נמרים בוָאדִי עמוד

 

נְמֵרִים  בַּוָּאדִי

לְמָגֵן נֶכְדִּי הָאָהוּב, לִכְבוֹד יוֹם הֻלַּדְתְּךָ הַשְּׁמִינִי קָבַל סִפּוּר בְּמַתָּנָה מִסָּבְתָא עַצְמוֹנָה

 מִגַּנֵּי, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה אוֹהֵב סִפּוּרִים עַל גִּבּוֹרִים אַמִּיצִים. בְּסִפּוּר הַזֶּה יֵשׁ גִּבּוֹרִים שֶׁלֹּא מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֹחַ כְּלֵי נֶשֶׁק אֶלָּא מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֹחַ שֶׁל הַלֵּב.

הַאִם אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲמִין שֶׁפַּעַם, לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, אֲפִלּוּ לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי הִסְתּוֹבְבוּ נְמֵרִים בְּוָאדִי עַמּוּד שֶׁהָיָה קָרוֹב לְבֵיתֵנוּ? מֵאָז עָבְרוּ כְּבָר הַרְבֵּה שָׁנִים וְהַנְּמֵרִים נֶעֶלְמוּ.

מָגֵן, אַתָּה יוֹדֵעַ לָמָּה הַנְּמֵרִים נֶעֶלְמוּ? הֵם נֶעֶלְמוּ כִּי אֲנָשִׁים פָּחֲדוּ מֵהֶם וְלָכֵן הֵם צִדּוֹ אוֹתָם, לִפְעָמִים הֵבִיאוּ אֶת הַנָּמֵר שֶׁצִּדּוֹ לְגַן הַחַיּוֹת שָׁם שָׂמוּ אוֹתוֹ בַּכְּלוּב וְהַמְּבַקְּרִים, גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים בָּאוּ לִרְאוֹת אֶת הַנָּמֵר. אֲבָל בַּכְּלוּבִים  הַנְּמֵרִים הָיוּ מְאֹד עֲצוּבִים, וְנִרְאוּ יוֹתֵר כְּמוֹ חֲתוּלִים גְּדוֹלִים וְיַשְׁנוּנִיִּים.

וְיֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁכָּל כָּךְ פָּחֲדוּ מֵהֶם וְיָרוּ עֲלֵיהֶם וְאֶת הַפַּרְוָה שֶׁל הַנְּמֵרִים הִנִּיחוּ כְּמוֹ שָׁטִיחַ עַל הָרִצְפָּה שֶׁל הַסָּלוֹן שֶׁלָּהֶם. עִם הַשָּׁנִים נֶעֶלְמוּ הַנְּמֵרִים מֵהַוָּאדִי, הֵם חִפְּשׂוּ מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים יוֹתֵר מוּגַנִּים וְיוֹתֵר פִּרְאִיִּים. הֵם לֹא רָצוּ לִפְגֹּשׁ בְּנֵי אָדָם, הִתְרַחֲקוּ מֵהֶם. וְנִשְׁאֲרוּ רַק הַסִּפּוּרִים.

אַבָּא שֶׁלִּי, דּונִי, וְאִמָּא שֶׁלִּי, נְצָחֶיהָ, אָהֲבוּ לְטַיֵּל בַּוָאדִי עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלָּהֶם וְהַיְּלָדִים. יוֹם אֶחָד כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שָׁלֹשׁ יָצְאָה כָּל הַחֲבוּרָה לְטַיֵּל בוָאדִי, הָיָה זֶה יוֹם אָבִיב נָעִים, הַשָּׁמַיִם הָיוּ כְּחֻלִּים הַפְּרָחִים לִבְלְבוּ וְהַקּוֹלוֹת שֶׁנִּשְׁמְעוּ הָיוּ רִשְׁרוּשׁ הֶעָלִים וְצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים.

לְפֶתַע נִשְׁמְעָה יְבָבָה וְעוֹד יְבָבָה, שֶׁל חַיָּה צְעִירָה. אֵלִי וְדוּנִי לָחֲשׁוּ בְּשֶׁקֶט שֶׁזֶּה נִשְׁמַע כְּמוֹ יְבָבָה שֶׁל גּוּר נְמֵרִים, הֵם זִכְרוּ אֶת הַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה שֶׁעָלוּ מהוָאדִי בִּימֵי יַלְדוּתָם. הַמְּבֻגָּרִים נִדְרְכוּ וְאָסְפוּ אֶת הַיְּלָדִים וְהָאִמָּהוֹת לִמְעָרָה קְטַנָּה שָׁהִיתָ לְצַד הַשְּׁבִיל. וְיוֹסְקָ'הּ, הָאַבָּא שֶׁל נִיצָה שֶׁנִּשְׁאַר לִשְׁמֹר עָלֵינוּ בַּמְּעָרָה אָמַר לָנוּ לִהְיוֹת בְּשֶׁקֶט.       סָבָא דוני, אֵלִי וּשְׁלֹמֹה פָּסְעוּ בְּשֶׁקֶט לְבָרֵר מֵאֵיפֹה הַיְּבָבָה מַגִּיעָה. אִמָּא שֶׁלִּי חָבְקָה אוֹתִי חָזָק חָזָק עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב שֶׁלָּהּ וְכָךְ עָשׂוּ שְׁאַר הָאִמָּהוֹת . יוֹסְקֶ'ה אָסָף עֲנָפִים קְטַנִּים וְהִדְלִיק מְדוּרָה קְטַנָּה עָלֶיהָ הִרְתִּיחַ מַיִם וְעָלִים רֵיחָנִיִּים בְּפִינְגָ'ן וְהוֹצִיא מִכִּיסוֹ סֻכָּרִיּוֹת וְחִלֵּק לְכֻלָּנוּ.

כַּעֲבֹר זמן קצר הִגִּיעוּ שְׁאָר הָאָבוֹת וְזֶה הַסִּפּוּר שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ.

הֵם הֶחֱלִיטוּ לַעֲלוֹת לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּלְהַשְׁקִיף עַל הַסְּבִיבָה. מֵהַמָּקוֹם בּוֹ עָמְדוּ רָאוּ לְמַטָּה בִּסְבַךְ שְׁנֵי גּוּרִים שֶׁל נְמֵרִים וּלְיָדָם עוֹמֶדֶת הָאִמָּא הַנְּמֵרָה דְּרוּכָה מַבִּיטָה סְבִיבָה לִשְׁמֹר עַל הַגּוּרִים שֶׁלָּהּ. הַנְּמֵרָה שָׁמְעָה מֵהַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ אֶת קוֹלוֹת הַמְּטַיְּלִים וְחָשְׁשָׁה מְאֹד, כַּנִּרְאֶה חָשְׁשָׁה שֶׁאוּלַי אֵלֶּה צַיָּדִים שֶׁעֲלוּלִים לָקַחַת אֶת הַגּוּרִים לְגַן הַחַיּוֹת כְּפִי שֶׁעָשׂוּ הַצַּיָּדִים לְאַחֶיהָ הַנָּמֵר הַקָּטָן לְפִי הַרְבֵּה שָׁנִים.  הַפַּעַם הִיא הֶחֱלִיטָה שֶׁתִּתְקֹף וְלֹא תִּתֵּן לָאִישׁ לְהִתְקָרֵב לְגוּרֶיהָ. סָבָא דונִי וַחֲבֵרָיו הֶחֱלִיטוּ לֹא לָגַעַת בִּנְמֵרָהּ וּבְגוּרִים וּלְהַנִּיחַ לָהֶם לְנַפְשָׁם, גּוּרִים צְרִיכִים לְהִישָּׁאֵר עִם הָאִמָּהוֹת שֶׁלָּהֶם, הַנְּמֵרִים פּוֹחֲדִים מִבְּנֵי הָאָדָם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם פּוֹחֲדִים מֵהַנְּמֵרִים. לְעוֹלָם אֵין לְהַפְרִיד אֶת הַנְּמֵרִים מֵהַגּוּרִים שֶׁלָּהֶם בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁאָנוּ לֹא רוֹצִים שֶׁיַּפְרִידוּ מֵאִתָּנוּ אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ. הֵם חָזְרוּ בשקט לַמְּעָרָה, חִבְּקוּ אֶת הַיְּלָדִים וְיָצְאוּ מהוואדי שְׂמֵחִים מֵהַטִּיּוּל הַמְּרַתֵּק וּמֵהַיְּדִיעָה שֶׁהַנְּמֵרָה תּוּכַל לְהָנִיק ולגדל אֶת גּוּרֶיהָ בְּשֶׁקֶט לְלֹא הַפְרָעָה.

וּמֶה עָלָה בְּגוֹרַל מִשְׁפַּחַת הַנְּמֵרִים שֶׁאוּלַי הָיְתָה מִשְׁפַּחַת הַנְּמֵרִים הָאַחֲרוֹנָה בוָאדִי עַמּוּד? הֵם יוֹתֵר לֹא נִרְאוּ בוואדי . הֵם כַּנִּרְאֶה הִרְחִיקוּ צָפוֹנָה לְעֵבֶר הָרֵי הַלְּבָנוֹן הַפְּרָאִים שָׁם הִרְגִּישׁוּ בְּטוּחִים יוֹתֵר. וּמי יוֹדֵעַ, אוּלַי שָׁם מִסְתּוֹבְבִים בְּיָמִים אֵלֶּה הַגּוּרִים שֶׁהֵם הַנְּכָדִים וְהַנִּינִים שֶׁל מִשְׁפַּחַת הַנְּמֵרִים מוואדי עַמּוּד.

ידי זהב

 לְאֵלֶּה נֶכְדָּתִי הַיְּקָרָה.

לִכְבוֹד יוֹם הולדתך הָעֲשִׂירִי אֲנִי רוֹצָה לָתֵת לְךָ סִפּוּר בְּמַתָּנָה.

וְהַסִּפּוּר שֶׁבָּחַרְתִּי לְךָ הוּא סִפּוּר עַל שתי נָּשִׁים בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁהָיוּ כישרוניות בַּעֲבוֹדוֹת יָד וְאָמָּנוּת.

אֲנִי הַסָּבְתָא שֶׁלְּךָ. ונְצָחֶיהָ וִיקְטוֹרְיָה אִמִּי הִיא הַסָּבְתָא רָבָתא שֶׁלְּךָ. גַּם לִנְצָחֶיהָ הָיְתָה סָבְתָא שֶׁקָּרְאוּ לָהּ יָעֵל חַיָּה, אֲבָל כֻּלָּנוּ קָרָאנוּ לָהּ וָואוָוה. וְהִיא הָיְתָה הַסָּבְתָא רָבָתא שֶׁלִּי.

הַסָּבְתָא רָבָתא שֶׁלִּי, יָעֵל חַיָּה, שֶׁקָּרָאנוּ לָהּ וָואוָוה,  נוֹלְדָה לִפְנֵי הַרְבֵּה הַרְבֵּה  שָׁנִים,  כַּאֲשֶׁר הַטּוּרְקִים שָׁלְטוּ בָּאָרֶץ וְרֹב הַתּוֹשָׁבִים סָבְלוּ מֵעֹנִי וּמַחְסוֹר.  בִּתְקוּפַת זוֹ הַבָּנִים הָיוּ הוֹלְכִים לִלְמֹד שנים ספורות וּבְגִיל צָעִיר מְאֹד נִשְׁלְחוּ לַעֲבֹד כְּדֵי לַעֲזֹר לְהוֹרִים לְהָבִיא אֹכֶל הַבַּיְתָה. וְהַבָּנוֹת הָיוּ נִשְׁאָרוֹת בַּבַּיִת לַעֲזֹר לָאִמָּהוֹת שֶׁלָּהֶן לְטַפֵּל בְּאַחִים הַקְּטַנִּים וּבַעֲבוֹדוֹת הַבַּיִת. יָעֵל חַיָּה הָיְתָה יַלְדָּה רָזָה וּגְבוֹהָה וּבַעֲלַת תושייה, וְהָיְתָה מוכשרת בַּעֲבוֹדַת סְרִיגָה וְרִקְמָה. הִיא עָזְרָה לאימה לִתְפֹּר אֶת הַבְּגָדִים לבני המשפחה, כִּי בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה הַבְּגָדִים בַּחֲנוּת הָיוּ מְעַטִּים מְאֹד וִיקָרִים מְאֹד וְהַנָּשִׁים  תָּפְרוּ אֶת רוב הַבְּגָדִים לִבְנֵי בִּיתָן.

יעל חיה  הָיְתָה כָּל כָּךְ זְרִיזָה וְסָרְגָה בַּעֲבוֹדַת קְרוּשָׁה גם מַפִּיּוֹת   וּמָכְרָה אוֹתָן לַעֲשִׁירֵי  יְרוּשָׁלַיִם. לְיָעֵל חַיָּה הָיָה רַק אָח שנָסַע לִלְמֹד בְּמִצְרַיִם לִהְיוֹת שֵׁף בְּחֶבְרַת  רַכָּבוֹת. בָּאָרֶץ ישראל  עוֹד לֹא לָמְדוּ מִקְצוֹעוֹת כָּאֵלֶּה ולימודיו עָלוּ כֶּסֶף רַב. יָעֵל חַיָּה הֶחֱלִיטָה לַעֲזֹר לוֹ וּבְנוֹסָף לְמַפִּיּוֹת שֶׁמָּכְרָה, הָלְכָה לַעֲבֹד בְּמַחְצָבָה וּמִלְּאָה סָלִים בִּשְׁבָבֵי אֶבֶן שֶׁנִּשְׁלְחוּ לִסְלִילַת דְּרָכִים.

כְּשֶׁהָפְכָה לְנַעֲרָה בּוֹגֶרֶת  הֶחֱלִיטוּ הוֹרֶיהָ שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ  לְהִתְחַתֵּן, וְהָיָה צָרִיךְ לְהָכִין לָהּ נְדוּנְיָה. נְדוּנְיָה הִיא חֲבִילַת  הַמַּתָּנוֹת שֶׁהַכַּלָּה הָיְתָה מְבִיאָה לְבֵיתָהּ הֶחָדָשׁ בְּיוֹם חתונתהּ.  וּמֵאוֹתוֹ רֶגַע יעל חיה החיננית הָיְתָה עֲסוּקָה בְּרִקְמָה עַל גַּבֵּי הַמַּצָּעִים הַחֲדָשִׁים, תָּפְרָה וְרִקְמָה  וִילוֹנוֹת,  וְסָרְגָה מַפִּיּוֹת וּמַפּוֹת שֶׁיְּקַשְּׁטוּ אֶת בֵּיתָהּ.

אֲנִי הִכַּרְתִּי אֶת הַסָּבְתָא רָבָתא שלי יָעֵל חַיָּה, שֶׁקָּרָאנוּ לָהּ וָואוָוה, כְּשֶׁהָיְתָה זִקְנָה. אָהַבְתִּי לְבַקָּרָה בְּבֵיתָהּ הַקָּטָן בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיֹה  הָיָה מָלֵא תְּמוּנוֹת שֶׁרָקְמָה, וְעַל הַשִּׁדָּה הָעַתִּיקָה עִם מַרְאָה גְּדוֹלָה,  הָיוּ מַפִּיּוֹת סְרוּגוֹת וקישוטים הַכֹּל מַעֲשֵׂי יָדֶיהָ.

וְהַסָּבְתָא רָבְתָה וָואוָוה הָיְתָה הָיְתָה גַּם מְתַקֶּנֶת עֲצָמוֹת, אֲבָל זֶה כְּבָר סִפּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁאֲנִי אֶכְתֹּב עָלָיו.

לְסַבְתָּא רָבָתא שֶׁלִּי הָיוּ עֲשָׂרָה  נְכָדִים וּנְכָדוֹת. הָרְבִיעִית הָיְתָה התינוקת וִיקְטוֹרְיָה שֶׁנִּקְרְאָה עַל שֵׁם וִיקְטוֹרְיָה מַלְכַּת אַנְגְּלִיָּה. כְּשֶׁהִיא נוֹלְדָה הַטּוּרְקִים כְּבָר גֹּרְשׁוּ מֵהָאָרֶץ וְהַשַּׁלִּיטִים הַחֲדָשִׁים הָיוּ הָאַנְגְּלִים. וִיקְטוֹרְיָה הַקְּטַנָּה גַּם הִיא הָיְתָה יַלְדָּה  סַקְרָנִית גְּבוֹהָה וְרָזֶה וּבְכָל הִזְדַּמְּנוּת הָיְתָה בָּאָה לְבַקֵּר אֶת הַסָּבְתָא וָואוָוה, הִיא אַהֲבָה לִפְתֹּחַ אֶת הַמְּגֵרוֹת בַּשִּׁדָּה הָעַתִּיקָה וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּחוּטֵי הָרִקְמָה הַצִּבְעוֹנִיִּים, וּלְשַׂחֵק עִם כַּדּוּרֵי הַצֶּמֶר. מִגִּיל צָעִיר בַּקָּשָׁה מִסָּבָתָהּ שֶׁתְּלַמֵּד אוֹתָהּ לִתְפֹּר, לרקום וּלְסרוג.

הַזְּמַן עָבַר, וִיקְטוֹרְיָה הַצְּעִירָה סִיְּמָה אֶת לימודיהָ בְּבֵית הַסֵּפֶר וְהִצְטָרְפָה לַמַּחְתֶּרֶת הָאֶצֶ"ל בִּכְדֵי לְגָרֵשׁ אֶת הָאַנְגְּלִים וּלְהָקִים אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל . בַּשָּׁנִים הָאֵלֶּה הִיא הוֹסִיפָה לִשְׁמָהּ אֶת הַשֵּׁם הָעִבְרִי - נצחיה . לְאַחַר שֶׁהַמְּדִינָה קָמָה, סָבְתָא הָיְתָה בַּחוּרָה בַּת 19 וּפָגְשָׁה אֶת דָּנִיאֵל. הָאַהֲבָה פָּרְחָה וְהֵם הִתְחַתְּנוּ. סָבְתָא עָבְרָה לָגוּר בִּצְפַת רְחוֹק מִיְּרוּשָׁלַיִם שם גרו הוריה. בַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת לְנִשּׂוּאֶיהָ הָיְתָה סָבְתָא עֲסוּקָה בַּבַּיִת בְּגִדּוּל יְלָדֶיהָ וְהָיָה לָהּ זְמַן לַחֲזֹר לַעֲבוֹדוֹת הַיָּד שֶׁלָּמְדָה מִוָואוָוה סָבָתָהּ.  בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת הִיא סָרְגָה לִשְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ עַצְמוֹנָה וְיוֹאֲלָה בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת, תָּפְרָה לָהֶן שְׂמָלוֹת שֶׁרָקְמָה, בִּימֵי הַחֹרֶף הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עִם חַבְרוֹתֶיהָ מוּל הָאָח וּמוֹצִיאָה תַּחַת מַסְרֵגוֹתֶיהָ סוודִרים נֶהֱדָרִים לְעַצְמָהּ, לִבְנוֹתֶיהָ  וְגַם לְסַבָּא דָּנִיאֵל, אֶת הַהוֹרָאוֹת קָרְאָה בְּחוֹבְרוֹת סְרִיגָה משוויץ, וּבִכְדֵי לְהָבִין אֶת הַכָּתוּב לָמְדָה גֶּרְמָנִית. ( לְסַבְתָּא נְצָחֶיהָ הָיָה גַּם כִּשָּׁרוֹן לְשָׂפוֹת וְהִיא יָדְעָה עִבְרִית, אַנְגְּלִית, לָדִינוֹ וְעַרְבִית וּבְגִיל מְבֻגָּר לָמְדָה גַּם צָרְפָתִית וְגֶרְמָנִית)   בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים קָנְתָה מְכוֹנַת סְרִיגָה וְסָרְגָה שְׂמָלוֹת וּסְוֵדֵרִים לְכָל יַלְדֵי הַמִּשְׁפָּחָה.  וּכְשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן זְאֵב,  גַּם הוּא זָכָה לַסְּוודרים, שֶׁהָיָה נוֹהֵג לִשְׁכֹּחַ אוֹתָם בְּכָל מָקוֹם.

סָבְתָא נְצָחֶיהָ תָּמִיד נִמְשְׁכָה לִדְבָרִים יָפִים, וּבְאַחַד הַיָּמִים נִפְגְּשָׁה עִם יְדִידַת הַמִּשְׁפָּחָה רוּת דַּיָּן שֶׁהִצִּיעָה לָהּ לִפְתֹּחַ סְנִיף שֶׁל "מַשְׂכִּית" בִּצְפַת. "מַשְׂכִּית" הָיָה מִפְעָל וְרֶשֶׁת חֲנוּיוֹת  שֶׁהֵקִימָה רוּת דַּיָּן שֶׁטִּפְּחָה  אָמָּנִים עוֹלִים חֲדָשִׁים שֶׁהִגִּיעוּ לָאָרֶץ וְעָסְקוּ בָּעֲבוֹדוֹת אָמָּנוּת שׁוֹנוֹת. הַתְיַמְּנִים הִצְטַיְּנוּ בְּצוֹרְפוּת - אָמָּנוּת עֲשִׂיַּת תַּכְשִׁיטִים בַּשִּׁיטָה שנקראה עבודת פיליגרן מָסורֶת יְהוּדֵי תֵּימָן  מִתְּקוּפוֹת עַתִּיקוֹת. הֵם הצטיינוּ גַּם בְּרִקְמָה מְיֻחֶדֶת שֶׁנִּקְרְאָה רִקְמָה תֵּימָנִית . הָעוֹלִים יִצְּרוּ אֶת דִּבְרֵי הָאָמָּנוּת שֶׁנִּמְכְּרוּ בְּכָל הָעוֹלָם וְהֵבִיאוּ לְאָמָּנִים כָּבוֹד. סָבְתָא נְצָחֶיהָ הִתְלַהֲבָה מֵהָרַעֲיוֹן וּבַחֲנוּת הָאָמָּנוּת שֶׁל "מַשְׂכִּית" בִּצְפַת הָיוּ יְצִירוֹת נִפְלָאוֹת שֶׁל אָמָּנִים יִשְׂרְאֵלִים, וּמִכָּל הָעוֹלָם בָּאוּ לִרְכֹּשׁ אוֹתָם. ניסים, הָאַבָּא שֶׁל נצחיה, הָיָה חַיָּט שֶׁתָּפַר חֲלִיפוֹת וּמִמֶּנּוּ לָמְדָה עַל סוּגֵי הַבַּדִּים, המשובחים והפשוטים, מָה אֶפְשָׁר וּמָה אִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר מֵהֶם. הַיֶּדַע הַזֶּה עָזַר לָהּ לִמְכֹּר בַּחֲנוּת בַּדִּים שֶׁאָמָּנִים יִשְׂרְאֵלִים צִיְּרוֹ וְעִצְּבוּ וּמהם תָּפְרוּ בְּגָדִים מיוחדים. לְאַחַר שֶׁסָּבְתָא נְצָחֶיהָ סָגְרָה אֶת הַחֲנוּת הִיא גִּלְּתָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כישרון לְצַיֵּר, בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים צִיְּרָה אֶת נוֹפֶיהָ וְסִמְטְאוֹתֶיהָ שֶׁל צְפַת . כְּשֶׁנּוֹלְדוּ נְכָדֶיהָ שֶׁהַבְּכוֹר בֵּינֵיהֶם הָיָה יוֹנָתָן, אַבָּא שֶׁלְּךָ, הִיא סָרְגָה לְכָל אֶחָד וְאַחַת שְׂמִיכוֹת רַכּוֹת מִצֶּמֶר, חֲלִיפוֹת קְטַנּוֹת לְתִינוֹקוֹת, נַעֲלֵי בַּיִת, וְכוֹבָעִים. וּכְשֶׁגָּדְלוּ זָכוּ לִסְוֵדֵרִים חַמִּים שחיממוּ אוֹתָם בחורפים הַקָּרִים שֶׁל צְפַת וִירוּשָׁלַיִם. וּלְכָל סְוֵדֶר הָיָה אֶת הָרֵיחַ המיוחד והַנָּעִים שֶׁל סָבְתָא שֶׁלִּוָּה אוֹתָם . אֶת הַיְּצִירָתִיּוּת שֶׁלָּהּ הִיא הֵבִיאָה גַּם לַמִּטְבָּח וְיָצְרָה מַאֲכָלִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם הָיָה יְצִירַת אָמָּנוּת.

וְאֶת אֵלֶּה, נֶכְדָּתִי הָאֲהוּבָה אֶת חולְיָה נוֹסֶפֶת בְּשַׁרְשֶׁרֶת הֲדוֹרוֹת שֶׁל הַנָּשִׁים המוכשרות וְהַיְּצִירָתִיּוּת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ וְמִּסְתַּבֵּר שהכישרון קיים גם במשפחה של אמא טל.

אֲנִי מְאַחֶלֶת לְךָ מַזָּל טוֹב לַיּוֹם הולדתךָ,  שֶׁתִּהְיִי בְּרִיאָה וְתָמִיד תיהני לִלְמֹד דְּבָרִים חֲדָשִׁים.  שֶׁתֵּדְעִי לְהַעֲרִיךְ אֶת הַטּוֹב סְבִיבְךָ, ודעי כי לָרֹב הַטּוֹב נִמְצָא מַמָּשׁ קָרוֹב אֵלֶיךָ. 

שֶׁתְּרַבִּי טוֹב וְנָכוֹן עַל סְבִיבָתְךָ. ומשפחתך 

אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ מְאֹד

סָבְתָא עַצמוֹנָה.

                                                                סבתא יעל חיה הוואווה

סבתא נצחיה ויקטוריה 

סבתא נצחיה בביתה בצפת

  מפת הקרושה שסרגה סבתא נצחיה

משפחת וקסמן הצעירה עם הסבתא נצחיה לפני שנטע נולד 

                                                    

האם יש גמדים?

לְנֶטַע נֶכְדִּי הַצָּעִיר והאהוב, שֶׁכָּל כָּךְ אוֹהֵב סִפּוּרִים קָבַל סִפּוּר בְּמַתָּנָה מִסָּבְתָא עַצְמוֹנָה.

יוֹם אֶחָד שָׁאַל יוֹנָתָן הַקָּטָן אֶת אִמָּא, "אִמָּא, בֶּאֱמֶת יֵשׁ גַּמָּדִים?"

וְאִמָּא עָנְתָה לוֹ שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁיֵּשׁ, אֲבָל לֹא תָּמִיד רוֹאִים אוֹתָם.

וְאַתְּ רָאִיתָ? שָׁאַל יוֹנָתָן אֶת אִמָּא.

אִמָּא חָשְׁבָה רֶגַע וְאָמְרָה, אֲסַפֵּר לְךָ עַל הַגַּמָּדִים שֶׁלִּי.

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים שֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה, בְּעֵרֶךְ בַּגִּיל שֶׁלְּךָ, הָיִיתִי מִתְעוֹרֶרֶת בַּלַּיְלָה בַּחֹשֶׁךְ וּקְצָת מְפַחֶדֶת, הָיִיתִי מַכְנִיסָה אֶת הָרֹאשׁ מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה וְעָצְמַת חָזָק חָזָק אֶת הָעֵינַיִם.

לַיְלָה אֶחָד  שָׁמַעְתִּי רִשְׁרוּשׁ קַל, לְאַט לְאַט פָּתַחְתִּי אֶת הָעֵינַיִם וְעַל הַמַּדָּף שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה שֶׁלִּי רָאִיתִי חֲמִשָּׁה גַּמָּדִים קְטַנִּים מְרַקְּדִים. הַגָּדוֹל בֵּינֵיהֶם חִיֵּךְ וְאָמַר לִי, עַצְמוֹנָה, בָּאנוּ לְשַׂמֵּחַ אוֹתְךָ, אֲנַחְנוּ גַּמָּדֵי הַשִּׂמְחָה וּבְכָל לַיְלָה  אָנוּ מְבַקְּרִים אֶת הַיְּלָדִים שֶׁפּוֹחֲדִים מֵהַחֹשֶׁךְ וּמְשַׂמְּחִים אוֹתָם עַד שֶׁנִּרְדָּמִים. הַמְּנוֹרָה שֶׁדָּלְקָה בַּמִּסְדְּרוֹן שָׁלְחָה קֶרֶן אוֹר עַל הַמַּדָּף וְהֵאִירָה אֶת כּוֹבְעֵי הַמִּצְנֶפֶת הָאֲדֻמִּים שֶׁעַל רֹאשָׁם, אֶת בִּגְדֵי הַלְּבַד הַיְּרֻקִּים וְאֶת נַעֲלֵי הָעוֹר הַצְּהֻבּוֹת. הֵם רָקְדוּ, וְשָׁרוּ וְשָׂמְחוּ עַד שֶׁנִּרְדַּמְתִּי וְיָשַׁנְתִּי שֵׁנָה מְתוּקָה.

