יום שבת, 26 בפברואר 2011

"רוח הזמן"

מה שידוע כבר הרבה זמן לכלכלנים ולמעצבי מדיניות, אבל הם מעדיפים לא לדבר על זה, מתחיל לחלחל גם לעמך כמוני.

השבוע צפיתי ,לא במקרה( הרי בסופו של דבר אנחנו מוצאים את מה שאנחנו מחפשים,) בסרט, שקודם כל מבחינה אסטטית וקולנועית הוא על גבול יצירת מופת.
האמת שכמעט כל דבר שהוצג שם לא היה לי חדש, אך מכלול הדברים ראוי שיעבור הלאה לכל בר דעת.
הסרט קודם כל חושף בצורה פשוטה את הפגמים של השיטה הכלכלית הקיימת. מסביר איך הכלכלה המודרנית מבוססת על כסף. חלק גדול מהעולם עסוק בלייצר כסף וירטואלי בבורסה. כסף שלמעשה אינו קיים במציאות.
למעשה הכסף הוא חוב. חוב שהחברה והממשלות חייבות לבנקים המרכזיים (שהם למעשה בבעלות פרטית ולא ממשלתית) שיוצרים אותו יש מאין, המערכות הכלכליות מבוססות על חוב. חוב הנושא ריבית דריבית התופחת והולכת. מוכר לכם?... אין שום סיכוי שיהיה אפשרי להחזיר את החוב הזה ולכן יש צורך לקחת עוד ועוד הלוואות על מנת להחזירו.  למעשה, היום המדינות שייכות בפועל לבנקים...
על מנת להרוויח כסף בכדי לכסות את החוב, צריך למכור כמה שיותר. החברה המודרנית נכנסה למעגל של צריכה מטורפת, כשהפרסומות והמותגים שוטפים לנו את המוח.
במרוץ מטורף של ייצור היא זוללת את כל משאבי כדור הארץ בכל פה! ומי מאיתנו לא יודע, שהיום כבר לא מתקנים "כי לא כדאי". האמת היא שזה כדאי אבל היצרנים רוצים שתזרוק ותקנה חדש.
שיטה כלכלית זו הנשענת על כסף, שהוא בעצם חוב, יוצרת מעגל קסמים של חברה מכורה לצרכנות, חברה של עבדים מודרניים המוכנים לעבוד בכל מחיר על מנת לשלם את חובותיהם.
חברה שבה יש עניים רבים יותר, שאינם יכולים לרכוש את השירותים הרפואיים החינוכיים והחברתיים הנאותים. עוני מביא תסכול, אלימות ופשע.
הניצול האכזרי של המשאבים הטבעיים, ללא חיפוש ופיתוח אלטרנטיבות רציניות לאנרגיה, משפיע כמובן על כדור הארץ, בקצב הזה כנראה נזדקק למשאבים בסדר של כדור ארץ נוסף על מנת לספק את צרכינו.
הסרט נעשה הרבה לפני המהפכות האחרונות, אבל באופן מצמרר הוא מסתיים בתיאור המהפכה העתידית, שתהיה נגד השיטה. יותר מתמיד הוא ממש בגדר נבואה.
אבל לא הכל שחור. הסרט מציע פתרונות עתידיים מדהימים, אוטופיים, אבל בהחלט מעוררי מחשבה.
ולסיום. הסרט נעשה ע"י תנועת ה"צייזגיטס", תנועה שנויה במחלוקת שעסקה רבות בקונספירציות למינהן. אין לי כל כוונה לאמץ את עקרונות התנועה הזו. הסרט הזה אינו עוסק בקונספירציות, הוא מתאר מציאות.
הסרט הזה משמש מנוף לחשיבה אחרת.
אי אפשר להגדירו כסרט רדיקאלי וחתרני. ועם עליית כוחן של התנועות החברתיות והאקולוגיות אני חושבת שהרעיונות שמביא תופסים את מקומם במיינסטרים.
למען ילדינו ונכדינו אני מציעה לכם לפנות שעתיים ולצפות בסרט הזה. אני  אשמח אם תעבירו את הפוסט הזה לכל מי שאתם חושבים שאכפת לו. וכמובן אתם מוזמנים לכתוב מה אתם חושבים.
בתקווה לעולם ועתיד טוב יותר.
והקישור :
 http://www.zeitgeist.co.il/
כאשר אתם נכנסים לאתר צפו בסרט מספר 3

יום חמישי, 24 בפברואר 2011

טרזן, בוק ג'ונס ופאני היל

זווכרים איך פעם, כשלא היה אינטרנט, שאבנו את השכלתנו הלא פורמאלית מחוברות שנמכרו בקיוסק ע"י בית ספר?
היו חוברות שנמכרו בגלוי, כמו " טרזן" , "בוק ג'ונס" ו"חסמבה". אבל היו גם חוברות שנמכרו ליחידי סגולה
"מתחת לשולחן" או ב"שוק השחור", כמו חוברות ה"סטאלג", "הבת של פאני היל" ועוד רבות ונועזות.
החוברות האלו היו בדרך כלל נחלתן של הבנים, דפיהן היו שחוקים ומוכתמים משימוש, והם נקראו בסתר.
אם אחת כזו נתפסה ע"י המורה,(וגם לעולם לא הוחזרה..) היתה זו עילה טובה להורדת ציון ב"התנהגות".
לעתים נערכו גם "ערבי קריאה" משותפים שבהם התכנסו כמה בנים בפינה ב גן העיר, קראו ביחד וכנראה גם פינטזו ביחד.
יחד עם "בוק ג'ונס" ו"רינגו" דהרנו על סוסים במרחבי המערב הפרוע, נלחמנו באינדיאנים, והתאהבנו בבוקרים אמיצים ברחבי הפרארי.
הרבה לפני "הישרדות", למדנו מטרזן מהי הישרדות אמיתית בג'ונגלים.
סיפורים שלא סיפרו לנו אף פעם ביום השואה בבית הספר, קראנו בחוברות ה"סטאלגים" על מחנות כפייה שככבו בהן נשים סדיסטיות ושבויי מלחמה.
שיעורי החינוך מיני בבית הספר החווירו לעומת התיאורים בחוברות "גמד" ו"פאני היל" (היהודייה). לצערי,כשהייתי ילדה, אפילו לא העזתי להחזיקן.
בכתה, שרוב תלמידיה היו עולים חדשים אין ספק שלחוברות היה משקל רב בסיוע לימוד השפה העברית. אולי בזכותן לא היה ילד אחד בכתה, שלא ידע לקרוא או שנתקל בבעיות הבנת הנקרא.
מהחוברות האלה למדנו על החיים האמתיים שלא לא דמו לשום מציאות בעירנו הקרתנית, ו "פוטו רומן" שמחברו כתב כנראה גם את "רינגו", "בוק ג'ונס" ודומיהם, לא דמה לשום ספר שעליו נדרשנו לכתוב יומן קריאה. .
ומי שעדיין מחזיק ברשותו כמה עותקים, יכול  להתהדר היום באוסף ליטררי נדיר.

יום שני, 21 בפברואר 2011

בתור אישה אני די גאה שבכל כנסת יש יותר ייצוג לנשים.
אבל למה כשאני שומעת חלק מהן בתקשורת אני לא מרגישה גאווה יתרה?
היות ואני משתתפת בתשלום משכורתן, באחזקת מכוניתן טיסותיהן לחו"ל, וכד', אני מרשה לעצמי להביע את דעתי בגלוי.
אתחיל עם הגברת אנסטיה, סופרוומן, גם יפה וגם אופה וגם מגדלת שבט לתפארת, אבל למה נדמה לי שכל מה שהיא אומרת נשמע כמו קאט אנד פייסט מהנאום הקודם שלה. ובדרך כל תמיד יש גם סיפור עם לקח מעולמם של ילדיה. אין לי ספק שהיא יכולה לשמש מודל למשפחה היהודית - ישראלית האולטימטיבית, אבל בשביל זה יש דוגמאות לגמרי לא רעות במשפחה שלי. לשם מה אני צריכה אותה בכנסת?
אחריה במצעד היא הגברת רגב, הדוברת לשעבר. ואכן בכל הזדמנות היא דוברת , ודוברת ודוברת, אבל אם הייתי מסכמת את דבריה במשפט, היה יוצא לי: "הפגנה, לא חשוב על מה! יאללה בלאגן". בזמן האחרון היא נראית ממש להוטה לעמוד בראש קבוצת מורדים שיפילו את המשטר, (לא חשוב איזה, לא חשוב על מה) כאשת צבא לשעבר היא תמיד נשמעת נחושה, החלטית מרוצה מעצמה ומאמינה בכל ליבה שדבריה הם התגלמות החכמה הפוליטית והמדינית. לי היא תמיד מזכירה עסקנית סוג ג' בהסתדרות המורים, שקיבלה תפקיד, כי בבית הספר שמחו להפטר ממנה.
והכוכבת העולה, שאודה שלא שמעתי עליה לפני הקמת סיעת "עצמאות", היא כמובן עינת וילף. אחת הנשים היפות המסתובבות במחוזותינו האמיתיים והוירטואלים, ונושאת גם בשורת תארים מכובדים.
אולי בשל כך, אני הקטנה, לא מצליחה לרדת לסוף דבריה. בקיצור, לא הצלחתי להבין את הקשר בין משפט אחד למשנהו למרות שנאמרו בחן ובשפה רהוטה. גם היא נשמעה לי מרחפת בין רעיונות לא מגובשים שמנסים למצוא חן בעיני מכנה משותף רחב. ניסיתי להתרכז. אבל פשוט התבלבלתי. רק שאלתי את עצמי, מה את עושה שם? תצטרפי לבעלך הנחמד, גדלו ביחד את הילד שרק נולד לכם ותמשיכי לכהן במכוני מחקר, לא נראה לי שתביאי לנו תועלת רבה. (אגב, לא הצלחתי למצוא ברשת אף לא תמונה אחת משותפת עם בעלה, העיתונאי הגרמני... )
הדבר היחידי שאני יכולה לומר לזכותן, שלפחות הן נשמעות יותר טוב מפואד. שעם ההפיכה במצרים איבד את תיק "השר לענייני מוברק". אז אולי יואיל גם הוא להיפרד מאיתנו.
התקווה היחידה שלי לעתיד הנשים בכנסת, היא כשאני שומעת את שלי יחימוביץ,
שלי! אנא אל תעזבי אותנו, ולא חשוב מטעם איזו מפלגה.


"תפילת הנשים" ק' פלסנהרדט, 1893

יום ראשון, 20 בפברואר 2011

רבותי הנבחרים,
זה שאנו עדים לתהליכים היסטורים אדירים המתרחשים מול עיננו , כולנו יודעים.
זה שעידן המשטרים הדיקטאטוריים תם – אנחנו יודעים.
זה שיש סכנה לעליית האיסלם הקיצוני – אנחנו יודעים.
זה שכוחן של הרשתות החברתיות עצום – הצעירים יודעים הרבה לפניכם.
זה שצריך כעת להחריש – יודעים.
זה שזה הזמן לפעולה בין לאומית שקטה – גם יודעים.
אז בבקשה מכם, תפסיקו לקשקש לכל מיקרופון שדוחפים לפיכם.
תפסיקו לדבר, למחזר מילים- תתחילו לחשוב!
לחשוב ביצירתיות ולעשות בשקט.
אבל תתחילו כבר לעשות משהו לכל הרוחות!
אז למה נדמה לי שאת מה שאני כותבת כולם יודעים,
אבל גם יודעים ששום דבר לא ישתנה.


ובהזדמנות זו:
השליטים הלובים מרססים במכונות ירייה את מתנגדי השלטון.
באיראן הוריד השלטון את השלטר של התקשורת האלקטרונית והסלולארית.
יורים בסתר בפעילי האופוזיציה,
מעלימים אותם בצינוקות הכלא,
זכויות אדם מינימאליות נרמסות ואין פוצה פה.
מעניין איפה אותם צעירים אירופאים ,פעילי זכויות האדם שעולים לרגל כל יום שישי בכדי "לשכב על הגדר " בפלסטין הכבושה?
כנראה חוששים לחימום ביתם בערי אירופה הקרות.
מעניין איפה כל פעילי השמאל הישראלים הנושאים את דגל זכויות האדם?
כנראה הם עסוקים בספירת עוד כמה מרפסות שסגרו כמה מתנחלים באפרת.

פחד טיסה

עד כה לא הצלחתי להבין איך מכונה ענקית ששוקלת כמה טונות מצליחה לעוף באוויר.  כמה פעמים ניסו להסביר לי את חוקי הפיזיקה והאווירונאוטיקה, אבל זה עדיין נפלא מבינתי ונראה לי נס. היות ועל ניסים אינני כל כך סומכת אז גם הרעיון שלשבת חסרת אונים בין שמים וארץ מפחיד אותי. בקיצור אני מאלה שלוקות בפחד טיסה.
ומה שמפתיע אותי היא העובדה שלמרות הפחד המשתק הצלחתי להגיע לכמה מקומות יפים בעולם. אני, עם פחד הטיסות? גם זה כנראה נס.
מאז הטיול שלי לאנגליה וסקוטלנד בראשית שנות ה70, שנים לא רציתי לעלות על מטוס.
זו היתה טיסה זולה של איסתא, מטוס ישן, שהטפטים שכיסו את הדפנות שלו התקלפו, ופה ושם מישהו חרט את שמו עליהם. רוב נוסעיו היו סטודנטים אנגלים שחזרו מהלבנט, עטויי מעילים מפרוות כבש, וחגורי שאבריות, מזכרות מהעיר העתיקה. הטיסה אמנם היתה זולה ועליזה, אבל הסיבה שהסכמתי לעלות שוב על מטוס היתה רק משום שרציתי לחזור הביתה לישראל. שנים רבות אחרי הטיול הזה לא היה לי קשה למצוא תירוצים מדוע אני לא רוצה לצאת מגבולות הארץ, ואכן לא יצאתי. משפחתו של פרק א' היתה תמיד מגיעה לבקרנו בארץ.
רצה הגורל, או צחוק הגורל, ובן זוגי פרק ב' עוסק בתיירות, כשהוא מתעופף לו מארץ לארץ. וכמו שאמרו לי חברותי, אלוהים נותן אגוזים לחסרי השיניים...
כבר מראשית היכרותנו חשפתי בפניו את חולשותיי והבהרתי לו מפורשות את עמדתי בנושא טיסות, והוא מצידו ראה בפגם זה אתגר לכיבוש לבבי.
הטיסה הראשונה היתה לתורכיה, טיסה קצרה בתור התחלה. אני חושבת שעד היום נשארו בברכיו סימני ציפורני שננעצו במהלך ארבעים דקות .
לטיסה השנייה הוא גייס חברים שיעזרו להסיח את דעתי או להרדים אותי. הצלחתי להלחיץ ולעצבן את כולם.
חמש שנים עברו עד שהסכמתי לטוס לארה"ב.
חלקה הראשון של הטיסה עברה בנחת. מעל האוקיינוס האטלנטי, כשהשמים בהירים וכחולים התחיל המטוס לקפץ, להתנדנד בפראות, הנוסעים היטלטלו מצד לצד, מזוודות נפלו מהמדפים. היה לי ברור שזה הסוף. יחד עם שכני הנוסעים החרדים קראתי בדבקות פרקי תהילים, מתחננת בפני האל שאשוב לראות את ילדי. כל ניסיונות הרגעה לא הועילו, וכאשר הטייס בעצמו הכריז: " it is unusual but not dangerous", הייתי כבר בפאניקה מוחלטת, נאלמתי דום. נשארתי מוכת הלם עד הנחיתה, שעברה למרבה הפלא בשלום.
מאותו רגע, הדבר היחיד ששמעתי בחדשות היו הודעות על התרסקות מטוסים.
מאז, בכל טיסה דרשתי לשבת ע"י תא הטייס, לפקח על עבודתו, ללחוש לו עצות, לראות שאכן הוא מכיר את המסלול, לא מפטפט בשעת הנהיגה, לא שותה, ולא מתעסק עם הדיילות. האמת, זה קצת עזר.
בטיול להודו נרפאתי מפחד הטיסות שלי!
הדרך הטובה ביותר להפטר מפחד הטיסה היתה נסיעה בכבישי הודו.
בעודי מטלטלת בכבישי התת יבשת, לא הרפתה ממני המחשבה כי הביטוח היחיד שצריך לרכוש לקראת הנסיעה להודו, הוא ביטוח הטסת גופה.
באחד הקטעים של הטיול, כשהתלבטנו אם לעבור אותו במכונית או במטוס, הייתי אני זו שהטילה וטו וקבעה: רק במטוס!
ואכן הדרך מקוג'ארי לווראנסי, במטוס הודי מטלטל, מצ'וקמק, דחוס, שלחלק מהנוסעים היו בתיקי היד תרנגולות, והמיזוג לא פעל כראוי, שם ישבתי רגועה, ונשמתי לרווחה שאנחנו באויר ולא על הכביש.