יום שישי, 16 בספטמבר 2011

שלשה ספרים וגעגוע

לאחרונה קראתי שלשה ספרים של סופרים ישראלים. שניים מהם נחשבים זה שנים כסופרים מהשורה הראשונה, והשלישי כוכב עולה ובצדק.
הראשון היה ספרו של א.ב. יהושע "חסד ספרדי".
למרות מאמצי לא הצלחתי לסיימו. סיבוכי לשון ועלילה, רב הנסתר על הגלוי, אבל יותר מכל. משהו בספר לא שכנע אותי. מבחינתי היתה חסרה בו אמת, מין תחושה עמומה שהסופר מזייף, קצת עובד עלי.
סגרתי את הספר  ונתקפתי געגועים לספריו הקודמים של א.ב. יהשע, ל"מר מני",  שקראתי אותו מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, התגעגעתי ל"מסע אל תום האלף" ואפילו ל "מאהב". ואילו  עם "חסד ספרדי" הצלחתי להתגבר על נדודי השינה שלי.
השני הוא ספרו של חיים באר "אל מקום בו הרוח הולך".
 הכתיבה המייגעת הקפיצה את אצבעותיי בדילוג על קטעים ודפים שלמים, ולא נראה לי שהפסדתי משהו בדרך. העלילה הזויה, הקטעים הארוטיים מופרכים, הדיאלוגים שטחיים, והדמויות לא משכנעות. היתה לי הרגשה שחיים באר, החליט לכתוב ספר על פי מתכון לרב מכר. ויצא לו רומן סתמי .
סליחה חיים, אבל גם פה נתקפתי בגעגועים ל"נוצות", "חבלים" ו"לפני המקום".

לעומת שני ספרים אלה, אני רוצה להודות לאשכול נבו, שהחזיר לי את עונג קריאת ספרות ישראלית.
הספר "נוילנד" הוא ספר של מסעות חיפוש, חיפוש במרחב הגיאוגרפי, ובעיקר חיפוש של אנשים בנבכי הנפש של עצמם, מסע חיפוש של אנשים פרטיים אחרי אהוביהם שבמקביל עורכים מסע חיפוש גם אחרי חייהם.
את המסעות הפרטים של הגיבורים  מלווה באופן סמוי מסע חיפוש  קולקטיבי שמצטרף לעלילה. מסע החיפוש של הישראלים, של היהודים, מסע חיפוש של המדינה את עצמה.
אשכול נבו אינו מצטעצע במילים, הדילמות סבוכות וכך גם הגיבורים, אבל הוא מצליח להגיש אותם לקורא בפשטות משכנעת ואמיתית. שפת הכתיבה, האופיינית לאשכול נבו, היא יום יומית אבל מצליחה לגעת בפצעים הכי פתוחים של הישראליות ובשאלות הכי עמוקות של חברות, זוגיות, ואהבה. אשכול נבו לא צריך להשתמש בארוטיקה גלויה ותיאורים מיניים בכדי לשמור על  הקורא, להפך, "שמירת הנגיעה" של הגיבורים, לא תניח את הספר מידכם.
אני מסמנת את הספר הזה כספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב.
ואני כבר מתגעגעת לספרו הבא של נבו.




3 תגובות:

  1. נוילנד- אכן מסע חיפוש נפשי וגיאוגרפי, וגם נוגע בנושאים שמדברים לישראלים מכל שכבות הגיל. קראתי אותו עד סופו. אשכול נבו יודע לכתוב, אבל כבר במהלך הקריאה היתה לי תחושה של כתיבה טכנית. כתיבה שמשתמשת בחומרים פופולריים למשוך קוראים. את תכני הספור וגם את חיבוטי הנפש, אפשר ורצוי היה לצמצם לדעתי לכמחצית מספר העמודים. ומה לדר' גב ולסיפורנו? הפרסומת ה"סמויה" צרמה לי והזכירה את הפרסומת ללחם ארז בבדולינה. אחרי שקראתי את ארבעה בתים וגעגוע ואת משאלה אחת ימינה, ציפיתי מאשכול נבו ליותר.
    עירית

    השבמחק
  2. ביקורת דומה לשלך שמעתי מעוד חברה. אותי הספר שבה, למרות החסרונות. ובקשר לד"ר גב, נסי לתאר מושב כזה בשם קצר וקולע שצריך לחזור בספר מליון פעמים... אני לא חושבת שנבו התכוון לפרסם, אולי בדיעבד יצא לו כך. מצידי, שבדיעבד יקבל גם תרומה מד"ר גב, ממילא שכר הסופרים והיוצרים בארץ הוא מביש.

    השבמחק
  3. היי רואה שחורות ב...
    לא הייתי מגיב על הביקורת הספרותית שלך כי אני אחרון שיש לו מה לומר על קריאה, אבל בתי הגדולה תכלת ובני תום, הביטו בי בזלזול כשאמרתי ששמעתי שנוילנד הוא ספר מצויין (שמעתי ממך) הם אמרו שאת הקודמים של נבו קראו בהנאה והפעם פספס. זהו הבאתי דברים בשם אומרם, יש לי משפחה קראנית רצינית ואני מוזן גם על ידם! רציתי לומר להם לקרוא ספר שחברתי לעט המליצה ומיד זכיתי במבט מגחך מצד שניהם, עירית הגיבה בעצמה. אני מניח שכולכם צודקים, כל אחד מוצא בספר והסופר משהו אחר... וזה היופי בספרות
    צביקה

    השבמחק