סיפור מהחיים בירושלים, בארבע מערכות:
סצנה א
גברת לוי, גימלאית מקריית יובל, יורדת לשוק מחנה יהודה לערוך קניותיה לשבת.
בעבר היתה עולה על קו 18 ומגיעה היישר לשוק. נכון, הנסיעה לא היתה פיקניק אבל עם כאבי הרגליים הנוראים שלה, לפחות לא היתה צריכה להחליף אוטובוס.
בעתיד הקרוב תאלץ לחכות לקו אוטובוס בשכונתה, שייקח אותה למסוף הרכבת בהר הרצל, שם היא צריכה לעבור שני מעברי חצייה. נו מיילא, סליה עדיין ריקים. אבל בחזרה היא תאלץ לדלג בין התחנות ומעברי החצייה עם סלים מלאים, ולחכות, ברוח של הר הרצל, לאוטובוס שיקח אותה הביתה.
סצנה ב
גברת ואדון כהן , מגיעים לירושלים מאחד יישובי הפריפרייה לבקר את נכדיהם.
בהתרגשות הם מגיעים לתחנת הרכבת הקלה ומבקשים לקנות כרטיס אזרח ותיק, זכות שמגיעה להם על פי חוק.
אך שוד ושבר, המכונה אינה מוכרת להם כרטיס זכאי. למה? ככה.
הם צריכים לקנות כרטיס במחיר מלא משום שאין להם כרטיס ר"ב קו".
טוב, הם משלימים עם הגזרה, אך ברשותם שני מטבעות של 10 שקלים או שטר של 20.
ושוב שוד ושבר, המכונה אינה נותנת עודף. כן לפעמים (הרבה מידי לפעמים) , נגמר לה העודף.
מה יעשו הזוג כהן? , הרכבת מתקרבת, והרגלים כואבות וגם יורד גשם.
יש להם שתי אפשרויות:
1.יחכו בתחנה עד לשמכונה יהיה עודף, אבל זה יקרה רק עוד שעה לפחות.
2. יעלו הרכבת ויהי מה.
הזוג כהן, בוחר לעלות.
ואז לפניו יש 4 אפשרויות:
1. אם יהיה להם מזל, המבקר לא יגיע.
2. יציעו למבקר לשלם את דמי הנסיעה, (אבל המבקר לא לוקח כסף.)
3. לקבל דו״ח ואחר כך לשלוח מכתבים, וללכת להתחנן ברשויות שיבטלו אותו.
4. להענות לדרישת המבקר לרדת בתחנה הבאה, לקנות כרטיס (ללא הנחה) ולחכות עוד דקות ארוכות לרכבת הבאה.
הזוג כהן מרוט, מתוסכל ועייף. מה בסך הכל רצה, לנסוע מהתחנה המרכזית עד בית וגן. הם יחשבו כבר 10 פעמים לפני שיגיעו שוב לירושלים.
סצנה ג׳
סבתא יוכבת לוקחת את נכדיה הקטנים בחופשת החנוכה ליום כיף במרכז העיר. הכייף כולל גם נסיעה ברכבת הקלה.
סבתא יוכבד חושבת לתומה שתוכל לרכוש כרטיסי הנחה לנכדיה הזכאים.
אך שוד ושבר. ילדים ללא כרטיס "רב קו" אינם זכאים להנחה. ומה לעשות שהנכדים באו מעיר שאין בה "רב קו"?
סבתא יוכבד חורקת שן ומנסה לקנות כרטיס בעמדת המכירה.
ואז... כאן יש לחזור לקטע השני של סצנה ב׳
סבתא יוכבד אזרחית ממושמעת ושומרת חוק תאלץ ללמד את נכדיה איך לתחמן ולחמוק מזרועה הקשה של הרכבת.
סצנה ד׳
רוחלה עולה לרכבת עם עגלת התינוק שלה. בשעות העומס היא צריכה לשלם עבור העגלה, כמקובל.
רוחלה אינה יכולה להשתמש בכרטיס הרב קו שלה לשלם גם עבור העגלה.
מה תעשה רוחלה.?
1. תעלה לרכבת ותקווה שהמבקר לא יגיע, או ירחם עליה.
2. תעמוד בתור לקנות כרטיס לעגלה.
3. תכתת רגליה לתחנה המרכזית, תעמוד עוד שעה בתור ותרכוש כרטיס "רב קו" מיוחד לעגלת הילדים שלה.
רוחלה בוחרת לקנות כרטיס נוסף. (כמובן ללא הנחת ילדים)
אך שוד ושבר, גשם יורד, התור לכרטיסים גדול, המכונה לא נותנת עודף, הרכבת מתקרבת , התינוקת מצטננת , ולרוחלה עדיין אין כרטיס לעגלה....
ומה רצתה בסך הכל רוחלה?, לנסוע בנוחות עם הרכבת לטיפת חלב .
אלה מבחר סצנות שליקטתי עבוכם, קוראי היקרים, אחסוך מכם את הסצנות מכמירות הלב של מבוגרים מבולבלים נוכח מכשלות העמדות האלקטרוניות, או אלה של התקועים שעה בקרונות סגורים בשל תקלה או חפץ חשוד שהשבית את הקו כולו, ואינם רשאים לרדת ממנה, כי חל איסור לפתוח את הדלתות בין התחנות...
ואם כבר איפשרו להם לרדת אי שם בכיכר ציון, אין שום אוטובוס או מונית בסביבה שיחלצו אותם בשלום. שוב, תחשבו על הזקנים!
הרכבת הקלה וחברת "רב קו " הם בבחינת מקל וגזר למבקשים לנוע בירושלים.
הגזר צמוק ויבש וממילא מיועד לצעירים קלי רגליים.
אבל המקל חובט במלוא הכוח במיוחד בחלשים, בקשישים, בילדים ובבעלי עגלות. וכרגע גם בחיילים.
אז בינתיים, הכונו לביאת המשיח.
אין לי ספק, שהוא יעדיף להסתובב ברחובות ירושלים על החמור שלו.
נ.ב
ואם בעינייני קידמה ושרות לקוחות עסקנו, אז שלא תעיזו לאבד את כרטיס ה"רב קו". בשביל להנפיק חדש תצטרכו לפנות כמה שעות של עמידה בתור מגעיל בתחנה המרכזית, לשלם קנס,(אל דאגה, יריצו אותכם לשלם את הקנס בקופה אחרת, מרוחקת כמובן) ואת החזר הנסיעות שלא נוצלו, תקבלו בעוד שלשה חודשים.
נו, באמת כבר כדאי לחכות למשיח.
!God Save Jerusalem