כָּל לַיְלָה חִכִּיתִי לַגַּמָּדִים, מֵאֲרוֹן הָעוּגוֹת שֶׁל אִמָּא נְצָחֶיהָ לָקַחְתִּי אֶת קֻפְסַת הַסֻּכָּרִיּוֹת הַקְּטַנְטַנּוֹת שֶׁאִתָּן הָיְתָה מְקַשֶּׁטֶת אֶת עוּגוֹת הַיּוֹמוּלֶדֶת, וְשָׁפַכְתִּי מְעַט סֻכָּרִיּוֹת לְתוֹךְ הָאֶצְבָּעוֹן שֶׁהָיָה בְּקֻופְסַת כְּלֵי הַתְּפִירָה. אֶת הָאֶצְבָּעוֹן הָיִיתִי מוֹצִיאָה אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא כִּבָּה אֶת הָאוֹר  וְשָׂמָה אוֹתוֹ עַל הַמַּדָּף בִּמְיֻחָד לַגַּמָּדִים.  לִפְעָמִים הֵם הוֹפִיעוּ וְלִפְעָמִים לֹא, כַּנִּרְאֶה כִּי הָיוּ עֲסוּקִים לְשַׂמֵּחַ עוֹד יְלָדִים שֶׁקְּצָת פּוֹחֲדִים מֵהַחֹשֶׁךְ וּפַעַם  נִרְדַּמְתִּי כָּל הַלַּיְלָה בַּבֹּקֶר הָאֶצְבָּעוֹן הָיָה רֵיק. בְּאֶחָד הַלֵּילוֹת הִגִּיעוּ הַגַּמָּדִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אֵיפֹה הֵם גָּרִים.

מִתַּחַת לַחַלּוֹן שֶׁלְּךָ, לְיַד פֶּרַח היקינתון. אָמְרוּ לִי. לְמָחֳרָת הָלַכְתִּי לָעֲרוּגָה שֶׁמִּתַּחַת לַחַלּוֹן שָׁם שָׁתַל אַבָּא פַרְחִי יקינתון כְּחֻלִּים וּסְגֻלִּים שֶׁחָזְרוּ וּפָרְחוּ כָּל שָׁנָה. וְאָז בְּתוֹךְ סְבַךְ הֶעָלִים רָאִיתִי אֶת הַגַּמָּדִים, אַבָּא אַבָּא, קָרָאתִי, בּוֹא תִּרְאֶה אֶת הַחֲבֵרִים הַקְּטַנִּים שֶׁלִּי, וְאַבָּא הִסְתַּכֵּל וְלֹא רָאָה כְּלוּם, אֲבָל אַבָּא הִנֵּה הֵם מַמָּשׁ פֹּה מִסְתַּתְּרִים בַּסְּבַךְ, וְאַבָּא הִסְתַּכֵּל שׁוּב וְלֹא רָאָה, אַבָּא, נִסִּיתִי עוֹד פַּעַם,  תִּסְתַּכֵּל מַמָּשׁ טוֹב ! וְאַבָּא הִרְכִּיב אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם וְאָמַר, טוֹב אֲנִי רוֹאֶה גַּמָּד אַחַת עִם כּוֹבַע כָּחֹל, נַעֲלַיִם אֲדֻמּוֹת וְחֻלְצָה צְהֻבָּה. אֲבָל אַבָּא, קָרָאתִי, הַנַּעֲלַיִם שֶׁלּוֹ צְהֻבּוֹת וְהַבְּגָדִים יְרֻקִּים וְהַכּוֹבַע אָדֹם. אַבָּא הִסְתַּכֵּל שֵׁנִית וְאָמַר, טוֹב אוּלַי הִתְבַּלְבַּלְתִּי. וְכָךְ מִדֵּי פַּעַם כְּשֶׁהָיִיתִי לְבַד בֶּחָצֵר הָיִיתִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַגַּמָּדִים שֶׁשָּׂמְחוּ אוֹתִי, וְלִפְעָמִים רָאִיתִי וְלִפְעָמִים לֹא. אֲבָל כְּכָל שֶׁגָּדַלְתִּי רָאִיתִי אוֹתָם פָּחוֹת וּפָחוֹת עַד שֶׁהִצְלַחְתִּי לִרְאוֹת רַק אֶת פַרְחִי היקינתון.

 

כְּכָל שֶׁגָּדַלְתִּי הֵבַנְתִּי שֶׁרַק יְלָדִים קְטַנִּים יְכוֹלִים לִרְאוֹת גַּמָּדִים וּכְשֶׁהַיְּלָדִים גְּדֵלִים הֵם כְּבָר לֹא יְכוֹלִים לִרְאוֹת אוֹתָם. אוּלַי בִּגְלַל שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁגַּמָּדִים יֵשׁ רַק בִּסְפָרִים וּבִסְרָטִים. וְאַתָּה יוֹנָתָן עָדִין קָטָן וְאוּלַי גַּם אַתָּה תִּרְאֶה גַּמָּדִים שֶׁיָּבוֹא לְשַׂחֵק וּלְשַׂמֵּחַ אוֹתְךָ.

יוֹנָתָן גָּדַל וְגַם אָחִיו יִשַׁי , וְיֵשׁ לָהֶם יְלָדִים מִשֶּׁלָּהֶם, דָּנִיאֵל אֵלֶּה וְנֶטַע וְאֵילַת וּמָגֵן. וְאִמָּא שֶׁל יוֹנָתָן הָפְכָה לְסַבְתָּא שֶׁלָּהֶם  וְהִיא כְּבָר קְצָת זְקֵנָה, אֲבָל זְקֵנָה צְעִירָה... וְלִפְעָמִים שֶׁסָּבְתָא עַצְמוֹנָה  מְטַיֶּלֶת בַּשְּׁמוּרָה וּמְבַקֶּרֶת אֶת עֵץ הַשִּׁקְמָה הָעַתִּיקָה וּמַקְשִׁיבָה לְשֶׁקֶט וּלְצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים וּכְשֶׁהָעֵינַיִם כִּמְעַט אֲבָל רַק כִּמְעַט נֶעֱצָמוֹת הִיא רוֹאָה כַּמָּה גַּמָּדִים  עִם כּוֹבָעִים אֲדֻמִּים וּבְגָדִים יְרֻקִּים וְנַעֲלֵי עוֹר צְהֻובּוֹת.

אָז אוּלַי גַּם אֲנָשִׁים  זְקֵנִים , כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים,  רוֹאִים לִפְעָמִים גַּמָּדִים.

חתונת הרפאים

 על בתי רפאים כבר שמתם ויש כאלה לא מעט בצפת, אבל חתונת רפאים זה כבר סיפור אחר.                                   בשנת שנ"ח 1589 עלה ר' חיים מיניסטריל לצפת על מנת ללמוד את תורת האר"י ובכסף שהביא עמו קנה כתבי קבלה של גורי האר"י. ובין הכתבים מצא את "מכמני אהבה", יומנה של דבורה בתו היחידה של רבי יעקב בירב אחד מגדולי חכמי צפת, ויוזם חידוש הסמיכה והסנהדרין. את היומן הוא תרגם מהשפה הספניולית והעתיק אותו לשפת הקודש.

היומן של דבורה פורסם לראשונה (עד כמה שידוע) בחוברת הגליל קובץ א שנערך ע"י א"ז רבינוביץ, בשנת תרע"ט, בבית הדפוס "דפוס הגליל" בצפת. בפעם השנייה פורסם היומן בן שמונה פרקים, בספרו של אשר בן ישראל סיפורי צפת המחבר אף מרחיב על נסיבות מצאתו של היומן.

הימים הם ימי הזוהר של צפת , ולביתו של רבי יעקב בירב מגיע שלמה מולכו בן למשפחת אנוסים שחזר ליהדות לספר את סיפורי הגאולה של מעשיו המופלאים של חברו דויד הראובני, מעשים שנועדו לזרז את הקץ ובוא הגאולה. על פי היומן, כבר מהמבט החטוף הראשון בין שלמה מולכו ודבורה בתו של הרב המכובד ניצתה אהבה גדולה. דבורה שהיתה גם היא מלומדת ואביה אף הכניס אותה בתורת הסוד, בקשה מאביה שישיא אותה לשלמה מולכו, שעל פי עדויות היה מבריק בשכלו, כריזמטי גם יפה תואר, והאירוסין נערכה בצפת.

שלמה העניק לה טבעת ונרתיק של זהב ובו שטר האירוסין , אותו תמיד נשאה על צווארה. לאחר האירוסין יצא שלמה מולכו לרומא על מנת להיפגש עם האפיפיור ולבשר לו על הגאולה הקרבה, אך ברומא נתפס, הושם בכלא והעלה על המוקד במנטובה ע"י האינקויציה.

ביומנה מתארת דבורה באופן מפורט את עגמת ליבה וחלומותיה שנגדעו והיא מחליטה לשמור אמונים לבחיר ליבה ולא להינשא לעולם. דבורה בוחרת בחיים של פרישות וייחוד, עוזבת את ביתה והחיים השוקקים בבית המדרש של אביה, וחיה לבד בבית בקצה העיר הפונה למירון. אביה הרב יעקב בירב נפטר טרם זמנו כי לא יכל לשאת את צער הפרידה מבתו. דבורה הבקיאה בצמחי המרפא, מקדישה את חייה לריפוי אנשים, היא מסתובבת בהרים ומלקטת צמחי מרפא, ואף ישנה בשדות, איש אינו מעז לנגוע בה לרעה. ביומן מתארת את חוויות המפגש עם ארוסה. "בתוך ענן אני מהלכת וידי קוטפות בדי הדס שתויי טל ושם עם העננים הנוהרים דודי צח ואדום בא! ושרטוטי פניו הולכים ומתלבטים זה אחר זה.. הוא דואה אלי מניח ידו הצחורה על שכמי מנשאני ונושק לי על פי, שלהבת שמים עוברת על עצמותי רגשות עונג לא ידעתים מרווין את כל ישותי , אני לדודי ודויד לי". היא מאמינה כי נישואין שמימיים נערכו בינה ובין שלמה ,ומפליגה בתיאור מפגשי הייחוד שלהם בערבי שבת. לקראת סופו היומן נקטע אך מסתיים במשפטים המתארים את ימיה האחרונים. "מוטלת אני על ערשי חולה ודוויה... עוד שעה קלה אני רואה את פסגות הזוהר הנכספות, שם מוצאת אני את שאהבה נפשי אחזתיה ולא ארפה עוד...."

היה או לא היה? קרוב לוודאי שהיומן נכתב ע"י הסופר אשר בן ישראל שאסף את סיפורי צפת והיה בקי בתורת הסוד. אין עדויות בכתב שמולכו ביקר בצפת, אלה רסיסי סיפורים שאין להם הוכחה. יומנה של דבורה המתאר באופן כה ציורי תיאור של התקרבות פיזית ורוחנית בינה ובין שלמה ארוסה המת - חי, מזכיר את תיאוריו וחלומותיו של שלמה מולכו על אהבתו וגעגועיו לכנסת ישראל שאותה כינה בשם ה"אהובה" או "הארוסה" שלו, שאליה ערגה כנפשו. האם יומניה של דבורה הן תמונת מראה נשית לאותן תחושות ערגה? לדעתי הסיפור ספוג ברוח חלומותיו של שלמה מולכו שהסתובבו בעם והתחבבו עליו

יומנה של דבורה הופך מרתק הרבה יותר מסיפור של פנטזיית אהבה אם קוראים אותה בחיבור לקונטקסט הרוחני המשיחי והכמיהה העזה לגאולה שאפיינו את התקופה שבה (כביכול)נכתב.

היומן המלא נמצא בספר "אלומות: ספורי צפת ", שכתב אשר בן ישראל.

חתימתו של שלמה מולכו, ויקיפדיה

איורי נשים במאה ה16 , ויקיפדיה

סנהדרין גדולה שבצפת – לא אגדה

חכמינו זיכרונם לברכה, שיושבים בישיבה של מעלה, כנראה מורטים את זקנם למראה המחלקות והטינה שבין רבים מהרבנים והחצרות בישיבות של מטה.

השבר של יהדות ספרד ופורטוגל, לפני כ500 שנה, זימן לעיר הנידחת את העילית והעידית של חכמי ישראל. האור הגדול שבקע מהעיר ונמשך רק כ80 שנה הוליד גם יזמה הלכתית - היסטורית נדירה שהוחמצה – חידוש הסמיכה והסנהדרין בצפת.

לפי מקורות חז"ל הייתה הסנהדרין הגדולה, הסמכות המרכזית של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות, ומקום מושבה היה בלשכת הגזית שבבית המקדש. בראש הסנהדרין עמד הנשיא והחכמים שהוסמכו לפסוק ולשפוט.

על פי האמונה הסמיכה עברה בשלשלת מדור לדור מאז ימי משה רבנו, ולאחר שנקטעה אחרי מרד בר כוכבא לא ניתן עוד לחדש את הסנהדרין. (יש הטוענים שהסמיכה מעולם לא נקטעה, אלה נמשכה בהיחבא מחשש השלטונות).

על פי הרמב"ם ניתן לחדש את הסמיכה רק אם יש תמימות דעים בין כל רבני הארץ.

גם אם נתאמץ מאד, קשה לדמיין תמימות דעים של רבנים לגבי הסמיכה, שבמשך אלף שנה התפזרו בעולם. הקהילות אמנם שמרו על ההלכה אך אימצו מנהגים ואורח חיים תורני שונים ושפה שונה בהתאם למדינות שבהם ישבו. ויהודים, כמו יהודים, אוהבים להתווכח ולחלוק איש על רעהו.

והנה נפתח אותו חלון אור! בצפת של תחילת המאה ה16 התקבצו ענקי רוח שהיו בקיאים בהלכה בתורה בתלמוד, בפשט בדרש ואף בסוד, רובם הכירו גם את הדת, הפילוסופיה וחכמת הנסתר של דתות אחרות. כל אלה הגיעו להסכמה לחדש את הסנהדרין והסמיכה בצפת. היוזם והרוח החיה בחידוש הסמיכה בצפת היה הרב יעקב בי רב שהיה בין מגורשי ספרד שהגיעו לצפת והיה מחכמיה הבולטים. בהתבססו על דעת הרמב"ם שכתב פירוש לספרו. וכך כתב באחד ממכתביו רבי יעקב בי רב :

"ובשנת חמשת אלפים וקקצ"ח ליצירה (1538 לסה"נ) העיר השם את רוח חכמי ארץ ישראל וכמעט כולם, ולא נשאר בכל ארץ ישראל כי אם אחד ושניים [שלא חתמו על כתב הסמיכה; א"ס]… וסמכו לי אני הצעיר באלפי יעקב". הנסמכים במסגרת הסמיכה הצפתית, שידועים לנו, הם מחבר השולחן ערוך, רבי יוסף קארו; רבי אלעזר אזכרי, בעל "ספר חרדים" ומחבר הפיוט "ידיד נפש"; ורבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י. היחיד שהתנגד לסמיכה מכל חכמי ארץ ישראל היה מי שאליו דווקא שוגר כתב הסמיכה בידי החבורה הצפתית, הרב לוי אבן חביב מירושלים, למרות שבצפת התקיים ישוב יהודי שמנה 15,000 נפש, בזמן שבירושלים הקהילה היהודית מנתה 1500 איש בלבד.

רבי לוי אבן חביב טען שהרמב"ם חזר בו בזקנתו מדבריו על האפשרות לחידוש הסמיכה, וסבר שדווקא המשיח הוא שישיב המשפט על כנו. היו לו עוד נימוקים נוספים ובכך התנגדותו של רב אחד היוזמה להקמת סנהדרין חדשה נגדעה . בעקבות הלשנה נאלצו רבי בירב וחבריו לברוח מא"י משום החשש שיואשמו במרידה במלכות, וחזרו לעיר רק כעבור שנתיים. לא לחינם תלו אנשי צפת את הסיבה לאסונות רעידות האדמה בעירם כתוצאה של קנאתם של בני ירושלים... או כפי שנאמר: "מחורבנה של צפת נבנתה ירושלים"

ניסיונות לחדש את הסנהדרין היו גם במאה העשרים ואחת, ואפילו ניסו להרחיב את סמכויותיה כבית דין מתחרה לבית הדין הבינלאומי בהאג... פסיקות חשובות לא הצליחה הסנהדרין החדשה לפסוק, אך סיפקה לא מעט קוריוזים. אבל זה כבר סיפור אחר, מרתק לא פחות...

https://www.facebook.com/groups/MORESHETSAFED

בית הספר ע"ש בירב בצפת (בית הספר "מזרחי")שנות השלושים