמעותו במתמטיקה 10 בחזקת 100 (או אחד שאחריו 100 אפסים) . אני בקושי התרוממתי מהאפס במתמטיקה, אך גם מי שחלש  במתמטיקה,  כנראה יבין את המשמעות והקשר למנוע החיפוש המפורסם.
ואם נחזור לדודלים, בדודל הראשון הם שלבו בלוגו של גוגל, את סמל פסטיבל האיש הבוער האיש הבוער ,  כרמז, שאם השרתים יקרסו, תדעו איפה מבלים האחראים עליהם...
עם הזמן, עוצבו דודלים בדרך כלל לציון ימי עצמאות של מדינות, וחגים מרכזיים, אך רבים מהם עוצבו כמחוות לאישים שהשפיעו על התרבות והמדע העולמיים, ואירועים שנבחרו ע"י אנשי גוגל, כמו 50 שנה להמצאת ה"לגו", או ציון מאה לספרו של וואלס "מלחמת העולמות", אירועים ואישים שבדרך כלל לא לומדים עליהם בבתי ספר, אך קשורים לחיי כל אחד מאיתנו באופן כל שהוא.
מעצבי גוגל, לא מתחשבים בספרי הלימוד של בתי הספר שמלמדים את ההיסטוריה דרך העיניים של המצביאים והפוליטיקאים.
מעצבי גוגל, במחוות המקסימות שלהם, הצליחו להכניס לסדר היום העולמי אירועים שלא בטוח שתמצאו אותם בעיתונים של אותו יום.
ואם יש לכם איזו שעה לשרוף, או לשבת עם הנכדים שלכם ולחבר בין העולמות שלכם ושלהם, אתם מוזמנים להיכנס לאתר הרשמי של הדודלים של גוגל. כל הדודלים של גוגל
וכל פעם אני מגלה, שדברים שנראים לא חשובים, יכולים בהחלט להיות מעניינים


 ה1 בספטמבר, יום לימודים ראשון

50 שנה ל"לגו"


30 שנה להמצאת הפאקמן
אם תלחצו על הקישורהדודל של פאקמן 
תוכלו לשחק בתוך הדודל 

יום שני, 5 בספטמבר 2011

דודל בגוגול

לא יודעת מה אומר לכם השם פרדי מרקורי.
בשבילי פרדי מרקורי הוא "קווין", ו"קווין" היא פרדי מרקורי. 
ולמרות גילי העתיק, ולמרות שאינני חובבת מושבעת של רוק ופופ, השירים של להקת  "קווין",  מכשפים אותי.
כחובבת אופרה, השירים של פרדי מרקורי הם לדעתי אופרה של רוק. אני יכולה להאזין לשיריו פעם אחר פעם. (אבל בשביל לשמור על שלום בית ,רק עם אוזניות..)
הבוקר כשפתחתי את המחשב ראיתי שגוגל הקדישה דודל מדהים כהומז' לפרדי מרקורי. (דודל זה האיור הקטן שמעטר את הלוגו של גוגל)
אני מזמינה אתכם לדקה וחצי של תענוג .

ואם כבר בעניין הדודלים. עוד אחד שגוגל בישלה לנו כהומז' לצרלי צ'פלין. בראבוו!

אני מודה ומתוודה שגוגל הפכה אותי למכורה של הלוגו שלהם. מידי בוקר אני מקווה שאולי היום תקפוץ ההפתעה מתוך הלוגו. לרוב ההפתעות אחראי בחור בשם ראיין גרמיק, צעיר אמריקאי חנון למהדרין, שבעיני הוא גאון. 
חלק מהדודלים מותאמים לארץ הגלישה, בפברואר למשל, הוקדש הדודל בישראל  למרים רות מחברת  "מעשה בחמישה בלונים".  מעניין איזה דודלים יש באירן???.  אורך החיים של הדודל הוא רק 24 שעות, אבל חלקם נשמר ביו טיוב. אז אם פספסתי - הפסדתי. 


והרפסודיה האהובה עלי ביותר:
http://www.youtube.com/watch?v=2omuoO_hIbQ&feature=player_embedded#!





יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

ארמון בקינגהם זה כאן.

אם חשבתם שרק נסיכות אירופאיות עם דם כחול, נראות כמו מלאכיות בחתונות של קרוביהן, אז טעיתם.
אתם לא צריכים להרחיק מעבר לים, אתם רק צריכים לארגן לכם הזמנה לחתונה של חב"דניקים ויתברר לכם שהשושבינות בחתונה נראות לא פחות מלאכיות ונסיכותיות  מאלה שהיו בחתונה של הנסיך והנסיכה וילייאם וקייט.
יש להניח, שבבית המלוכה הבריטי, כל שמלה של שושבינית עוצבה על ידי מעצב על, ועלתה כמו תקציב שנתי של "כוילל" של חב"ד. השמלות של החבדניקיות הן בהחלט ברות השגה גם למשתכרי שכר מינימום ושוכני אוהלים.
אז איך זה עובד?
המוח היהודי מוצא פתרונות לכל, במיוחד כשמדובר בנשים, שהן היזמיות והמנוע, שעומד מאחורי כל גבר חובש כיפה.
גם אתם יכולים לארגן לכם, די בקלותחלום לערב אחד. במחיר שווה לכל נפש, תוכלו להלביש גדוד של ילדות , בסדרה של שמלות תואמות!
נכון , יחד עם החלום הנסיכותי תצטרכו להיפרד גם מהשמלות, אבל הצילומים של הנסיכות הפרטיות שלכם  יישארו לכם לעד. וחוץ מזה, הרי החתונה הבאה כבר בפתח... 

וטוב מראה עיניים:
                  וזה האתר להגשמת החלומות  : מתוקות - שמלות שושבינה


צילומים: מושיק קולטון
הדוגמניות: שמות חסויים.