יום שבת, 23 במאי 2020

בית ספר לתחרים בצפת

מזה זמן, עוררה את סקרנותי פרשה מעניינת מתולדות צפת שאשה צעירה יוצאת דופן עומדת במרכזה.
הכל התחיל מתמונה שעלתה באתר "צפתמונות". בתמונה שכותרתה היתה "בית ספר עזרה 1911" זיהיתי את המבנה של מלון "הרצליה " לשעבר , מלון שהקימו סבתי וסבי בשנת 1929. החיפוש אחרי בית הספר "עזרה" נתן רק רמזים בודדים אבל הובילו אותי לתפנית בעלילה.
בשנת 1910 הגיעה לעיר נערה בשם אסתר פרלמן, בת למשפחה עשירה ומיוחסת בקהילה היהודית בקניגסברג. היא נשלחה ע"י אביה, לארץ ישראל, על מנת לטפל בהוריו הזקנים שכמו רבים הגיעו לא"י לחיות בה בשנותיהם האחרונות. הסיבה האמתית להחלטת האב היתה להרחיקה מאהוב ליבה אברהם לוינהרץ, אותו הכירה בגימנסיה ושלא נראה לאביה כשידוך הולם.
שגרת חייה בצפת סבבה בטיפול בסבתה ובסבה, אך בכל הזדמנות היא שוטטה בסביבות צפת וכתבה מכתבים לחברותיה הטובות ולבני משפחתה.שנשארו העדות היחידה על פרק חייה בצפת. במכתבים היא מתארת בהתפעלות את נופיה ואווירתה של העיר, אך גם מבקרת את אנשי צפת שחלקם הורגלו לחיות מתרומות החלוקה ומהללת את אנשי המושבות שבחרו בעבודת אדמה. בחיבה ובהומור היא מספרת על בנות צפת העניות, שבלי בושה היו ממששות את בגדיה ולא הבינו מדוע הם כה פשוטים ולמרות שנחשבה בעיניהן כאשת העולם, שאלו מדוע אינה עונדת תכשיטים, אינה צובעת את ציפורניה, ואינה שוזרת צמר גפן בצמותיה, כפי שהן היו מרבות לעשות בחשבן כי כך נוהגות נשות העולם.
בשיטוטיה בעיר ובסביבותיה נפשה כמהה להיות חלק ולתרום לעשייה הציונית, ולתרבות החדשה שצמחה בארץ. בצפת פגשה אסתר במשפחת רפאל ומתילדה סופרמן, האב, מורה ואידיאולוג שהגיע לעיר עם אשתו וילדיו ופתח ב1910 את בית הספר "עזרה", לנערים יהודיים עניים שלא מצאו מקומם בחיידרים ובישיבות, ולצד לימודי קודש הוסיף גם לימודים כלליים ולימודי מקצוע. השיטה החינוכית שלו לא היתה מקובלת, על הרבנים ראשי הקהילה האשכנזית, אך לא נתקלה בהתנגדות בקהילה הספרדית.
הפגישה של אסתר עם משפחת סופרמן הובילה את אסתר לפגישה עם הגב' שרה טהון, הגב' טהון הובילה בשנים אלה פעולות לחיזוק מעמדן של הנשים בארץ ישראל ובמסגרת "אגודת נשים עבריות לעבודה תרבותית בפלשתינה" יזמה והקימה בירושלים, ביפו בעקרון ובטבריה "בתי ספר לתחרים" שם למדו נערות ונשים את מלאכת סריגת התחרה, שהיתה אופנתית בקרב נשות א"י ואירופה, הנשים סרגו מפות מפיות, וקישוטי תחרה אותם היו מוכרות לחו"ל וכך יכלו להשתחרר מהתלות הכלכלית המוחלטת באבותיהן ובבעליהן. בתי הספר האלה זכו להצלחה למרות הקשיים. שרה טהון התרשמה מהמרץ והסקרנות של אסתר והציעה לה לפתוח בצפת סניף של בית הספר לתחרים. באותה עת פסק גם קשר המכתבים בינה ובין אברהם לוינהוץ אהובה, שלא הלך בעקבותיה כפי שצפתה, והיא נרתמה למשימתה החדשה כמזור לאכזבתה. וכך תוך כמה חודשים של התארגנות, למדה אסתר בשלושה שבועות את מלאכת התחרים בבית הספר בטבריה, רכשה חוטים ומחטים (הכוונה היתה למה שאנו קוראים היום מסרגה אחת) ויחד עם המורה פרלמן ורעייתו מצאו בשכירות מבנה בעיר שם הכשירו את בית הספר החדש. לפי תאורה של אסתר בית הספר עמד בשולי הרובע היהודי בחזית המבנה בעל שתי הקומות היתה מרפסת ומאחורי היה שדה. לא רחוק ממנו היה בית הספר של המיסיון הסקוטי ומהצד השני, גם כן לא רחוק היה בית ספר כי"ח שזה עתה נפתח.
בקומה הראשונה למדו הבנים של בית הספר "עזרה", ובקומה השנייה הוכשר אולם העבודה של הנערות. הצילום שפורסם היה הוכחה נוספת למיקומו של בית הספר.
מה שנשאר היה להתחיל בגיוס הנערות, מודעות נתלו ברחבי הרובע היהודי, היא נפגשה עם הורי הבנות על מנת לשכנע אותם, רוב המשפחות שנענו היו משפחות מהקהילה הספרדית. אך הקושי העיקרי היתה התחרות של המיסיון הסקוטי בצפת שגם הוא הציע לנערות סדנאות רקמה והשכר שקבלו שם היה גבוה יותר וכלל גם בונוסים של בגדים סרטים. ואביזרים שחולקו מידי חג.
לבית הספר נרשמו כ150 נערות אך המספר הלך והצטמצם ל80 , בשל מחלת העיניים בהן לקו לא מעט מהנערות. לא מעט נערות העדיפו את התנאים הטובים שסיפק המיסיון הסמוך, וחלקן לא עמד בשל הדרישות החינוכיות של אסתר.
המיוחד בבית הספר שאותו ניהלו מתילדה סופרמן ואסתר היו ההקפדה על ההיגיינה האישית, אסתר דרשה מהן להסיר את צבע הציפורניים הזול, להסיר את צמר הגפן משערן שעודד ריבוי כינים, היא דרשה גזירת הציפורניים ושטיפת הידיים והופעה לבית הספר בבגדים מכובסים ונקיים. בהמשך היא רכשה סינרים שחולקו לבנות והן נדרשו לשמור על ניקיונם. מדי חודש נערכה בדיקת עיניים לנערות, דבר שרק בעלי אמצעים יכלו לממן
בבית הספר לתחרים לא הסתפקו בלימוד מקצוע התחרה, מתילדה סופרמן לימדה את הבנות קריאה וכתיבה, והחידוש הגדול היו שיעורי ההתעמלות שנתנו לבנים ולבנות בבית הספר. הדרכת ספורט היה מקצוע אותו רכשה אסתר בלימודיה בגימנסיה בגרמניה. במכתביה היא מבקשת מחברותיה לשלוח לה דפי תרגילים משוודיה, ופעילויות משחקים נוספים. היא היתה עולה עם הבנות למגרש מאחורי בית הספר שגבל עם המצודה שם ערכו הנערות תרגילי התעמלות, מחזה חריג בנוף האנושי של צפת באותן שנים. באחד ממכתביה היא מספרת שמנהל בית הספר בראש פינה מר וילקומיץ הגיע לביקור בבית הספר והתפעל גם משיעורי הספורט.
פעילות נוספת ויוצאת דופן היה טיול קבוע אותו הנהיגה כחלק מתכנית הלימודים, באחד ממכתביה היא מספרת על הטיול הרגלי הראשון עם בנות בית הספר למושבה ראש פינה, שם ראו בפעם הראשונה מהי מושבה עברית מרווחת ונקייה. היא היתה לוקחת את הבנות לסייר מחוץ לגבולות הרובע היהודי, מפסגת המצודה הסמוכה היתה מלמדת אותן את שמות ההרים והעמקים המקיפים את העיר, סיפרה להן על המושבות החדשות בגליל ובגולן, היא לימדה אותן שמות של פרחים וצמחים והן לימדו אותה את השימושים הרפואיים העממיים שהכירו בביתם. הן גם גילו לה סודות שצפנה צפת כמו הפתח שהיה ליד "המעיין" או ה"פיזיקה" כפי שכונה ע"י הצפתים, שהיה נקודת אספקת מים של צפון מזרח הרובע. קרוב לאכסניה של משפחת פיינשטיין בכניסה לרובע היהודי, היה פתח ניסתר וזה הוביל לקמרונות בנויים אבני גזית, אסתר הבינה שמתחת לבתי העיר חבויה עיר קדמונית. פתח זה היה כנראה חלק מהחפיר הצלבני של העיר והוביל לתוך המצודה העתיקה עם השנים כוסה ונעלם.
בבית הספר נערכו חגיגות בחנוכה ובפורים בהשראת החגיגות שנערכו במושבות החדשות והתלמידות לקחו חלק בהכנתן. וכפי שמעידים מכתביה, לאט לאט בלטו בעיר תלמידות בית הספר בניקיונן ובהופעתן וזכו להערכה בקהילה.
אסתר היתה מאושרת מעבודתה, בכל מכתביה ניכרת ההתלהבות ותחושה ההגשמה והשליחות. ביום הולדתה שחל בפורים אף שינתה את שמה להדסה ובקשה גם מהוריה לכנותה בשמה החדש. השם החדש שבחרה סימל בעיניה את ההתחדשות שעברה במשימה שקבלה על עצמה
בקיץ 1914 נקלעה הרשת לקשיים כלכליים, שרה טהון נאלצה לצאת לשליחות גיוס כספים וקראה להדסה לבוא לתל אביב ולנהל במקומה את הרשת, הדסה נענתה לבקשה בלב כבד, ואכן הסתבר כי אישיותה והתלהבותה היו הגורם העיקרי להמשך הלימודים של הבנות. בית הספר "עזרה" ובית הספר לתחרים המשיכו לפעול בצפת רק עוד חדשים ספורים ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ועצירת המסחר בעבודות תחרים, פסקה פעילות כל בתי הספר לתחרים בארץ.
מחוסר ברירה הדסה חזרה לגרמניה. היא נישאה למשה לקלוורי, וחזרה עמו לארץ ישראל בשנת 1922, שם החל הפרק היותר ידוע והמרתק של חייה מרובי התהפוכות, ומסעה הקשה והמרתק ורב הפעלים עד שהציבה את הרקמה התימנית כסמל לתרבות ולפולקלור ארץ ישראלי והניחה את אבן המסד הרעיוני והמעשי של "ויצ"ו ו"משכית" עוד בטרם הקמת המדינה.
כך הוביל אותי חוט השני של הדסה מאותו צילום נושן משנת 1911, שברקע זיהיתי את מבנה הבית שאותו לימים רכשו סבי וסבתי בצפת והפכו אותו למלון, דרך סיפורה של הדסה אסתר שהחל בצפת וריתק את דמיוני, ושכמעט אין לו זכר בסיפורי ההיסטוריה של צפת, וחוט השני הזה הוביל אותי לחוטיה של סבתה של אימי בירושלים, שאמנם לא היתה תלמידה בבית הספר לתחרים, אך היתה אשפית במלאכת רקמה והנחילה לאימי את הטעם הטוב, הערכה למלאכת יד, ולימדה אותה את החשיבות בעצמאות כלכלית לאשה. וחוט שני זה הגיע עד לחנות "משכית" שאימי פתחה בצפת מול המבנה של "בית הספר לתחרים" של הדסה אסתר חמישים שנה מאוחר יותר, מבלי שידעה על קיומה של הדסה.
מקורות "הדסה וחוט השני" , שרה בן ראובן. הוצאת אריאל.
מאמרה של הדסה קלוורי על צפת , כתב העת Der Jude מרץ 1919

פייסבוק:  מורשת צפת - הנגלה והנסתר מורשת צפת - הנגלה והנסתר


מבנה בית הספר ב1913 לימים במנה שכן מלון הרצליה צפת


 מבנה בית הספר ב1913 לימים במנה שכן מלון הרצליה צפת


 הצילום באדיבות משפחת קלוורי



בית הספר בצפת , באדיבות ארכיון מורשת צפת משפחת שחרור כפיר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה