פרק ב' – בדרך לגן העדן האבוד של יהודי כורדיסטן

השכם בבוקר יצאנו למסענו לעומק ארץ הכורדים. היעד היה העיירה ג'יזרה, השוכנת על גדות החידקל במפגש הגבול בין תורכיה לסוריה. האזור נמצא על רמה צחיחה, חרוצה בנחלים ומשובצת ברכסי הרים. הנסיעה היתה אמורה להמשך כ 5 שעות בדרכים זנוחות ומפותלות. הנופים הפראים בדרך היו קסומים, פה ושם עיירה קטנטנה, בוסתן קטן על שפת מעיין נובע, בתים שנראו יותר כמו חושות מאבן עם גגות שטוחים עליהם ישנים בני המקום בלילות הקיץ החמים. כמעט אין זכר לחיים מודרניים. המדריך המקומי, יאפי טורקי צעיר, שהוצמד לנו, כנדרש בחוק הטורקי, ושימש בעיקר כמתורגמן לא יעיל, היה מחובר רוב הזמן לאוזניות הווקמן, האזין למוצרט ובטהובן ולא הסתיר את סלידתו מה"פרימיטיבים הטרוריסטים".
מדי פעם עצרנו באחד הכפרים הזעירים שעל הדרך, תמיד נמצא שם מקום המציע שולחן, קפה, תה  ושתייה קרה, בעוד הקליינטים מביאים איתם את הארוחה. גם אנחנו פרסנו את הלחם, הירקות, פירות, אגוזים ירוקים הישר מהעץ  ואיזו קופסת סרדינים שמצאנו באחת מחנויות המכולת, שהיה בה מבחר שהצליח להצטמצם על שני מדפים.  האנשים אדיבים, תמיד פתחו בשיחה ועיניהם הבריקו כאשר שמעו שאנחנו מישראל. העובדה שחלק גדול מאנשי הקבוצה דברו בשפתם פתחה את הלבבות.  ככל שהדרך נמשכה הנוף נעשה בראשיתי יותר, צחיח יותר וכמעט שלא נראו מקומות ישוב בסביבה. במחסום על הכביש נעצרנו ע"י חיילים טורקים שבשרו לנו שהדרך סגורה בשל תקרית אש שהיתה בין "הטרוריסטים הכורדים" ויחידת צבא טורקית. נהרגו 8 חיילים. השטח סגור, נערכים מרדפים, יש לנסוע בדרך חלופית. החלופית הסתבר היתה עיקוף שהוסיף עוד 5 שעות לנסיעה. אך מי יכול לקבוצת כורדים מישראל שחוו  קשיים גדולים יותר בדרך עלייתם ארצה, ומדריך נחוש  ודבק במשימה שנראה  שחזר לתקופת שרותו בסיירת שקד. החום היה מעיק, המזגן באוטובוס לא עמד בעומס, המדריך הטורקי שקע בנמנום לצלילי מוצראט . הנוסעים התמרחו על הספסלים, לוגמים מים מוחים זיעה ורק גורג'י הכורדי, המארגן הירושלמי של הקבוצה, תפס את המיקרופון וזימר בלאדות כורדיות בקרמנג'ית, השירה המונוטונית נמשכה לאין קץ וסחטה דמעות מעיני המאזינים, שהצטרפו לזמר הנוגה. מידי פעם היה גורג'י מתרגם לעברית, מחווה ל"חברה של המדריך שלנו" , הבלדות מסתבר הן שירי אהבה ודיכאון . ובכולן סיפור אהבה בלתי אפשרי. הוא שר על אהבה אסורה בין בת השליט היפיפייה ורועה צאן, הרועה נאסר ע"י האב האכזר וניכלא ב"זינדנה" והבת מתה מרעב ומיסורי אהבה. הסיפור הזה מתמשך לאורך של שיר בן כמה שעות ויש בו תיאורים מפורטים של הנוף, עיני הבת, הכבשה של הרועה וכמובן הזינדנה...

לאורך כל הדרך אפשר היה לראות את רועי הצאן והנערות על שפת הבארות, כמעט בכל מקום גם יש שרידים של ערים עתיקות ומצודות כלא שנקראות זינדנה.

לפנות ערב, לאחר כ 11 שעות  נסיעה, כשהאוטובוס מושך בכוחותיו האחרונים, הגענו לנקודת תצפית.
פרוש לרגלי  הרמה התגלה נוף עוצר נשימה. מתחתנו התפתל נהר החידקל, צבעו ירוק עכור, מצד אחד של הגדה נחה לה עיירה עלובה למראה, חצה אותה כביש אחד סלול ואליו התחברו רחובות מאובקים של עפר כבוש. בתיה צפופים ונמוכים, כמעט ולא נראו גינות או עצים. הכל היה עטוף באור ורדרד של דמדומים.

ג'יזרה,  מחוז הגעגועים של הנוסעים היתה  פרושה לרגלינו.

רוב המבוגרים זכרו את המקום, הזמן קפא מלכת בקצה הזה של העולם, 40 שנה לא שינו הרבה את פני המקום. אך בזיכרונות שלהם העיירה נדמתה גדולה יותר, יפה יותר, הם זיהו חלק מהמקומות אליהם צפו.

הצעירים בקבוצה, אלה שנולדו בישראל, והגיעו בעקבות הזיכרונות של הוריהם שהיו מלאים בתיאורים על גן עדן פורח, לא הסתירו את אכזבתם.

ואני , צפיתי באלה ובאלה, שמחתי בהתרגשות הותיקים וחמלתי על הצעירים שגילו ברגע, שסיפורי הוריהם היו בעיקר חלום וגעגוע לחיי הפשטות והתום של נעוריהם.

הי ה זה ערב תשעה באב, ולא יכול היה להיות תאריך מתאים ממזה וסמלי מזה. יהודים חוזרים לנהרות בבל, למקום בו חיו מאות שנים ובכו את זכר ציון. ועכשיו הם מגיעים מציון הנבנית ובוכים נוכח עיירת ילדותם שעל נהרות בבל.....

ועל ערב תשעה באב בגי'זרה שעל שפת החידקל בפרק הבא.