יום שישי, 29 בינואר 2010

עוגה שהצליחה, וסיפור על מיקסר

על כישורי העלובים באפייה כבר כתבתי. מזמן ויתרתי על הכנת עוגות בהן יש צורך להפריד את החלבונים ולהקציפם, כל ניסיונותיי היו משאירים את החלבונים בדיוק במצב שאיתם עושים חביתה.
בזמן האחרון, בעודי צופה בקרין גורן, שמוציאה בקלילות מתחת ידיה עוגות תפוחות, החלטתי לנסות שנית. אז קודם כל קניתי תבנית סיליקון שמזכירה סיר פלא מקושט של פעם, וכוסות מדידה מכל המינים, והורדתי את הכיסוי הנצחי מעל המיקסר.
אני לא ארחיב את הדיבור על הבלגאן במטבח, למרות שהוצאתי מראש את החומרים, זה נשפך, וזה התפזר, כמות הכלים, המקצפים והכוסות הזכיר קונדיטוריה של מלון. התברר שכוס המדידה היא בדיוק במידה של כוס הדורלקס הישנה שלי שאיתה אני מודדת כבר 30 שנה ושתבנית הסיליקון משנה צורה כאשר מכניסים לתוכה את התערובת. אבל לפני שאספר לכם על סופה של העוגה, אני חייבת להוסיף סיפור על המיקסר שלי.
למה על המיקסר?, בעידן הפוסט מודרני, אם מאיר שלו יכול לכתוב רומן על שואב אבק, אז אני יכולה לכתוב כמה שורות על מיקסר.
אמא שלי, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים, האמינה שמיקסר "קנווד" הוא פריט חובה בנדוניה של כלה.
כבר אחרי החתונה (הראשונה), היא רצתה לקנות לנו מיקסר "קנווד", שכנעתי אותה, שבמטבח של מעונות הסטודנטים הפריט הזה הוא מפגע בטיחותי, ובסדרי העדיפויות שלנו אנו זקוקים הרבה יותר לקצת ירקות ואיזה קופסת קוטג' במקרר.
מאוחר יותר, הילדים שנולדו והעסיקו אותי היו תירוץ מוצדק ביותר לעובדה שאינני אופה וממילא אין לי צורך במיקסר, והרבה יותר חשוב לנו עכשיו איזה "לגו" לילדים.
אחר כך עברנו לקיבוץ, שם תרבות האפייה היתה ברמות שלא הכרתי במשפחתי, במיוחד לאור העובדה שאז היו מחלקים את הפרודוקטים חינם ב"אקונומיה". אימי חשבה שזה ממש העיתוי הנכון לצייד אותי במיקסר, שאוכל להצטרף למצעד האופות, אבל אני, אמרתי שכל עוד אני שכירה ולא חברת קיבוץ מהמניין, אני מעדיפה להתארח לקפה של ארבע אצל חברותי ולהלל את מאפה ידיהן. כמובן שרשמתי כל מתכון, יש לי מאז מחברת מלאה מתכונים שהכותרות שלהן: עוגת תפוחים של איה, עוגת שוקולד של אסתר, של ריקי, של חוה... לאף אחת מהן אין מתכון הנושא את שמי.
כשנישאתי בשנית, היא ציפתה שאנסה לתקן את דרכי, לדעתה, אחת הסיבות העיקריות לכישלון נישואי, היתה עובדת היותי אופה עלובה. אבל מהר מאד הסתבר לה שבעלי החדש לא אוהב עוגות, ואף אני וילדי נמנענו מהם בשל סיבות אקולוגיות.
ואז נפל דבר! מול הדירה ששכרנו גרו בעלי הבית שלנו, שורה ואלכסנדר, זוג מבוגר וחביב, הוא אספן גרוטאות כפייתי, והיא בשלנית. כמו בסיפורים על זוגות מושלמים, הם נפטרו באותו החודש. כשהגיעה בתה ל"חסל" את הדירה, היא נכנסה אלי עם מיקסר "קנווד" כמעט חדש ואמרה לי, "זה בשבילך, אמי, תמיד התפלאה למה אין לך מיקסר, אני בטוחה שזה מה שהיא רוצה, שתתחילי לאפות!" מאז המיקסר מקשט את מטבחי, ומזכיר לי את שורה.
אמא שלי, אגב, מתמוגגת בכל ביקור מהמיקסר המוצג לראווה, אבל לא סולחת שלא היא זו שקנתה לי אותו.
ואם לחזור לעוגתי מאתמול, לא תאמינו היא הצליחה! הקצף עלה! התערובת היתה בדיוק כמו זו של אמא ושל של שורה, אמנם היא טיפונת נשרפה מלמעלה, אבל הפעם זו אשמת התנור.
העזר שנגדי, במקרה הזה היה צריך הרבה "עזר", בכדי לפנות ולנקות את החורבן במטבח, אמר לי שהעוגה הצליחה משום, שבדיוק כשהכנתי אותה הוא תרם לאיזה מסכן שדפק בדלת וביקש צדקה.
ברור! אין ספק שרק התערבות משמים היתה הסיבה שהעוגה הצליחה.
אחרית דבר:
בסופו של דבר, עבר שבוע והעוגה עדיין עומדת כמעט בשלמותה כי:
א. אני והעזר, לא אוכלים עוגות
ב. הילדים אומרים שעוגת תפוזים היא עוגה של זקנים
ג. הכלות ה"פיינשמקריות" שלנו, אוכלות  רק עוגות בוטיק
ד. הנכדים מעדיפים עוגות מוכנות של "אוסם"
עכשיו אנחנו מחכים למסכן הבא שיבקש צדקה, הפעם הוא יקבל את העוגה.

תגובה 1: