קטע קטן ואישי ליום העצמאות

ב 17 לאפריל אבי עדין היה בשבי הבריטי במחנה המעצר באפריקה, בשל פעילותו המחתרתית באצ״ל.  

חמש שנים הועבר  בין מחנה שבי למשנהו, והשתתף בכמה ניסיונות בריחה.

ביום  ה 17 לאפריל 1948, במחנה המעצר גילגיל שבאפריקה,הוא כתב אגרת למשפחתו בצפת.

הקשר עם המשפחה נותק זה כמה חודשים, המשפחה הסתירה ממנו את מצבו האנוש של אביו החולה. הוא ידע על מצבה הקשה שבה נמצאת העיר, אך הוא לא ידע שבעת כתיבת האיגרת, צפת הרחוקה ממנו אלפי ק״מ, נמצאת כבר בראשית הקרב על קיומה.

כאיש שהאמין באקטיביזים, ושאהב את העיר בכל נימי נפשו, הוא חוזר וכותב, כפי שכתב גם במכתבים אחרים, שנקודת התורפה  שיש לנטרל לפני הכניסה לעיר, היא עין זיתים הערבית. כיבוש עין זיתים ירתיע את ערביי צפת ויוריד להם את המורל. בשעה שהמכתב עושה דרכו לארץ, כוחות הפלמ״ח כבשו  את עין זיתים.

שורות מהמכתב,  שבחרתי להביא לכם :

״בזמן מלחמה, האמונה בכוח העם קודם לכל. יש צורך בנשק ויש צורך בגנרלים אבל כל אלה, בלי האמונה בניצחון הכוח שלנו על כוח האויב, התבוסה כאילו כבר קיימת.." 

אגרת אחרונה זו שנשלחה מאפריקה, היא האיגרת היחידה שלא עברה צנזורה ע״י הבריטים. בתאריך זה הבריטים כבר ידעו כי הם עומדים לעזוב את הארץ וכנראה לא הקפידו על כללי ביטחון שדה. 

ב 15 במאי 1948 עזב הנציב הבריטי את הארץ. הסתיים שלטון המנדט לאחר כ 30 שנה.  

הבריטים עיכבו את שחרורם של אסירי המחתרות באפריקה, מחשש שאלה יזנבו בהם תוך כדי יציאתם...  

האסירים המשוחררים  הגיעו לארץ רק ב 9 ביולי 1948

איש לא ערך לכבודם טקס קבלת פנים.

ב 20 ליולי 1948, התגייס אבי לפלוגת הסיור (פלוגת הג׳יפים)  של גדוד 11 והשתתף בשחרור הגליל במבצע "חירם." 

זה קטע קטן ואישי שלי מיום העצמאות. 

 אגרת מאפריקה                                                 מכתב שחרור מהמעצר

 

    סמל גדוד 11 

הרהורים של צפתניקית

הם באים מן ההרים מן השפלה מהמדבר, הם באים, שמות, פנים, תמונות ומצטרפים אחד אחד אל הדף.
הם פוגשים זה את זה בתמונות המקומטות ומזהים אחד את השני לפי העיניים והחיוך. אלה הם ה״צפתניקים״, שמתכנסים בבפייסבוק ומתרפקים על זיכרונות. 
חגיגה כזו של נוסטלגיה והתרפקות על העבר אפילו זקני צפת כבר לא זוכרים.
טוב חבר׳ה, אולי לא שמתם לב, אבל זקני צפת החדשים  זה אנחנו.
הפייסבוק נשרף מתיאורים וסיפורים והתרפקות על הנופים והאנשים שרק צפתים מבינים את הקודים והשפה המיוחדים שמשתוללים שם.  
יחד עם העשן שעולה ממדורת השבט שלנו, עולה מידי פעם גם עשן של קיטורים ואכזבה מאיך שהעיר נראית היום, ואני רואה  את חצי הכוס המלאה.
בניגוד למה שרבים טוענים, אני חושבת שצפת נראית בשנים האחרונות נקייה ומטופחת משהיתה בעבר, העיר העתיקה, שרובה היתה הרוסה בילדותי, הולכת וניבנת, לרוב ע״י יזמים פרטיים, כן רובם דתיים, אז מה. הרחוב הראשי לא ניראה מי יודע מה והיה נחמד אילו הסוחרים היו משתפים פעולה לשיפור פניו והצבת שילוט יפה כדוגמת זיכרון יעקב  או מטולה, אבל ראיתם איך ניראה רחוב יפו בירושלים בירתנו?
לעומת זה אני רואה מבנים היסטוריים שקמים מאפרם בזכות המכללה וחוזרים לימי הדרם ומשמשים דוגמא עולמית לשימור הבניין והמרקם הסביבתי. 
כשאני עוברת בשיכונים המפלצתיים של הדרום אני רואה הרבה בתים שמשתקמים במסגרת שיקום שכונות ותרבות הדיור, והסביבה נראית הרבה יותר נקייה מבעבר. 
כשאני מגיעה לצפת אני שומעת המון קיטורים על שהעיר מתחרדת.     
נכון, העיר הפכה ליותר לדתית, אבל סוד קסמה  וקיומה של צפת קשור לדת, לקבלה ולמיסטיקה, זה כוחה וייחודה. פרנסי העיר ותושביה צריכים להבין שזה מקור משיכתה ובמקום לנסות ולהפוך אותה לעיר תעשיית ״נס קפה״ או לחלום על תחייתו מחדש של מועדון ה״שעות הקטנות״, הם צריכים לחשוב איך למנף ולהפוך את המיתוג הייחודי שלה לכסף ופרנסה.  העיר העתיקה בצפת נושאת מורשת מפוארת של תקופת תחיית הקבלה, היא אחת הערים העתיקות בעולם שנשמרו ואת האוצר הזה אסור לפספס. ביניינו, מי שהיום מזרים דם בסמטאותיה הם ״לבנות ולהיבנות״ ״מכון אסנט״ ועוד עשרות עסקים קטנים, שלרובם יש כיפה או שטריימל על הראש. במקום להתנגד לדוסים ולהלחם בהם, יש לשתפם ולעודדם לאחריות וליזמות  תיירותית- דתית -רוחנית,  שתביא גם להם פרנסה בשפע ובכבוד.
על המכללה לפתוח את שעריה למגזר החרדי במסלולים מתאימים. בירושלים נפתחו מסלולים אקדמאים לחרדים גם באוניברסיטה העברית והם זוכים לפופולאריות והצלחה.  

וחוץ מזה מה לנו להלין ולהתלונן, אנחנו עזבנו ואחרים באו במקומנו. 
מי יודע, אולי ילדנו ונכדינו ימאסו בחיים הלחוצים במרכז, מהפקקים הבלתי נסבלים לעבודה ובחזרה, מיוקר נוראי של דיור ושל חינוך, מאויר מזוהם ועשן מכוניות, מצפיפות של מגדלים  מנוכרים ויחליטו שהם בוחרים בפחות כסף ויותר איכות, באפשרות לרדת לוואדי עם הילדים, עשר דקות מהבית, בלי להיתקע בפקקים, לפתוח חלון ולראות את הג׳רמק, ולהגיד שלום ובוקר טוב לכל אדם שני ברחוב. הם יציצו  בפייסבוק בדף של  ״הצפתניקים״ ויאמרו לעצמם, וואלה, אני רוצה לגדל את ילדי במקום כזה!
ואולי הם יהיו אלה שיחזרו לעיר. אולי הם יביאו כמה חברות סטארטאפ שלא צריכות יותר מפס רחב ואינטרנט בכדי להתחבר למרכז, אולי הם שיפתחו בוטיקים וחנויות מיוחדות, שיתחרו עם חנויות רשת בנאליות בקניונים רועשים. אולי  הם שיפתחו מלונות בוטיק שיציעו חופשה עם חוויה רוחנית, כי צימר עם גאקוזי יש בכל מקום.  

בעיני, עם כל חסרונותיה, צפת היום אטרקטיבית מבעבר וזה הזמן להשקיע בה.

ודי עם הדוסופוביה הזו.

   בתוך העץ הזה גדלתי ובו הם שורשי

איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם?

המציאות - אימום,

המחבר- חייט,

על פי דרכו יתפור לה

חליפת שבת

פה יוסיף גדילים

שם קצת יתפיט

ואף שישקר הרבה 

הכל, הכל אמת 

                        ירמי פינקוס

                        מתוך "בזעיר אנפין"

איך אתם הצעתם נישואין לבחירת לבכם? 

כרעתם ברך על פסגת הר בהודו או בשווייץ והגשתם לאהובתכם פרח לוטוס? 

הצבתם כרזה ענקית על גשר הקסטל בנוסח ״שירי אני רוצה להתחתן איתך״, תוך ידיעה ברורה שהתשובה תהיה חיובית, כמובן. 

או אולי בחרתם בדרך הבנאלית של ארוחה במסעדה + טבעת? 

את המעמד, יש להניח, תכננתם בקפידה, השקעתם והתרגשתם, למרות שבסופו של דבר כל המשתתפים באירוע ידעו מראש את תפקידם, אבל היו חייבים להביע הפתעה והתרגשות. 

אבל אני בטוחה, שאף אחד לא ביקש את ידה של בחירת ליבו, כמו שעשה זאת אבא שלי. 

משום שאבא שלי בכלל לא הציע נישואין לאמא. הוא פשוט הודיע לה. שמתחתנים, כמובן.

וגם קבע מועד משוער. לאמא שלי זה נראה הדבר הכי טבעי בעולם, אבל אמרה  לו, שבעדה שלה, הוא חייב, בשביל הפרוטוקול (ושאר הדודים, הגיסות, האחים, בני הדודים והשכנים)  לבוא ולבקש את ידה מהוריה. ״ותזכור להביא גם זר פרחים״, הוסיפה.

באחד מימי שישי בשנת 1948, כשהגשמים הציפו את הרחובות והשלוליות הגיעו עד מעל הקרסוליים, צעד אבא ברגל, אחרי שהתייאש מלחכות למונית,  מרמת גן, שם גרה דודתו, אל שכונת התקווה, שם שהו הורי כלתו העתידית. הוא לבש בטלדרס עור שראה ימים טובים יותר, וכובע טייסים, מה שהיה כנראה הטרנד האופנתי של לוחמי מלחמת תש״ח, אבל לא היה מקובל מי מיודע מה בחוגים הסולידיים של התל אביבים והירושלמים, ובטח לא בקרב משפחות ספרדיות שחליפה מחויטת היתה כרטיס שהעיד על מעמדו של לובשה.  

בבית הכלה האוכל בעבע בסירים, השולחן היה ערוך וכולם חיכו לחתן שבושש להגיע. 

את ״שלום עליכם״ זימרו כבר שלש פעמים, וגם את ״אשת חיל״ משכו באיטיות, רק החתן חסר. 

רגע לפני שסבי הודיע על סירוב מוחלט, נפתחה הדלת והחתן המיועד, ספוג מים מכף רגל ועד ראש, ובידו זר פרחים שנפגע קשות בסערה. הוא נכנס והרטיב את הרצפה הממורקת של סבתא מזל, שאיש מבני הבית לא העז להשאיר עליה פסיעות רטובות.   

זר הפרחים נזרק היישר לפח והחתן הופשט מבגדיו והוכנס לחלוק מאולתר, כשכל בני הבית מביטים ברחמנות על אימי, שליבה היה הלב היחידי שגאה מאושר באותו מעמד.

מרוב קור ורעב שכח החתן המיועד את מטרת בואו. את רוטב הדגים בלימון ניגב בפרוסות חלה ולא התבייש לבקש מנה נוספת .הוא לא הפסיק להחמיא לסבתי על כישורי הבישול שלה, וסבא הביט באימי ברחמנות ואמר בלאדינו, בכדי שהחתן לא יבין, ״בנוסף לכל, הוא גם רעב...״.

בין מנה למנה עצרו כולם את נשמתם וחיכו מתי יצהיר האורח על כוונותיו, הארוחה התנהלה בעצלתיים, וכשהשולחן פונה והאחים והאחיות  נשלחו לחדר הסמוך, החלה אימי לדחוף במרפקיה את אבי בכדי להזכיר לו את המשימה החשובה של הערב. 

משהו בבחור כנראה הצליח לשבות את ליבו של סבא. אולי העיניים הכחולות שמהן השתקפה נפש יפה ולב אמיץ. אבל את הסכמתו הוא התנה בדבר אחד. החתן המיועד יאלץ להיפרד מחגורת החבל שלמותניו ומכובע הטייסים הבלוי וללבוש ביום חתונתו חליפה. 

עדות לעמידת  החתן בתנאי משתקפת מתוך תמונות החתונה של הורי.

אבי ניבט מן התצלום, חנוט בחליפה, שנלבשה פעם אחת בלבד . 

                                    

      

הדוד עם השמלה

לאמא שלי היה דוד עם שמלה. 

לא, לא מה שאתם חושבים. הדוד עם השמלה היה גבר שבגברים. משופם, גבוה, רחב כתפיים, בעל קול עמוק ונמוך, כפות ידיו גדולות וחזקות, זכר לתקופה בה עבד בעבודת כפיים בכרמי הגפנים של הרי חברון. אבל הוא לבש גלימה שנראתה כמו ז'קט מחויט שהתארך עד לקרסוליו, כולם קראו לו ״הדוד עם השמלה״. 

בני משפחתו אמצו את הלבוש המערבי עוד בתקופת השלטון התורכי. סבא שלי למשל, שהיה חייט עילית, אימץ את החליפות האנגליות, ומכנסי הבריג'ס.  נגיעה קלה בבד הספיקה לו כדי לעמוד על טיבו של האריג ולהצביע גם על מצבו הפיננסי של בעליו. הוא הוציא תחת ידיו יצירות מופת שנתפרו לבני משפחת נאששיבי וסאככני בירושלים של שנות השלושים. אחרי מלחמת ששת הימים הגיעו אליו כמה מהקליינטים הקבועים שלו, שנשארו בצד המזרחי של העיר, בכדי לשלם לו חוב  שלא הספיקו לפרוע עשרים שנה קודם לכן עבור חליפות שתפר להם. 

בשנות החמישים הוא המשיך לתפור חליפות  לשועי ירושלים. בידי אמן הוא הצליח להסוות כתף עקומה או יד ארוכה מזוגתה. עד שעידן הקונפקציות הכריע אותו. הוא לא הצליח להבין איך אנשים מסתפקים במכנס או ג׳קט שלא  נתפרו בדיוק על פי מידתם. 

לעומתו אחיו, הדוד יהודה, לא הצליח להיפרד מהתרבות העות'מאנית וטען שלא מוחקים במחי חליפה 400 שנה של אופנה. את שמלתו היה תופר אצל סבא, שהקפיד על בד, גזרה וגימור מושלמים.  לפני הכיבוש האנגלי היה חובש לראשו תרבוש אדום אבל בלחץ בני משפחתו ובשל הפוליטי קורקט, החליף אותו בקסקט צרפתי, שהיה בעצם קסקט אנגלי. 

אשתו, בוקאס, היתה אישה קטנה ועדינה וכשהיו שניהם מגיעים לביקור אצל אחיו שגר בקומה השלישית היה מניף אותה ולוקח אותה בידיו וחוסך ממנה את המאמץ של הטיפוס במדרגות. הדוד יהודה, בנוסף לעובדה שנשא בעול הפרנסה, היה גם עושה את כל עבודות הבית, עורך קניות בשוק, מבשל ומכבס ואומרים שאפילו היה מגהץ בעצמו את כותנות הפשתן הבוהקות שלבש מתחת לגלימתו. בוקאס העדינה היתה כל כך איטית, עד שהיתה מסיימת לקלוף תפוח אדמה אחד, הוא היה
 מסיים לבשל את כל המרק. היא לעומת זה לא פסקה להחמיא לו, נשאה אליו את עיניה בהערצה והסכימה עמו על כל עניין ודבר, זה היה כנראה המתכון לזוגיות המופלאה ששררה בינם ועוררה את קנאת גיסותיה. 

הדוד יהודה היה מגיע לבקר אתנו בצפת. למרות המסע הארוך מירושלים והעלייה סוחטת הזיעה מתחנת האוטובוסים על לביתנו, היה מגיע נקי ורענן, כאילו נישא על כנפי השכינה ולא באוטובוס עשן וצפוף שחיבר את העיר עם העולם. בכיסיו היו ענפי לבנדר שהיו מפיצים ריח טוב כאשר מולל אותם באצבעותיו.  

תמיד הגיע עם מזוודת קרטון חומה שבשוליה היו פרזולי פליז. במזוודה היה מביא שי קבוע לאימי - רחת לקום לבנה וורדרדה משובצת בשקדים ופיסטוקים, תפארת ממתקי משפחת חביליו הירושלמית. אני הייתי מקלפת את הרחת, מוציאה את השקדים וזורקת את היתר. מה שנראה חילול קודש בעינה של סבתי, שלא הבינה, ובצדק , איך אני מעדיפה את הממתקים הנחותים שנמכרו במכולת שלנו.

עם המזוודה הריקה היה יורד לקדוש, וממלא אותה בכיכרות של גבינה צפתית וגבינת קשקבל. כל כיכר היתה נצררת בבד כותנה ועליו עטיפת עיתון בכדי לשמור על הארומה שלה. עם המסע הכבד היה חוזר לירושלים ומוכר אותן ברווח לרפאל ממחנה יהודה בניכוי דמי הנסיעה לצפת. לטענתו, מאז שמשפחת עזרא גורשה מחברון, היחיד שהכין גבינות הראויות לעלות על השולחן ולפזר אותן על המקרוני, הוא קדוש מצפת. כמוהו חשבו עוד כמה אניני טעם ירושלמים שהיו מוכנים לשלם מחיר גבוה עבור הגבינה הצפתית שהגיעה במזוודה של הדוד עם השמלה. 

תשאלו למה לא נסעו הירושלמים בעצמם לצפת לקנות את הגבינה ולחסוך בדמי התיווך של הדוד יהודה ורפאל? ידוע היה במשפחתי הירושלמית, כי הדרך מצפת לירושלים קלה ונעימה , לעומת זה, הדרך מירושלים לצפת היא  רבת מכשולים וסכנות וכמובן גם ארוכה יותר....ומוטב שהדוד יהודה, גבר שבגברים, ששרד את כנופיות השודדים שארבו בכבישי חברון  ייסע במקומם ובהזדמנות גם ידרוש בשלומה של  אחותם שעברה להתגורר מעבר להרי החושך עם בעלה האשכנזי.

מעולם לא יידענו מתי יגע הדוד לביקור כי טלפון לא היה לנו. אבל לא הופתענו כשהגיע בראשית הקיץ, תקופת ביכורי הגבינות. את בואו בישרו ילדים שפגשו אותו יורד בתחנה המרכזית ורצו להודיע  לנו כי הדוד עם השמלה הגיע. גם בצפת, שאחרה להשתחרר מעול התורכים, לא ראו הרבה גברים ששמרו בקנאות על  מורשת האופנה העות'מאנית. הילדים במשפחה היו עסוקים בניחושים מה לובש הדוד מתחת לגלימתו. נושא לא פחות חשוב היה סביב השאלה כיצד הוא מסתדר בשירותים. 

כך או כך, כנראה הסתדר הדוד יהודה לא רע בתוך גלימתו. היום כאשר אני מפליגה בזיכרונותיי ומביטה בתמונות, אני רואה גבר שסימל את המיזוג התרבותי והפוליטי של  המזרח התיכון כולו, ואת המעצמות שהטביעו בו את חותמן. שמלתו היתה העל טהרת הלבנט, מחולצותיו ונעליו בהקו ונצצו הסדר והמשמעת הבריטיים, וכובע הקסקט שלו היה הדובדבן הצרפתי שהתנוסס על ראשו, ובתוך כל אלה נארז לו יהודי גאה ואינדיבידואליסט.

בצילום נראה הסבא עם השמלה, אשתו וילדיו 

הדודה נחומה חוזרת מאוסטרליה

הדודה נחומה היתה הדודה של אבא שלי. במשפחה קראו לה מימע נחומה. היא נולדה בצפת שנתיים לפני תום המאה ה19. יואל, אבא שלה, שלח אותה לבית ספר כי"ח על אפם וחמתם של  זקני הקהילה ובשל כך  ויתר על כספי ה"חלוקה".

אומרים שהיתה נערה פראית ויפה. אם לשפוט על פי מראה ילדיה, נכדיה וניניה, אכן יש ביסוס לשמועה. , בזיכרוני היא היתה אישה גדולת גוף, נישאת על רגלים דקיקות  שכפותיהן נעוצות בתוך זוג נעלים שהוזמנו במיוחד מאמריקה ונתפרו על פי תבניות גבס שנוצקו לפי צורת כפות רגליה. בתור ילדה לא יכולתי להתיק את עיני מנעלי הפלא  ולא פעם דמיינתי את עצמי מפליגה בתוך סירות אלה לאמריקה, ארץ הנעליים הבלתי אפשריות.

תמיד היתה עדויה בתכשיטים גדולים ונוצצים. עגילי היהלומים שלה גרמו לתנוכי אוזניה להגיע כמעט עד כתפיה ובחזית שמלתה היה מקום ליותר מסיכת נוי אחת.

הצעיף הנצחי תמיד החליק מראשה, מתקשה להחליט אם להישאר או להעלם, לעיתים הוא שימש כמטפחת לניגוב הזיעה מפניה ואת הדמעות מעיניה; ואכן רוב הזמן מחתה את הדמעות, מזכירה לכולנו את חייה הקשים. היא נשענה על מקל, נאנחת מכאבי רגליים, אבל בכל חתונה או שמחה היא היתה מניפה את מקלה אל על, ופוצחת בריקוד, לרגע שכחה את מכאוביה וצרותיה ועיניה היו מתנוצצות, אך לאחר דקות ספורות נזכרה, שפשוט אסור לה לשמוח.

היא דיברה עברית משובחת כיאה לצברית דור שלישי בצפת, אבל ידעה לשיר ולנהל משא ומתן בתורכית, בערבית ובאידיש ושלטה בניואנסים, בקללות ובבדיחות. את האנגלית היא רכשה בשנות גלותה באוסטרליה, ואת הצרפתית, בארבע  שנות לימודיה בכי"ח. בקיצור, איש לא יכול היה למכור לה לוקשים או לבלבל אותה בשפה זרה.

כילדים, שבאנו לבקרה, היא היתה מעניקה נשיקה רטובה לכל אחד מאיתנו, בן דודי, האמיץ בינינו, סרב לקבל ממנה נשיקות וטען שהוא "בן שלא מנשק בנות".

לדודה נחמה היו שלשה בעלים, וכולם נפטרו, בעוד היא ממשיכה בחייה באנחות ודמע, אך גם בנוחות מסוימת שאפשר לה החופש מטיפול בבעל.

עם בעלה הראשון הגיעה לאוסטרליה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כפי שעשו רבים מבני צפת, שנמלטו מחרפת הרעב והמגפות שפקדו את העיר. לאחר כ 20 שנה בגולה הנוחה, התאלמנה נחמה, קנתה כרטיסים  לה ולשלושת בנותיה היפות, שתמיד הזכירה לכולם, שהן גם יתומות, והפליגה עם כל הכבודה  לארץ ישראל לפתוח בחיים חדשים.

לאחר שלשה שבועות של הפלגה במים סוערים ובמים רגועים, הגיעה האונייה לפורט סעיד.

עד היום איני יודעת כיצד נודע למר ענתבי על הימצאותה  של נחמה על האונייה וכיצד ידעה נחמה שמר ענתבי עומד לפגשה כשתעגון בעירו. 

כעשרים שנה לפני שעגנה האונייה במצרים,  ענתבי הנער  היה פקיד צעיר, שגילה כשרון פיננסי כבר בראשית עבודתו  ב"בנק אנגלו פלשתינה" שבעיר הנידחת, בשולי האימפריה העותומאנית. סגן המנהל של הסניף בעיר היה יואל, אביה של נחמה.  

