עזבנו את ג׳יזרה, האמת שעשיתי זו די בשמחה, נהר החידקל שהצטייר בדמיוני כנהר גועש, שעל גדותיו מיתמר דקל ןבענפיו ציפור זהב, היה במציאות דלוח ומטונף. במקום ציפורי זהב, שכשכו בו כורדים צעירים היורדים לנהר לרחוץ בו את הסוסים והעגלות מאבק הרחובות הלא סלולים של העיר.
עלינו על כביש ,E90 שהוא הארוך והחשוב בכבישי הרשת האירופאית. ונסענו לעבר נציבין.
לאורך קילומטרים רבים נסענו צמוד לגבול הסורי. עד העיר אורפה הכביש כמעט ישר כסרגל רוב המכוניות שנראו היו משאיות ומכליות המעבירות דלק ממוסול וקיקקור בעירק, לעיר הנמל מירסין בדרום טורקיה. הנוף המונוטוני, הדרך הישרה והחום הכבד, הופכים את הכביש למלכודת מוות לנהגים ולכל ארכו נראים שלדים של מכליות ומשאיות שנהגיהן כנראה נרדמו על ההגה וסטו לשוליים. לרובם זו היתה הנסיעה האחרונה.
הנסיעה נמשכה לאורך הרמה ומשני צידי הדרך, גם בצד הטורקי וגם בצד הסורי, התפרסו בנוף השטוח והבזלתי, חלקות שדה, פרוסות כמו שמיכת טלאים ענקית, בצבעי צהוב אוכרה וחום .
פה ושם חצינו נחל שופע במים למרות חום הקיץ. לצד הדרך היו כפרים קטנים, כמה בתי בטון או חומר ומסגד. כמעט ולא נראה זכר לציוויליזציה מודרנית פרט לכמה "תחנות מנוחה" שהיו לא יותר מצריף קטן שעליו שלט של קולה וכמה כסאות פלאסטיק.
דימיתי שאנו נוסעים אלפי שנה אחורה, לתוך ארץ קדומה, שאנשיה נראו שיצאו מסיפורי בראשית, רוכבים על חמורים, נושאים אלומות על ראשיהם, או חורשים שדה במחרשה רתומה לבהמה.
והארץ הזו, כאילו התעלמה מכל תעתועי ההיסטוריה, כובשיה ושליטיה השונים ושמרה עד היום על שמות המקומות הנזכרים בספר בראשית: חרן, נציבין ואורפה.
הגענו לנציבין. עיירת גבול שתאומתה בצד הסורי היא העיירה קמישלי. אחד מאנשי הקבוצה הביט בכמיהה לעבר עיירת ילדותו הסורית כאילו ניצב על הר נבו . מביט, אך אליה לא יבוא.
כנראה, משהו בטבע האדם מושך אותו לארץ הולדתו, ואפילו אם היתה ארץ רעה, ואפילו אם נמלט ממנה, ניחוח עריסתו, ניחוח העשב בחצרו, מועכים את נימי ליבו ומוסיפים לזיכרונותיו מתיקות שאין כמוה.
חיפשנו את בית הכנסת העתיק ששימש את היהודים במשך דורות רבים, והוזכר לא פעם במקורות.
עד היום יש לי הרגשה שרק התערבות אלוהית היא שסייעה לנו לפגוש בזקן, שזכר את מקומו של בית הכנסת וכוון אותנו לשם.
שרידי העמודים והכותרות העידו כי המבנה היה בעבר מפואר וגדול, העיר נעזבה מיהודיה הרבים שחיו בה עד שנות החמישים, ובתוך חורבות בית הכנסת הסתובבו בנחת עיזים וחמורים. ואז הגיעה ההפתעה.
השמועה, שקבוצה של יהודים מישראל מבקרת במקום התפשטה למרות שזה היה לפני העידן הסלולרי.
חבורות של נערים וזקנים התגודדו סביבנו, רצו לחזות בתיירים שהיו שם בגדר חזיון נדיר. ואז ניגש אלנו בחור וסיפר לנו שיש יהודייה אחת בעיר. היהודייה האחרונה שנשארה.
לא עברו עשר דקות ואישה כבת שישים, לבושה כמנהג נשות המקום הגיעה בחברת שובל של מלווים. כולנו פערנו פה כשהחלה מדברת בעברית קולחת. הסתבר כי הגברת הגיעה עם משפחתה לישראל בשנות החמישים, עבדה כסייעת בבית אבות בירושלים, התחתנה, התגרשה ובשנות השבעים החליטה לחזור לנציבין, עיירת מולדתה.
עד היום לא הצלחתי להבין מדוע חזרה, אולי התאכזבה מירושלים, שבדמיונה היתה של זהב ואנשיה טובים, ובית מקדש מתנוסס בליבה ומצאה עיר אפורה וקרה וענייה.
את חייה, תסיים שם וכנראה איש גם לא יטרח לדאוג לה לקבורה יהודית.
נפרדנו מארץ הולדתו של אברהם אבינו שהצטווה לעזבה וללכת לארץ ישראל. שלשת אלפי השנים שחלפו מאז לא שינו הרבה בחבל ארץ זה.
יומיים לאחר מכן כבר היינו באנקרה, במלון מפנק. באותו יום, 2 באוגוסט 1990, כשפתחנו את הטלויזיה על מנת להתעדכן במה שהתרחש בעולם בימים שאנו שוטטו אי שם בעבר, מנותקים מחדשות שוטפות, שודרה ההודעה הדרמטית שסאדם חוסן פלש לכווית.
מאותו רגע, כורדיסטן הפכה עבורנו לארץ ש"לפני", ומה שקרה מאותו יום שינה את פניה כמעט ללא הכר.
ג'יזרה, עיר היושבת בצומת הגבולות , הפכה מעיירה מנומנמת שיש בה מלון אחד ללא מיזוג אויר, לבסיס תקשורת בין לאומי, ולמרכז פליטים מעירק. נציבין עברה תנופת בנייה ושונתה ללא הכר, אני מניחה שעל חורבות בית הכנסת מתנוסס היום בניין מגורים.
הכורדים בצד העירקי של הגבול הקימו להם מדינה כמעט עצמאית ואלה שבצד הטורקי לא מפסיקים למרר את חיי הטורקים בדרישה להכרה באוטונומיה.
ואילו בימים אלה, לאורך הגבול עם סוריה, באותם נופי בראשית, מוקמות להן בימים אלה ערי אוהלים לנמלטים מידו הארוכה של אסאד.
תנועת עמים, מחוללת כידוע שינויים, ששנו גם את הפינה הזו של העולם.
תם המסע. פעמים רבות חזרנו וטיילנו בטורקיה. הפלגנו לאורך חופיה, צעדנו בהרריה, נשמנו את נופיה וכפריה וחקרנו את עתיקותיה וארמונותיה. טורקיה לא השביעה אותנו לעולם, ארץ פלאות של אלף לילה ולילה. למי שמחפש הרבה יותר מ"הכל כלול".
אך המסע עמוק לארץ הכורדים היה יחיד ומיוחד.
 |
| הוסף כיתוב |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה