יום ראשון, 24 בינואר 2010

ביקור באשדוד, או אשדוד של הקניון.

בשבוע שעבר נסענו לאשדוד, שילבנו ביזנס ופלז'ר. סידרנו מה שסידרנו ואחר כך נפגשנו עם גיסי ואשתו, אכלנו טוב במסעדה אשדודית (מרוקאית - רוסית), החלפנו סיפורים משפחתיים וכשרצינו לחזור, המכונית לא התניעה.
בעוד שאישי, שיחייה, נאלץ לחכות למוסכניק, ניצלתי את הזמן לקפיצה קטנה למה שהסתבר כקניון הסמוך.
מה אומר לכם, בהתחלה חשבתי שהמתחם הענקי הוא בית הכלא הפרטי ששמעתי שבנו בדרום, דקות ארוכות התהלכתי לאורך החומות הסגורות לחפש את הכניסה. כשסוף סוף הגעתי נפרש לעיני מגרש חנייה עצום ממדים מוקף שורות של חנויות. בדרך כלל אני נמנעת להיכנס לקניונים, קודם כל משום שבכל הקניונים יש בדיוק את אותן חנויות וזה די משעמם וגם התחושה הקלסטופובית מבריחה אותי משם, אבל הקניון הזה עלה על כולם! מי שהגה את יצירתו של הענק הזה רצה להצהיר, "אני עשיר, גדול, וחזק! אם מוישה זוכמך בנה קניון מצליח, אני גדול, חזק ועשיר כפליים!". אבל נראה לי, באה לו "בהפוכה"!
הדבר הטוב ביותר בקניון הזה הוא, כי הוציא לי את החשק לקנות! ממש דיכא את בלוטות הבזבוז, שגם כך אינן מפותחות אצלי ביותר.
כאשר מתקרבים, רואים כמובן את אותן רשתות שיש בכל קניון, ותסלחו לי- גם את אותם סמרטוטים.
השטח הצרכני העצום הזה, שצמוד אליו הכפיל שלו ולידו עוד כפיל שלו, הצליח לעייף אותי, וכנראה זו הכוונה, כי בין כל כמה חנויות יש בית קפה שסוחטים את הקפה ואת הכיס. הורים שמגיעים למקום הזה עם ילדיהם יכולים לוותר על המינוי למכון הכושר, ובני נוער יכולים בהחלט להחשיב סיבוב שבועי במקום הזה כקורס "הכנה לצה"ל".
הקניון הזה נתן לי תחושה שאני נמלה קטנה שפיזרו לפניה גרגירי סוכר, שתבוא ותאסוף. אז לא! אני לא נמלה קטנה, ואני לא מוכנה להיכנס למשחק הזה!
מה לעשות, אבל אני בענייני צרכנות די בררנית, (עוד מילה נרדפת לחסכנות, קמצנות וכד').
אני מעדיפה חנויות קטנות, ובמיוחד כאלה שאפשר למצוא בהן דברים שאין בשום קניון, חנויות, שבהן אני יכולה לבקש הנחה ולקבל, חנויות של פרסים (איראנים של היום), שההתמקחות על המחיר מגיעה לדרגות שלא מביישות מו"מ של פוליטיקאים מנוסים. רחובות עם חנויות "יד שנייה" ובוטיקים לצד בזארים של "הכל בדולר". רחובות שבקיץ חם בהם ובחורף קר, ולא בועות זכוכית ממוזגות שמאבדים בהם את תחושת הזמן והמקום.
אני אוהבת רחובות אנושיים, עם בתים שבקומה הראשונה יש חנויות ובקומה השנייה גרים בני אדם, שגם בלילה כאשר החנויות נסגרות יש בהם חיים של אנשים שחוזרים מהעבודה, מדליקים טלוויזיות, צועקים קצת על הילדים שלהם, רחובות שבחדרי המדרגות שלהם יש עגלות ילדים, קצת כביסה במרפסת, רחובות שחיים בהם סטודנטים, שקופצים לקפה למטה וקושרים את האופניים שלהם למעקה של הכניסה ע"י המכבסה שפתוחה כל הלילה. רחובות שבכיכר הקטנה יש ספסלים לשבת ולשמוע קונצרט רחוב של אמנים רוסים שלא הצליחו להתקבל לפילהרמונית.
בעשורים האחרונים בנו לנו קניונים - מתחמים עקרים שמחליפים את היציאה לפיקניק בטבע בשבת. מתחמים שננעלים בלילה ומפחידים יותר מבית קברות.
בימי הביניים בנו קתדראלות עצומות, שנתנו לאדם הפשוט תחושה של אפסות מול גדולת האל, בני האדם עמדו משתאים מול הויטראז'ים, את הקתדראלות החליפו היום הקניונים.
ואם נחזור לקניון של אשדוד, כשיצאתי משם, ראיתי מאחור, זוג זקנים מחטט ואוסף שאריות בפחי האשפה העצומים.


לא שומעים!!!

אם הגעתם לגיל מסוים ונכבד , אתם בטח מכירים את התופעה שהסובבים אתכם לא שומעים מה אתם אומרים.
נישואי השניים היו לגבר מבוגר ממני, שהקרין סמכות ובטחון ועסקת החבילה כללה בין היתר חבורה דינאמית ורעשנית של חבר'ה מתקופת המחתרות. בין חבורת ה"צנחנים" הזו יש כמה בחורים עם ליקויי שמיעה, הבנתי שזה בגלל השירות הצבאי, שדופק לרוב הגברים את האוזניים. עם השנים המצב הלך והחמיר ואפילו הדביק כמה נשים שלא נראה לי שהיו יותר מדי קרביות.
המפגשים החברתיים של היום מתחילים בברכות שלום אדירות, כשהאוזן מוטה לכיוון פי המברך, החבר'ה האופטימיים, מחייכים תמיד בחיוך רחב ומהנהנים בראשם לסמן כי הם שמעו בדיוק מה אמרת.
כאשר צעקתי לחבר שיתחדש על המשקפיים החדשות, הוא חייך ואמר לי כי מזמן כבר לא רכב על האופניים שלו, חבר אחר ששאלתיו איך הנכדים? ענה לי ש"מרבה נכסים מרבה דאגה" .
בעודי משוחחת עם אחת החברות על מתכונים של בשר הודו אדום, נכנסה שלישית לשיחה והוסיפה כי גם הבת שלה נסעה להודו.
בהתחלה עוד ניסיתי להתאמץ, לחזור על מילים, אבל ממש נמאס לי לדבר בקולי קולות מול עיני המקשיב או המקשיבה. התחלתי לרמוז על מכשירי שמיעה ידידותיים שמצויים עכשיו בשוק. אבל רמזים ממש ממש קשה לשמוע, התחלתי להופיע בציבור עם אוזנית בלוטוס אופנתית, ולציין בפני כולם שהיום מכשירי השמיעה הם חצי מהגודל.
פעם היינו נוהגים להביא לפגישות איזה מרצה מעניין לפגישות אבל הפסקנו, כי לאט התרבו הבקשות להעביר את ההרצאה בכתב. היום, המכנה המשותף של כל הפגישות החברתיות היא שירה בציבור. פתאום הבנתי את הנהירה של בני הגיל השלישי לכנסים של שירה בציבור. במקום לאמץ את האוזניים או לנהל דו שיח מבולבל וצעקני, פשוט פוצחים בשיר בשמחה וברון, שירי קוזקים, עם גדודי בודיונים דוהרים לקרב, נרגעים עם קטיושקה שיצאה לשוח, ונאנחים עם וונייה. וחוזר חלילה.
אתמול, היה נדמה לי שאישי, שיחייה, ביקש ממני משהו.
"מה אתה לוחש? אני לא שומעת" צעקתי....