נחמה בת ה13, גיל מתאים לבדוק שידוך, אהבה לבקר בבנק יותר מאשר בבית הספר, שם גם יכלה לבקש מאביה האמיד כסף לשמלה או לתכשיט. אך בעיקר להחליף מילה או שתיים עם ענתבי הצעיר.  האב חד העין הבחין במבטים שהחליפו הפקיד הצעיר ובתו והקדים רפואה למכה. הוא הודיע לבחור שאם ימשיך לחלום על בתו, הוא עלול לאבד את משרתו. 

הבחור, שכל חטאו היה במוצאו ,שלא נראה מתאים לאבי  הנערה, עזב את העיר והחליט לחפש את מזלו בעולם הגדול. מצויד בהמלצות מאביה הבנקאי והרחיק עד מצרים.

מלחמת העולם הראשונה  הרסה את צפת אך הטיבה עם מר ענתבי הצעיר, שנכנס לעסקי טבק וסיפק סיגריות לחיילים הרבים שהסתובבו בלבנט. תוך 20 שנה הפך למיליונר והשמועות אמרו כי  הסיבה להצלחתו, היתה המוטיבציה שלו להוכיח לבנקאי הצפתי, שטעה כשחשב שאינו ראוי להיות חתנו.

וכך, לאחר כעשרים שנה, עמד הפקיד הצפתי, שהפך למיליונר, לפגוש את מושא אהבתו מימי נעוריו, שהפכה לאלמנה.

עוד לפני שעגנה האונייה בחרה נחמה את שמלתה היפה ביותר וחבשה כובע מהודר ואפנתי, ומה שראתה במראה, הזכיר רק במעט את הנערה הפראית מצפת. גופה התמלא ונראה כגופן של דודותיה וסבתה, פה ושם נוסף קמט, אבל הברק בעיניים עוד נישאר.  והרגליים, הוי הרגליים, במהלך עשרים השנים האחרונות הן הצטרפו למשפחת הרגליים הבעייתיות של משפחתה, ובכדי להלך בנוחות היא נאלצה לוותר על נעליי עקב לטובת נעלים מרובות שרוכים שנכרכו עד קרסוליה.

היא פקדה על שלשת בנותיה ללבוש את היפות שבשמלות וחזרה איתן על גינוני ההתנהגות הראויים, שאותם רכשו באוסטרליה.

הספינה התקרבה לנמל, ועל סיפונה שטוף השמש עמדה אישה גדולה  ולצידה שלושת בנותיה אוחזות  בשמשיות ומנסות לאתר את האיש שיבוא לקבל את פניהן.

הנמל רחש וגעש, עגלות, רוכלים, רעש וסירחון דגים. סבלים מצריים יחפי רגליים וחצי ערומים סחבו על ראשיהם צרורות, ארגזים ומטענים ורצו מכאן לשם, עלו וירדו מהאניות, כשנשים וגברים בלבוש אירופאי  פוקדים עליהם בשפת ידיים. רוכלים מציעים שתייה קרה של תמרהינדי ולימונדה,  פקידים עם תרבושים, אנשי עסקים בחליפות פשתן לבנות ושייחים בגלימות המדבר המוזהבות שלהם, כולם מתמזגים בהמולה הקוסמופוליטית הגדולה של בליל שפות המתערבב עם צפירת  האוניות.

לפתע הגיחה בפתח הנמל מכונית בנטלי מהודרת, נראה שההמון זיהה את בעליה, וכמו שנחצה ים סוף בפני בני ישראל, כך נחצה ההמון שעל הנמל ונתן למכונית ומלוויה לעבור. המכונית עצרה על יד כבש הספינה.  מתוכה יצא גבר לבוש בהידור, על אצבעו טבעת יהלום נוצצת ועל ראשו מגבעת.

קצין האונייה שקיבל אותו הוביל אותו  עד למקום בו עמדה נחמה ופמלייתה הצנועה.

לקח לו רגע לזהותה, זו כבר לא היתה הנערה מצפת שהיתה מקניטה אותו ושולחת לו חיוכים מתגרים. אך בהתבוננו בפניה של הבת הצעירה שעמדה לצידה, הבין שזו האישה שהוא אמור לפגוש.

גם נחמה לא זיהתה מיד את הנער הצנום שחור התלתלים מצפת. לפניה עמד גבר דליל שיער, שכרס קטנה מתנועעת לפניו.

ברוב פאר הובלו  האורחות למכונית ומשם לווילה של מארחם.

שנים רבות לאחר הביקור תזכרנה שלשת הבנות בגנו האקזוטי של המארח, שהיו בו פלגי מים ועצי תמר מצילים, שנים רבות תלקקנה את שפתיהן, שתספרנה על הלימונדה הקרה שהוגשה בכוסות הקריסטל, בפירות הרעננים ובעוגות המזרחיות נוטפות הצוף שלא ראו כאלו באוסטרליה ארץ הולדתן, ועל על המשרתים הסודנים הגבוהים הלבושים בגלימות צחורות שנפנפו ללא הרף במניפות ענק לצנן את החום הכבד, בעוד אימן ואדון ענתבי מסתודדים להם .

לעולם לא נדע מה נאמר או לא נאמר בשיחה בין השניים. האם הוא הציע והיא סירבה? האם היא ציפתה והוא לא הציע?

כך או כך הגיע הזמן לחזור לאונייה ולהמשיך את המסע לארץ ישראל  האם ושלש בנותיה היפות נפנפו לשלום  ודודה נחומה, קינחה במטפחת, או את זיעתה או את דמעותיה.

לימים קבעה נחומה את מושבה בירושלים, שם גדולים הסיכויים שתמצא לעצמה שידוך הוגן , ושם יכלו בנותיה להשתמש בכישורי האנגלית שלהן ולהשתלב בבירוקרטיה המנדטורית.

 בבוקר חורף אחד התעוררה לשמע דפיקה בדלת. על הסף עמד סודני גבוה בלבוש לבן ובידו מעטפה.

כמו פרטים רבים בסיפורינו, שבו רב הנסתר על הנגלה, לעולם לא נדע מדוע שלח מר ענתבי לדודה נחומה, שי חי ונושם בדמות סודני צייתן ורם קומה והודיע לה במכתב כי הוא העניק לה במתנה "עבד" שישרת אותה כל ימי חייה.

ה"עבד" שולח לחופשי, הדודה נחמה התנחמה בזרועותיהם ובכספם של בעליה, בנותיה היפיפיות השתלבו בלבנט הסוער, ובני המשפחה התברכו עם הדורות בכלות וחתנים מכל הצבעים והעדות.

 ואנו ממשיכים להעביר את אגדת הדודה נחומה לילדינו ונכדנו שמקשיבים בפה פעור לסיפור.

משפחת זילברמן באוסטרליה

                                            

                               הדודה נחומה עם שתיים מבנותיה ושניים מנכדיה בביתה ברמת גן

הדודה נחמה ושרה בעל סיפון האוניה בדרכן לארץ 

צביעת.הצילום נעשתה ע"י ניקה ירושלמית

עושים "סדר" במדבר

כבר כמה שנים אנחנו מפנטזים, שאנו לוקחים את המשפחה, קערת הסדר, כמה הגדות ויורדים לחגוג במדבר.

איך שהוא אף פעם לא הצלחנו לממש את החלום. פעם הילדים חגגו עם משפחת " הצד השני", פעם היו אורחים, והרבה פעמים היו אין סוף סיבות ותירוצים אחרים.

הפעם עמדו הכוכבים לצידנו, ולמרות שעד הרגע האחרון לא האמנו שאכן אנחנו פטורים מ"סדר" בבית,  ירדנו דרומה.

בצהרי ערב החג הגענו ל"חאן השיירות" על טפינו ומקנינו רכבינו וציודנו, ואפילו זיכינו את הנכדים באפיית מצה כשרה למהדרין מקמח שמור וממים שלנו. בדיוק כמו שאפו בני ישראל בחיפזון גדול. חוץ מקערות הפלאסטיק כמובן...

את ערב החג ערכנו באוהל בדואי גדול כשירח מלא מאיר את השמים הצלולים. פה ושם עשינו ויתורים קטנים כמו שולחן ערוך וקייטרינג שהזמנו, כי הרי חלק מהרעיון הוא לצאת לחירות גם מהבישולים והכלים.

השקט והרוגע המדברי פעלו על הילדים כמו סמים מרגיעים. חיברנו לכבודם "הגדה" מקוצרת  ושיתפנו אותם בהמחזת והצגת האירועים ההיסטוריים, אם כי פה ושם התערבבו להם פורים ופסח, המן ופרעה, מצריים ושושן.

יחד איתנו הגיעו ל"חאן" עוד אורחים שירדו למדבר לעשות את ה"סדר", והמשותף לכולם היה הרצון להתנתק מהרעשים של העולם המודרני, מטלויזיה, רדיו, מחשבים וסלולרים ובעיקר מהמתכונת השגרתית והמוכרת של החג.  

הגיעו עוד כמה חבר'ה צעירים ששרו את ההגדה בלוי גיטרה לאור המדורות, וכמה משפחות שנמלטו עם ילדיהם הקטנים מנשיקות רטובות של דודות קשישות וארגנו לעצמן סדר על מחצלות באוהל.

והיתה קבוצה של איזה שלושים גמלאים שמטיילים ביחד עוד מתקופת "הצופים" ולבשו חולצות שהיה כתוב עליהן  "אנחנו עושים סדר במדבר", אולי בכדי שתישאר להם איזו הוכחה להרפתקאה שלקחו בה חלק. כנראה  אמרו לילדים ולנכדים שלהם שישחררו אותם הפעם, ושיסתדרו לבד, וערכו לעצמם שולחן לאור הירח עליו פרשו את מיטב המאכלים שהביאו איתם, ולא ויתרו על מרק העוף עם הקניידלך שבעבע בסיר והפיץ ניחוחות של חג.  

והיתה אם חד הורית עם בנה בן השש והכלב, שספרה לנו כי כל חג היא לוקחת את ההמשפחה הקטנטנה שלה ואת האוהל המתנפח  ויוצאת למסע בטבע, וזה היה כל כך טבעי כשהצטרפה לשולחן שלנו.

וכמובן היתה המשפחה שלנו, משפחה מצורפת ששמחה להיפגש ולהיות יחד, ובראש השבט הזה עומד ראש המשפחה שלנו, שדואג וטורח ופועל ללא לאות להדביק ולאחד את כולנו.

ובחצות הלילה, כשהירח עמד ברום השמיים והאיר את הגבעות הדמומות שסביבנו, הילדים נרדמו באוהל הגדול, ואנחנו לגמנו את הכוס המי יודע כמה על המרפסת של ה"צימר", יכולנו לסכם ולומר כי השנה הפכנו את ה"הגדה" לאגדה.

קישור : "חאן השיירות" -http://www.shayarot.co.il/

פינת המציאות

                                                                   נקיונות פסח מזמנים לנו מציאות שונות שהסתתרו להן במגרות
                                                                   נידחות.

השבוע הייתי אצל אמא ועזרתי לה למיין ערמה של ניירות וצילומים שנחו בארון כשלושים שנה. ובערמה, בין ערמות צילומים, מכתבי אהבה נשכחים והמון אגרות "שנה טובה", מצאנו מברקי ברכה שנשלחו לשמחות במשפחה, בתקופה שטלפון לא היה מצוי בכל בית ושיחה עלתה ״הון כסף״ ובטח לפני שחלמו על אימייל.

לשלוח מברק היה כרוך בטרחה וממון. היה צריך ללכת לדואר, לעמוד בתור, ובינתיים לחשוב על נוסח קצר וקולע, כי כל מילה עלתה כמה לירות ומחירו של מברק יכול להגיע למחירה של מתנה יפה אילו היה מסתייע בידי השולח להגיע לשמחה. 

מספר המילים במברק העידו על מצבו הכלכלי של שולח הברכה, או לפחות על קרבתו והערכתו לבעל השמחה. 

היו כאלה שבחרו בנוסח המוכן שסיפק משרד הדואר על נייר מעוצב, משהו המקביל להודעות האוטומטיות בסלולרי שלנו. 

בין הניירות מצאתי כרטיס ביקור של  אימי שניהלה את "משכית" בעירנו. 

יותר מכל, הכרטיס הזה הוא תעודת כבוד לאמא, אשה פורצת דרך, שהעזה ופתחה גלריה לעבודות מלאכת מחשבת "משכית".

נגד כל הסיכויים, בתקופת המיתון של אמצע שנות ה-60, שכולם אמרו "שהאחרון שעוזב את שדה התעופה בלוד (עוד לא נקרא נתב"ג) יכבה את האור".... 

בימים ההם כשעדיין כולנו לבשנו "אתא", ואפנת העילית של נשות העיר היתה מעוצבת על ידי התופרת השכונתית, פרצה אמא עם השמלות המרהיבות של פיני לייטרסדורף ורוזי בן בן יוסף, שנכנסו לפנתאון האפנה הישראלית. במקום כלי חרסינה ששמשו את אוהבות הסטיילינג, היא הביאה כלי קרמיקה מצויירים עבודת יד, תכשיטי כסף מודרנים, והרבה עבודות יד ששימרו אומנויות של עולים חדשים.

רק שתדעו, שכל מה שקניתם אצל אמא בגלריה מבוקש היום בשווקי האיביי ושוקי הפשפשים של מחפשי המציאות. 

לנו, לצערי, נשארו רק כמה כרטיסי ביקור.  

אבל המציאה האמיתית מבחינתי, היתה תמונה של בת אחותי שרל׳ה, שהתקשטה לכבוד יום הולדתה.

מאז ומתמיד היתה שרל׳ה ילדה מיוחדת. היום יהיא כבר נשואה ואמא נהדרת לילד מקסים. ותמיד רואה את העולם במשקפיים ורודים.

לא יכולתי למצוא תמונה יותר מתאימה לבלוג שלי

תודה שרל'ה. 

זיכרונות ממסע לכורדיסטן

פרולוג

האירועים האחרונים מחזירים אותי למקום שמטיילים ישראלים לא יזכו כנראה,להגיע בקרוב;  ולזיכרונות יש עכשיו משמעות אקטואלית יותר מתמיד.

בקיץ 1990 הזמין אותי מחזר נלהב, שלימים הפך לבעלי, להצטרף אליו למסע לכורדיסטן.

לטיול הוא יצא כמדריך של קבוצת ישראלים ממוצא כורדי, שיצאו ל"מסע שורשים".
המקום האחרון שחלמתי עליו כיעד לטיול לחו"ל היה ארץ הכורדים שבמזרח טורקיה.  המחזר, ששורשי אבותיו נעוצים בעירק עם קמצוץ של יוחסין מכורדיסטן, רצה להראות לי  את הנופים של אבות אבותיו, טורקיה היתה עבורי יעד מסתורי והצטרפות למסע שורשים של כורדים נראתה כמו "ביצת הפתעה".

בשנים ההן, המטיילים במזרח טורקיה היו מעטים, רובם תרמילאים חובבי טיולי שטח וארכיאולוגיה, וקבוצות של ישראלים ממוצא כורדי, שגם הם רצו מסעות שורשים משלהם.

במסע עליו אני כותבת, עדיין לא הכרנו את המצלמות הדיגיטליות, ואני נסעתי ללא מצלמה. אולי בזכות זה הזיכרונות והמראות חקוקים בראשי יותר מכל טיול בו צילמתי אין ספור תמונות. הזיכרון היחיד המצולם שנשאר לנו הם סרטי הוידיאו שצילם המדריך ולצערי הרב כבר אין לנו מכשיר תקין שבאמצעותו נוכל לצפות בהן פעם נוספת.

במפגש הגבולות עם סוריה ואירן שוכנת החצר האחורית של טורקיה. התשתיות היו עלובות, דרכים משובשות, אוכלוסייה דלילה, והפיצוי היה נופי בראשית. מזרחית לדיארבקיר לא נמצאו בתי מלון ברמת תיירות סבירה, ותקריות אש בין הצבא הטורקי לבין המחתרת הכורדית לא עודדו במיוחד את התיירות.

ראוי לציין כי לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, השתנה האזור בשל כניסת הצבא האמריקני וגדודי אנשי התקשורת העולמית, שבעקבותיהם נבנו מלונות ושופרו תשתיות. באופן אבסורדי דווקא המלחמה, שהחריבה את צידו האחד של הגבול, בנתה בתנופה את צידו האחר.  אבל אנחנו ביקרנו שם רגע לפני.  

פרק א' –  תחנה ראשונה בדיארבקיר

נחתנו  בדיארבאקיר בירת הכורדים.  כבר בשדה התעופה ניראה שנזרקנו כמה עשרות שנים אחורנית. בית נתיבות קטן ומיושן, שהזכיר את שדה התעופה בסרט "קזבלנקה". המון שוטרים וחיילים הסתובבו ופקחו עין, הורגשה  מתיחות. נבדקנו בקפדנות, נדרשנו למלא שאלונים וטפסים רבים מהרגיל, התבקשנו להציג אישור מיוחד המאשר הכנסת מצלמת וידיאו ביתית (שהיתה גדולה כמו מכונת ירייה) , ונבדקו כל ווקמן וכל חומר מודפס שהיה ברשותנו.

לא היה ספק כי אנו נכנסים לתוך שטח כבוש שבו כל סטייה מכללי התנהגות נוקשים, שהוכתבו ע"י הטורקים, יכולה להסתיים רע.

הקבוצה, שרוב חבריה נקראו בשם נחום או גורג'י ולמחצית מהנשים קראו ציונה, היתה מורכבת ממבוגרים שזוכרים את ילדותם או נעוריהם בכפרים ועיירות במזרח טורקיה, וצעירים שניזונו מסיפורים נוסטלגיים של הוריהם על גן העדן האבוד שלהם, אי שם על שפת החידקל, ובאו לראות את מולדת הוריהם.

הגענו לדיארבקיר, עיר מוקפת חומה רחבה , גבוהה ויפיפייה בנויה אבנים שחורות, ומשם למלון "דמיר", שהיה בזמנו, היחידי בעיר הראוי לקבל תיירים. במושגים של מזרח טורקיה הוא אפילו היה די מפנק. קבלת הפנים של המארחים היתה חמה, הנהלת המלון אפילו אפשרה לכורדיות מישראל לבשל בעצמן את ארוחת השבת במטבח המלון.

השיחות התנהלו בין התיירים והמארחים בקרמנג'ית, שפתם של המארחים הכורדים.

את החום המעיק הפגנו בטבילה בבריכת השחייה, מחזה  לא נפוץ באזורים בהם נשים כמעט לא נראות ברחובות, ואם הן חייבות להימצא שם, הן היו עטופות בבגדים צנועים, אך ללא רעלות.

השמועה כי קבוצה של ישראלים "כורדים" נמצאת במלון, פשטה כנראה בעיר במהירות,. בערב הגיעו כמה זקנים שחיפשו את חבריהם היהודים מלפני 40 שנה, והזמינו אותנו לבוא למחרת למרכז העיר . "יש פה הרבה אנשים שזוכרים, הם ישמחו לפגוש אתכם. תבואו, אנחנו כבר נימצא אתכם", ביקשו.

רבים מהם זכרו היטב את שיתוף הפעולה של הישראלים עם בראזני ששמו נישא בהערצה על שפתיהם, ואת משה דיין, שעל פי המיתוס המקומי נולד בדיארבאקיר.

השכם בבוקר יצאנו לטיול על החומה העתיקה והמרשימה המקיפה את העיר העתיקה, עיר שלפני כמה מאות שנים זכתה לעושר ושגשוג. אילו היתה ממוקמת באיזור המערבי של טורקיה קרוב לודאי שהיתה הופכת לאחת מערי התיירות האטרקטיביות של ארץ זו, ומשקיעים רבים היו מקבלים תמריצים לשימורה, אך כבירת ארץ הכורדים, היתה בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה. 

בעיר היה קסם מהפנט של ערים עתיקות  ששיני הזמן כרסמו את ארמונותיהן. הניגוד בין שרידי העושר והכוח שהיו נחלת העבר ובין עוני התושבים של היום, רק הוסיפו לקסם.  לאט לאט התמלאה העיר בהמוני גברים, רובם כנראה  מובטלים, שמילאו את בתי הקפה הקטנים ונראה שכל עיסוקם היומי הוא שתיית תה כהה, עישון ומשחק שש בש. לא היה קשה לראות שלממשלה הטורקית אין עניין לעודד השקעות באזור או לטפל באבטלה, לי הזכירה מדיניות הכיבוש שלהם את מדיניות האימפריה העות'מנית  בפלשתינה במאה הקודמת – להשקיע כמה שפחות, לשמר עוני ורמת חיים עלובה כדרך דיכוי.  למרות האווירה האוריינטלית, אי אפשר היה להתעלם מהמוני חיילים תורכים שהיו בכל פינה, בולשים ומנוכרים לאזרחי העיר. אני בטוחה שבכל פינה היו גם שוטרי חרש בלבוש אזרחי.

משם לכאן, הגענו לבית קפה שהיה סמוך למסגד המרכזי, התיישבנו ותוך דקות ספורות הגיעו כמה זקנים מקומיים שספרו שהכירו את היהודים שגרו בעיר לפני 1948. תוך דקות הופרחו שמות מוכרים, וסיפורים על חיים משותפים עם אנשי הקהילה היהודית ואפילו זכרו היכן התגוררו והיכן היו עסקיהם. פגשנו גם מוסלמי שלאחיו  היתה אישה יהודייה היא עדיין מתגוררת במקום עם חלק מילדיה, חלקם עלו לישראל.
תה והקפה זרמו כמים, וכך גם דמעות של נוסטלגיה של אלה וגם של אלה. ובין הסיפורים השתרבבו גם סיפורים על  השלטון התורכי, על היד הקשה , השאיפה לעצמאות, ועל תקווה גדולה שיום אחד יוכלו לחיות במדינה משלהם. או לפחות לזכות באוטונומיה תרבותית.

את המפגש המרגש תיעד חברי במצלמת הוידיאו. כאילו ניבא את מה שעמד להתרחש, הוא הכין קלטת שבה צילם את ארוחת הערב שלנו, נופים מהדרך, מבנים יפים, ובעיקר הווי של חברי הקבוצה. בקלטת אחרת צילם את המפגש בבית הקפה.

שעה קלה לאחר מכן, כשההתרגשות היתה בשיאה , מישהו הגיע בריצה והודיע כי המשטרה עומדת להגיע בעוד דקות ספורות, במהירות הבזק החליף חברי המדריך את הקלטת שהיתה במצלמה בקלטת ה"ניטראלית" שהוכנה מראש.

אנשי המשטרה, הגיעו. לתושבים הכורדים הם התייחסו בגסות ופזרו את ההתכנסות הקטנה, ואיתנו התנהגו בנחישות  ואדיבות. הם לקחו את המצלמה ובקשו מחברי המדריך וממארגן הקבוצה להתלוות אליהם לתחנת המשטרה.

את השעתיים הבאות ביליתי בכסיסת ציפורניים במלון, וחברי בילו בתחנת המשטרה.

השוטרים התורכים צפו ב"קלטת ההווי", מבעד המסך הקטן, כי לא נמצא בכל העיר מכשיר וידיאו שיתאים, הם צפו ביהודים שרים באוטובוס, בתמונות פסטורליות של עירם, ובתיירים מצטלמים בפוזות בנאליות לרגלי החומה ובפתח המסגד. באנגלית רצוצה הם שאלו שאלות ובאנגלית רהוטה וכורדית רצוצה ניתנו תשובות, התחקיר הסתיים באדיבות ובשתייה משותפת של תה על חשבון המשטרה הטורקית, לא לפני שהזהירו אותנו שלא ניצור קשרים עם כורדים מקומיים.

החוויה הזו המחישה לנו את מצבם של הכורדים תחת שלטון הטורקים, את היד הקשה, דריסת זכויות, ופגיעה בכבוד האדם. כשאני שומעת את ההצהרות של הסולטן ארדואן, המגנה את "הכיבוש הישראלי" בעודו דורס ברגל גסה את הכורדים בארצו, אני מקדישה את הרשימה הזו כתרומה זעירה בחשיפת המדיניות הדו – פרצופיות שלו.

חוויות נוספות מהמשך המסע לעומק ארץ הכורדים, וערב תשעה באב על גדות החידקל, בפוסט הבא.

 צילום: thumbnail