יום רביעי, 25 במרץ 2015

נקיון בבית נקיון בראש.

בימים אלה אני נתקפת באטרף הניקיון, למרות שכל שנה אני מצהירה שהשנה אני לא.
זה משהו שאינו בשליטתי, חזק ממני, כנראה משהו גנטי שטמון בצד הספרדי שבי, המחובר לשלשלת של נשים  חולות ניקיון.
 וכך אני מוצאת את עצמי פותחת ארונות ומגרות וממינת, ומאווררת, ומאבקת ומנערת וכל מדף שמתרוקן, שקית שמתמלאת ומיועדת למסירה/זריקה, ממלאת  את ליבי אושר.
ולמרות שאני נעזרת בכל מה שהטכנולוגיה יכולה להציע, שואב עוצמתי ומדיח ומטאטא מסיליקון וסמרטוטים מפייבר, ומברשות הייטק ושאר חארטות, ובכל זאת אני בטוחה שלסבתות שלנו היה הרבה יותר קל, פשוט כי הן ידעו את סוד הצמצום.
כי מה בסך הכל היה להן בבית? מיטה לכל ילד(במקרה הטוב), ארון בגדים אחד שהספיק לכל המשפחה, כורסא ופוטל בסלון, קצת ספרים על המדף ומטבח קטנטן שאלוהים יודע איפה שמו את כל הצלחות לעשרים  סועדים בחגים. הבית של סבתי היה חף מכל חפץ מיותר, כי היה צריך מקום לשמונה ילדים
וכך, כל שנה, אני עושה ניקיון פסח ובעיקר חשבון נפש, ושואלת את עצמי איך איך הצטברו בארוני  בגדים שלא נלבשים, ואיך אחרי שסוף סוף הילדים גדלו  ואחרי שאת הצעצועים והספרים העברתי הלאה לצעירים חדשים במשפחה, אני מוצאת את עצמי עם ״חדר נכדים״ מלא צעצועים, ספרים חומרי יצירה, קוקיות, ובגדים רזרוויים לכל גיל ולכל מין, בזמן שהנכדים בכלל מעדיפים את הטאבלט
ובמטבח אני מוצאת את עצמי עם סט חלבי וסט בשרי וסט ליום חול, וקערות וקופסאות, אבל בסופו של דבר כשיש הרבה אורחים הכי נוח זה כלים חד פעמיים.... 
ויש לי קופסא מלאה בתכשיטים וקשקושים בשקל שמעולם לא ענדתי אבל שומרת לנכדה כי אולי כשתגדל הם יהיו וינטאג'.
ויש לי מגרה מלאה בשאריות של תחביבים שאני סוחבת אותם כבר 30 שנה. צבעים ומכחולים, וחרוזים וחוטי רקמה וחוטי סריגה ומסרגות שקבלתי בירושה, ואת כולם חבל לזרוק כי אולי יגיע רגע שבוא אחליט לחזור לצייר, לסרוג , לרקום, ולרקוד.
שאלוהים יעזור, מי צריך את כל זה?? לרגע נדמה לי שפתחתי סניף של "מקס סטוק" בבית.
 אז כמו כל פסח, יש את הניקיון של הבית, אבל לא פחות ניתנת לי ההזדמנות לבחור בין הטפל לבין העיקר, בין החשוב למיותר, בין  האגירה לנתינה, בין לאחוז ובין לשחרר. בין העבדות לחפצים והשחרור מהם
אז קדימה, לעבודה. בכייף.

נמצא בבלוג  farmmade.com