יום ראשון, 20 בפברואר 2011

רבותי הנבחרים,
זה שאנו עדים לתהליכים היסטורים אדירים המתרחשים מול עיננו , כולנו יודעים.
זה שעידן המשטרים הדיקטאטוריים תם – אנחנו יודעים.
זה שיש סכנה לעליית האיסלם הקיצוני – אנחנו יודעים.
זה שכוחן של הרשתות החברתיות עצום – הצעירים יודעים הרבה לפניכם.
זה שצריך כעת להחריש – יודעים.
זה שזה הזמן לפעולה בין לאומית שקטה – גם יודעים.
אז בבקשה מכם, תפסיקו לקשקש לכל מיקרופון שדוחפים לפיכם.
תפסיקו לדבר, למחזר מילים- תתחילו לחשוב!
לחשוב ביצירתיות ולעשות בשקט.
אבל תתחילו כבר לעשות משהו לכל הרוחות!
אז למה נדמה לי שאת מה שאני כותבת כולם יודעים,
אבל גם יודעים ששום דבר לא ישתנה.


ובהזדמנות זו:
השליטים הלובים מרססים במכונות ירייה את מתנגדי השלטון.
באיראן הוריד השלטון את השלטר של התקשורת האלקטרונית והסלולארית.
יורים בסתר בפעילי האופוזיציה,
מעלימים אותם בצינוקות הכלא,
זכויות אדם מינימאליות נרמסות ואין פוצה פה.
מעניין איפה אותם צעירים אירופאים ,פעילי זכויות האדם שעולים לרגל כל יום שישי בכדי "לשכב על הגדר " בפלסטין הכבושה?
כנראה חוששים לחימום ביתם בערי אירופה הקרות.
מעניין איפה כל פעילי השמאל הישראלים הנושאים את דגל זכויות האדם?
כנראה הם עסוקים בספירת עוד כמה מרפסות שסגרו כמה מתנחלים באפרת.

פחד טיסה

עד כה לא הצלחתי להבין איך מכונה ענקית ששוקלת כמה טונות מצליחה לעוף באוויר.  כמה פעמים ניסו להסביר לי את חוקי הפיזיקה והאווירונאוטיקה, אבל זה עדיין נפלא מבינתי ונראה לי נס. היות ועל ניסים אינני כל כך סומכת אז גם הרעיון שלשבת חסרת אונים בין שמים וארץ מפחיד אותי. בקיצור אני מאלה שלוקות בפחד טיסה.
ומה שמפתיע אותי היא העובדה שלמרות הפחד המשתק הצלחתי להגיע לכמה מקומות יפים בעולם. אני, עם פחד הטיסות? גם זה כנראה נס.
מאז הטיול שלי לאנגליה וסקוטלנד בראשית שנות ה70, שנים לא רציתי לעלות על מטוס.
זו היתה טיסה זולה של איסתא, מטוס ישן, שהטפטים שכיסו את הדפנות שלו התקלפו, ופה ושם מישהו חרט את שמו עליהם. רוב נוסעיו היו סטודנטים אנגלים שחזרו מהלבנט, עטויי מעילים מפרוות כבש, וחגורי שאבריות, מזכרות מהעיר העתיקה. הטיסה אמנם היתה זולה ועליזה, אבל הסיבה שהסכמתי לעלות שוב על מטוס היתה רק משום שרציתי לחזור הביתה לישראל. שנים רבות אחרי הטיול הזה לא היה לי קשה למצוא תירוצים מדוע אני לא רוצה לצאת מגבולות הארץ, ואכן לא יצאתי. משפחתו של פרק א' היתה תמיד מגיעה לבקרנו בארץ.
רצה הגורל, או צחוק הגורל, ובן זוגי פרק ב' עוסק בתיירות, כשהוא מתעופף לו מארץ לארץ. וכמו שאמרו לי חברותי, אלוהים נותן אגוזים לחסרי השיניים...
כבר מראשית היכרותנו חשפתי בפניו את חולשותיי והבהרתי לו מפורשות את עמדתי בנושא טיסות, והוא מצידו ראה בפגם זה אתגר לכיבוש לבבי.
הטיסה הראשונה היתה לתורכיה, טיסה קצרה בתור התחלה. אני חושבת שעד היום נשארו בברכיו סימני ציפורני שננעצו במהלך ארבעים דקות .
לטיסה השנייה הוא גייס חברים שיעזרו להסיח את דעתי או להרדים אותי. הצלחתי להלחיץ ולעצבן את כולם.
חמש שנים עברו עד שהסכמתי לטוס לארה"ב.
חלקה הראשון של הטיסה עברה בנחת. מעל האוקיינוס האטלנטי, כשהשמים בהירים וכחולים התחיל המטוס לקפץ, להתנדנד בפראות, הנוסעים היטלטלו מצד לצד, מזוודות נפלו מהמדפים. היה לי ברור שזה הסוף. יחד עם שכני הנוסעים החרדים קראתי בדבקות פרקי תהילים, מתחננת בפני האל שאשוב לראות את ילדי. כל ניסיונות הרגעה לא הועילו, וכאשר הטייס בעצמו הכריז: " it is unusual but not dangerous", הייתי כבר בפאניקה מוחלטת, נאלמתי דום. נשארתי מוכת הלם עד הנחיתה, שעברה למרבה הפלא בשלום.
מאותו רגע, הדבר היחיד ששמעתי בחדשות היו הודעות על התרסקות מטוסים.
מאז, בכל טיסה דרשתי לשבת ע"י תא הטייס, לפקח על עבודתו, ללחוש לו עצות, לראות שאכן הוא מכיר את המסלול, לא מפטפט בשעת הנהיגה, לא שותה, ולא מתעסק עם הדיילות. האמת, זה קצת עזר.
בטיול להודו נרפאתי מפחד הטיסות שלי!
הדרך הטובה ביותר להפטר מפחד הטיסה היתה נסיעה בכבישי הודו.
בעודי מטלטלת בכבישי התת יבשת, לא הרפתה ממני המחשבה כי הביטוח היחיד שצריך לרכוש לקראת הנסיעה להודו, הוא ביטוח הטסת גופה.
באחד הקטעים של הטיול, כשהתלבטנו אם לעבור אותו במכונית או במטוס, הייתי אני זו שהטילה וטו וקבעה: רק במטוס!
ואכן הדרך מקוג'ארי לווראנסי, במטוס הודי מטלטל, מצ'וקמק, דחוס, שלחלק מהנוסעים היו בתיקי היד תרנגולות, והמיזוג לא פעל כראוי, שם ישבתי רגועה, ונשמתי לרווחה שאנחנו באויר ולא על הכביש.