יום ראשון, 13 ביוני 2010

שביל הזיכרונות

כשאני מגיעה לצפת באוטובוס, בדרך כלל אני בוחרת את שביל הקיצור, שראשיתו מאחורי התחנה וסופו בשולי "בית בוסל" הסמוך לבית הורי.    
השביל הזה נשאר כפי שהיה מאז אני זוכת את עצמי כילדה. עברו מאז הרבה שנים. היום כמעט איש לא עובר בו.
כשהיינו ילדים היינו יורדים דרך שביל הקיצור הזה ל"עמק התכלת", הבריכה העירונית שלנו, שהמים בה היו קפואים גם בחום יולי אוגוסט.
אני תמיד עולה בו, לעולם לא יורדת, ותמיד העלייה דורשת מאמץ, קצר אבל קשה. זה מין מבחן קטן לבדיקת הכושר הגופני שלי וגם לאומץ הלב.
השביל צר ועולה במדרון תלול וקצר. העפר האפור נכבש לאורך עשרות שנים, הוא עובר במטע זיתים מוזנח, שהיה שייך למיסיון האנגלי ששכן שם בעבר.  בחורף צומחים בשוליו פרחי חרדל מצוי ודרדרים, שהופכים לקוצים יבשים בקיץ. אני מכירה בו כל זיז ואבן, ויודעת היכן להניח את הרגל בבטחה גם עם סנדלים.
כשאני עולה בשביל חוזרות אלי התחושות והריחות של פעם.
אני ממלאה את ראותי באוויר לפני העלייה, אני מרכזת את כל חושי ומביטה אם לא מזדחל לו איזה נחש מתוך הקוצים.
אני קשובה ודרוכה אם לא אורב מישהו שיכול להטריד.
עולה בצעדים גדולים, מדודים,  בכדי לא להחליק בחורף או להפריח ענני אבק בקיץ. זמן העלייה הוא כארבע דקות, אבל התחושה היא כמו של צוללן שמרכז את האנרגיה שלו וחושיו בצלילה ללא בלוני אויר.
מצד ימין של השביל היה בילדותי "בית בוסל", בית הבראה של קופת חולים, שבמקורו היה בניין יפיפה שבנה המיסיון האנגלי בצפת בתחילת המאה ה19.
הבניין היה ה"דיסנילנד" של ילדי צפת, מבנה אבן מסתורי כמו באגדות, עם מבנה שער, ושעון מתנוסס על קצה גגו. בקיץ היינו מתגנבים לצפות בסרטים שהוקרנו בחצרו. וחלק מההנאה היתה ההתחמקות מהשומר שיצא ל"צוד" אותנו, ושהעלים עין, אם היינו יושבים בשקט ולא רומסים את הגינה.
היום הבניין עומד בעליבותו, מתפורר, אות קלון לפרנסי צפת ומתכנניה, שלא השכילו לשמר פנינה שכזו וסמוך לו עומד אולם אירועים נובו רישי. ה"הולילנד" של צפת.
בעיניים כלות אני מציצה מעבר לגדר לנשום את שרידיו של הבניין העתיק והיפיפה, מלטפת את האבנים המתפוררות ושומעת את צלילי הפסנתר, הכינור והאקורדיון שנוגנו ע"י הילדים בקונצרטים שערך הקונסרבטוריון. אני עדיין שומעת את ה"פר אליס" של בטהובן. 
בקצה השביל בסוף העלייה, עמד  "בית שלווה" ,ההיסטורי, בית החרושת "שחל" לחלבה וממתקים,  שנסגר כבר לפני עשרות שנים.
כילדים, היינו מוצאים סביבו שאריות של חלבה שהיתה טעימה פי אלף מהחלבה שקנו לנו במכולת.
בניין בית החרושת נהרס בשנה שעברה ועכשיו יש במקומו מגרש שטוח, מחכה לבנייה. אבל הריח של החלבה נישאר לי חזק באף.
אני מניחה שבני דורי כבר מזמן לא טיפסו בשביל הקיצור, הם בטח נוסעים במכוניות נוחות בכביש הראשי.
אני מקווה שהשביל יינצל משיני ה"פיתוח" ושלי יהיה כוח לטפס בו. ובביקורי בצפת, בדרך הביתה ,אני אקח ארבע דקות, ואצלול במלא חושי לזיכרונות.

*כתבתי את הפוסט הזה ב 2010 לשמחתי גאלה המכללה את המבנה ומתכונת לשמרו ולשפצו.






                                                                        

                                    את התמונה הזו צילמתי לפני כשלש שנים. היום המצב הרבה יותר גרוע





                           

                                            מבנה "בית הרופא" הנמצא מאחורי הבניין הראשי, גם הוא עזוב והרוס



                                    



                                                  המבנה כפי שנראה בראשית המאה 

                           

                                                

                                                                             "בית השער" , גם הוא הולך ונהרס 

                                                              

                                                                      "בית שלווה" . נהרס לאחרונה