בא לי לבכות

 הבוקר בא לי לבכות. לבכות בקול רם עם נהרות של דמעות שתשפכנה מתוך העינים ושאאבד שליטה עליהן.

אבל אני לא מצליחה. העיניים מתללחות, הפה מתעוות אבל הבכי לא  יוצא. הוא נמצא כמו בלון מים מעיק בתוך הלב.
"על מה תבכי?" לוחש לי קול השליטה בראש, "קמת בבוקר בבית שעדין לא נהרס, את עדין חיה,  בריאה, גם המשפחה ברוך השם. השמש זורחת, הריצות האין סופית למקלט השכונתי רק מחזקות  את שרירי הרגלים, ומגדילות את מספר הנקודות הנצברות  באפליקציה של כללית +"

 אני מסלילה את עצמי לסדר יום מתוכנן, השכמה,   זום התעמלות, הכנת ארוחות קבועות ומזינות, נקיון  הבית שבקושי מתלכלך,  אפילו פיתחתי לעצמי  אלגוריתם  לכניסה בטוחה למקלחת שמחייבת הכנות מדוקדקות כמו תכנון מבצע צבאי מורכב שחייב להצליח.  גם ההליכה עם עגלת הקניות  לסופר השכונתי הפך לחלק מהטיול היומי באויר הצח  וגם די בטוח
יש גם  לו"ז קשוח של מפגש שכנים במקלט, שעד המלחמה כמעט ולא הכרתי  ועכשיו אני מכירה את הפיג'מות שלהם והם את שלי. וחלק מהשגרה הן שיחות הטלפון  למשפחה הרחוקה בצפון  על מנת  לבדוק את האינוונטר, "אתם בבית? מוגנים? נו טוב, הכי חשוב שתשמרו על עצמכם.  כן, כן אני שומרת על עצמי. לא, לא רצה למקלט, אני יורדת ממש בנחת אפילו מספיקה לעשות פיפי ולשרוך את הנעלים, כי מה שטוב במלחמה הזו שיש זמן התראה ארוך....., אתמול אפילו הלכתי לסדנא במתנ"ס שלימדה אותנו איך ליפול נכון! לא, לא אתאמן בבית אל תדאגו..."
העולם שלי הצטמצם למרחק הליכה בתוך רדיוס השכונה צמוד לאפליקציית ההתרעות בסביבתי. 
מידי פעם בפעם אני מצליחה לקחת כמה רגעים של בריחה מהסנטוריום הזה שכפיתי על עצמי  בישיבה על ספסל בשמש והתבוננות על העצים שעכשיו הם בין שלכת ללבלוב, ולטפח את העציצים על אדן החלון ולהביט  על קירות החדר בריצוד השתברות   קרני השמש על חרוזי הקריסטל המתנדנדים,  או לקשקש קצת בבלוק הציור, או לנגן בחליל ( לצפצף, כמו שהנכדים אומרים) ואפילו לכתוב משהו. ובמקום לפתוח את ערוצי החדשות בטלויזיה  אני מוצאת את עצמי מאזינה שעות ארוכות לספר מוקלט, והופכת לילדה  שאמה הקריאה לה  סיפורים, ומתמכרת לעונג שבהקשבה ומרגישה את כף ידה של אימי מלטפת את ראשי. ונרדמת. עד לצפצוף האתרעה .
אני מרבה לדבר אל המתים שלי, מתנחמת באמונה שהם לא "זכו" לראות ולכאוב את התקופה הזו, הם עזבו אותנו בזמן הנכון שרויים בעולם נטול דאגות, ואני מבקשת מהם, שכמי שקרובים  למי שאולי מנהל את העולם, יבקשו ממנו שישמור עלינו ועל בני ביתנו ועל עם ישראל כולו ועל המדינה שלחמו באמונה שלמה על הקמתה.

אבל המלחמה הזו מקשיחה את ליבי, ומכבה לי רגשות. כמו געגועים, כאב, פחד,  התלהבות, התרגשות. באוטומט שלי  אני מכסה עצמי בפעמון הזכוכית   שיגן עלי  ובשום אופן לא מצליחה לשחרר את הבכי הזה שמסרב לפרוץ החוצה. 

רוץ דוני רוץ - סיפור על סבא דניאל

 לדניאל בכור נכדי, קבל באהבה רבה סיפור על דניאל סבא רבא שלך 

הזמן: כ"ב בניסן תרפ"ט מאי 1929.

המקום: צפת בית הכנסת צ'ורטקוב

"רוץ דוני רוץ" אמר קול פנימי לדניאל בן ה- 13, שעמד יחד עם אחיו התאום שמואל על הדוכן בבית הכנסת צ'ורטקוב בצפת, שם עמדו השניים כ"חתני בר מצווה". הם קראו את פרשת השבוע. שמואל בקול חזק ודניאל בקול חלש יותר. ואז הגיע זמן קריאת הדרשה שבני המצווה היו נוהגים לקרוא. לרוב היה זה נאום מנוסח ע"י הרב שהכין אותם לטקס. ובדרך כלל היה זה נאום אחיד שבוא מודים בני המצווה להורים ולמורים ומבטיחים שלל הבטחות לעתיד. דניאל שהתקשה לקרוא את הנוסח של הנאום הנדוש שחיבר הרב, שמע פעם נוספת הקול הפנימי שקרא "רוץ דניאל רוץ" ואז פנה אל שמואל אחיו התאום ולחש לו: "אתה נולדת חמש דקות לפני ואתה תקרא את הדרשה"! ואז השתחל מתחת לטלית שכיסתה אותו וחמק בריצה לסמטאות צפת ומשם אל השדות הסמוכים שכה אהב....

הזמן:  חדש אב, מאורעות תרפ"ט, 29 באוגוסט 1929.

המקום: צפת

"רוץ דוני רוץ " צעקה הסבתא חנה כאשר הצליחה לחמוק ולהסתתר באחד הבתים שבסמטה כאשר המון ערבי משולהב וחמוש בסכינים פגע בכל יהודי שעמד בדרכו. היא משכה את שמואל אל תוך הבית ופקדה על דניאל שהיה קל רגליים לרוץ לביתו של סבו יואל שהיה מחוץ לטווח הסכנה ולהזעיק עזרה.

הסבתא חנה ניהלה עם בעלה זאב מתתיהו פרל, מלון יהודי וכשר ברובע הערבי בצפת, את הבניין שכרו מאבו עוסמן שהיה גם בעל חברת האוטובוסים בסמוך לבית המלון. החיים בדו קיום בין הערבים והיהודים בעיר נראו כמתנהלים על מי מנוחות.

היום הנוראי החל קצת לאחר שחנה השכימה קום על מנת להכין את השבת למשפחתה ולאורחי המלון. במהלך כל השבוע הורגשה תכונה יוצאת דופן במלונה, נכבדים ערבים הגיעו למלון וערכו פגישות עם ראשי הקהילה הערבית בעיר. אביה, יואל ברש"ד, שנהג להגיע מידי יום למלון אף העיר למופתי הצפתי כי נראה שהאורחים שבאו מחוץ לעיר מנסים להסית את ערביי צפת ומספרים להם שקרים, כאילו היהודים פגעו במסגד אל אקצה, וזה עלול להביא רק צרות.

חנה השאירה את בעלה עם האורחים הלא כל כך נחמדים, ויצאה לשוק ברובע היהודי. שני התאומים, שמואל ודניאל, שבפסח האחרון חגגו את בר המצווה, יצאו אתה על מנת לעזור לה לסחוב את הסלים מהשוק.

כשהגיעה לשוק הסמןך לרובע היהודי, ראתה מספר ערבים מתקרבים לקראתה עם סכינים שלופים, ביניהם הופתעה לראות את שכנה עארף רנין . "מה קרה עארף?" היא פנתה אליו, "אני שכנתך, אינך מכיר אותי? הורד את הסכין! "פקדה. עארף עצר לרגע את חבריו וצעק לעברה, "רוצי גב' חנה, רוצי. תתחבאי והחביאי ילדיך". ודוני רץ.

הזמן: דצמבר 1944

המקום : חיפה דרך המלכים (היום נקרא רחוב העצמאות)

דניאל יושב כפות ידיים ורגלים. הוא מובל למעצר על גבי טנדר פתוח בנסיעה ברחוב הראשי של העיר התחתית שהיום נקרא רחוב העצמאות. זה עתה נתפס בפשיטה שערכה הבולשת על הדירה בחיפה בה הסתתר. הוא נלקח לחקירה בחשד שהשתתף בהתקפה של האצ"ל על בניין המשטרה והבולשת של הבריטים בחיפה.

השוטר הבריטי שהיה עמו בטנדר משחרר אותו מן האזיקים ואומר לו "רוץ דוני רוץ! ברח!. אבל דוני, כבר לא ילד ומכיר את השטיקים והטריקים של הבריטים, יודע שברגע שיקפוץ הוא יחטוף כדור מהשוטר הבריטי, שיספר כמובן שדוני ניסה לברוח. למרות הפיתוי הוא מבין שהפעם עליו לשבת ולא לרוץ.  דניאל נשפט ונשלח למחנה המאסר באפריקה ומשתחרר לאחר ארבע שנים עם אסירי המחתרות ביולי 1948 ומצטרף למלחמת השחרור.

הזמן: 1948תש"ט

שטח מפורז בשדות "ירדה" (משמר הירדן)

דניאל שהיה המא"ז (מפקד אזור) של גרעין בני צפת שהתיישבו במקום, הולך עם חברו הטוב שמעון שכטר, שיהפוך לימים לגיסו, לבדוק את השטחים ואת הדרך למעיין. במקום הם פוגשים קבוצת ערבים בלויי סחבות ורעבים. כשהם מתקרבים רץ אחד מהם לקראת דוני וצועק אליו, "דוני זה אני אבו עוסמן מצפת! "

אבי מיד הכיר את בעל הבית שהשכיר להוריו את המבנה בו שכן המלון שלהם עד מאורעות 1929, שהיה גם בעל חברת האוטובוסים ששכנה בסמוך למלון. וכאשר צפתיים נפגשים, יש התרגשות, גם בנסיבות של מלחמה שבה היו משני צדי המיתרס. לאחר שנתנו למשפחת עוסמן אוכל וצידה, ולאחר שאבו עסמן ביקש להתעדכן על שעלה בגורל ביתו והאוטובוסים שלו, אמר לו אבי, "נסייע לכם להגיע לגבול הסורי", והוסיף, "רוצו מהר רוצו, אין לכם יותר עתיד בצפת, לפני שתפגעו, מוטב לכם לחפש מקלט בסוריה".

לאחר מלחמת לבנון הראשונה הגיע אבו עוסמן לביקור בצפת, על כוס קפה בביתנו הודה לאבי שבזכותו הגיע לסוריה ומשם ללבנון שם פגש בבני משפחתו הלבנונים, התבסס ועשה חיל בעסקיו. "עשינו טעות שיצאנו להילחם בכם" אמר עוסמן.

סוף דבר.

בלי קשר לריצות של סבא שכתבתי לך על חלק מהן לסבא דוני היו הישגים לא רעים בכלל בתחרויות ריצה ... 

"בתחבולות תעשה לך מלחמה"

 

לְאֵילַת נכְדִּי הַיָּקָר והאהוב

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה אוֹהֵב סִפּוּרִים על הַמִּבְצָעִים וְהַפְּעֻלּוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ לְמַעַן הֲקָמַת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל. הַפַּעַם אֲנִי רוֹצה לָתֵת לְךָ בְּמַתָּנָה סִפּוּר מְרַתֵּק עַל מִבְצָע שֶׁכִּמְעַט נִכְשַׁל אֲבָל הָפַךְ לְנִצָּחוֹן 

אָז קַבֵּל סִפּוּר:

כְּשֶׁקִּבְּלוּ כַּמָּה  מִמְּפַקְּדֵי הָאִרְגּוּן הַצְּבָאִי הַלְּאֻמִּי אֶת הַהוֹדָעָה הַסּוֹדִית וְהַדְּחוּפָה שֶׁעֲלֵיהֶם לְהִתְיַצֵּב בִּדְחִיפוּת בְּמִפְקָדָה הַסּוֹדִית  הֵבִינוּ שֶׁמְּדֻבָּר בְּמַשֶּׁהוּ גָּדוֹל. אֶת הַהוֹדָעָה שָׁלַח גִּידִי קְצִין הַמִּבְצָעִים שֶׁל הָאֶצֶ"ל שֶׁתַּפְקִידוֹ לְתַכֵּנן אֶת הַפְּעֻלּוֹת הַצְּבָאִיּוֹת שֶׁל הַמַּחְתֶּרֶת.. אֲחָדִים מֵהַמְּפַקְּדִים הָיוּ מְבֻקָּשִׁים ע"י הַבּוֹלֶשֶׁת הַבְּרִיטִית וּבִכְדֵי לְהַגִּיעַ נֶאֶלְצוּ לְהִתְחַפֵּשׂ. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַמִּפְקָדָה גִּידִי כְּבָר רָכַן עַל מַפָּה טוֹפּוֹגְרָפִית שֶׁהָיְתָה פְּרוּשָׂה עַל שֻׁלְחָן רָעוּעַ.

"אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְמִבְצָע גָּדוֹל וְהַזְּמַן לְהִתְאַרְגְּנוּת קָצָר" אָמַר לָהֶם "כַּיָּדוּעַ לָכֶם בְּעוֹד זְמַן קָצָר עוֹמְדִים סוֹף סוֹף כּוֹחוֹת הַצָּבָא וְהַמִּשְׁטָרָה הַבְּרִיטִים לַעֲזֹב אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה שָׁלְטוּ פֹּה וַאֲנַחְנוּ גָּרַמְנוּ לָהֶם לֹא מְעַט צָרוֹת עַל מְנַת שֶׁיַּעַזְבוּ בכדי שנוּכַל לְהָקִים מְדִינָה חופְשִׁית.    כַּיָּדוּעַ לָכֶם מַחְסְנֵי הַנֶּשֶׁק וְאֶמְצָעֵי הַלְּחִימָה שֶׁל הַבְּרִיטִים נִמְצָאִים בבְּחֵיפָה, יֵשׁ שָׁם כַּמּוּת עֲצוּמָה, אַךְ נוֹדַע לָנוּ כִּי הֵם מִתְכַּוְּנִים לְהַעֲנִיק אוֹתָם במתנה לָעַרְבִים וַאֲפִלּוּ לְהוֹבִיל אוֹתָם בְּרַכֶּבֶת מֵחֵיפָה וְעַד הַמַּחְסָנִים שֶׁל הָעַרְבִים בְּאֵזוֹר הַדָּרוֹם. אָנוּ חַיָּבִים לָשִׂים יָדֵנוּ עַל הַנֶּשֶׁק הַזֶּה, הוא חיוני לנו במלחמה שכנראה תפרוץ בקרוב. אֲנַחְנוּ נַעֲצֹר אֶת הָרַכֶּבֶת וְנַעֲמִיס אֶת הַנֶּשֶׁק עַל מַשָּׂאִיּוֹת שֶׁלָּנוּ". הַתָּכְנִית נִרְאֲתָה בְּרֶגַע הָרִאשׁוֹן דִּמְיוֹנִית אַךְ הַחֶבְרֶ'ה כְּבָר ידעו שֶׁכאשר גידִּי מתכנן, הַדִּמְיוֹן הוֹלֵךְ לַהֲפֹךְ לַמְּצִיאוּת. הוּא פָּרַשׁ אֶת הַמַּפּוֹת בִּכְדֵי לִרְאוֹת אֶת מַסְלוּל הָרַכֶּבֶת שֶׁאֲמוּרָה לָצֵאת מֵחֵיפָה, "זֶה הַמָּקוֹם הַמַּתְאִים" אָמַר, וְסִמֵּן נְקֻדָּה עַל הַמַּפָּה לְיַד פַּרְדֵּס חַנָּה, מָקוֹם בּוֹ יֵשׁ עִקּוּל בְּמַסְלוּל הָרַכֶּבֶת וּבוֹ הִיא מְאִטָּה אֶת מְהִירוּתָהּ. "בַּמָּקוֹם הַזֶּה נצִיב מַאֲרָב שֶׁל כְּמֵאָה לוֹחֲמִים, חֶלְקָם יִסְתַּתְּרוּ לְיַד הַסּוֹלְלָה וְחֶלְקָם בַּחֻרְשָׁה הַסְּמוּכָה. "אַתָּה מְאַרְגֵּן אֶת הַמַּשָּׂאִיּוֹת והלוחמים" אָמַר לְ"קַבְּצָן", "אֲנַחְנוּ מַעֲרִיכִים כִּי יִדְרְשׁוּ כּמה עשרות של מַשָּׂאִיּוֹת שֶׁיֻּחְבְּאוּ בְּקִרְבַת מָקוֹם שֶׁתּוּכַלְנָה לְהַגִּיעַ בִּמְהִירוּת"  הוּא הִמְשִׁיךְ לְפָרֵט אֶת הַתָּכְנִית  "אָנוּ נַנִּיחַ מִטְעַן נֶפֶץ  עַל הַמְּסִלָּה וְדַקּוֹת סְפוּרוֹת לִפְנֵי שֶׁהָרַכֶּבֶת תַּעֲבֹר בַּמָּקוֹם נַפְעִיל אֶת אֶת הַמִּטְעָן, הָרַכֶּבֶת תֵּאָלֵץ לַעֲצֹר וְהַלּוֹחֲמִים יִפְשְׁטוּ עָלֶיהָ וְיַחֲרִימוּ אֶת הַנֶּשֶׁק אוֹתוֹ נַעֲבִיר לַמַּשָּׂאִיּוֹת".

לוֹחֵם נוֹסָף שֶׁהָיָה בַּחֶדֶר שָׁאַל "אֵיךְ נֵדַע כִּי עָצַרְנוּ אֶת הָרַכֶּבֶת הַנְּכוֹנָה?, שֶׁלֹּא נִטְעֶה וְנַעֲצֹר רִכבת רְגִילָה שֶׁל נוֹסְעִים. אֲנַחְנוּ מַנִּיחִים שֶׁהַבְּרִיטִים יִנְקְטוּ זְהִירוּת יְתֵרָה וְיִשְׁמְרוּ בְּסוֹד אֶת שְׁעַת יְצִיאָתָהּ שֶׁל הָרַכֶּבֶת בְּמַטָּרָה לְבַלְבֵּל אוֹתָנוּ" . גִּידִי אָמַר כִּי הֻצַּב תַּצְפִּיתָן, חֲבֵר אֶצֶ"ל עַל יַד תַּחֲנַת הָרַכֶּבֶת בְּחֵיפָה שֶׁיְּדֻוַּח עַל שְׁעַת יְצִיאַת הָרַכֶּבֶת.

"סָגוּר!" אָמְרוּ הַמְּפַקְּדִים וְיָצְאוּ לְבַצֵּעַ אֶת הַהֲכָנוֹת לַמִּבְצָע הגדול.

הַתַּצְפִּיתָן שֶׁיָּשַׁב עַל גַּג בַּיִת לֹא הוֹרִיד אֶת הַמְּשַׁקֶּפֶת מֵעֵינָיו, הוּא רָאָה מֵרָחוֹק אֶת הַחַיָּלִים הַבְּרִיטִים מַעֲמִיסִים אַרְגָּזִים עַל קְרוֹנוֹת סְגוּרִים וְהֵבִין שֶׁבַּקְּרוֹנוֹת אֵלֶּה יָעֳבַר הַנֶּשֶׁק, כַּאֲשֶׁר הָרַכֶּבֶת צָפְרָה וְיָצְאָה לַדֶּרֶךְ הוּא רָץ בְּכָל כּוֹחוֹ לַטֵּלֵפוֹן שֶׁהָיָה בְּבֵית הַמִּרְקַחַת הַקָּרוֹב וְצִלְצֵל לְבֵיתוֹ שֶׁל לוֹחֶמֶת הָאֶצֶ"ל  שֶׁגָּרָה בְּפַרְדֵּס חַנָּה וְאָמַר לָהּ " הַטִּיּוּל יָצָא לַדֶּרֶךְ, תִּתְכּוֹנְנִי" הַנַּעֲרָה  עָלְתָה עַל אוֹפַנֶּיהָ שֶׁהָיוּ מוּכָנִים לַמְּשִׂימָה וְרָכְבָה בִּמְהִירוּת לַחֻרְשָׁה שָׁם הִתְחַבְּאוּ הַלּוֹחֲמִים עִם הַמַּשָּׂאִיּוֹת.

(אֵילַת, בַּיָּמִים הַהֵם לֹא הָיוּ טֵלֵפוֹנִים נַיָּדִים וְרַק לִמְעַט אֲנָשִׁים הָיוּ טֵלֵפוֹנִים בְּבֵיתָם הַפְּרָטִי. וְגַם מַכְשִׁירֵי הַקֶּשֶׁר לֹא הָיוּ מְשֻׁכְלָלִים כְּמוֹ הַיּוֹם, הַהוֹדָעוֹת הָיוּ נִשְׁלָחוֹת ע"י שְׁלִיחִים שֶׁלְּעִתִּים סִכְּנוּ אֶת עַצְמָם וְהָיוּ חַיָּבִים לִמְסֹר אֶת הַהוֹדָעוֹת בַּזְּמַן. אֲבָל לְפָחוֹת הָרַכָּבוֹת הָיוּ מְעַטּוֹת וְאִטִּיּות...)

הַהִתְרַגְּשׁוּת נִכְּרָה בִּפְנֵי כֻּלָּם, עוֹד שָׁעָה קַלָּה הָרַכֶּבֶת תַּגִּיעַ!

הַלּוֹחֲמִים הָיוּ עֲרוּכִים בַּשֶּׁטַח, וְהַמַּשָּׂאִיּוֹת עָמְדוּ עִם מְנוֹעִים דּוֹלְקִים מוּכָנִים לִפְקֻדָּה לָצֵאת מִמַּחֲבוֹאָם בַּחֻרְשָׁה.

הַחַבְּלָן כְּבָר הִנִּיחַ אֶת מִטְעַן הַנֶּפֶץ עַל הַמְּסִלָּה הוּא הִתְחַבֵּא בֵּין הַשִּׂיחִים וְהִמְתִּין, בָּרֶקַע נִשְׁמַע שִׁקְשׁוּק הַגַּלְגַּלִּים. הִנֵּה הָרַכֶּבֶת מִתְקָרֶבֶת לָעִקּוּל, נִשְׁמַעַת צְפִירַת אַזְהָרָה כַּמִּתְבַּקֵּשׁ, הַחַבְּלָן הִבְחִין בְּפָנָסִים וְלַחַץ עַל הַכַּפְתּוֹר שֶׁמַּפְעִיל אֶת הַמִּטְעָן! בּוּם!!!! קוֹל נֶפֶץ אַדִּיר נִשְׁמַע, נָהַג הַקַּטָּר עָצַר בְּפִתְאוֹמִיּוּת וּכְתוֹצָאָה מִכָּךְ הַקַּטָּר הִתְהַפֵּךְ וְהָרַכֶּבֶת נֶעֶצְרָה.

אֵלִיָּהוּ וֶאֱלִיעֶזֶר נוֹתְנִים סִימַן הִסְתַּעֲרוּת , גִּידִי כִּמפקד העליון של המבצע נִמְצָא אִתָּם, בּוֹחֵן אֶת הַהִתְרַחֲשׁוּת. אֲבָל אָז מַתְחִיל הַבָּלָגָן... 

הַחַיָּלִים הַבְּרִיטִים שֶׁחָשְׁדוּ שֶׁחַיָּלֵי הַמַּחְתֶּרֶת יְנַסּוּ לִשְׁדֹּד אֶת הָרַכֶּבֶת,  הָיוּ עֲרוּכִים וּבָרֶגַע שֶׁהָרַכֶּבֶת נֶעֶצְרָה הֵחֵלּוּ לִירוֹת בִּמְלוֹא הַעֲצָמָה, חַיָּלֵי הָאֶצֶ"ל הֵשִׁיבוּ אֵשׁ אַךְ הֵם הָיוּ מְעַטִּים, הַחַיָּלִים הַבְּרִיטִים היו בִּקְרוֹנוֹת מְשֻׁרְיָנִים, כִּמְעַט וְלֹא נִפְגְּעוּ וְהִמְשִׁיכוּ לְהַמְטִיר אֵשׁ עַל לוֹחֲמֵי הָאֶצֶ"ל אש עזה. כַּמָּה חַיָּלִים בְּרִיטִים שֶׁהָיוּ בַּקָּרוֹן הַסָּמוּךְ לַקַּטָּר  נִתְקְפוּ בְּבֶהָלָה וְהֶחֱלִיטוּ לָצֵאת וּלְהִכָּנַע,  לוֹחֲמֵי הָאֶצֶ"ל לָקְחוּ אוֹתָם בַּשֶּׁבִי. 

"הָעֵסֶק מִסְתַּבֵּךְ" אָמַר הַמְּפַקֵּד, "יֵשׁ כַּחֲמִשִּׁים  חַיָּלִים בְּרִיטִים, מַמָּשׁ לֹא צִפִּינוּ לְמִסְפָּר כָּזֶה, יֵשׁ לָנוּ כבר שבעה נִפְגָּעִים וְצָרִיךְ לְפַנּוֹתָם, וּבְנוֹסָף לְכָךְ יֵשׁ מִסְפַּר קְרוֹנוֹת גָּדוֹל הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁיָּדַעְנוּ, חֶלְקָם קְרוֹנוֹת מְשֻׁרְיָנִים, הַכַּדּוּרִים שֶׁלָּנוּ לֹא חוֹדְרִים אוֹתָם! "

"חַיָּבִים לָסֶגֶת לפני שיהיו הרבה יותר נפגעים" אָמְרוּ הַמְּפַקְּדִים "אַחֶרֶת אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים, תַּתְחִילוּ לָסֶגֶת תַּרְחִיקוּ גַּם אֶת הַמַּשָּׂאִיּוֹת." 

גִּידִי שֶׁרָאָה אֶת מַצַּב הביש ואת החיילים הנסוגים קרא "חַכּוּ רֶגַע! יֵשׁ סִכּוּי, לֹא מְוַתְּרִים עַל כַּמּוּת נֶשֶׁק כָּזוֹ גְּדוֹלָה, הִיא נְחוּצָה לָנוּ כַּאֲוִיר לִנְשִׁימָה לְהֶמְשֵׁךְ הַמִּלְחָמָה. הוּא נִגַּשׁ לִקְבוּצַת הַחַיָּלִים הַבְּרִיטִים שֶׁיָּשְׁבָה בַּצַּד כְּשֶׁיְּדֵיהֶם כְּפוּתוֹת, שִׁחְרֵר חַיָּל צָעִיר אחד וְאָמַר לוֹ "אֲנַחְנוּ נְשַׁחְרֵר אוֹתְךָ, אֲבָל אֲנִי מֵטִיל עָלֶיךָ שְׁלִיחוּת. לֵךְ אֶל הַמְּפַקֵּד שֶׁלְּךָ וְתַגִּיד לוֹ שֶׁהָרַכֶּבֶת מֻקֶּפֶת בְּכֹחַ שֶׁל לוֹחֲמֵי הָאִרְגּוּן הַצְּבָאִי הַלאומִּי, חֲמוּשִׁים בְּנֶשֶׁק אַנְטִי שִׁרְיוֹנֵי וְכָל הַמְּסִלָּה מְמֻלְכֶּדֶת. (מָה שֶׁכַּמּוּבָן לֹא הָיָה נָכוֹן), יֵשׁ לִמְפַקֵּד חָמֵשׁ דַּקּוֹת לְהִכָּנַע וְלִמְסֹר אֶת הַנֶּשֶׁק לְיָדֵינוּ. אִם תִּכָּנְעוּ לֹא נִפְגַּע בָּכֶם אך אִם לֹא תִּשָּׁמְעוּ לִדְרִישָׁתֵנוּ, נְפוֹצֵץ אֶת הָרַכֶּבֶת עַם כָּל הַנֶּשֶׁק וְעַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ, וַהֲרֵי עוֹד מְעַט מִסְתַּיֵּם שִׁלְטוֹנְכֶם  וְאַתֶּם חוֹזְרִים חֲזָרָה הַבַּיְתָה לְאַנְגְּלִיָּה , חֲבָל שֶׁתַּחְזְרוּ בַּאֲרוֹנוֹת מֵתִים."

הַחַיָּל שֻׁחְרַר וְנִכְנַס לְתוֹךְ הָרַכֶּבֶת. עוֹבֶרֶת דַּקָּה, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ וְאֵין תְּשׁוּבָה....

הַמֶּתַח בֵּין לוֹחֲמֵי הָאֶצֶ"ל הָיָה גָּבוֹהַּ, כָּל דַּקָּה שֶׁעוֹבֶרֶת גּוֹרָלִית וְחַיֵּיהֶם עַל כַּף הַמֹּאזְנַיִם.

גִּידִי מַחֲלִיט לֹא לְחַכּוֹת לְסוֹף הָאוּלְטִימָטוּם. הוּא נֶעֱמָד, חוֹשֵׂף אֶת עַצְמוֹ וּמִתְקָרֵב לְעֵבֶר הַקְּרוֹנוֹת. ואז הוא רואה מתוך פתחי הקרונות מבצבצים קני רוֹבֶה, וכדורים שורקים מעל ראשו, לרגע חושב שסופו קרב אך לֹא  התְיָאֵשׁ. הוּא זחֵל לְעֵבֶר הָרַכֶּבֶת וְצעֵק לַמְּפַקֵּד הַבְּרִיטִי:  "הַקְשִׁיבוּ, הִקְשִׁיבוּ! אַתֶּם מֻקָּפִים מִכָּל עֵבֶר בְּמֵאוֹת חַיָּלֵי אֶצֶ"ל חֲמוּשִׁים. המסילה ממולכדת מַטְּרָתֵנוּ לְהַחְרִים אֶת הַנֶּשֶׁק. הִכָּנְעוּ, אֵין לָכֶם בְּרֵרָה, לֹא נִפְגַּע בָּכֶם. אך אִם תַּמְשִׁיכוּ לְהִתְנַגֵּד, לֹא יָצָא אִישׁ מִכֶּם חַי, נְפוֹצֵץ אֶת הָרַכֶּבֶת כֻּלָּהּ. צְאוּ וְהֵרִימוּ יָדַיִם! זוֹ אַזְהָרָתִי הָאַחֲרוֹנָה!". לְאַחַר שָׁהוּת קַלָּה הֵחֵלּוּ הַבְּרִיטִים לָצֵאת מֵהָרַכֶּבֶת בְּיָדַיִם מוּרָמוֹת לְאוֹת כְּנִיעָה. מִיָּד הֵחֵלּוּ פְּעֻלּוֹת פְּרִיקַת הַנֶּשֶׁק מֵהָרַכֶּבֶת וְהַעֲמָסָתוֹ עַל מַשָּׂאִיּוֹת שֶׁל הָאֶצֶ"ל.

אֲבָל כָּאן לֹא הִסְתַּיֵּם סִפּוּרֵנוּ.

גִּידִי הֵבִין שֶׁהַלּוֹחֲמִים זְקוּקִים לְתִגְבֹּרֶת, צָרִיךְ עוֹד יָדַיִם, שֶׁיַּעֲמִיסוּ בִּמְהִירוּת אֶת הַכַּמּוּת העֲצוּמָה שֶׁל אֶמְצָעֵי לוֹחֲמָה  ואלפי פְּגָזִים, בְּהֶבְזֵק מַחֲשָׁבָה הוּא קָרָא לַקָּצִין הַבְּרִיטִי וְאָמַר לוֹ: "בּוֹא, תַּעֲמִיד אֶת כָּל הַחַיָּלִים שֶׁלְּךָ כָּאן בְּשׁוּרָה מוּלִי". פני הַמְּפַקֵּד הַבְּרִיטִי הפכו  לָבָנים כְּמוֹ סִיד. הוּא כַּמּוּבָן פָּחַד שֶׁהוֹלְכִים לְהוֹצִיא אוֹתָם לַהוֹרֵג. הוּא הִתְחִיל לִצְעֹק עַל גִּידִי: "אֵיפֹה הַמִּלָּה שֶׁלְּךָ? הִבְטַחְתָּ לְשַׁחְרֵר אוֹתָנוּ אִם נִכָּנַע!" גִּידִי עָנָה לוֹ: "אַל תִּדְאַג, אֲנִי קָצִין עִבְרִי, אֲנִי מְקַיֵּם אֶת הַהַבְטָחוֹת שֶׁלִּי וַאֲנַחְנוּ לֹא פּוֹגְעִים בִּשְׁבוּיִים", וְגִידִי, בְּלִי לְהִתְבַּלְבֵּל  פַּקָּד עַל הַשְּׁבוּיִים הַבְּרִיטִים לְהַעֲמִיס אֶת הַנֶּשֶׁק עַל הַמַּשָּׂאִיּוֹת שֶׁל הָאֶצֶ"ל שֶׁעדין נשארו בַּמָּקוֹם ומשם העבירו אותו ליקב בזיכרון יעקב שם הוסתרו.  נשק זה סייע לכוחות היהודים במלחמה שפרצה  בין הערבים והיהודים חודש לאחר מכן

כך הפך מבצע שכמעט נכשל להצלחה 

כָּל זֶה קָרָה בִּזְכוּת אֹמֶץ לֵב וְתוּשִׁיָּה שֶׁל אִישׁ אֶחָד שְׁכוּנָה בְּשֵׁם "גִּידִי" שֶׁהָיָה קְצִין הַמִּבְצָעִים שֶׁל הָאֶצֶ"ל, שֶׁתַּכנן מבצעים נועזים רבים.

הַמְּפַקֵּד "גִּידִי" הוּא עַמִּיחַי פַאגְלִין, דוד שֶׁלִּי, בעלה של צִפּוֹרָה פרל, אֲחוֹתוֹ שֶׁל סבא דָּנִיאֵל, שגם היא היתה לוחמת באצ"ל. כולם השתייכו ל"משפחה הלוחמת" כפי שכינו את האצ"ל.

גִּידִי לֹא הִרְבָּה לְסַפֵּר וּלְהִתְגָּאוֹת בִּפְעֻלּוֹתָיו בַּמַּחְתֶּרֶת וְסִפּוּר זֶה  נוֹדַע לָנוּ רַק מֵעֵדוּיוֹת חֲבֵרָיו הַלּוֹחֲמִים שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם. וּכְשֶׁתִּגְדַּל תּוּכַל לִקְרֹא סיפורים נוספים בסֵּפֶר "גידי" שֶׁנִּכְתַּב עָלָיו.

את הסיפור על מורכבותו יוכלו לקרוא הילדים הגדולים וההורים בפרק "רכבת הגורל" עמ' 15-40 בספר "גידי", שכתב יוסי עברון

        

מְתַקֶּנֶת הָעֲצָמוֹת

הסיפור הזה מוקדש לְכָל הַיְּלָדִים והילדות בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁאוֹהֲבִים לַעֲזֹר לַאֲחֵרִים, שֶׁחוֹלְמִים לִהְיוֹת רוֹפְאִים אוֹ חוֹקְרִים שֶׁיְּגַלּוּ תְּרוּפוֹת שֶׁיִּמְנְעוּ אֶת הַמַּחֲלוֹת. הַפַּעַם אָבִיא לָכֶם סִפּוּר נוֹסָף עַל הַסָּבְתָא רַבְּתָא שֶׁלָּנוּ, סבתא וָאוָוה שֶׁהָיוּ לָהּ יְדֵי זָהָב.

כְּשֶׁאֲנִי הִכַּרְתִּי אֶת הַסָּבְתָא רַבְּתָא וָאוָוה הִיא כְּבָר הָיְתָה קְצָת זְקֵנָה, וְהָיוּ לָהּ ידיים רָזוֹת וּמְקֻמָּטוֹת אֲבָל כְּשֶׁהַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ הָיוּ מְחַבְּקוֹת אוֹתִי אוֹ מְלַטְּפוֹת אֶת רֹאשִׁי הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁהֵן רַכּוֹת  וּמְלֵאוֹת קֶסֶם. יוֹם אֶחָד כְּשֶׁבִּקָּרְתִּי אֵצֶל סָבְתָא מַזָּל וְסַבָּא נִסִּים בִּירוּשָׁלַיִם, קַמְתִּי בְּבֹקֶר עִם "צַוואר עָקֹם", הָרֹאשׁ נִתְקַע לוֹ בְּצַד יָמִין וְאִם רָצִיתִי לראות מָה קוֹרֶה בְּצַד שְׂמֹאל זֶה מַמָּשׁ כָּאַב. אֲנִי מַנִּיחָה שֶׁגַּם לחֵלֶק מִכֶּם פִּתְאוֹם נִתְפַּס לוֹ הַצַּוואר עִנְיָן לֹא נָעִים בְּהֶחְלֵט. 

סָבְתָא מַזָּל, שֶׁהִיא הַסָּבְתָא שֶׁלִּי, אָמְרָה שֶׁצָּרִיךְ לְהָבִיא אֶת סַבְתָּא וָאוָוה, הָאִמָּא שֶׁלָּהּ. טֵלֵפוֹנִים עוֹד לֹא הָיוּ בְּבָתִּים פְּרָטִיִּים, אָז הִיא פָּקְדָה עַל סָבָא נִסִּים לָרוּץ וְלִקְרֹא לוָאוָוה שגרה לא רחוק. במקרים כָּאֵלֶּה סָבָא נִסִּים עָשָׂה מָה שֶׁסָּבְתָא מַזָּל אוֹמֶרֶת בְּלִי לִשְׁאֹל שְׁאֵלוֹת בִּמְיֻחָד אִם הַמְּשִׂימָה הצריכה מעבר בְּקִרְבַת הַשּׁוּק, וְעַד שֶׁהַוָּאוָוה הִגִּיעָה סִפְּרָה לִי סָבְתָא מַזָּל עַל הַכִּשָּׁרוֹן שֶׁל אִמָּא שֶׁלָּהּ לְרַפֵּא. בַּתְּקוּפָה שֶׁסָּבְתָא וָואווה הָיְתָה קְטַנָּה וְאִשָּׁה צְעִירָה, לֹא הָיוּ קֻפּוֹת חוֹלִים, הָיוּ מְעַט מְאֹד רוֹפְאִים, וּבִקּוּר אֵצֶל רוֹפֵא עָלָה הַרְבֵּה כֶּסֶף. סָבְתָא וָאווה למדה מהזקנות במשפחתה אֵיךְ עוֹשִׂים מָסָז' עִם שֶׁמֶן שֶׁמְּרַפֵּא כְּאֵב בֶּטֶן, ואיך לְגַרְגֵּר לִימוֹן עִם מֶלַח נגד כְּאֵב גָּרוֹן, הִיא יָדְעָה אֵיזֶה תֶּה צְמָחִים מַרְגִּיעַ כְּאֵב רֹאשׁ וְאֵיךְ מְחַמְּמִים אֶת שֶׁמֶן הַזַּיִת עִם עָלַי הָרוֹדָה כְּטִפּוֹת נֶגֶד דַּלֶּקֶת אָזְנַיִם.  אֲבָל בְּעִיקָּר, מַסְפִּיק שֶׁהָיְתָה מַנִּיחָה אֶת הַיָּד שֶׁלָּהּ עַל הַשְּׂרִיטָה אוֹ הַמַּכָּה הַכְּאֵב הָיָה עוֹבֵר, תכונה שלא לכל אחד זכה בה. הִיא סִפְּרָה שֶׁהַוָּאווָה יוֹדַעַת לְטַפֵּל בְּצַווארִים עֲקֻמִּים וְגַם  יוֹדַעַת גַּם לְרַפֵּא כְּאֵבִים וַאֲפִלּוּ לְתַקֵּן עֲצָמוֹת.  בִּתְקוּפָה הַהִיא, כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ בשכונה של הואווה הָיָה שׁוֹבֵר יָד אוֹ רֶגֶל היה בא אֵלֶיהָ וְהִיא הָיְתָה מִקבַּעַת אֶת הַיָּד אוֹ הָרֶגֶל וְקוֹשֶׁרֶת אוֹתָן לִשְׁנֵי קְרָשִׁים כי עָדִין לֹא הָיָה גֶּבֶס. הִיא יָדְעָה אֵיךְ לִקְשֹׁר נָכוֹן וְהָעֶצֶם הִתְאַחֲתָה וְאַחֲרֵי כַּמָּה שָׁבוּעוֹת נִרְפֵּאה. ונקע היתה עוטפת עם "פְּפִיקָה" שזו תערובת של בצל מרוסק, שמן זית וקמח.  סָבְתָא וָאווה יָדְעָה גַּם לְהַחֲזִיר כָּתֵף שֶׁיָּצְאָה מִמְּקוֹמָהּ וְאֶת זֶה עָשְׂתָה כָּל כָּךְ טוֹב שֶׁאֲפִלּוּ הַחַיָּלִים הַטּוּרְקִיִּים שֶׁפָּרְקוּ אֶת הַכָּתֵף בְּאִמּוּנִים הָיוּ בָּאִים אליה שֶׁתַּחֲזִיר אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. מֵהַשְּׁכֵנִים לֹא לָקְחָה תַּשְׁלוּם כִּי רֻבָּם הָיוּ עֲנִיִּים, אֲבָל מֵהַחַיָּלִים הטורקיים ביקָּשָׁה שֶׁיְּשַׁלְּמוּ בְּקֶמַח. לָמָּה קֶמַח? כִּי בַּשָּׁנִים הַהֵם הָיָה מַחְסוֹר בְּחִטָּה כִּי הַשַּׁלִּיטִים הַטּוּרְקִים אָסְפוּ אֶת רֹב הַחִטָּה שֶׁהָאִכָּרִים גִּדְּלוּ. הֵם חָשְׁבוּ רַק עַל עַצְמָם וְלֹא עַל תּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ.

תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁסָּבְתָא מַזָּל מְסַפֶּרֶת הִגִּיעָה הַסָּבְתָא וָאוָוה. בַּסַּל שֶׁלָּהּ הָיָה בַּקְבּוּק שֶׁמֶן קָטָן וְקֻופְסַת קַרְטוֹן קְטַנָּה. הִיא הוֹשִׁיבָה אוֹתִי עַל כִּסֵּא וְהוֹרִידָה לִי אֶת הַחֻלְצָה, חִמְּמָה אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ מֵעַל סִיר האֱווִיקְס שֶׁהִתְבַּשְּׁלו לַצָּהֳרַיִם, טִפְטְפָה כַּמָּה טִפּוֹת וְשִׁפְשְׁפָה אֶת יָדֶיהָ זוֹ בָּזוֹ וְנִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁגַּם מִלְמְלָה אֵיזוֹ בְּרָכָה. וְאָז הֵנִיחָה אֶת שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדֶיהָ עַל הַצַּוואר וְהֵחֵלָּה לְעַסּוֹת כָּל שְׁרִיר וּשְׁרִיר וְהַתְּחוּשָׁה הָיְתָה כָּל כָּךְ נְעִימָה וְכָל שְׁרִירֵי הַגַּב נִרְגְּעוּ וְאָז בְּתוֹךְ הַנְּעִימוּת הַזּוֹ תָּפְסָה סָבְתָא וְוָאוֹה אֶת הַצַּוואר וּבִתְנוּעָה מְהִירָה כְּבָרָק, עוֹד לִפְנֵי שֶׁהֵבַנְתִּי מָה קָרָה, סוֹבְבָה אוֹתוֹ בְּקַלּוּת וְהֶחֱזִירָה אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ...

סָבְתָא אַתְּ קוֹסֶמֶת אָמַרְתִּי, אַתְּ יוֹתֵר טוֹבָה מד"ר כֹּהֵן שֶׁנּוֹתֵן זְרִיקוֹת מַפְחִידוֹת. אֵיפֹה לָמַדְתָּ לְרַפֵּא ? הִיא חִיְּכָה והִבִּיטָה בִּי בְּעֵינֶיהָ הָעֲנָקִיּוֹת וְאָמְרָה "תְּשׁוּעַת הַשֵּׁם כְּהֶרֶף עַיִן". אֲנִי רַק יוֹדַעַת לְבַקֵּשׁ מֵהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוּא הַמַּרְפֵּא וַאֲנִי רַק עוֹשֶׂה מָה שֶׁאוֹמֵר... וּבְנוֹסָף לָזֶה הוּא גַּם אָמַר לִי שֶׁחֲתִיכַת רַחַת לָקוּם שֶׁל חֲבִילָיו תַּשְׁלִים אֶת הַטִּפּוּל, הִיא הוֹצִיאָה מֵחֲבִילַת הַקַּרְטוֹן הַקְּטַנָּה שֶׁהָיְתָה בְּסַל חתיכת רַחַת לָקוּם וְרֻדָּה וּמְתוּקָה וְהַכְּנִיסָה אותה לפי.

אִמָּא שֶׁלִּי נִצְחִיה  אָמְרָה לִי כִּי סָבְתָא וָואווה מַצְלִיחָה לְרַפֵּא כִּי הִיא פָּשׁוּט אוֹהֶבֶת לַעֲזֹר לִבְנֵי אָדָם וֶאֱלִוהים בָּחַר בָּהּ וְהֶעֱנִיק לָהּ אֶת כִּשְׁרוֹן הָרִפּוּי. תהיו טובים. 

נמרים בוָאדִי עמוד

 

לְמָגֵן נֶכְדִּי הָאָהוּב, לִכְבוֹד יוֹם הֻלַּדְתְּךָ הַשְּׁמִינִי קָבַל סִפּוּר בְּמַתָּנָה מִסָּבְתָא עַצְמוֹנָה

 מִגַּנֵּי, אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאַתָּה אוֹהֵב סִפּוּרִים עַל גִּבּוֹרִים אַמִּיצִים. בְּסִפּוּר הַזֶּה יֵשׁ גִּבּוֹרִים שֶׁלֹּא מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֹחַ כְּלֵי נֶשֶׁק אֶלָּא מִשְׁתַּמְּשִׁים בְּכֹחַ שֶׁל הַלֵּב.

הַאִם אַתָּה יָכוֹל לְהַאֲמִין שֶׁפַּעַם, לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים, אֲפִלּוּ לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי הִסְתּוֹבְבוּ נְמֵרִים בְּוָאדִי עַמּוּד שֶׁהָיָה קָרוֹב לְבֵיתֵנוּ? מֵאָז עָבְרוּ כְּבָר הַרְבֵּה שָׁנִים וְהַנְּמֵרִים נֶעֶלְמוּ.

מָגֵן, אַתָּה יוֹדֵעַ לָמָּה הַנְּמֵרִים נֶעֶלְמוּ? הֵם נֶעֶלְמוּ כִּי אֲנָשִׁים פָּחֲדוּ מֵהֶם וְלָכֵן הֵם צִדּוֹ אוֹתָם, לִפְעָמִים הֵבִיאוּ אֶת הַנָּמֵר שֶׁצִּדּוֹ לְגַן הַחַיּוֹת שָׁם שָׂמוּ אוֹתוֹ בַּכְּלוּב וְהַמְּבַקְּרִים, גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים בָּאוּ לִרְאוֹת אֶת הַנָּמֵר. אֲבָל בַּכְּלוּבִים  הַנְּמֵרִים הָיוּ מְאֹד עֲצוּבִים, וְנִרְאוּ יוֹתֵר כְּמוֹ חֲתוּלִים גְּדוֹלִים וְיַשְׁנוּנִיִּים.

וְיֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁכָּל כָּךְ פָּחֲדוּ מֵהֶם וְיָרוּ עֲלֵיהֶם וְאֶת הַפַּרְוָה שֶׁל הַנְּמֵרִים הִנִּיחוּ כְּמוֹ שָׁטִיחַ עַל הָרִצְפָּה שֶׁל הַסָּלוֹן שֶׁלָּהֶם. עִם הַשָּׁנִים נֶעֶלְמוּ הַנְּמֵרִים מֵהַוָּאדִי, הֵם חִפְּשׂוּ מְקוֹמוֹת אֲחֵרִים יוֹתֵר מוּגַנִּים וְיוֹתֵר פִּרְאִיִּים. הֵם לֹא רָצוּ לִפְגֹּשׁ בְּנֵי אָדָם, הִתְרַחֲקוּ מֵהֶם. וְנִשְׁאֲרוּ רַק הַסִּפּוּרִים.

אַבָּא שֶׁלִּי, דונִי, וְאִמָּא שֶׁלִּי, נצחיה, אָהֲבוּ לְטַיֵּל בַּוָאדִי עִם הַחֲבֵרִים שֶׁלָּהֶם וְהַיְּלָדִים. יוֹם אֶחָד כְּשֶׁהָיִיתִי בַּת שָׁלֹשׁ יָצְאָה כָּל הַחֲבוּרָה לְטַיֵּל בוָאדִי, הָיָה זֶה יוֹם אָבִיב נָעִים, הַשָּׁמַיִם הָיוּ כְּחֻלִּים הַפְּרָחִים לִבְלְבוּ וְהַקּוֹלוֹת שֶׁנִּשְׁמְעוּ הָיוּ רִשְׁרוּשׁ הֶעָלִים וְצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים.

לְפֶתַע נִשְׁמְעָה יְבָבָה וְעוֹד יְבָבָה, שֶׁל חַיָּה צְעִירָה. אֵלִי וְדוּנִי לָחֲשׁוּ בְּשֶׁקֶט שֶׁזֶּה נִשְׁמַע כְּמוֹ יְבָבָה שֶׁל גּוּר נְמֵרִים, הֵם זִכְרוּ אֶת הַקּוֹלוֹת הָאֵלֶּה שֶׁעָלוּ מהוָאדִי בִּימֵי יַלְדוּתָם. הַמְּבֻגָּרִים נִדְרְכוּ וְאָסְפוּ אֶת הַיְּלָדִים וְהָאִמָּהוֹת לִמְעָרָה קְטַנָּה שָׁהִיתָ לְצַד הַשְּׁבִיל. וְיוֹסְקָ'הּ, הָאַבָּא שֶׁל נִיצָה שֶׁנִּשְׁאַר לִשְׁמֹר עָלֵינוּ בַּמְּעָרָה אָמַר לָנוּ לִהְיוֹת בְּשֶׁקֶט.       סָבָא דוני, אֵלִי וּשְׁלֹמֹה פָּסְעוּ בְּשֶׁקֶט לְבָרֵר מֵאֵיפֹה הַיְּבָבָה מַגִּיעָה. אִמָּא שֶׁלִּי חָבְקָה אוֹתִי חָזָק חָזָק עַד שֶׁשָּׁמַעְתִּי אֶת פְּעִימוֹת הַלֵּב שֶׁלָּהּ וְכָךְ עָשׂוּ שְׁאַר הָאִמָּהוֹת . יוֹסְקֶ'ה אָסָף עֲנָפִים קְטַנִּים וְהִדְלִיק מְדוּרָה קְטַנָּה עָלֶיהָ הִרְתִּיחַ מַיִם וְעָלִים רֵיחָנִיִּים בְּפִינְגָ'ן וְהוֹצִיא מִכִּיסוֹ סֻכָּרִיּוֹת וְחִלֵּק לְכֻלָּנוּ.

כַּעֲבֹר זמן קצר הִגִּיעוּ שְׁאָר הָאָבוֹת וְזֶה הַסִּפּוּר שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ.

הֵם הֶחֱלִיטוּ לַעֲלוֹת לְמָקוֹם גָּבוֹהַּ וּלְהַשְׁקִיף עַל הַסְּבִיבָה. מֵהַמָּקוֹם בּוֹ עָמְדוּ רָאוּ לְמַטָּה בִּסְבַךְ שְׁנֵי גּוּרִים שֶׁל נְמֵרִים וּלְיָדָם עוֹמֶדֶת הָאִמָּא הַנְּמֵרָה דְּרוּכָה מַבִּיטָה סְבִיבָה לִשְׁמֹר עַל הַגּוּרִים שֶׁלָּהּ. הַנְּמֵרָה שָׁמְעָה מֵהַמְּאוּרָה שֶׁלָּהּ אֶת קוֹלוֹת הַמְּטַיְּלִים וְחָשְׁשָׁה מְאֹד, כַּנִּרְאֶה חָשְׁשָׁה שֶׁאוּלַי אֵלֶּה צַיָּדִים שֶׁעֲלוּלִים לָקַחַת אֶת הַגּוּרִים לְגַן הַחַיּוֹת כְּפִי שֶׁעָשׂוּ הַצַּיָּדִים לְאַחֶיהָ הַנָּמֵר הַקָּטָן לְפִי הַרְבֵּה שָׁנִים.  הַפַּעַם הִיא הֶחֱלִיטָה שֶׁתִּתְקֹף וְלֹא תִּתֵּן לָאִישׁ לְהִתְקָרֵב לְגוּרֶיהָ. סָבָא דונִי וַחֲבֵרָיו הֶחֱלִיטוּ לֹא לָגַעַת בִּנְמֵרָהּ וּבְגוּרִים וּלְהַנִּיחַ לָהֶם לְנַפְשָׁם, גּוּרִים צְרִיכִים לְהִישָּׁאֵר עִם הָאִמָּהוֹת שֶׁלָּהֶם, הַנְּמֵרִים פּוֹחֲדִים מִבְּנֵי הָאָדָם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּנֵי אָדָם פּוֹחֲדִים מֵהַנְּמֵרִים. לְעוֹלָם אֵין לְהַפְרִיד אֶת הַנְּמֵרִים מֵהַגּוּרִים שֶׁלָּהֶם בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁאָנוּ לֹא רוֹצִים שֶׁיַּפְרִידוּ מֵאִתָּנוּ אֶת הַיְּלָדִים שֶׁלָּנוּ. הֵם חָזְרוּ בשקט לַמְּעָרָה, חִבְּקוּ אֶת הַיְּלָדִים וְיָצְאוּ מהוואדי שְׂמֵחִים מֵהַטִּיּוּל הַמְּרַתֵּק וּמֵהַיְּדִיעָה שֶׁהַנְּמֵרָה תּוּכַל לְהָנִיק ולגדל אֶת גּוּרֶיהָ בְּשֶׁקֶט לְלֹא הַפְרָעָה.

וּמֶה עָלָה בְּגוֹרַל מִשְׁפַּחַת הַנְּמֵרִים שֶׁאוּלַי הָיְתָה מִשְׁפַּחַת הַנְּמֵרִים הָאַחֲרוֹנָה בוָאדִי עַמּוּד? הֵם יוֹתֵר לֹא נִרְאוּ בוואדי . הֵם כַּנִּרְאֶה הִרְחִיקוּ צָפוֹנָה לְעֵבֶר הָרֵי הַלְּבָנוֹן הַפְּרָאִים שָׁם הִרְגִּישׁוּ בְּטוּחִים יוֹתֵר. וּמי יוֹדֵעַ, אוּלַי שָׁם מִסְתּוֹבְבִים בְּיָמִים אֵלֶּה הַגּוּרִים שֶׁהֵם הַנְּכָדִים וְהַנִּינִים שֶׁל מִשְׁפַּחַת הַנְּמֵרִים מוואדי עַמּוּד.

ידי זהב

 לְאֵלֶּה נֶכְדָּתִי הַיְּקָרָה.

לִכְבוֹד יוֹם הולדתך הָעֲשִׂירִי אֲנִי רוֹצָה לָתֵת לְךָ סִפּוּר בְּמַתָּנָה.

וְהַסִּפּוּר שֶׁבָּחַרְתִּי לְךָ הוּא סִפּוּר עַל שתי נָּשִׁים בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁהָיוּ כישרוניות בַּעֲבוֹדוֹת יָד וְאָמָּנוּת.

אֲנִי הַסָּבְתָא שֶׁלְּךָ. ונצחיה וִיקְטוֹרְיָה אִמִּי והִיא הַסָּבְתָא רַבתָא שֶׁלְּךָ. גַּם לִנצחיה הָיְתָה סָבְתָא, שֶׁקָּרְאוּ לָהּ יָעֵל חַיָּה, אֲבָל כֻּלָּנוּ קָרָאנוּ לָהּ וָואוָוה. וְהִיא הָיְתָה הַסָּבְתָא רָבתא שֶׁלִּי.

הַסָּבְתָא רָבָתא שֶׁלִּי, יָעֵל חַיָּה, שֶׁקָּרָאנוּ לָהּ וָואוָוה,  נוֹלְדָה לִפְנֵי הַרְבֵּה הַרְבֵּה  שָׁנִים,  כַּאֲשֶׁר הַטּוּרְקִים שָׁלְטוּ בָּאָרֶץ וְרֹב הַתּוֹשָׁבִים סָבְלוּ מֵעֹנִי וּמַחְסוֹר.  בִּתְקוּפַת זוֹ הַבָּנִים הָיוּ הוֹלְכִים לִלְמֹד שנים ספורות וּבְגִיל צָעִיר מְאֹד נִשְׁלְחוּ לַעֲבֹד כְּדֵי לַעֲזֹר לְהוֹרִים לְהָבִיא אֹכֶל הַבַּיְתָה. וְהַבָּנוֹת הָיוּ נִשְׁאָרוֹת בַּבַּיִת לַעֲזֹר לָאִמָּהוֹת שֶׁלָּהֶן לְטַפֵּל בְּאַחִים הַקְּטַנִּים וּבַעֲבוֹדוֹת הַבַּיִת. יָעֵל חַיָּה הָיְתָה יַלְדָּה רָזָה וּגְבוֹהָה וּבַעֲלַת תושייה, וְהָיְתָה מוכשרת בַּעֲבוֹדַת סְרִיגָה וְרִקְמָה. הִיא עָזְרָה לאימה לִתְפֹּר אֶת הַבְּגָדִים לבני המשפחה, כִּי בְּאוֹתָהּ תְּקוּפָה הַבְּגָדִים בַּחֲנוּת הָיוּ מְעַטִּים מְאֹד וִיקָרִים מְאֹד וְהַנָּשִׁים  תָּפְרוּ אֶת רוב הַבְּגָדִים לִבְנֵי בִּיתָן.

יעל חיה  הָיְתָה כָּל כָּךְ זְרִיזָה וְסָרְגָה בַּעֲבוֹדַת קְרוּשָׁה גם מַפִּיּוֹת   וּמָכְרָה אוֹתָן לַעֲשִׁירֵי  יְרוּשָׁלַיִם. לְיָעֵל חַיָּה הָיָה רַק אָח שנָסַע לִלְמֹד בְּמִצְרַיִם לִהְיוֹת שֵׁף בְּחֶבְרַת  רַכָּבוֹת. בָּאָרֶץ ישראל  עוֹד לֹא לָמְדוּ מִקְצוֹעוֹת כָּאֵלֶּה ולימודיו עָלוּ כֶּסֶף רַב. יָעֵל חַיָּה הֶחֱלִיטָה לַעֲזֹר לוֹ וּבְנוֹסָף לְמַפִּיּוֹת שֶׁמָּכְרָה, הָלְכָה לַעֲבֹד בְּמַחְצָבָה וּמִלְּאָה סָלִים בִּשְׁבָבֵי אֶבֶן שֶׁנִּשְׁלְחוּ לִסְלִילַת דְּרָכִים.

כְּשֶׁהָפְכָה לְנַעֲרָה בּוֹגֶרֶת  הֶחֱלִיטוּ הוֹרֶיהָ שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ  לְהִתְחַתֵּן, וְהָיָה צָרִיךְ לְהָכִין לָהּ נְדוּנְיָה. נְדוּנְיָה הִיא חֲבִילַת  הַמַּתָּנוֹת שֶׁהַכַּלָּה הָיְתָה מְבִיאָה לְבֵיתָהּ הֶחָדָשׁ בְּיוֹם חתונתהּ.  וּמֵאוֹתוֹ רֶגַע יעל חיה החיננית הָיְתָה עֲסוּקָה בְּרִקְמָה עַל גַּבֵּי הַמַּצָּעִים הַחֲדָשִׁים, תָּפְרָה וְרִקְמָה  וִילוֹנוֹת,  וְסָרְגָה מַפִּיּוֹת וּמַפּוֹת שֶׁיְּקַשְּׁטוּ אֶת בֵּיתָהּ. כאשר ילדיה גדלו רקמה הסבתא וואווה פרוכות לבית הכנסת - ריקמת חוטי זהב וכסף על בד קטיפה. 

אֲנִי הִכַּרְתִּי אֶת הַסָּבְתָא רָבָתא שלי יָעֵל חַיָּה, שֶׁקָּרָאנוּ לָהּ וָואוָוה, כְּשֶׁהָיְתָה זִקְנָה. אָהַבְתִּי לְבַקָּרָה בְּבֵיתָהּ הַקָּטָן בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁהָיֹה  הָיָה מָלֵא תְּמוּנוֹת שֶׁרָקְמָה, וְעַל הַשִּׁדָּה הָעַתִּיקָה עִם מַרְאָה גְּדוֹלָה,  הָיוּ מַפִּיּוֹת סְרוּגוֹת וקישוטים הַכֹּל מַעֲשֵׂי יָדֶיהָ.

וְהַסָּבְתָא רבְתָה וָואוָוה הָיְתָה הָיְתָה גַּם מְתַקֶּנֶת עֲצָמוֹת, אֲבָל זֶה כְּבָר סִפּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ שֶׁאֲנִי אֶכְתֹּב עָלָיו.

לְסַבְתָּא רָבָתא שֶׁלִּי הָיוּ עֲשָׂרָה  נְכָדִים וּנְכָדוֹת. הָרְבִיעִית הָיְתָה התינוקת וִיקְטוֹרְיָה שֶׁנִּקְרְאָה עַל שֵׁם וִיקְטוֹרְיָה מַלְכַּת אַנְגְּלִיָּה. כְּשֶׁהִיא נוֹלְדָה הַטּוּרְקִים כְּבָר גֹּרְשׁוּ מֵהָאָרֶץ וְהַשַּׁלִּיטִים הַחֲדָשִׁים הָיוּ הָאַנְגְּלִים. וִיקְטוֹרְיָה הַקְּטַנָּה גַּם הִיא הָיְתָה יַלְדָּה  סַקְרָנִית גְּבוֹהָה וְרָזֶה וּבְכָל הִזְדַּמְּנוּת הָיְתָה בָּאָה לְבַקֵּר אֶת הַסָּבְתָא וָואוָוה, הִיא אַהֲבָה לִפְתֹּחַ אֶת הַמְּגֵרוֹת בַּשִּׁדָּה הָעַתִּיקָה וּלְהִתְבּוֹנֵן בְּחוּטֵי הָרִקְמָה הַצִּבְעוֹנִיִּים, וּלְשַׂחֵק עִם כַּדּוּרֵי הַצֶּמֶר. מִגִּיל צָעִיר בַּקָּשָׁה מִסָּבָתָהּ שֶׁתְּלַמֵּד אוֹתָהּ לִתְפֹּר, לרקום וּלְסרוג.

הַזְּמַן עָבַר, וִיקְטוֹרְיָה הַצְּעִירָה סִיְּמָה אֶת לימודיהָ בְּבֵית הַסֵּפֶר וְהִצְטָרְפָה לַמַּחְתֶּרֶת הָאֶצֶ"ל בִּכְדֵי לְגָרֵשׁ אֶת הָאַנְגְּלִים וּלְהָקִים אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל . בַּשָּׁנִים הָאֵלֶּה הִיא הוֹסִיפָה לִשְׁמָהּ אֶת הַשֵּׁם הָעִבְרִי - נצחיה. לְאַחַר שֶׁהַמְּדִינָה קָמָה, סָבְתָא הָיְתָה בַּחוּרָה בַּת 19 וּפָגְשָׁה אֶת דָּנִיאֵל. הָאַהֲבָה פָּרְחָה וְהֵם הִתְחַתְּנוּ. סָבְתָא עָבְרָה לָגוּר בִּצְפַת רְחוֹק מִיְּרוּשָׁלַיִם שם גרו הוריה. בַּשָּׁנִים הָרִאשׁוֹנוֹת לְנִשּׂוּאֶיהָ הָיְתָה סָבְתָא עֲסוּקָה בַּבַּיִת בְּגִדּוּל יְלָדֶיהָ וְהָיָה לָהּ זְמַן לַחֲזֹר לַעֲבוֹדוֹת הַיָּד שֶׁלָּמְדָה מִוָואוָוה סָבָתָהּ.  בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים רַבּוֹת הִיא סָרְגָה לִשְׁתֵּי בְּנוֹתֶיהָ עַצְמוֹנָה וְיוֹאֲלָה בִּגְדֵי תִּינוֹקוֹת, תָּפְרָה לָהֶן שְׂמָלוֹת שֶׁרָקְמָה, בִּימֵי הַחֹרֶף הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עִם חַבְרוֹתֶיהָ מוּל הָאָח וּמוֹצִיאָה תַּחַת מַסְרֵגוֹתֶיהָ סוודִרים נֶהֱדָרִים לְעַצְמָהּ, לִבְנוֹתֶיהָ  וְגַם לְסַבָּא דָּנִיאֵל, אֶת הַהוֹרָאוֹת קָרְאָה בְּחוֹבְרוֹת סְרִיגָה משוויץ, וּבִכְדֵי לְהָבִין אֶת הַכָּתוּב לָמְדָה גֶּרְמָנִית. (לְסַבְתָּא נצחיה הָיָה גַּם כִּשָּׁרוֹן לְשָׂפוֹת וְהִיא יָדְעָה עִבְרִית, אַנְגְּלִית, לָדִינוֹ וְעַרְבִית וּבְגִיל מְבֻגָּר לָמְדָה גַּם צָרְפָתִית וְגֶרְמָנִית) בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים קָנְתָה מְכוֹנַת סְרִיגָה וְסָרְגָה שְׂמָלוֹת וּסְוֵדֵרִים לְיַלְדֵי הַמִּשְׁפָּחָה.  וּכְשֶׁנּוֹלַד הַבֵּן זְאֵב,  גַּם הוּא זָכָה לַסְּוודרים, שֶׁהָיָה נוֹהֵג לִשְׁכֹּחַ אוֹתָם בְּכָל מָקוֹם.

סָבְתָא נְצָחֶיהָ תָּמִיד נִמְשְׁכָה לִדְבָרִים יָפִים, וּבְאַחַד הַיָּמִים נִפְגְּשָׁה עִם יְדִידַת הַמִּשְׁפָּחָה רוּת דַּיָּן שֶׁהִצִּיעָה לָהּ לִפְתֹּחַ סְנִיף שֶׁל "מַשְׂכִּית" בִּצְפַת. "מַשְׂכִּית" הָיָה מִפְעָל וְרֶשֶׁת חֲנוּיוֹת  שֶׁהֵקִימָה רוּת דַּיָּן שֶׁטִּפְּחָה  אָמָּנִים עוֹלִים חֲדָשִׁים שֶׁהִגִּיעוּ לָאָרֶץ וְעָסְקוּ בָּעֲבוֹדוֹת אָמָּנוּת שׁוֹנוֹת. הַתְיַמְּנִים הִצְטַיְּנוּ בְּצוֹרְפוּת - אָמָּנוּת עֲשִׂיַּת תַּכְשִׁיטִים בַּשִּׁיטָה שנקראה עבודת פיליגרן מָסורֶת יְהוּדֵי תֵּימָן  מִתְּקוּפוֹת עַתִּיקוֹת. הֵם הצטיינוּ גַּם בְּרִקְמָה מְיֻחֶדֶת שֶׁנִּקְרְאָה רִקְמָה תֵּימָנִית . הָעוֹלִים יִצְּרוּ אֶת דִּבְרֵי הָאָמָּנוּת שֶׁנִּמְכְּרוּ בְּכָל הָעוֹלָם וְהֵבִיאוּ לְאָמָּנִים כָּבוֹד. סָבְתָא נצחיה הִתְלַהֲבָה מֵהָרַעֲיוֹן וּבַחֲנוּת הָאָמָּנוּת שֶׁל "מַשְׂכִּית" בִּצְפַת הָיוּ יְצִירוֹת נִפְלָאוֹת שֶׁל אָמָּנִים יִשְׂרְאֵלִים, וּמִכָּל הָעוֹלָם בָּאוּ לִרְכֹּשׁ אוֹתָם. ניסים, הָאַבָּא שֶׁל נצחיה, הָיָה חַיָּט שֶׁתָּפַר חֲלִיפוֹת וּמִמֶּנּוּ לָמְדָה עַל סוּגֵי הַבַּדִּים, המשובחים והפשוטים, מָה אֶפְשָׁר וּמָה אִי אֶפְשָׁר לִתְפֹּר מֵהֶם. הַיֶּדַע הַזֶּה עָזַר לָהּ לִמְכֹּר בַּחֲנוּת בַּדִּים שֶׁאָמָּנִים יִשְׂרְאֵלִים צִיְּרוֹ וְעִצְּבוּ וּמהם תָּפְרוּ בְּגָדִים מיוחדים. לְאַחַר שֶׁסָּבְתָא נְצָחֶיהָ סָגְרָה אֶת הַחֲנוּת הִיא גִּלְּתָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ כישרון לְצַיֵּר, בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים צִיְּרָה אֶת נוֹפֶיהָ וְסִמְטְאוֹתֶיהָ שֶׁל צְפַת . כְּשֶׁנּוֹלְדוּ נְכָדֶיהָ שֶׁהַבְּכוֹר בֵּינֵיהֶם הָיָה יוֹנָתָן, אַבָּא שֶׁלְּךָ, הִיא סָרְגָה לְכָל אֶחָד וְאַחַת שְׂמִיכוֹת רַכּוֹת מִצֶּמֶר, חֲלִיפוֹת קְטַנּוֹת לְתִינוֹקוֹת, נַעֲלֵי בַּיִת, וְכוֹבָעִים. וּכְשֶׁגָּדְלוּ זָכוּ לִסְוֵדֵרִים חַמִּים שחיממוּ אוֹתָם בחורפים הַקָּרִים שֶׁל צְפַת וִירוּשָׁלַיִם. וּלְכָל סְוֵדֶר הָיָה אֶת הָרֵיחַ המיוחד והַנָּעִים שֶׁל סָבְתָא שֶׁלִּוָּה אוֹתָם . אֶת הַיְּצִירָתִיּוּת שֶׁלָּהּ הִיא הֵבִיאָה גַּם לַמִּטְבָּח וְיָצְרָה מַאֲכָלִים שֶׁכָּל אֶחָד מֵהֶם הָיָה יְצִירַת אָמָּנוּת.

וְאֶת אֵלֶּה, נֶכְדָּתִי הָאֲהוּבָה אֶת חולְיָה נוֹסֶפֶת בְּשַׁרְשֶׁרֶת הֲדוֹרוֹת שֶׁל הַנָּשִׁים המוכשרות וְהַיְּצִירָתִיּוּת בַּמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ וְמִּסְתַּבֵּר שהכישרון קיים גם במשפחה של אמא טל.

אֲנִי מְאַחֶלֶת לְךָ מַזָּל טוֹב לַיּוֹם הולדתךָ,  שֶׁתִּהְיִי בְּרִיאָה וְתָמִיד תיהני לִלְמֹד דְּבָרִים חֲדָשִׁים.  שֶׁתֵּדְעִי לְהַעֲרִיךְ אֶת הַטּוֹב סְבִיבְךָ, ודעי כי לָרֹב הַטּוֹב נִמְצָא מַמָּשׁ קָרוֹב אֵלֶיךָ. 

שֶׁתְּרַבִּי טוֹב וְנָכוֹן עַל סְבִיבָתְךָ. ומשפחתך 

אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ מְאֹד

סָבְתָא עַצמוֹנָה.

                                                                סבתא יעל חיה הוואווה

סבתא נצחיה ויקטוריה 

סבתא נצחיה בביתה בצפת

  מפת הקרושה שסרגה סבתא נצחיה

משפחת וקסמן הצעירה עם הסבתא נצחיה לפני שנטע נולד 

                                                    

האם יש גמדים?

לְנֶטַע נֶכְדִּי הַצָּעִיר והאהוב, שֶׁכָּל כָּךְ אוֹהֵב סִפּוּרִים קָבַל סִפּוּר בְּמַתָּנָה מִסָּבְתָא עַצְמוֹנָה.

יוֹם אֶחָד שָׁאַל יוֹנָתָן הַקָּטָן אֶת אִמָּא, "אִמָּא, בֶּאֱמֶת יֵשׁ גַּמָּדִים?"

וְאִמָּא עָנְתָה לוֹ שֶׁהִיא חוֹשֶׁבֶת שֶׁיֵּשׁ, אֲבָל לֹא תָּמִיד רוֹאִים אוֹתָם.

וְאַתְּ רָאִיתָ? שָׁאַל יוֹנָתָן אֶת אִמָּא.

אִמָּא חָשְׁבָה רֶגַע וְאָמְרָה, אֲסַפֵּר לְךָ עַל הַגַּמָּדִים שֶׁלִּי.

לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים שֶׁהָיִיתִי קְטַנָּה, בְּעֵרֶךְ בַּגִּיל שֶׁלְּךָ, הָיִיתִי מִתְעוֹרֶרֶת בַּלַּיְלָה בַּחֹשֶׁךְ וּקְצָת מְפַחֶדֶת, הָיִיתִי מַכְנִיסָה אֶת הָרֹאשׁ מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה וְעָצְמַת חָזָק חָזָק אֶת הָעֵינַיִם.

לַיְלָה אֶחָד  שָׁמַעְתִּי רִשְׁרוּשׁ קַל, לְאַט לְאַט פָּתַחְתִּי אֶת הָעֵינַיִם וְעַל הַמַּדָּף שֶׁלְּיַד הַמִּטָּה שֶׁלִּי רָאִיתִי חֲמִשָּׁה גַּמָּדִים קְטַנִּים מְרַקְּדִים. הַגָּדוֹל בֵּינֵיהֶם חִיֵּךְ וְאָמַר לִי, עַצְמוֹנָה, בָּאנוּ לְשַׂמֵּחַ אוֹתְךָ, אֲנַחְנוּ גַּמָּדֵי הַשִּׂמְחָה וּבְכָל לַיְלָה  אָנוּ מְבַקְּרִים אֶת הַיְּלָדִים שֶׁפּוֹחֲדִים מֵהַחֹשֶׁךְ וּמְשַׂמְּחִים אוֹתָם עַד שֶׁנִּרְדָּמִים. הַמְּנוֹרָה שֶׁדָּלְקָה בַּמִּסְדְּרוֹן שָׁלְחָה קֶרֶן אוֹר עַל הַמַּדָּף וְהֵאִירָה אֶת כּוֹבְעֵי הַמִּצְנֶפֶת הָאֲדֻמִּים שֶׁעַל רֹאשָׁם, אֶת בִּגְדֵי הַלְּבַד הַיְּרֻקִּים וְאֶת נַעֲלֵי הָעוֹר הַצְּהֻבּוֹת. הֵם רָקְדוּ, וְשָׁרוּ וְשָׂמְחוּ עַד שֶׁנִּרְדַּמְתִּי וְיָשַׁנְתִּי שֵׁנָה מְתוּקָה.

כָּל לַיְלָה חִכִּיתִי לַגַּמָּדִים, מֵאֲרוֹן הָעוּגוֹת שֶׁל אִמָּא נצחיה לָקַחְתִּי אֶת קֻפְסַת הַסֻּכָּרִיּוֹת הַקְּטַנְטַנּוֹת שֶׁאִתָּן הָיְתָה מְקַשֶּׁטֶת אֶת עוּגוֹת הַיּוֹמוּלֶדֶת, וְשָׁפַכְתִּי מְעַט סֻכָּרִיּוֹת לְתוֹךְ הָאֶצְבָּעוֹן שֶׁהָיָה בְּקֻופְסַת כְּלֵי הַתְּפִירָה. אֶת הָאֶצְבָּעוֹן הָיִיתִי מוֹצִיאָה אַחֲרֵי שֶׁאַבָּא כִּבָּה אֶת הָאוֹר  וְשָׂמָה אוֹתוֹ עַל הַמַּדָּף בִּמְיֻחָד לַגַּמָּדִים.  לִפְעָמִים הֵם הוֹפִיעוּ וְלִפְעָמִים לֹא, כַּנִּרְאֶה כִּי הָיוּ עֲסוּקִים לְשַׂמֵּחַ עוֹד יְלָדִים שֶׁקְּצָת פּוֹחֲדִים מֵהַחֹשֶׁךְ וּפַעַם  נִרְדַּמְתִּי כָּל הַלַּיְלָה בַּבֹּקֶר הָאֶצְבָּעוֹן הָיָה רֵיק. בְּאֶחָד הַלֵּילוֹת הִגִּיעוּ הַגַּמָּדִים וְשָׁאַלְתִּי אוֹתָם אֵיפֹה הֵם גָּרִים.

מִתַּחַת לַחַלּוֹן שֶׁלְּךָ, לְיַד פֶּרַח היקינתון. אָמְרוּ לִי. לְמָחֳרָת הָלַכְתִּי לָעֲרוּגָה שֶׁמִּתַּחַת לַחַלּוֹן שָׁם שָׁתַל אַבָּא פַרְחִי יקינתון כְּחֻלִּים וּסְגֻלִּים שֶׁחָזְרוּ וּפָרְחוּ כָּל שָׁנָה. וְאָז בְּתוֹךְ סְבַךְ הֶעָלִים רָאִיתִי אֶת הַגַּמָּדִים, אַבָּא אַבָּא, קָרָאתִי, בּוֹא תִּרְאֶה אֶת הַחֲבֵרִים הַקְּטַנִּים שֶׁלִּי, וְאַבָּא הִסְתַּכֵּל וְלֹא רָאָה כְּלוּם, אֲבָל אַבָּא הִנֵּה הֵם מַמָּשׁ פֹּה מִסְתַּתְּרִים בַּסְּבַךְ, וְאַבָּא הִסְתַּכֵּל שׁוּב וְלֹא רָאָה, אַבָּא, נִסִּיתִי עוֹד פַּעַם,  תִּסְתַּכֵּל מַמָּשׁ טוֹב ! וְאַבָּא הִרְכִּיב אֶת הַמִּשְׁקָפַיִם וְאָמַר, טוֹב אֲנִי רוֹאֶה גַּמָּד אַחַת עִם כּוֹבַע כָּחֹל, נַעֲלַיִם אֲדֻמּוֹת וְחֻלְצָה צְהֻבָּה. אֲבָל אַבָּא, קָרָאתִי, הַנַּעֲלַיִם שֶׁלּוֹ צְהֻבּוֹת וְהַבְּגָדִים יְרֻקִּים וְהַכּוֹבַע אָדֹם. אַבָּא הִסְתַּכֵּל שֵׁנִית וְאָמַר, טוֹב אוּלַי הִתְבַּלְבַּלְתִּי. וְכָךְ מִדֵּי פַּעַם כְּשֶׁהָיִיתִי לְבַד בֶּחָצֵר הָיִיתִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַגַּמָּדִים שֶׁשָּׂמְחוּ אוֹתִי, וְלִפְעָמִים רָאִיתִי וְלִפְעָמִים לֹא. אֲבָל כְּכָל שֶׁגָּדַלְתִּי רָאִיתִי אוֹתָם פָּחוֹת וּפָחוֹת עַד שֶׁהִצְלַחְתִּי לִרְאוֹת רַק אֶת פַרְחִי היקינתון.

 

כְּכָל שֶׁגָּדַלְתִּי הֵבַנְתִּי שֶׁרַק יְלָדִים קְטַנִּים יְכוֹלִים לִרְאוֹת גַּמָּדִים וּכְשֶׁהַיְּלָדִים גְּדֵלִים הֵם כְּבָר לֹא יְכוֹלִים לִרְאוֹת אוֹתָם. אוּלַי בִּגְלַל שֶׁהַמְּבֻגָּרִים אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁגַּמָּדִים יֵשׁ רַק בִּסְפָרִים וּבִסְרָטִים. וְאַתָּה יוֹנָתָן עָדִין קָטָן וְאוּלַי גַּם אַתָּה תִּרְאֶה גַּמָּדִים שֶׁיָּבוֹא לְשַׂחֵק וּלְשַׂמֵּחַ אוֹתְךָ.

יוֹנָתָן גָּדַל וְגַם אָחִיו יִשַׁי , וְיֵשׁ לָהֶם יְלָדִים מִשֶּׁלָּהֶם, דָּנִיאֵל אֵלֶּה וְנֶטַע וְאֵילַת וּמָגֵן. וְאִמָּא שֶׁל יוֹנָתָן הָפְכָה לְסַבְתָּא שֶׁלָּהֶם  וְהִיא כְּבָר קְצָת זְקֵנָה, אֲבָל זְקֵנָה צְעִירָה... וְלִפְעָמִים שֶׁסָּבְתָא עַצְמוֹנָה  מְטַיֶּלֶת בַּשְּׁמוּרָה וּמְבַקֶּרֶת אֶת עֵץ הַשִּׁקְמָה הָעַתִּיקָה וּמַקְשִׁיבָה לְשֶׁקֶט וּלְצִיּוּץ הַצִּפּוֹרִים וּכְשֶׁהָעֵינַיִם כִּמְעַט אֲבָל רַק כִּמְעַט נֶעֱצָמוֹת הִיא רוֹאָה כַּמָּה גַּמָּדִים  עִם כּוֹבָעִים אֲדֻמִּים וּבְגָדִים יְרֻקִּים וְנַעֲלֵי עוֹר צְהֻובּוֹת.

אָז אוּלַי גַּם אֲנָשִׁים  זְקֵנִים , כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים,  רוֹאִים לִפְעָמִים גַּמָּדִים.

חתונת הרפאים

 על בתי רפאים כבר שמעתם ויש כאלה לא מעט בצפת, אבל חתונת רפאים זה כבר סיפור אחר. בשנת שנ"ח 1589 עלה ר' חיים מיניסטריל לצפת על מנת ללמוד את תורת האר"י ובכסף שהביא עמו קנה כתבי קבלה של גורי האר"י. ובין הכתבים מצא את "מכמני אהבה", יומנה של דבורה בתו היחידה של רבי יעקב בירב אחד מגדולי חכמי צפת, ויוזם חידוש הסמיכה והסנהדרין. את היומן הוא תרגם מהשפה הספניולית והעתיק אותו לשפת הקודש.

היומן של דבורה פורסם לראשונה (עד כמה שידוע) בחוברת הגליל קובץ א שנערך ע"י א"ז רבינוביץ, בשנת תרע"ט, בבית הדפוס "דפוס הגליל" בצפת. בפעם השנייה פורסם היומן בן שמונה פרקים, בספרו של אשר בן ישראל סיפורי צפת המחבר אף מרחיב על נסיבות מצאתו של היומן.

הימים הם ימי הזוהר של צפת , ולביתו של רבי יעקב בירב מגיע שלמה מולכו בן למשפחת אנוסים שחזר ליהדות לספר את סיפורי הגאולה של מעשיו המופלאים של חברו דויד הראובני, מעשים שנועדו לזרז את הקץ ובוא הגאולה. על פי היומן, כבר מהמבט החטוף הראשון בין שלמה מולכו ודבורה בתו של הרב המכובד ניצתה אהבה גדולה. דבורה שהיתה גם היא מלומדת ואביה אף הכניס אותה בתורת הסוד, בקשה מאביה שישיא אותה לשלמה מולכו, שעל פי עדויות היה מבריק בשכלו, כריזמטי גם יפה תואר, והאירוסין נערכה בצפת.

שלמה העניק לה טבעת ונרתיק של זהב ובו שטר האירוסין , אותו תמיד נשאה על צווארה. לאחר האירוסין יצא שלמה מולכו לרומא על מנת להיפגש עם האפיפיור ולבשר לו על הגאולה הקרבה, אך ברומא נתפס, הושם בכלא והעלה על המוקד במנטובה ע"י האינקויציה.

ביומנה מתארת דבורה באופן מפורט את עגמת ליבה וחלומותיה שנגדעו והיא מחליטה לשמור אמונים לבחיר ליבה ולא להינשא לעולם. דבורה בוחרת בחיים של פרישות וייחוד, עוזבת את ביתה והחיים השוקקים בבית המדרש של אביה, וחיה לבד בבית בקצה העיר הפונה למירון. אביה הרב יעקב בירב נפטר טרם זמנו כי לא יכל לשאת את צער הפרידה מבתו. דבורה הבקיאה בצמחי המרפא, מקדישה את חייה לריפוי אנשים, היא מסתובבת בהרים ומלקטת צמחי מרפא, ואף ישנה בשדות, איש אינו מעז לנגוע בה לרעה. ביומן מתארת את חוויות המפגש עם ארוסה. "בתוך ענן אני מהלכת וידי קוטפות בדי הדס שתויי טל ושם עם העננים הנוהרים דודי צח ואדום בא! ושרטוטי פניו הולכים ומתלבטים זה אחר זה.. הוא דואה אלי מניח ידו הצחורה על שכמי מנשאני ונושק לי על פי, שלהבת שמים עוברת על עצמותי רגשות עונג לא ידעתים מרווין את כל ישותי , אני לדודי ודויד לי". היא מאמינה כי נישואין שמימיים נערכו בינה ובין שלמה ,ומפליגה בתיאור מפגשי הייחוד שלהם בערבי שבת. לקראת סופו היומן נקטע אך מסתיים במשפטים המתארים את ימיה האחרונים. "מוטלת אני על ערשי חולה ודוויה... עוד שעה קלה אני רואה את פסגות הזוהר הנכספות, שם מוצאת אני את שאהבה נפשי אחזתיה ולא ארפה עוד...."

היה או לא היה? קרוב לוודאי שהיומן נכתב ע"י הסופר אשר בן ישראל שאסף את סיפורי צפת והיה בקי בתורת הסוד. אין עדויות בכתב שמולכו ביקר בצפת, אלה רסיסי סיפורים שאין להם הוכחה. יומנה של דבורה המתאר באופן כה ציורי תיאור של התקרבות פיזית ורוחנית בינה ובין שלמה ארוסה המת - חי, מזכיר את תיאוריו וחלומותיו של שלמה מולכו על אהבתו וגעגועיו לכנסת ישראל שאותה כינה בשם ה"אהובה" או "הארוסה" שלו, שאליה ערגה כנפשו. האם יומניה של דבורה הן תמונת מראה נשית לאותן תחושות ערגה? לדעתי הסיפור ספוג ברוח חלומותיו של שלמה מולכו שהסתובבו בעם והתחבבו עליו

יומנה של דבורה הופך מרתק הרבה יותר מסיפור של פנטזיית אהבה אם קוראים אותה בחיבור לקונטקסט הרוחני המשיחי והכמיהה העזה לגאולה שאפיינו את התקופה שבה (כביכול)נכתב.

היומן המלא נמצא בספר "אלומות: ספורי צפת ", שכתב אשר בן ישראל.

חתימתו של שלמה מולכו, ויקיפדיה

איורי נשים במאה ה16 , ויקיפדיה