יום רביעי, 9 ביוני 2010

סופו של צ'צ'ינו בונבונינו

לאור הביקוש ההיסטרי לצמיד, אני חושבת שאציע אותו למכירה פומבית.
כמה מחברותי טענו שיש הבדל בין החיקוי והמקור, וניסו לשכנע אותי באותות ובמופתים. היו גם כמה שאמרו שהן לא רואות הבדל.
אז הגיעה השעה לגילוי נאות:
אין צוצלינו ואין בונבונינו.
את הפוסטר של "התערוכה במילנו" צילמתי בעצמי, עם תוספות באמצעות ה"צייר" הפרימיטיבי של אופיס. (אפילו השתלתי שגיאת כתיב)
בקיצור. הצמיד הוא אותו צמיד. ובאמת שלמתי עבורו רק שקל אחד.
אבל התרגיל הזה מוכיח שוב ושוב שכאשר אנחנו קונים משהו, אנחנו מחשיבים את האריזה, המותג, והרושם.
רובנו שבויים בשטיפת המוח של המפרסמים שמצליחים למכור לנו "חפצי זבל" רק בשל היותם מותג.
ואפשר להביא אין סוף דוגמאות.
לעיתים רבות ,באמצעות קשרים פרסום ויחסי ציבור, חפצים מכוערים אך מצולמים יפה, מקבלים תואר של חפצי אמנות.
וככל שמשכנעים אותנו בכך, החפצים הופכים לנחשקים יותר. ותעשו את ההשלכות לדברים נוספים, כטוב בעיניכם.
אז זהו. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. ואל תגידו שאני מתעסקת רק בשטויות.

9 תגובות:

  1. חבל  שבני הנוער וצעירים שמכורים למותגים לא יודעים את מה שאת כבר יודעת...

    השבמחק
  2. בשביל זה אני כותבת בלוג, (גם) .
    לילדי הצלחתי להעביר את המסר, נראה מה יהיה עם הנכדים.

    השבמחק
  3. גם מעצבת וגם מניפולטיבית......... טואובב

    השבמחק
  4. גיסתנו. שטויות או לא שטויות - העיקר שיש לך צמיד מעניין. ב ש ק ל ?

    השבמחק
  5. הצחקת אותי מאוד בפוסט הזה. את כל כך צודקת..אבל צריך גם חוש וטעם טוב. הצמיד יפה מאוד לטעמי. אבל לא יודעת אם הייתי מוצאת אותו . בטח הייתי מוותרת לאחר נבירה קצרה.
     הזכיר לי קטע- קניתי פעם ב’’הכל בדולר’’ כפות מיוחדות לסלט צבעוניות מאוד מפלסטיק. הבאתי למקום העבודה לאירוע סלט בקערה עם הכפות האלה. אחת העובדות שהיא נורא סנובית ניגשה וציינה את טעמי הטוב ושאלה אם קניתי אותן ב’’טולמנ’ס’’ - כי היא ישר מזהה את הסגנון, וכל הכבוד על טוב הטעם שלי. לא העמדתי אותה על טעותה כ’נקמה’’.. שתחשוב- מה אכפת לי.

    השבמחק
  6. הסיפור שלך כל כך אופייני.
    לחייך ולשתוק.

    השבמחק
  7. ואי התכוונתי שהסיפור יהיה מעניין.
    הצמיד הוא רק התפאורה.

    השבמחק