יום רביעי, 9 בספטמבר 2020

ארמון רב תפארת בצפת

גם בצפת, כמו בירושלים, היתה "יציאה מהחומות". חומות ממשיות לא היו אבל היתה יציאה מהרובע היהודי. אחד הבתים הבולטים והיפים ביותר שנבנו ע"י יהודי מחוץ לרובע היה מה שכיניתי בילדותי "ארמון רב תפארת" שהתנשא על מורד המצודה וצפה אל הנוף המדהים של הרי מירון .

בבית הזה גרה סבתה של דורונה חברת הילדות הטובה ביותר שלי, ואת ה"ארמון" בנה הסבא שלה בן ציון ברוכשטיין.
בן ציון ברוכשטיין היה נגר אומן שלמד את אומנותו אצל הנגר הטמפלרי קארל מאס ועבד בנגרייה שלו כ 13 שנה. בשנת 1895 הוא נסע לאוסטרליה להתמחות בנגרות רהיטים וכשחזר לצפת הפך לנגר מומחה שהיה מבוקש במיוחד בקרב אנשי המיסיון שבנו בתי מידות חדשים בעיר. הוא זכה במכרז לבניית החלונות והדלתות של בית החולים רוטשילד שנחנך בשנת 1911 והם קיימים עד היום בבניין המכללה שעבר שימור. חלק מעבודותיו נראים עד היום בבתים מראשית המאה העשרים בצפת,כמו בביתו של יואל ברש"ד הסמוך שגם הוא בנה באותן שנים את ביתו מחוץ לרובע. חדי העין לא יתקשו לזהותם.
המקצועיות והחריצות אפשרו לו לבנות "ארמון" למרגלות המצודה בסגנון שהושפע מהבנייה הטמפלרית ומהבנייה האירופאית שהחלה להראות בצפת.
אל "הארמון" היו מגיעים דרך שער ברזל מעוצב ועולים בעשרות מדרגות רחבות שמתחילות ברחוב ירושלים (בערך מול קפה שבעת דגנים) ומסתיימות בחצר שלפני הבית.
בקומה הראשונה גרה משפחת ברוכשטיין, הקומה השנייה של "הארמון" הושכרה למשפחות אמידות תקופת מה ולאחר מכן גרו בנותיו חנה אייזנברג וטובה סגל עם משפחותיהן.
כילדות, דורונה ואני היינו מבקרות בערבי החורף הקרים את טובה סבתה, אלמנתו של בן ציון, ויחד עם אמה פנינה, היינו יושבות סביב תנור שמימי לא ראיתי יפה ומחמם ממנו ולומדות לסרוג. באחד החדרים עמד ארון ענק שכולו מגולף בפיתוחי עץ מעשי ידי הסבא, שבזמנו נראה לי די מפחיד. הרצפה בבית היתה מרוצפת במגוון בלטות מצוירות, כל חדר בדוגמה מיוחדת דמוית שטיח.
בקיץ היינו משחקות בחצר המרוצפת שהיה בה עץ אגוז מלך רחב צמרת ומלקטות את הפרי שנפל צופות בשקיעות האדומות שהיו ההצגה הכי טובה בעיר. ומדמיינות מכשפות ושדים שנמצאים במרתפי הבית. לעיתים היינו מציצות לנגרייה של בן ציון ז"ל.
יורשיו של בן ציון לא נשארו לגור "בארמון". לימים קנו את הארמון שלמה וטובה קאלך שם גרו עד סוף חייהם. הנכדים שלהם זוכרים את ימי הקסם בארמון ונעה הנכדה שלחה לי צילומים שאפשרו לי ל"הכנס פנימה" פעם נוספת, ולהיזכר בביקורים שלנו אצל שלמה וטובה ז"ל, מאז הבניין עבר גלגולים נוספים של מכירה וקנייה ועכשיו הוא עומד סגור ונכלם בחלונות פעורים ובתריסים עקורים ומחכה לגואל.
          בית ברוכשטיין צפת שנות השלושים 

        
                         המבנה בתקופת משפחת קאלך בצפת צילום נועה מתוקי
  פריטים בבית צילום באדיבות נועה מתוקי 

      משפחת קאלך ב"ארמונה" שנות השבעים שמו

        השער והמדרגות המובילות לבית ברוכשטיין מרחוב ירושלים בצפת2013 

   בית ברוכשטיין צפת 2020 


מה עשו החבר'ה הצפתים במכבייה השנייה ?

המכביה השנייה נקראות גם "מכביית העלייה" ותכף נבין למה. השנייה התקיימה באפריל 1935, בצל עליית הנאצים בגרמניה ובצל ההגבלות הקשות שהטיל שלטון המנדט הבריטי על עליית יהודים לארץ ישראל.

ההתארגנות לקיומה החלה זמן קצר לפני פתיחתה, קופת "מכבי" היתה ריקה ולכן נערך מבצע איסוף תרומות ענקי מהארץ ומהעולם, שהצליח בזכות העובדה כי ראו בקיומה ערך חינוכי ולאומי ממדרגה ראשונה בנוסף לערך הספורטיבי.
למכביה הגיעו 1,350 ספורטאים ו1000 מלווים נציגים מ 28 ארצות, שהתחרו ב-18 מקצועות. ברגע האחרון אושרה הגעתה של המשלחת של יהודי גרמניה. לאירוע הגיעו גם הרבה אורחים וספורטאים מהארץ ומהעולם.
גם מהגליל ומצפת הגיעו נציגים למכביה חלקם היו חברי תנועת בית"ר, שראו עצמם כתגבורת ציונית הולמת.
בתמונה אנו רואים את הנציגים של תנועת בית"ר בצפת:
נושא הדגל בשורה העליונה מימין, הוא דניאל פרל, מפקד בבית"ר. במרכז השורה העליונה נראה מאיר מייברג (מיבר) לימים ראש עיריית צפת, משמאלו עומד נעים המאירי.
בקצה השמאלי של השורה, מחזיק את שולי הדגל, הנער נחום כוכב (שטרן) , ולידו עומד שמואל פרל לימים מפקד האצ"ל בעיר.
שאר המצולמים והמצולמות הלבושים לבן הם נציגי הגליל וצפת, חלקם אולי השתתפו בתחרויות. לצערי אינני מזהה
בשל פלגנות וויכוחים פוליטיים בציבור היהודי, (איך אפשר בלי..), על המשתתפים נאסר להשתתף בתהלוכות שנערכו ברחובות תל אביב בכל סוג של מדים או דגלי תנועות ומפלגות, למעט דגלי מכבי. כאשר הגיעו לתל אביב החליפו הבית"רים מצפת את מדיהם לבגדים לבנים כפי שדרשה הנהלת המכבייה.
למרות התנגדות ממשלת המנדט נערכה בתום המכביה ברחובות תל אביב, תהלוכה מרשימה של נציגי ארגונים, תנועות נוער וקבוצות שונות וביניהן הנציגות הגלילית שהתארגנה בצפת.
כמה מאות ממשתתפי המכביה, במיוחד מקרב המשלחות מבולגריה, גרמניה ופולין, ניצלו את ההזדמנות להישאר בארץ ישראל. המשלחת מפולין שכללה 70 ספורטאים נשארה כולה בארץ ישראל ולא היה מי שיחזיר את הדגל לוורשה. אפילו חברי תזמורת כלי הנשיפה מבולגריה, שהגיעו להשתתף בטקסי הפתיחה והנעילה, נשארו כולם, ובתום המכביה שלחו חזרה לבולגריה רק את כלי נגינתם....
ההישגים הספורטיבים של המכביה השנייה לא היו מרשימים, ההצלחה היתה בכניסתם של מאות צעירים יהודים לארץ, למרות ועל אף השלטון הבריטי. חלקם השתתפו בהקמת המדינה וחלקם בקידום הספורט בישראל. לזכותה של המכביה נזקפת הקמת בריכת השחייה האולימפית הראשונה בארץ, בבת גלים בחיפה שם התנהלו תחרויות השחייה.
המכביה השלישית נערכה בישראל רק בשנת 1950.
אולי מי מקוראי הפוסט או צאצאיהם נמנים עם העולים הבלתי ליגאליים שעלו ארצה במסגרת המכביה השנייה. מוזמנים לספר
      



חברי תנועת בית"ר בצפת מתכוננים למכביה בשורה העליונה: מחזיק הדגל דניאל פרל,  ראשון משמאל נחום שטרן (כוכב), לידו שמואל פרל, רביעי משמאל נעים המאירי, במרכז השורה מאיר מייברג (מיבר)


התאומים שמואל ודניאל פרל במכביה השנייה. 

עם משתתפי המכביה בתל אביב 
  פתיחת המכביה - ויקיפדיה 
                              פוסטר המכביה מעצב פרנק קראוס - ויקיפדיה

החבר'ה הצפתים יוצאים מצפת אל המכבייה השנייה 1935 בתמונה זיהיתי את שמואל פרל ונחום כוכב (שטרן).


הכנסייה שהתגיירה

 

השבוע פרסם 
שלומי ריס
 צילום יפה של מבנה מרשים שניצב בשולי המצודה ורבים שאלו מהו אותו מבנה.
כידוע בצפת קורים ניסים ולנס אחד יש הוכחה באבן
אז קבלו סיפור.
במאה ה19 הגיעו המיסיון הסקוטי והמיסיון של "החברה הלונדונית" לצפת. עם הגעתם לעיר הם פעלו במרץ לבנות מוסדות רפואה והשכלה שימשכו אליהם יהודים בתקווה שיתנצרו.
בשנות העשרים הקים המיסיון של "החברה הלונדונית" כנסייה סמוך למצודה וקרוב למוסדות הנוצריים שרובם התרכזו בחלק הצפון מערבי של העיר. הכנסייה היתה בסגנון רומנסקי בנויה מאבן משובחת, מרוצפת שיש ובחלקה העליון קישטה אותה מרפסת ועמודים עם כותרות מסוגננות. ראשי "החברה הלונדונית" כנראה הבינו שלמרות המאמצים והמשאבים שהם משקיעים בעיר, היהודים לא ימלאו את ספסלי הכנסייה. הצפתים, למרות שהמשיכו להשתמש בשירותי בית החולים ולשלוח את בנותיהן ובניהם לבתי הספר שפתח המיסיון, נשארו נאמנים ליהדותם. ולכן הם מכרו את הכנסייה למיסיון הסקוטי.
עוד לפני שהוצב בהיכל התפילה צלב אחד, הכנסייה החלה לשקוע. הסיבה ההנדסית היתה מדרון השפכים שנוצר עם התמוטטות חומות המצודה במאות הקודמות וגלישת העפר. אבל הצפתים התייחסו לתופעה כנס משמים שמנע הצבת כנסייה בעיר.
למעלה מעשור עמדה הכנסייה ריקה וסגורה .
בראשית שנות השלושים הגיע לצפת מארצות הברית יעקב (ג'ייקוב) מאיר ריצ'מן, יהודי ציוני עשיר, שהתאהב בצפת והחל לרכוש מערבים אדמות במורדות המצודה, במיוחד בצידה הצפוני והתעניין במבנה המרשים. מוסדות הכנסייה, שהבינו כי המבנה השוקע לא יביא להם תועלת, מיהרו ומכרו לו את המבנה ואת חלקות האדמה הסמוכים לו. מר ריצ'מן הביא מהנדס מומחה שבדק את המבנה שקבע כי לא יוסיף לשקוע והציע לחפור ולחשוף את הנדבכים ששקעו, ואכן מאז עומד הבניין במקומו.
לאחר הקמת המדינה הפך המבנה לבית הבראה, כיום הוא משמש כמוסד חינוכי חרדי, ויש הטוענים שהעברתו לידיים יהודיות גרמה לבניין להרגע...
אז כשאתם עוברים ליד מצבת הזיכרון הצנועה שנמצאת מול בית התנ"ך. תקדישו דקה למאיר ריצ'מן שגאל את הכנסייה והאדמות בסביבתה ותרם אותן לעיריית צפת לאחר קום המדינה. אז תעצרו לרגע ותסירו לכבודו את הכובע.
                                                     צילום דניאל פרל 1930

צילום לפני חשיפת הנידבכים 1929-1930
                                           צילום שלומי ריס

                                          צילום שלומית מסיקה



המדרגות שנועדו להרגיע את הרוחות

בעקבות מאורעות תרפ"ט, ומאורעות שנות השלושים, גברה המתיחות בין התושבים הערביים והיהודים בעיר. הבריטים ששלטו בעיר, החליטו לבנות קו הפרדה בין הרובע היהודי לבין הרובע הערבי. המדרגות, שנבנו לצורך זה, התחילו בחלק העליון של העיר, ממקום המשטרה העירונית, שנבנתה באותן שנים על מגרש שהיה בין שני הרובעים. והגיעו עד חלקו התחתון של המדרון, קרוב לבית אשת"ם, שנבנה ב1931 כ"מרכז המסחרי החדש" על צפת. ("הפיל הלבן" הראשון של העיר)

על גג הבניין הסמוך למשטרה, ששימש כבית הדואר, הציבו פרוג'קטור שהאיר את המדרגות. הפרוג'קטור נמצא עד היום במקומו ושמעתי שביום העצמאות האחרון הוא האיר שוב את הרחוב.
ההחלטה להפריד את הרובעים ע"י מדרגות ולא ע"י גדרי תיל, נבעה מתוך מחשבה שיש לאפשר לתושבי העיר להמשיך את שגרת החיים בעיר המעורבת ויחד עם זאת לאפשר לשלטון לבצע הפרדה בעת הצורך.
היום המדרגות משמשות כציר מעבר בין רחוב ירושלים לעיר העתיקה ובעיקר כאחד המקומות שמהם עדין נשקף הנוף המרהיב של מורדות העיר העתיקה והר מירון, וגם כנושא לוויכוח על מספר המדרגות המדויק...
היום המדרגות נקראות "מעלות עולי הגרדום" הנקראות על שם לוחמי המחתרות אשר הוצאו להורג בידי הבריטים בימי שלטונם בארץ.
תודה לשלומי ריס על הצילומים המרהיבים שלו שמנציחים את יופייה של צפת.

צילום שלומי ריס

תריס זז

 תריס זז

תריס עף
תריס רץ....
...זה עסק יסודי!
מספיק עם סנטימנטים!
הראש היהודי, ממציא לנו פטנטים! ... (חיים חפר שיר הפטנטים)
כמעט ולא נשארו תריסים מקוריים בצפת. נכון, זה פריט שחשוף ביותר לפגעי הזמן, וגם קשה לתקן או למצוא תחליפים תואמים.
הראש היהודי המציא פטנטים, וגם סנטימנטים זה לא הצד החזק של רוב המשפצים, וכך הוחלפו התריסים הישנים בתריסולים ובפלסטיקים, זה יותר זול ויותר נוח. אבל כך גם עקרנו את הריסים מהעיניים של נשמתה של צפת ההיסטורית.
כדאי לדעת שתריסי העץ הפשוטים שהיו עשויים מלוחות עץ אנכיים היו נפוצים בבנייה הערבית בערים ובכפרים ושרידים מהם נשארו בצפת העתיקה.
תריסי הרפרפה הדו כנפיים שהיו עשויים מעץ, לרוב היו צבועים בירוק שקראנו לו "ירוק אנגלי", היו בהשפעת הארכיטקטורה הטמפלרית והפרוטסטנטית שהגיעה במחצית המאה ה19 לארץ.
בצפת היה אפשר לראות תריסים כאלה וגדרות ברזל ירוקים במוסדות הציבוריים ובבתים הפרטיים של המיסיון, ואחר כך גם בבית החולים רוטשילד (הדסה) וגם בבתים הפרטיים שנבנו בקרבתו ברובע המצודה. אפשר היה לראותם גם בבתים שנבנו באזור בית החולים הפסיכיאטרי ובית הספר לרפואה. כאמור רובם לא שרדו.
בן ציון ברוכשטיין, נגר יהודי צפתי , עשה רבים מהחלונות והתריסים בבתים החדשים שנבנו בעשורים הראשונים של המאה ה- 20, ברוכשטיין עבד כ-13 שנה בנגריה של הנגר הגרמני טמפלרי, קארל מאס בצפת, ולמד היטב את העבודה. במהלך השנים השתלם באוסטרליה, חזר לצפת ונודע כבעל מלאכה מומחה.
בתקופת המנדט החלו להופיע תריסי ברזל, הם פחות נפוצים בצפת, צילום של תריס ברזל בתגובה שלי.
בשנים האחרונות נשפכו על צפת דליי צבע כחול וטורקיז לעתים זה הוסיף לה ייחוד ויופי, אך לעתים זה מוזגם כמו גברת מזדקנת שמתאפרת בכבדות. אבל פה ושם יש כאלה ששמרו על הצבע המקורי שקראו לו " ירוק אנגלי"
מן הראוי היה אילו צפת היתה מוסיפה לחוקי העזר העירוניים בבנייה ושיפוץ, מפרטים מחייבים שהיו מציעים דרכים לטיפול בפריטים שבבניין, ואף מעמידה יועץ שיסייע לבחור פתרון המתאים לתקציב המשפץ, בכדי לשמור על הפרטים הקטנים שעושים את הקסם, הכחול או הירוק בעיר העתיקה.
בבתים בשכונות החדשות תבחרו כל תריס שתרצו, אבל בעיר העתיקה וההיסטורית אנא, רחמו על נפשה של צפת. ואם כבר זכיתם שפריט ישן עדיין נשמר בביתכם, עשו מאמץ ושמרו עליו.





צילום שלומי ריס