CLUB ישראל.

לפני למעלה מעשרים שנה התפתתה דודתי לקנות יחידת נופש באילת. 

המפתים המנוסים, מומחים במכירות, הצליחו למכור לה פנטזיה שבה ראתה את עצמה מצטרפת לחוג הסילון, בעלת סוויטה, שכנה לשועי ועשירי הארץ, אבל בסופו של דבר מצאה את עצמה חולקת דירת נופש עם מוכר הירקות ממחנה יהודה ועוד כמה שכנים מהשיכון שלה, שכולם נפלו לאותו פח.

לכל מי שיודע, מסוויטה כזו משחרר רק המוות, (בתנאי שאין לך יורשים)... אז דודתי החליטה להוציא את הלימונדה מהלימון ומדי שנה מארגנת חופשת תראפיה לקוזינות שלה.  

גם השנה התנתקתי מהמשפחה, הטלפונים, ומהמחשב וירדתי דרומה.

חלק בלתי נפרד מהנאת החופשה היא הנסיעה באוטובוס, בנוסף לנוף הנפלא לצד הדרך, החוויה האנושית לא פחות מרתקת.

הפעם שכנתי למסע היתה אישה דוברת רוסית. בשלב מסוים החלה להתפתח שיחה בינינו שבה הסתבר לי שהיא תיירת ממוסקבה. במקצועה היא כתבת טלויזיה לעינייני אמנות באחת הרשתות הרוסיות. היא שלפה את הנייד שלה והחלה להראות לי צילומים של אוצרות אומנות. וכך, בנוסף לנוף המרהיב של ים המלח זכיתי לשוטט באולמות ההרמיטג', לראות מקרוב ביצי פברז׳ה, תכשיטי יהלומים ששוקלים קלוגרמים, כתרים וחיות משובצות אבני חן, כולם מאוצרות הצארים, שעיקר תפקידם היה לנצל את נתיניהם המסכנים על מנת לרכוש קשקושים משובצי יהלומים לתפארת ארמונותיהם.

כשמיציתי את קריאות ההתפעלות שלי ממעשה האמנות, נאנחתי ואמרתי לה, שאנו היהודים, לא יכולים להתפאר באוצרות כאלה. האוצר היקר ביותר שלנו נמצא בהיכל הספר והוא בסך הכל מגילת קלף נושנה ומתפוררת שנמצאה במדבר יהודה ועליה נמצאו כתובים טקסטים מספרי התורה וספרי הנביאים. קרוב לוודאי שזה הטקסט הקדום ביותר שנמצא אי פעם. אנחנו יכולים לומר שהאוצר שלנו הוא ספרות החוק, הצדק והמוסר שהנחלנו לאנושות. ולצערי גם אנחנו לא תמיד עומדים בסטנדרטים הגבוהים שהציב לנו הקב״ה וחבר נביאיו. 

ואז, באחת תפסה השיחה שלנו תאוצה לכיוון בלתי צפוי, בעיניים דומעות היא ספרה לי שהיא אינה יהודייה אך קשורה בכל נימיה ליהודים, החל מבעלה, ילדיה שהתגיירו, חבריה היהודים  במוסקבה ובעולם. היא פתחה את אלבום התמונות האישי שלה ונתנה לי  להציץ בכל משפחתה המגוירת וחבריה הטובים ״ כולם ״היבריי״ (יהודים)... תמיד נמשכתי ליהודים ולא הבנתי בדיוק למה, הדברים שלך נתנו לי כיוון״. 

נפרדנו בהתרגשות למרות ששכחנו לשאול זו לשמה של זו.

החופשה חלפה לה ביעף,התפנקנו למרות שלא העזנו לטבול בג'קוזי הציבורי, בדקנו מסעדות גורמה והרגשנו כמו מיכל אנסקי במסטר שף, טבלנו בים הקריר שעמד לרשותנו ולרשות עוד כמה תיירים מארצות הקור, ובעיקר  צחקנו בלי סוף כשאנו מוקפות משרתים סודנים מכל עבר. כולם דוברי אנגלית שוטפת, בעלי תארים אקדמיים, אדיבים וממושמעים  שגרמו לי אי נוחות בצורך שלי להזדקק לשרותם.

חשבתי לעצמי, אלוהים, רק שלא נהפוך לצארים מודרנים עם ביצי פברז׳ה , אנא, עשה שלא נשכח את הכתוב על מגילות הקלף העתיקות שבהן  נכתב על צדק חברתי כבר לפני שלשת אלפים שנה.

ירושלים קבלה את פני באפור קריר, והזכירה לי שהחופשה תמה.  

את הסוויטה כנראה לא תצליח דודתי למכור  ואנו עוד נמצא את עצמינו יורדות ל"חופשת בנות" באילת בחברת המטפלות הפיליפיניות שלנו, ומקווה שעדיין יהיה לנו כוח וזיכרון לצחוק, להעלות זיכרונות וליהנות זו בחברתה של זו.

  Memory of Azov - ביצת "הפתעה" מעשה ידי האמן "פברז'ה" 

מגילות מדבר יהודה - היכל הספר, ירושלים

פרק ג' – ערב תשעה באב על גדת החידקל

הגענו לעיירה ג'יזרה היושבת על צומת הגבול בין תורכיה עירק וסוריה.  שעת בן ערביים, החום עדיין כבד.
האוטובוס נוסע על הכביש הראשי של העיירה, לפניו עגלה ועדר קטן של כבשים, איש לא טורח לפנות את הדרך, אנחנו מתנהלים על פי הקצב המקומי; רק שחרטום האוטובוס כמעט נוגע ברועה הוא מפנה את הכביש.

אנו בפתח המלון היחיד שבעיר. כאמור, המטיילים במקום רובם תרמילאים הלנים בבתי המקומיים.  להזכירכם התאריך הוא אוגוסט 1990.

המלון, מבנה טיח בעל כמה קומות דהוי למדי, למרות שנבנה לא מכבר. בחדרים אין מזגנים, מקלחת מזרזפת. התפללתי שלא תתפוס אותנו איזו רעידת אדמה קלה... אך כאמור, זה היה המלון היחיד בג'יזרה. על גורל המקום, חודש אחר הביקור שלנו, אחזור בפרק האחרון.  

מנהל המקום יוצא לקראתנו ומעמיד בשורה את עובדי המלון לקבל את פנינו. העובדים הם נערים מקומיים שקיבלו "הכשרה" כיצד לקבל תיירים מערביים. על חולצות הטריקו הצבעוניות והבלויות שלהם, לובשים חולצות לבנות מקומטות, ואת רגליהם שהורגלו לצעוד יחפים הם דחפו לנעליים מאובקות שהעקב שלהן מעוך והפכו למין נעלים – כפכפים. פה ושם מישהו מוציא מסרק ומעבירו על שיער סמיך רטוב או משומן. ניראה שאכן נעשה מאמץ להתאים את העובדים המקומיים  לסטנדרטים של שירות מערבי, באותו רגע הזדהיתי עם חוויותיו של מרק טווין שביקר בארץ הקודש לפני כ 150  שנה.

העובדים, , תפסו תוך דקות כי ה"תיירים המערביים" לכבודם נעשו ההכנות, הם בעצם בני המקום שחזרו לבקר, ואף מדברים בשפתם. תוך דקות הוסר המעטה הפורמאלי , הוחלפו חוויות, הוסרו החולצות הלבנות והנעליים הוחלפו בכפכפי גומי נוחים, הסקרנות שלהם היתה עצומה והם לא הפסיקו להתעניין בישראל. 

אני לבשתי חולצה קצרה  ומכנסיים, והדבר התפרש בעיני אחד מהמלצרים כהזמנה לפלירט, תוך דקות זכיתי לקבל צביטה בישבן, ואפילו הצעה מפורשת באנגלית רצוצה לצאת ל"התבודד". הסתבר שאני לא הייתי ה"אטרקציה" היחידה, הופעת נשים בחולצה ללא שרוולים  התפרשה בעיניהם רק באופן אחד, והיה צורך לערב את המנהל על מנת להרגיע את ההתלהבות של הבחורים.

אחרי ארוחת הערב שכללה אורז מאודה  שעועית ירוקה וביצים קשות, יצאנו, הפעם הנשים עטופות בצעיפים, לסיור על שפת החידקל.

אחד העובדים שימש כמדריך, הוא חילק פנסים להאיר את אפלולית הרחובות.  צעדנו על דרך העפר הכבושה והמאובקת, משני צידיה בתי לבנים וטיח מגובבים, אנטנות על כל גג, ברחוב אין זכר לצמח או מדרכה. יתכן והכל מסתתר בתוך חצרות פנימיות.

הגענו לשפת הנהר. הכל היה חשוך, אך בתוך האפלה ראינו מרחוק נקודות אדומות קטנטנות ואדומות, כשהתקרבנו הבחנו בסככות קש. מתחתן, על שרפרפי עץ יושבים המוני גברים ומעשנים. הנקודות האדומות היו הסיגריות הבוערות. באוויר היה ריח קטורת וכנראה עוד כל מיני עשבים שעלו בעשן, מאחת הסככות בקעה מוסיקה כורדית, מונוטונית ועצובה מתוך רדיו טייפ ישן, אני מניחה שזה היה עוד שיר אהבה על בת מושל, רועה מאוהב, אהבה שמסתיימת בכלא הזינדנה.  הנהר ניראה עכור ושקט, יותר כמו ביצה ענקית. בדרך הוא מאבד הרבה מים, מה עוד שהטורקים מטים את מימיו ע"י סכר עצום מימדים שבנו לפני שנים מועטות באזור.

אני מודה שלרגע נתקפתי בפחד, מהחושך, מהמוני הגברים החצי מסוממים, מהנהר , מהמוסיקה.

מישהו הזמין אותנו להצטרף, בין רגע נשלף מגש ועליו כוסיות זכוכית עדינות וקטנות מלאות בתה שחור. החזקתי את הכוס, חששתי לטעום,  ובחסות החשיכה שפכתי את תוכנו לאדמה. חלק מהאנשים סרב בנימוס, ערב תשעה באב, יום צום .

הגברים הוציאו את ספרי תנ"ך וקראו  "על נהרות בבל, שם ישבנו וגם בכינו בזכרינו את ציון".

הגברים הכורדים גם הם זכרו. זכרו את התקופה בה חיו יהודים בארצם. "היה טוב כשהייתם פה, שחייתם לצידנו", הם אמרו. אבל כנראה נשמט מזיכרונם זכר הפרעות שעשו בהם המוסלמים ערב עלייתם לארץ. 

אחרי 2000 שנה חזרה לנהר החידקל קבוצה של יהודים מישראל , שחלקם הם אולי צאצאים של הגולים שהיגלה נבוכדנאצר לבבל. והפעם ישבו שם היהודים ולא בכו ולא קוננו בזכרם את ציון, הפעם הם ידעו שבאו לביקור חטוף, לביקור שמזכיר להם כמה טוב להם בארצם, לביקור שמחזק בהם את ההכרה בחשיבותה של שיבת ציון.

ועל נהרות בבל, גם אני לא בכיתי , רק שמחתי, שמחתי שבעוד כשבוע אני חוזרת לארצי שלי,  שבראותי את ה"גלות" העלובה, הרגשתי כה גאה בה. 


ובפוסט הבא: המשך המסע לארץ חרן - ארץ בראשית.

                                                                   הרחוב הראשי בג'יזרה

על נהרות בבל

                                       רחיצת העגלות והסוסים בחידקל. מאותו מקום נלקחים מים לשתייה. 

פרק ב' – בדרך לגן העדן האבוד של יהודי כורדיסטן

השכם בבוקר יצאנו למסענו לעומק ארץ הכורדים. היעד היה העיירה ג'יזרה, השוכנת על גדות החידקל במפגש הגבול בין תורכיה לסוריה. האזור נמצא על רמה צחיחה, חרוצה בנחלים ומשובצת ברכסי הרים. הנסיעה היתה אמורה להמשך כ 5 שעות בדרכים זנוחות ומפותלות. הנופים הפראים בדרך היו קסומים, פה ושם עיירה קטנטנה, בוסתן קטן על שפת מעיין נובע, בתים שנראו יותר כמו חושות מאבן עם גגות שטוחים עליהם ישנים בני המקום בלילות הקיץ החמים. כמעט אין זכר לחיים מודרניים. המדריך המקומי, יאפי טורקי צעיר, שהוצמד לנו, כנדרש בחוק הטורקי, ושימש בעיקר כמתורגמן לא יעיל, היה מחובר רוב הזמן לאוזניות הווקמן, האזין למוצרט ובטהובן ולא הסתיר את סלידתו מה"פרימיטיבים הטרוריסטים".
מדי פעם עצרנו באחד הכפרים הזעירים שעל הדרך, תמיד נמצא שם מקום המציע שולחן, קפה, תה  ושתייה קרה, בעוד הקליינטים מביאים איתם את הארוחה. גם אנחנו פרסנו את הלחם, הירקות, פירות, אגוזים ירוקים הישר מהעץ  ואיזו קופסת סרדינים שמצאנו באחת מחנויות המכולת, שהיה בה מבחר שהצליח להצטמצם על שני מדפים.  האנשים אדיבים, תמיד פתחו בשיחה ועיניהם הבריקו כאשר שמעו שאנחנו מישראל. העובדה שחלק גדול מאנשי הקבוצה דברו בשפתם פתחה את הלבבות.  ככל שהדרך נמשכה הנוף נעשה בראשיתי יותר, צחיח יותר וכמעט שלא נראו מקומות ישוב בסביבה. במחסום על הכביש נעצרנו ע"י חיילים טורקים שבשרו לנו שהדרך סגורה בשל תקרית אש שהיתה בין "הטרוריסטים הכורדים" ויחידת צבא טורקית. נהרגו 8 חיילים. השטח סגור, נערכים מרדפים, יש לנסוע בדרך חלופית. החלופית הסתבר היתה עיקוף שהוסיף עוד 5 שעות לנסיעה. אך מי יכול לקבוצת כורדים מישראל שחוו  קשיים גדולים יותר בדרך עלייתם ארצה, ומדריך נחוש  ודבק במשימה שנראה  שחזר לתקופת שרותו בסיירת שקד. החום היה מעיק, המזגן באוטובוס לא עמד בעומס, המדריך הטורקי שקע בנמנום לצלילי מוצראט . הנוסעים התמרחו על הספסלים, לוגמים מים מוחים זיעה ורק גורג'י הכורדי, המארגן הירושלמי של הקבוצה, תפס את המיקרופון וזימר בלאדות כורדיות בקרמנג'ית, השירה המונוטונית נמשכה לאין קץ וסחטה דמעות מעיני המאזינים, שהצטרפו לזמר הנוגה. מידי פעם היה גורג'י מתרגם לעברית, מחווה ל"חברה של המדריך שלנו" , הבלדות מסתבר הן שירי אהבה ודיכאון . ובכולן סיפור אהבה בלתי אפשרי. הוא שר על אהבה אסורה בין בת השליט היפיפייה ורועה צאן, הרועה נאסר ע"י האב האכזר וניכלא ב"זינדנה" והבת מתה מרעב ומיסורי אהבה. הסיפור הזה מתמשך לאורך של שיר בן כמה שעות ויש בו תיאורים מפורטים של הנוף, עיני הבת, הכבשה של הרועה וכמובן הזינדנה...

לאורך כל הדרך אפשר היה לראות את רועי הצאן והנערות על שפת הבארות, כמעט בכל מקום גם יש שרידים של ערים עתיקות ומצודות כלא שנקראות זינדנה.

לפנות ערב, לאחר כ 11 שעות  נסיעה, כשהאוטובוס מושך בכוחותיו האחרונים, הגענו לנקודת תצפית.
פרוש לרגלי  הרמה התגלה נוף עוצר נשימה. מתחתנו התפתל נהר החידקל, צבעו ירוק עכור, מצד אחד של הגדה נחה לה עיירה עלובה למראה, חצה אותה כביש אחד סלול ואליו התחברו רחובות מאובקים של עפר כבוש. בתיה צפופים ונמוכים, כמעט ולא נראו גינות או עצים. הכל היה עטוף באור ורדרד של דמדומים.

ג'יזרה,  מחוז הגעגועים של הנוסעים היתה  פרושה לרגלינו.

רוב המבוגרים זכרו את המקום, הזמן קפא מלכת בקצה הזה של העולם, 40 שנה לא שינו הרבה את פני המקום. אך בזיכרונות שלהם העיירה נדמתה גדולה יותר, יפה יותר, הם זיהו חלק מהמקומות אליהם צפו.

הצעירים בקבוצה, אלה שנולדו בישראל, והגיעו בעקבות הזיכרונות של הוריהם שהיו מלאים בתיאורים על גן עדן פורח, לא הסתירו את אכזבתם.

ואני , צפיתי באלה ובאלה, שמחתי בהתרגשות הותיקים וחמלתי על הצעירים שגילו ברגע, שסיפורי הוריהם היו בעיקר חלום וגעגוע לחיי הפשטות והתום של נעוריהם.

הי ה זה ערב תשעה באב, ולא יכול היה להיות תאריך מתאים ממזה וסמלי מזה. יהודים חוזרים לנהרות בבל, למקום בו חיו מאות שנים ובכו את זכר ציון. ועכשיו הם מגיעים מציון הנבנית ובוכים נוכח עיירת ילדותם שעל נהרות בבל.....

ועל ערב תשעה באב בגי'זרה שעל שפת החידקל בפרק הבא. 

על שמחה, הצהרות וחיוכו של צ'שר

אי אפשר שלא לדמוע למראה המשפחה של גלעד שסוף סוף מקבלת את בנה בחזרה.

אי אפשר שלא להתרגש ולשמוח ולבכות. אני מניחה שעוד הרבה שעות שידור ישתפו אותנו בהתרגשות הזו. 

אין ספור מילים יאמרו על ההחלטה האמיצה, ואין ספור מילים יפרשנו את "חלון ההזדמנויות".

אין סוף פולמוסים על כושר או חוסר כוח ההרתעה של מדינת ישראל.

ואין סוף הצהרות על מחוייבות המדינה לחייליה.

ואי אפשר להתעלם מההצהרות החוזרות של מנהיגנו על כך שמהיום תינקט מדיניות שונה במקרה של חטיפה . לא עוד כניעה לסחטנות!

ואני שואלת את עצמי. בחטיפה הבאה, שכנראה תתרחש, אייך בדיוק תמומש המדיניות החדשה של אי כניעה לסחטנות?

האם הצהרה כמו "חטוף אחד תמורת מחבל אחד" ,תתקבל בהבנה ע"י שכנינו ההוגנים?

האם תאמר הממשלה להורי החטוף הבא: "מצטערים, אבל המדיניות השתנתה, הודענו על כך מראש, לא נכנע לטרור! "

אני מניחה שראשי החמס/החיזבללה/ החזית לשחרור/ וכו' וכו', משפשפים ידיים בהנאה לשמע ההצהרות הבומבסטיות ומחייכים כמו החתול צ'שר בארץ הפלאות.

ושהיה חג שמח לכל עם ישראל 

ביום הכיפורים בשנת תשל"ד כיבה אלוהים את האור

ביום הכיפורים בשנת תשל"ד כיבה אלוהים את האור.
הוא סגר את המתג ואמר, "חבר'ה, נגמרה המסיבה. הגיע יום הדין".

יום הכיפורים של שנת תשל"ג היה קו פרשת המים בין התקופה שלפני והתקופה שאחרי.

בין החגיגה הגדולה של ניצחון ששת הימים, לבין הכאב והאבל של מלחמת יום כיפור.

בין ישראל של מצעדים ומדים לבין ישראל  של לוויות ושכול.

בין שחק לרהב לבין הלם ופיכחון.

בין שנים של חיים בלי חשבון לבין חיים של חשבון נפש.

בין ישראל החוטאת בחטא ההיבריס לבין ישראל המשפילה ראשה.

בין ישראל המעריצה את מצביאיה לבין ישראל התולה אותם בכיכר העיר.

בין ישראל מדינה צעירה שגילתה את החיים הטובים, את האהבה החופשית, את חו"ל , את מועדוני הלילה, שמחה וששון, לבין ישראל שאיבדה דור שלם, של מתים ופצועים ופגועים, דור בטראומה שחלקו עדיין בפוסט טראומה.

עברו 38 שנה.

האם למדנו את הלקח?

וביום הכיפורים הזה בואו נשתדל להיות טובים יותר, מתחשבים יותר עם עצמינו, עם הסובבים אותנו, עם העולם והטבע, להיות צנועים יותר, להשאיר משהו לאלה שיבואו אחרינו.

ובבקשה אלוהים, אל תכבה לנו את האור.