אם הגעתם לגיל מסוים ונכבד , אתם בטח מכירים את התופעה שהסובבים אתכם לא שומעים מה אתם אומרים.
נישואי השניים היו לגבר מבוגר ממני, שהקרין סמכות ובטחון ועסקת החבילה כללה בין היתר חבורה דינאמית ורעשנית של חבר'ה מתקופת המחתרות. בין חבורת ה"צנחנים" הזו יש כמה בחורים עם ליקויי שמיעה, הבנתי שזה בגלל השירות הצבאי, שדופק לרוב הגברים את האוזניים. עם השנים המצב הלך והחמיר ואפילו הדביק כמה נשים שלא נראה לי שהיו יותר מדי קרביות.
המפגשים החברתיים של היום מתחילים בברכות שלום אדירות, כשהאוזן מוטה לכיוון פי המברך, החבר'ה האופטימיים, מחייכים תמיד בחיוך רחב ומהנהנים בראשם לסמן כי הם שמעו בדיוק מה אמרת.
כאשר צעקתי לחבר שיתחדש על המשקפיים החדשות, הוא חייך ואמר לי כי מזמן כבר לא רכב על האופניים שלו, חבר אחר ששאלתיו איך הנכדים? ענה לי ש"מרבה נכסים מרבה דאגה" .
בעודי משוחחת עם אחת החברות על מתכונים של בשר הודו אדום, נכנסה שלישית לשיחה והוסיפה כי גם הבת שלה נסעה להודו.
בהתחלה עוד ניסיתי להתאמץ, לחזור על מילים, אבל ממש נמאס לי לדבר בקולי קולות מול עיני המקשיב או המקשיבה. התחלתי לרמוז על מכשירי שמיעה ידידותיים שמצויים עכשיו בשוק. אבל רמזים ממש ממש קשה לשמוע, התחלתי להופיע בציבור עם אוזנית בלוטוס אופנתית, ולציין בפני כולם שהיום מכשירי השמיעה הם חצי מהגודל.
פעם היינו נוהגים להביא לפגישות איזה מרצה מעניין לפגישות אבל הפסקנו, כי לאט התרבו הבקשות להעביר את ההרצאה בכתב. היום, המכנה המשותף של כל הפגישות החברתיות היא שירה בציבור. פתאום הבנתי את הנהירה של בני הגיל השלישי לכנסים של שירה בציבור. במקום לאמץ את האוזניים או לנהל דו שיח מבולבל וצעקני, פשוט פוצחים בשיר בשמחה וברון, שירי קוזקים, עם גדודי בודיונים דוהרים לקרב, נרגעים עם קטיושקה שיצאה לשוח, ונאנחים עם וונייה. וחוזר חלילה.
אתמול, היה נדמה לי שאישי, שיחייה, ביקש ממני משהו.
"מה אתה לוחש? אני לא שומעת" צעקתי....
נישואי השניים היו לגבר מבוגר ממני, שהקרין סמכות ובטחון ועסקת החבילה כללה בין היתר חבורה דינאמית ורעשנית של חבר'ה מתקופת המחתרות. בין חבורת ה"צנחנים" הזו יש כמה בחורים עם ליקויי שמיעה, הבנתי שזה בגלל השירות הצבאי, שדופק לרוב הגברים את האוזניים. עם השנים המצב הלך והחמיר ואפילו הדביק כמה נשים שלא נראה לי שהיו יותר מדי קרביות.
המפגשים החברתיים של היום מתחילים בברכות שלום אדירות, כשהאוזן מוטה לכיוון פי המברך, החבר'ה האופטימיים, מחייכים תמיד בחיוך רחב ומהנהנים בראשם לסמן כי הם שמעו בדיוק מה אמרת.
כאשר צעקתי לחבר שיתחדש על המשקפיים החדשות, הוא חייך ואמר לי כי מזמן כבר לא רכב על האופניים שלו, חבר אחר ששאלתיו איך הנכדים? ענה לי ש"מרבה נכסים מרבה דאגה" .
בעודי משוחחת עם אחת החברות על מתכונים של בשר הודו אדום, נכנסה שלישית לשיחה והוסיפה כי גם הבת שלה נסעה להודו.
בהתחלה עוד ניסיתי להתאמץ, לחזור על מילים, אבל ממש נמאס לי לדבר בקולי קולות מול עיני המקשיב או המקשיבה. התחלתי לרמוז על מכשירי שמיעה ידידותיים שמצויים עכשיו בשוק. אבל רמזים ממש ממש קשה לשמוע, התחלתי להופיע בציבור עם אוזנית בלוטוס אופנתית, ולציין בפני כולם שהיום מכשירי השמיעה הם חצי מהגודל.
פעם היינו נוהגים להביא לפגישות איזה מרצה מעניין לפגישות אבל הפסקנו, כי לאט התרבו הבקשות להעביר את ההרצאה בכתב. היום, המכנה המשותף של כל הפגישות החברתיות היא שירה בציבור. פתאום הבנתי את הנהירה של בני הגיל השלישי לכנסים של שירה בציבור. במקום לאמץ את האוזניים או לנהל דו שיח מבולבל וצעקני, פשוט פוצחים בשיר בשמחה וברון, שירי קוזקים, עם גדודי בודיונים דוהרים לקרב, נרגעים עם קטיושקה שיצאה לשוח, ונאנחים עם וונייה. וחוזר חלילה.
אתמול, היה נדמה לי שאישי, שיחייה, ביקש ממני משהו.
"מה אתה לוחש? אני לא שומעת" צעקתי....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה