יום שבת, 4 בדצמבר 2010

שריפה בהר שריפה בלב

כמו כל עם ישראל גם אני צופה מרחוק על האסון הנוראי, כואבת על ההר, האנשים החיות והטבע שעולה בלהבות ויותר מכל מתוסכלת מההתנהלות של ההנהגה שמפקירה את המדינה ותושביה.
ואני צופה בכל אותם אנשים שביתם עומד לעלות בלהבות והם צריכים להחליט במהירות מה יבחרו לקחת איתם לפני שכל רכושם יעלה באש?
אני לא יכולה להימלט מהמחשבה, מה אני הייתי עושה, מה הייתי בוחרת לקחת? לרוב החפצים בביתנו יש תחליף, חלק גדול מהחפצים המקיפים אותנו נגלה כמיותרים ולא נזכור אותם מחר, אבל מה עם  אלבומי התמונות המשפחתיים, שבהם מונצחים כל שלבי גדילתם של ילדנו, תמונות היסטוריות של משפחתנו. אוסף הציורים של ילדנו שהיו בגן? התלתל הראשון שנגזר מראש הבן שמונח כמו קמע בתיק בד במגירת ארון הבגדים, צרור המכתבים מהצבא, מאהובים, המסמכים שמתעדים את חיינו הרגשיים והמקצועיים, כל אותם מסמכים שהם העדות היחידה של מה שיש לנו.
ואני רואה את האנשים שחוזרים לביתם השרוף וצריכים להתחיל הכל מחדש וליבי בוכה.      
אני חייבת להתוודות כי ההרגשה שלי שהשרפה האיומה ואבדן חיי אדם היא מעין עונש שנופל עלינו משמים, עונש בדמות עצירת גשמים ולהבות שמלחכות את ארצנו, ובכדי להגביר את המכה נשלחה גם הרוח החמה המשתוללת.
אולי זהו מסר ממרומים, מהטבע,  על מה שקורה לעם הזה בשנים האחרונות, על הניכור, האגואיסטיות, על הרדיפה אחר הכסף, הכוח והכבוד , על הפגיעה בקשישים, בנכים, בחלשים, על העושק והשחיתות, על הזלזול באדם , בבעלי החיים בטבע במים, באיכות הסביבה ועל השנאה כלפי החרדים, המתנחלים, המפונים ומי לא,  שנאה שאוכלת אותנו לא פחות מהאש על הכרמל. נכון, לא כולנו כאלה, אך האם אין כל אחד מאתנו חש שבמדינה הקטנה הזו נוצרות להן כמה מדינות? מדינת המרכז - העושר, הנדל"ן, מדינת הפריפרייה , מדינת השטחים, מדינת החילוניים, מדינת החרדים ומדינת הערבים ולאט לאט אנו מאבדים את הדבק והסולידריות שעליו מבוסס החוסן הלאומי.  
ועכשיו שהאש בוערת וברדיו מושמעים שירי יום הזיכרון פתאום יש פרץ של התנדבות, פתיחת הלב הדלתות, וההתנדבות.
ואולי זה המסר, אם אנו לא מתעוררים מהמכות שנחתות עלינו מידי אדם ומידי שמיים, אולי צריך מכה איומה כמו האסון הזה בכדי שנתעורר, שנכבד יותר את זולתנו, את הטבע, את הסביבה ואת האחר נפתח את ליבנו, נתבונן גם מסביבנו בעיקר ניקח אחריות.
אז כאשר אצלנו הנרות דולקים, ומנגד ההר הירוק עולה בלהבות בואי נישא תפילה ונשתדל להיות טובים יותר. אמן.



8 תגובות:

  1. כנראה שזה צורך אנושי לתרץ בהסברים רוחניים אסונות שיכלו להמנע או להיות זניחים אם האחראים על שרותי הכבאות היו נותנים את דעתם להתרעות / ועדות / מבקר המדינה ועוד כהנה וכהנה מומחים שזעקו לשינוי אך ראש הממשלה/ שר האוצר/ שר הפנים פשוט התעלמו מכך

    השבמחק
  2. גיסתנו. אין מה להוסיף על כל מה שנאמר. צער גדולץ הייתי שם , בטירת הכרמל ביום רביעי בערב. כנס חבורות זמר. ושוב טמטום ועקשנות לא לבטל. ברחנו משם כל עוד נפשנו עמנו. היה נורא

    השבמחק
  3. נכון, וכל זאת משום שמנהיגנו נגועים באגו מנופח, באהבת הכח והשררה, באטימות לב ורדיפת בצע. וכל זה מוביל להחלטות שגויות שאנו משלמים עליהן את המחיר.

    השבמחק
  4. עונש הוא תגובה למעשה לא טוב שנעשה.
    ההרוגים באסון לא צריכים היו להיענש על התנהלות קלוקלת של הממשלה.
    לכן אני לא מקבלת את זה שהשריפה היא עונש.
    השריפה היא אסון! ואסון יכול לקרות לכל אחד, לצערינו.
    בין אם הוא איש ישר ותמים ובין אם הוא פושע.

    השבמחק
  5. זה כנראה חוק היקום: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו.....

    השבמחק
  6. מי ייתן ונזכה לגשמי ברכה!

    השבמחק
  7. גיסתנו. הוא יבוא. הרי הבטיחו לנו.. כמו כל ההבטחות... הייתי בטוחה שתכתבי על הפנינג חנוכה במושב.  ד"א  לא צילמת?

    השבמחק
  8. ובסוף היה גשם. שגרם להצפות.
    שגרם לבאלאגן.
    כאילולא ידעו שהוא יבואו.
    כאילו פעם ראשונה שיורד גם במידינה הזו,
    פעם ראשונהמעולם.


    לפחות האוטו שלי נקי... ובלי כל האבק הזה.

    השבמחק