יום רביעי, 20 בינואר 2010

רוצי, שמוליק קורא לך...

השבוע קבלתי הזמנה בפייסבוק משמוליק. שמוליק היה החבר הראשון שלי בכתה ו', חברות שנמשכה איזה חודש, ושיא הנועזות, היה טיול על אופניים לראש פינה, שהבנים הרכיבו את הבנות על ה"רמה". לא ראיתי אותו יותר מ20 שנה. ה"קיר" שלו היה ריק, ובכדי לברר מה הבחור עושה עם עצמו בימים אלה. נעזרתי בחברי הטוב - גוגל.
אפילו מצאתי תמונה! האמת, לרגע חשבתי שזו תמונה של אבא שלו, אבל מיד נזכרתי שכל מי שפוגש אותי, טורח לומר לי שאני ניראת בדיוק כמו אימי. בכלל, נראה לי, שאם היום תיערך פגישת מחזור היא תראה כמו אספת הורים. (ההורים שלנו).
אבל לא זאת הסיבה שאני כותבת. שמוליק החזיר אותי לתקופת ילדותי ונערותי, והוא ואני ושאר בני המחזור הם בעיני גם הסיפור של הדור שלנו ואני רוצה לשתף אתכם.
שמוליק הוא בן יחיד להורים ניצולי שואה, שכנראה השתייכו  לאליטה של ורשה. אביו היה עורך דין, ואמו עקרת בית למרות שאני בטוחה שויתרה על קריירה בשל נסיבות החיים. הוריו היו מבוגרים ונישואיהם היו כנראה היאחזות בחיים שלאחר התופת. אף פעם לא ידענו, ושמוליק אף פעם לא סיפר. כילדה הם נראו לי פולנים גלותיים, היום אני שואלת את עצמי מה לעזאזל היה להם לחפש בעיר הקטנה והפרובינציונלית שלנו שאפילו ספרייה ראויה לשמה לא היתה בה? שלא לדבר על חברים מאותו מילייה. מצד שני, אני מניחה, שאמא שלי, ס"ט מיוחסת, דור 12 בארץ, נראתה להם בדיוק כמו שאר עדות המזרח, בקיצור - ערבים, ואבי, דור שביעי בעירנו, ממוצא רוסי-אוסטרו-הונגרי, נחשב בעיניהם - גליציינר...
אני ועוד כמה ילידים כמוני, דור מי יודע כמה בפלשתינה, צברים נטולי דאגות, הסתכלנו בהתנשאות על ניצולי השואה. ההורים שלנו דברו עברית גם עם הוריהם, היו במחתרת, הקימו את המדינה. ישראל היתה בעינינו מרכז הציוויליזציה - ערש התרבות. לימים הבנתי, שעם כל ההערכה להורים הפייטרים שלנו, קשה להשוות את הקרבתם לסבל שעברו אלה שבאו משם, ועם כל הכבוד לתרבות הצברית במדינה שבדרך, בסך הכל היינו ארץ חסות די לבנטינית...
במבט לאחור אני רוצה להצדיע לזוג ההורים של שמוליק, שגידלו ילד עתיר בטחון עצמי, משתתף בכל פעילות ולא סתם משתתף - מנהיג שצמח והיה למלך הכתה. אין לי ספק שהוא הוסיף להם הרבה שיער לבן ונדודי שינה, אבל אף פעם הם לא התנהגו כמו הורים "פולנים" למרות שהם היו המסטרים של ה"פולניות". שמוליק היה רחוק מלהיות חתיך בכל מובן שהוא, אבל כל הבנות היו מאוהבות בו. תלמיד מצטיין, אבל לא חנון, אהוב המורים, למרות שירד לחייהם. תמיד קנאתי בו על שהצטיין בחשבון ולא רעד מאבטליון, המורה לחשבון, מורה, שתרם לא מעט לשיתוק המוחי שלי במתמטיקה. היה לו חוש הומור ממזרי, הבדחן של הכתה. יחד עם זה הוא ניהל ערבי כיתה ב"צופים" וערך דיונים על נושאים ברומו של עולם ברצינות תהומית. הוא היה הראשון בכתה שקרא את איין ריינד, והעריץ בגלוי את ה"חיפושיות" כשאני עדיין חשבתי שזה לא מוסרי להקשיב להם. עישן בסתר עם פרחחי הכתה, הלך עם החבר'ה לכל מערבון שהציג ב"אור" או ב"צליל" ולא הפסיד שום סרט הודי, ידע יותר מכולנו מה קורה בעולם ולזכותו יאמר, שבכתה ח' הוא הצליח לתמרן בין הדרכה ב"צופים" וייסוד "חברה סלונית". הוא גם תמיד דאג שגדוד של בנים ילווה אותי הביתה אחרי מסיבות, כי גרתי בקצה אחר של העיר, הרבה אחרי שהיינו חברים.
שמוליק התחתן עם ישראלית ממשפחה ותיקה בארץ, אני התחתנתי עם "עולה חדש" מקנדה. 
אני לא יודעת מה שמוליק עושה עכשיו, אבל אין לי ספק שהוא מצליח ושכל מי שנמצא סביבו מת עליו, צוחק איתו ומעריך אותו.
אני מניחה שיש לו גם כמה נכדים, בטח "צברים" לתפארת. הנכד שלי נראה כמו רוסי.
אבל שמוליק בשבילי הוא סוג של געגוע לימי התום של בית הספר, לצחוקים, לחברות, לאהבות, לקנאות, ולייסורי ההתבגרות. והוא בשבילי גם הניצחון של העם היהודי, לא פחות מההצלחה של הורי וחבריהם להקים מדינה.








אין תגובות:

פרסום תגובה