יום חמישי, 22 באוקטובר 2020

מערת שם ועבר - האם זה בית המדרש הקדום ביותר

 אחד האתרים היותר מרתקים ומסתוריים בצפת הוא מבנה מערת "שם ועבר" הנמצאת על שפת המצוק מעל הגשר, ומעליה מבנה מרובע בעל כיפה שנח לו מתחת לעץ המיש העתיק. מיהם שם ועבר? ומה הקשר שלהם לצפת?

על פי הרמב"ם שם ועבר, המוזכרים בספר בראשית, היו מהיחידים שהכירו את הקב"ה לפני אברהם אבינו, ונחשבים כמי שהכירו את המונותאיזם לפניו. על פי תורת החסידות שם מרמז לתורה שבכתב, התורה הכתובה והגלויה, ועבר רומז לתורה שבעל פה. עם התפתחות והתחדשות המסורות היהודיות יוחס המקום במאה ה 19 לבית מדרשם ומקום קבורתם של שם ועבר במערה הקדושה בצפת.
מסורת עתיקה אחרת מספרת שבמערה זו ישב יעקב עם תלמידיו במשך 14 שנה, למד איתם תורה והכין את עצמו לפני הליכתו לחרן.
עם השנים כל כובש שהגיע לצפת ייחס את המערה למסורות שלו שהתבססו על מסורות קדומות תוך שיבושן או שינוין.
הביזנטים למשל, ייחסו את המערה כמקום בו קיבל יעקב את כותנת הפסים המגואלת בדם יוסף, ונטיפי האבן שבה נחשבו לדמעותיו. כוכי הקבורה במערה הקדומה החצובים בסלע לאורך קירותיה מיוחסים למאה העשירית לספירה.
הצלבנים הפכו את צפת לעיר מבצר חזקה ומרכזית ואת המערה למרכז דתי נוצרי שהוחזק על ידי נזירות מסדר "בנות יעקב".
לפי עדויות נוסעים בתקופה האיובית, המוסלמים שהחזיקו במקום כבדו אותו ובזמן זה המערה התקדשה גם ע"י מוסלמים נוצרים ויהודים
הממלוכים שהחליפו את הצלבנים, באקט פוליטי וחדור אמונה, הרסו את מה שבנו קודמיהם, כמו את המגדל הצלבני במצודה. מושל צפת אל גֻ'וכנדר, הרחיב את המערה ופרץ כניסה חדשה בפתח עם קשת מאבני גזית לבנות ואדומות. על אבן הראשה חקוק סמל המושל בצורת שני מקלות פולו ומגן קמור מעליהם. המערה נודעה גם בשם מערת "בנות יעקב" ואילו רבי חיים ויטאל מכנה אותה "אולאד יעקב".
במהלך השלטון העותומני ליהודים נאסרה הכניסה למערה למעט בשנות בצורת שבהן הותר להם להיכנס ולהתפלל על הגשם.
לאחר מלחמת השחרור המבנה הפך לבית כנסת. היום הרבנות הראשית בצפת מחזיקה את המקום והכניסה אל המערה אינה מתאפשרת בטענה כי המקום מסוכן.
מערת שם ועבר בצפת, הצליחה עם השנים להפוך לדוגמה איך מקום שבעבר הרחוק היה קדוש לעם אחד, הופך עם השנים למקודש לכל מי שתופס עליו חזקה, וכל תקופה הטביעה במקום את החותמת המיוחדת לה.
למטיבי לכת: הרחבה על המסורת הרבות הקשורות במקום מוזמנים לקרוא בפוסט של רפאל מלכה:


מערת שם ועבר ראשית שנות ה60, צילום: ויליאם דר פון 


הכתובת מעל המערה העיטור בסיסה כנראה שריד מהתקופה הממלוכית

סמלו של מושל צפת הממלוכי גוחאנדר 


פנים בית הכנסת 2017 צילום: שלומית מסיקה , צפת

מבט מעל הגשר אל מבנה מערת של ועבר לפני שנפתח החלון לצד יד ושם צילום משנות ה30 או הה40 עיבוד צבע, באדיבות איתן כפיר 
תפוצה של הפוסט

יום חמישי, 8 באוקטובר 2020

שמחת היגון של אריה מרזר

צפת משכה אמנים כבר משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. לאחר קום המדינה והפיכת הרובע הערבי הציורי ל"קריית האמנים" החלו להגיע עוד אמנים שהוקסמו מנופיה ומאווירתה של העיר. כמעט כולם כמו חבריהם מחוץ לצפת, בחרו לאמץ את ה"אמנות הציונית" שהתרכזה בנופי הארץ, באור המקומי, ומאווירתה הרומנטית של צפת והכפרים הערבים סביבה. במהלך השנים לא מעט מהם התמסרו לקסמי האמנות המודרנית והפוסט מודרנית כראייה להפיכתה של החברה הישראלית "לנורמאלית".

אריה מרזר נולד בשנת 1905 למשפחה חסידית בפולין. הוא סיים את האקדמיה לאמנות בוורשה והמשיך לפריז שם זכה להצלחה עוד לפני השואה. הוא התקרב ל"אסכולת פריס" שלה השתייכו קבוצת אמנים יהודים שהתרכזו בתיאור חיי העיירה היהודית והושפעו מהסגנונות החדשים באירופה בתקופה של בין שתי מלחמות העולם ויצירותיו הוצגו בתערוכות רבות.
בשנת 1945 הצליח לברוח מאירופה שם נספתה כל משפחתו הגדולה ובצפת השתקע בעיצומה של מלחמת השחרור. לאחר המלחמה קבע את ביתו בקריית האמנים. ובחר את המתכת כחומר הגלם העיקרי של יצירתו
עבודת ריקועי מתכת היתה נפוצה בעבר, השתמשו בה להכנת ריקועי חנוכיות גביעים ותשמישי קדושה וכן גם תמונות מרוקעות של המקומות הקדושים בארץ וקברי האבות. כל אלה היו נפוצים בבתי היהודים. מרזר בסגנון המיוחד לו השתמש בטכניקה דומה בריקועיו אך הפיח בה חיים וייחודיות.. בסצנות של עבודותיו הוא מתאר את העיירה היהודית וחסידיה כפי שזכר אותה מנערותו, והן נפגשו עם המראות שראה בבתי הכנסת החסידיים בצפת. העממיות היתה נר לרגליו של אריה מרזר. עממיות פשוטה ונאיביות, מקורות יצירתו היו שירים וסיפורים יהודיים ידועים וגם הטקסים היהודיים המסורתיים כמו הבדלה, מלווה מלכה ריקודי חסידים וניגוני כליזמרים . צפת ואנשיה סיפקו רקע למרבית עבודותיו. אבל למרות הכל, ברבות מהן נשקפים גם עצב וגעגועים לעולם שנחרב.
למרות שעבודתו זכתה להערכה ופרסים, מרזר נמנה על קומץ אמנים ישראלים שהתעקשו לייצג את זיכרונות העיירה, ורובם נדחו בישראל לשוליים, גם אם נמנו בזמנו עם הבולטים ביוצרים היהודים בעת החדשה כמו יוסל ברגנר
אריה מרזר נפטר בצפת בשנת 1966.
שלא בצדק אריה מרזר כמעט נשכח מעולם האמנות, אין הוא מוצג בתערוכות וכמעט וכמעט לא נמכר במכירות פומביות. לאחרונה הוא נכנס לדף המידע של מוזיאון ישראל. לדבריו של גדעון עפרת, חוקר אמנות ישראלית, שהקדיש למרזר וליצירתו פרק בספרו, קרה למרזר מה שקרה לעולם היהודי פולני כפי שהוא עצמו היציג: היא נמחתה.
גדעון עפרת, השיבה אל השטעטל היהדות כדימוי באמנות ישראל.

הצילומים באדיבות מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל: