יום רביעי, 16 במאי 2012

מכתבים מהודו


הרבה מים עברו בגנגס, הטיול היה ב 2002 , כמה חודשים אחרי פיגוע התאומים. העולם היה עדיין שרוי בהלם ולא היתה בעיה למצוא מקומות בכל טיסה שרצינו.
האינטרנט היה קצת מגומגם, אני לא יודעת אם ה"סוויס קוטג'" עדין קיים , ואם כן, אני מקווה שהכניסו בו כמה שיפורים ושהדוב מבקר שם בבקרים מסויימים. קרוב לוודאי שעדין יש בסביבה מחנות שהייה של צעירים ישראלים שמסתלבטים לפני העלייה להימלייה לליל הסדר, ושמחפשים את המסעדות שמגישות סלט ישראלי, חביתה ישראלית וחומוס ישראלי...
בקרקעית אחת המגרות מצאתי צרור מכתבים ששלחתי  בפקס, ונשמרו לשמחתי כי האינטרנט לא עבד.
אני חושבת שהיינו בין הסנוניות הראשונות שנסעו להודו לראות ממה הילדים שלנו כל כך התפעלו. הם נתנו לנו המון טיפים לדרך ואפילו רשימה של גסטהואסים שחשבו שנוכל ליהנות מהם. החויות שלנו היו קצת שונות, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
מכתבים מהודו
2 למרץ 2002
שלום לכולם
אני כותבת לכם מכפר קטן וציורי למרגלות ההימלאיה, לא רחוק מהעיר רישיקש.
אנחנו מתאכסנים בגסט האוס שממוקם על ראש גבעה ומשקיף על הגנגס והעיר ונקרא משום מה"סוויס קוטג'". אולי כדי לגרום לתרמילאים מאירופה הרגשה מוכרת וביתית. מעלינו מתרוממים הרים אדירים ועצומים.
יכולנו להרשות לעצמינו לקחת את החדרים הכי יקרים במקום (22ש"ח ליום) ועל פי קנה המידה של המקום, הם גם ב"רמה", כלומר סדינים נקיים, מים חמים, מגבות, והמון נערים הודים ששמחים לשרת אותנו תמורת כמה רופיות. יש פה לא מעט ישראלים צעירים שנמצאים ב"המתנה" לקראת עלייה לנפאל ולקטמנדו לחגוג את ה"סדר". הם גרים בחדרים הזולים, 12 ליום, ונראה שהם נהנים מהקטע של מחנה בצופים. ישנים, מעשנים ושומעים את אריק איינשטין ומשינה. הם המליצו על מסעדה ששם נותנים חביתה ישראלית, סלט ישראלי , בקיצור, לא כל כך הבנתי למה הם שם...
אתמול מוקדם בבוקר כשפפה יצא מהחדר הוא פגש דוב שטייל מחוץ לגדר!!.  כבר יומיים שיורד פה גשם אימים שיכול למלא את הכנרת פעמיים, אז אנחנו נהנים מהמנוחה, קריאה כתיבה והיום פפה וחבר שלו הכינו חמין לכולם במטבח של הגסט הואס, אחרי שהקפידו שעשו שם ניקיון יסודי.
פה ושם יצאנו לטייל בין הטיפות ומקוים שמחר יתבהר כי אנחנו מתכננים טרק בהרים. לרוב הצעירים פה הגשם ממש לא מזיז כי הם מגיעים לתקופות ארוכות, ומה זה יומיים בשבילם. חלקם נמצא פה כבר חודש ועדיין לא חצו את הרדיוס של 50 מטר סביב הגסט האוס (חביתה ישראלית, סלט ישראלי, חומוס ישראלי...).
אנחנו פה קצת אטרקציה בין הצעירים, פשוט אין מבוגרים ישראלים. הם אפילו בקשו להצטלם אתנו ולשלוח להורים בכדי לשכנע אותם לבוא , ואנחנו כמובן משתפים פעולה. בחורה אחת אפילו בקשה שאדבר עם אמא שלה וארגיע אותה . אמה שלחה לה מייל היסטרי שתחזור הביתה, כי לפי החדשות ממש מסוכן בהודו .
לעומת זה יש פה לא מעט מבוגרים מכל העולם, רובם אנשים מאד מיוחדים למשל זוג רוכבי הארלי דוידסון שחצו כמה יבשות על האופנועים ובאו לנוח לרגלי ההימלאיה, או כל מיני אמריקאים שלא יצאו מהקטע של שנות ה60 ונראים היפים מזדקנים. יש גם אנשים "רוחניים" שבאו לאשרמים הפזורים כאן לעשרות ועושים ויפאסנה, כלומר עשרה ימי שתיקה והתבוננות פנימית והם נראים כמו מתים מהלכים. חלק מהם אני מניחה, הם כל מיני הייטקיסטים עשירים אולי ביניהם נמצא גם הנזיר שמכר את הפררי שלו. ההודים לעומת זה יודעים לסחוט כל רופייה מהשיגעון הזה, הם יודעים לשווק את סחורתם בכישרון, ומציעים לכל מיני יאפים מזון מיוחד שהוא בסך הכל חטיפי עדשים או שעועית יבשה.  .
גם אנחנו לקחנו פה כמה שעורי יוגה, כל הודי שני כאן הוא מורה ליוגה או לאימון רוחני. היה די נחמד, אבל לא קשה להבחין שגם בתחום הזה יש המון חיקויים זולים שמוכרים לתיירים פתאים. 
החלטנו להישאר כאן עד סוף הטיול, פשוט ברחנו מהערים הסואנות והמטונפות של הודו.
לכאן הגענו מווארנסי, עיר היושבת על הגנגס ומונה 7 מליון תושבים. זו עיר המקודשת להינדים. הביקור בעיר היתה חווית הטיול, פשוט קשה לתאר  את הודו מבלי להתייחס לווארנסי. אפשר לומר שזו ה"תמצית" של הודו, ממש קשה לי לתאר במילים את החוויה.
הרחובות של העיר נראים כמו נהר ענק הזורם בערבוביה אדירה, זרמים של אנשים, אופניים, ריקשות, ומכונית שרובן מדגם טאטא , שהן אותו מודל משנות החמישים ומייצרים אותן בהודו. בתוך ההמון הזורם הזה צועדות להן פרות שבאורח פלא הן מצליחות לא לעצבן אף אחד וגם לא קורה להן כלום. בין לבין משוטטים חזירים, וקופים קופצים מפה לשם. אם במקרה החזקת תפוח ביד, הוא מיד ייחטף ע"י איזה קוף עובר אורח.
בנוסף לכל השאון הזה, על עמודי החשמל מותקנים רמקולים ענקיים שמשמיעים לרווחת הציבור מוזיקה קצבית הודית ומונוטונית שנותנת את הקצב לכל הזרימה הזו.
מידי פעם עוברת תהלוכת חתונה משהו בסגנון הכנסת ספר תורה בשכונות ירושלים, אבל במקום ספר תורה על המכונית, יושב החתן על סוס מקושט ומעוטר בזהב ואדום ומלווים אותו נגני תופים וחצוצרות ומשני הצדדים שורות של נערים הנושאים שרשראות של מנורות צבעוניות מהבהבות המחוברות לגנראטור נייד שנסחב ע"י אדם או עגלה. את הכלה לא ראינו. כשהיינו בג'ייפור הזמינו אותנו לחתונה כזו, אבל על כך בפעם אחרת. 
מהרחובות הראשיים שהם בס"ה כבישים ללא מדרכות, מתפצלות הדרכים והופכות לסמטאות צרות המובילות בד"כ לגנגס. רוחבן של הסמטאות הוא כמטר אחד עד מטר וחצי ובאורח פלא הן מצליחות להכיל דוכנים, אנשים, פרות, חזירים ואפילו טוקטוקים. בצידי הסמטאות יש כוכים שבהם יש מסעדות קטנות ועשנות ובהן מבשלים על קדרות עתיקות ושחורות . פה ושם אפשר לראות עמדות אינטרנט. מסורת עתיקה לצד חידושי הטכנולוגיה. לפחות במה שקשור לדרישות התיירים. לא להאמין עד שרואים.
מערכת החשמל של וארנסי היא פלא עולם, מספיק להרים את העיניים ולמעלה בליל של חוטים, אין שום מודעות לסכנה ובאורח פלא גם לא קורא כלום. חוץ מהפסקות חשמל חוזרות ונשנות. זו הסיבה שאני שולחת את המכתב בפקס, משום שכמה פעמים אחרי שכתבתי מכתב ארוך ועוד באנגלית , היתה הפסקת חשמל והכל התנדף...
אז תארו לכם, שכמה פעמים בערב, בתוך ההמולה החשמל נפסק כמה פעמים , האנשים לא מתרגשים ובכל חנות יש כמה לוקסים בהיכון. למרות הכל נראה שבתוך הכאוס הזה יש איזה הגיון. באינטואיציה שלי אני מרגישה שיש הגיון אך לא הצלחתי לפענח אותו.  
המוות בוארנסי הוא הרבה יותר דרמטי למסתכל בעיניים מערביות, והרבה יותר טבעי על פי ההתנהלות ההודית. אבל המעבר מעולם לעולם זוכה כאן לטקס לא פשוט.
המוני אנשים באים מכל רחבי הודו למות בוארנסי. מראה של לוויה שבה המת נישא על אלונקה עטוף בבד כתום ומוזהב הוא דבר שכיח. העשירים יכולים להרשות לעצמם שריפה על גבי ערמת עצים,  ואילו האחרים נשרפים בקרמטוריום, האפר כמובן מפוזר בגנגס הקדוש. פרות שנחשבות קדושות, נשים וילדים אינם נשרפים עם מותם אלא נקשרים לאבנים כבדות ומוטבעים בנהר. על גדות הנהר יושבים המוני  נכים, זקנים מצורעים ופשוט מחכים למותם. עם זריקת האפר, ההודים מגישים לנהר הקדוש הרבה זרים של פרחי טגטס כתומים וצהובים ועדיין חידה בעיני איפה הם מגדלים את כמויות הפרחים העצומות האלה.
הנהר מחזיר את הפרחים לגדות הנהר והפרות שמסתובבות שם חופשיות מלחכות את הפרחים. באותם מים רואים שאנשים הבאים לחוץ ולטבול כל בוקר בנהר, באותם מים הם מסתבנים ומתרחצים ומשפשפים שיניים ואולי בזכות קדושת הנהר הם לא חולים.
בבוקר יצאו החברה לשייט על הנהר, אני לא רציתי לדרוך על הסירה הרעועה שמעולם לא היתה בה חגורת הצלה, המחשבה על מצב שבו אירטב במי הנהר העבירה בי חלחלה, נשארתי במלון, נהניתי ממקלחת חמה  ואחר  כך פטפטתי עם המנהל שדבר אנגלית רהוטה. כששאלתי מנין המים שזורמים בברזים, הוא השיב לי בטבעיות : "מהגנגס כמובן"....על המים שמהם הכינו את הקפה כבר לא העזתי לשאול.  בכל זאת עדיין אין לי סימנים של קדחת או הרעלה אחרת.
דבר בולט נוסף הוא שכל דבר ששיך לטבע, ההודים מקבלים אותו גם אם זה משהו דוחה כמו צואת אדם או פרה.
יש פה איזו הרמוניה שבאופן פרדוכסלי מסתדרת פה עם כל הלכלוך והזוהמה, הפרות, החזירים, הקופים והכלבים. הדבר היחידי שמפר את ההרמוניה הם הפלאסטיקים. מה שבא מהטבע חוזר לטבע, יש איזו מערכת מיחזור טבעית. מה שהאדם זורק אוכלת הפרה, מה שהפרה משאירה אוכל החזיר שמשמש מעין שואב אבק חי ומנקה כל חלקה. גם הקופים והכלבים תורמים את חלקם לאיכות הסביבה . רק הפלאסטיקים והניילונים ששום יצור אינו חפץ בהם מפרים את האיזון! כשאני מדברת על פלאסטיק, אני מתכוונת לכל האריזות חוץ מבקבוקי שתייה.
בקבוקי פלאסטיק לא נראים בשום מקום. השימוש במים בבקבוקים הוא אדיר ועמו פסולת הבקבוקים הריקים שנשלחים למיחזור. לא מעט הודים מתפרנסים מאיסוף הבקבוקים. אם הנחת לצידך בקבוק מים מלא, הוא לא ישאר שם חצי דקה. תמיד יהיה איזה ילד או זקן שיאספו אותו. בדיוק כמו שאת התפוח חטף הקוף.
מידי פעם רואים שלטים המעודדים חיסכון במים ובנייר. לרוב ההודים שדברנו אתם יש מודעות גבוהה לאיכות הסביבה ומיחזור, למרות שמערכות הסניטציה שלהם כמעט לא קיימות.
ההודים אלופים בתיקונים, שום דבר אינו נזרק. בציד הדרכים יש עשרות גרז'ים, או ליתר דיוק עמדות לתיקון צמיגים. ההודים נוסעים על צמיגים שחוקים עד דק ומתקנים אותם בלי סוף, שום צמיג אינו נזרק אלא הופך לחומר גלם לתיקון צמיג אחר או לזוג סנדלים לתפארת.
ואם הזכרתי צמיגים איך אפשר לפסוח על חווית הכבישים.  הכבישים ממש זוועתיים. אוטוסטראדה זה כביש באיכות של "כביש הבקעה" וכאשר מתכננים נסיעה בת 200 ק"מ צריך לקחת בחשבון לפחות 8-9 שעות.
כי צריך  לקחת בחשבון שאתה נוסע בשיירה על כביש שבו מסלול אחד לכל כיוון, את הפנצ'רים בדרך, אם לא שלך אז את אלה שלפניך שחוסמים חצי מסלול, וגם קורה  שפתאום האוטו עוצר, הנהג יורד מהאוטו ומנמנם על מיטת נצרים ב"תחנת מנוחה" שכמוה נמצאות לאלפים לאורך הכביש. הנהג ינוח ויאכל איזה בצק מטוגן מקומי, והנוסעים יישבו בשקט ויחכו בלי להתלונן או למחות. בהודו כל המושגים על מרחק וזמן מקבלים משמעות חדשה. ובכלל, אתה נוסע ממקום למקום לא כאשר אתה צריך אלא כאשר יש תחבורה. על הנסיעות בהודו אני יכולה לכתוב עוד עשרה עמודים.
ההודים נחמדים באופן מיוחד, מסבירי פנים ותמיד מוכנים לעמוד לשרותך, כמובן עבור כמה רופיות. למדנו שלכבודנו הם מקפיצים את המחירים פי שלש. יש תעריפים למקומיים (שבדרך כלל לא קונים) ויש תעריפים לתרמילאים צעירים, שמתמקחים גם על משהו שמחירו חצי שקל, ויש תעריפים לאנשים כמונו, "זקנים ועשירים", ולא משנה מאיזה ארץ.  הם גם לא מחמיצים שום הזדמנות לרמות אבל בהמון חן וחיוכים וקשה לכעוס עליהם, רובם כל כך עניים. הם מוכרים כל דבר, במיוחד הילדים שמציעים למכירה זרי פרחים נבולים, גרוטאות שהוסבו למשהו שימושי , כמו פחית שהפכה למסרק למשל, או כלי נגינה מאולתרים תוצרת עצמית.
אנו קונים אותם (אחרי מיקוח כמובן)  ונותנים אותם במתנה לילדים אחרים בתחנה הבאה. עטים ושמפו זה כנראה להיט . לשמחתי הבאתי מלאי של עטי פלאסטיק זולים ושמפו באריזות קטנות. אין לכם מושג איזו שמחה אפשר לגרום לילדה הודית בד"כ יפיפייה במתן שפופרת קטנה של שמפו.
אני יכולה לכתוב עוד המון על החוויות שעוברות עלינו יום יום, אבל באתי לטייל ולא לכתוב.. אין לי ספק שזה טיול שונה מכל הטיולים. הודו בהחלט גורמת לי ולאחרים להתבונן על עצמינו ועל החיים במשקפיים קצת אחרות. כאן מתחדדת בחריפות העובדה, שאפשר לחיות רק עם מה שהכרחי, וכמה אנחנו שבויים בתוך החפצים שאנו אוספים לעצמינו. יחד עם זה הודו מסמלת את כל אי הצדק האנושי. יש לי הרבה רגעים שאני רוצה לחזור הביתה. והרבה רגעים שאני מתכננת את המסע הבא להודו. החוויות שלנו שונות מהחוויות של הילדים שלנו, אבל אני בהחלט מבינה מה משך אותם לכאן. ועל כך בפעם אחרת.
נ.ב בטיסה  מקוג'ארו לוראניסי נרפאתי מפחד הטיסה שלי, וזה כבר סיפור בפני עצמו. 
שלכם באהבה
עצמונה