הבוקר בא לי לבכות. לבכות בקול רם עם נהרות של דמעות שתשפכנה מתוך העינים ושאאבד שליטה עליהן.
אבל אני לא מצליחה. העיניים מתללחות, הפה מתעוות אבל הבכי לא יוצא. הוא נמצא כמו בלון מים מעיק בתוך הלב.
על מה תבכי? לוחש לי קול השליטה בראש, קמת בבוקר בבית שעדין לא נהרס, את עדין חיה, בריאה, גם המשפחה ברוך השם. השמש זורחת, הריצות האין סופית למקלט השכונתי רק מחזקות את שרירי הרגלים, ומגדילות את מספר הנקודות הנצברות באפליקציה של כללית +.
אני מסלילה את עצמי לסדר יום מתוכנן, השכמה, זום התעמלות, הכנת ארוחות קבועות ומזינות, נקיון הבית שבקושי מתלכלך, אפילו פיתחתי לעצמי אלגוריתם לכניסה בטוחה למקלחת שמחייבת הכנות מדוקדקות כמו תכנון מבצע צבאי מורכב שחייב להצליח. גם ההליכה עם עגלת הקניות לסופר השכונתי הפך לחלק מהטיול היומי באויר הצח וגם די בטוח
יש גם לו"ז קשוח של מפגש שכנים שעד המלחמה כמעט ולא הכרתי ועכשיו אני מכירה את הפיג'מות שלהם והם את שלי. וחלק מהשגרה הן שיחות הטלפון למשפחה הרחוקה בצפון על מנת לבדוק את האינוונטר, "אתם בבית? מוגנים? נו טוב, הכי חשוב שתשמרו על עצמכם. כן, כן אני שומרת על עצמי. לא, לא רצה למקלט, אני יורדת ממש בנחת אפילו מספיקה לעשות פיפי ולשרוך את הנעלים, כי מה שטוב במלחמה הזו שיש זמן התראה ארוך....., אתמול אפילו הלכתי לסדנא במתנ"ס שלימדה אותנו איך ליפול נכון! לא, לא אתאמן בבית אל תדאגו..."
העולם שלי הצטמצם למרחק הליכה בתוך רדיוס השכונה צמוד לאפליקציית ההתרעות בסביבתי.
מידי פעם בפעם אני מצליחה לקחת כמה רגעים של בריחה מהסנטוריום הזה שכפיתי על עצמי בישיבה על ספסל בשמש והתבוננות על העצים שעכשיו הם בין שלכת ללבלוב, ולטפח את העציצים על אדן החלון ולהביט על קירות החדר בריצוד השתברות קרני השמש על חרוזי הקריסטל המתנדנדים, או לקשקש קצת בבלוק הציור, או לנגן בחליל ( לצפצף, כמו שהנכדים אומרים) ואפילו לכתוב משהו. ובמקום לפתוח את ערוצי החדשות בטלויזיה אני מוצאת את עצמי מאזינה שעות ארוכות לספר מוקלט, והופכת לילדה שאמה הקריאה לה סיפורים, ומתמכרת לעונג שבהקשבה ומרגישה את כף ידה של אימי מלטפת את ראשי. ונרדמת. עד לצפצוף האתרעה .
אני מרבה לדבר אל המתים שלי, מתנחמת באמונה שהם לא "זכו" לראות ולכאוב את התקופה הזו, הם עזבו אותנו בזמן הנכון שרויים בעולם נטול דאגות, ואני מבקשת מהם, שכמי שקרובים למי שאולי מנהל את העולם, יבקשו ממנו שישמור עלינו ועל בני ביתנו ועל עם ישראל כולו ועל המדינה שלחמו באמונה שלמה על הקמתה.
אבל המלחמה הזו מקשיחה את ליבי, ומכבה לי רגשות. כמו געגועים, כאב, פחד, התלהבות, התרגשות. באוטומט שלי אני מכסה עצמי בפעמון הזכוכית שיגן עלי ובשום אופן לא מצליחה לשחרר את הבכי הזה שמסרב לפרוץ החוצה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה