יום שישי, 29 בינואר 2010

עוגה שהצליחה, וסיפור על מיקסר

על כישורי העלובים באפייה כבר כתבתי. מזמן ויתרתי על הכנת עוגות בהן יש צורך להפריד את החלבונים ולהקציפם, כל ניסיונותיי היו משאירים את החלבונים בדיוק במצב שאיתם עושים חביתה.
בזמן האחרון, בעודי צופה בקרין גורן, שמוציאה בקלילות מתחת ידיה עוגות תפוחות, החלטתי לנסות שנית. אז קודם כל קניתי תבנית סיליקון שמזכירה סיר פלא מקושט של פעם, וכוסות מדידה מכל המינים, והורדתי את הכיסוי הנצחי מעל המיקסר.
אני לא ארחיב את הדיבור על הבלגאן במטבח, למרות שהוצאתי מראש את החומרים, זה נשפך, וזה התפזר, כמות הכלים, המקצפים והכוסות הזכיר קונדיטוריה של מלון. התברר שכוס המדידה היא בדיוק במידה של כוס הדורלקס הישנה שלי שאיתה אני מודדת כבר 30 שנה ושתבנית הסיליקון משנה צורה כאשר מכניסים לתוכה את התערובת. אבל לפני שאספר לכם על סופה של העוגה, אני חייבת להוסיף סיפור על המיקסר שלי.
למה על המיקסר?, בעידן הפוסט מודרני, אם מאיר שלו יכול לכתוב רומן על שואב אבק, אז אני יכולה לכתוב כמה שורות על מיקסר.
אמא שלי, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים, האמינה שמיקסר "קנווד" הוא פריט חובה בנדוניה של כלה.
כבר אחרי החתונה (הראשונה), היא רצתה לקנות לנו מיקסר "קנווד", שכנעתי אותה, שבמטבח של מעונות הסטודנטים הפריט הזה הוא מפגע בטיחותי, ובסדרי העדיפויות שלנו אנו זקוקים הרבה יותר לקצת ירקות ואיזה קופסת קוטג' במקרר.
מאוחר יותר, הילדים שנולדו והעסיקו אותי היו תירוץ מוצדק ביותר לעובדה שאינני אופה וממילא אין לי צורך במיקסר, והרבה יותר חשוב לנו עכשיו איזה "לגו" לילדים.
אחר כך עברנו לקיבוץ, שם תרבות האפייה היתה ברמות שלא הכרתי במשפחתי, במיוחד לאור העובדה שאז היו מחלקים את הפרודוקטים חינם ב"אקונומיה". אימי חשבה שזה ממש העיתוי הנכון לצייד אותי במיקסר, שאוכל להצטרף למצעד האופות, אבל אני, אמרתי שכל עוד אני שכירה ולא חברת קיבוץ מהמניין, אני מעדיפה להתארח לקפה של ארבע אצל חברותי ולהלל את מאפה ידיהן. כמובן שרשמתי כל מתכון, יש לי מאז מחברת מלאה מתכונים שהכותרות שלהן: עוגת תפוחים של איה, עוגת שוקולד של אסתר, של ריקי, של חוה... לאף אחת מהן אין מתכון הנושא את שמי.
כשנישאתי בשנית, היא ציפתה שאנסה לתקן את דרכי, לדעתה, אחת הסיבות העיקריות לכישלון נישואי, היתה עובדת היותי אופה עלובה. אבל מהר מאד הסתבר לה שבעלי החדש לא אוהב עוגות, ואף אני וילדי נמנענו מהם בשל סיבות אקולוגיות.
ואז נפל דבר! מול הדירה ששכרנו גרו בעלי הבית שלנו, שורה ואלכסנדר, זוג מבוגר וחביב, הוא אספן גרוטאות כפייתי, והיא בשלנית. כמו בסיפורים על זוגות מושלמים, הם נפטרו באותו החודש. כשהגיעה בתה ל"חסל" את הדירה, היא נכנסה אלי עם מיקסר "קנווד" כמעט חדש ואמרה לי, "זה בשבילך, אמי, תמיד התפלאה למה אין לך מיקסר, אני בטוחה שזה מה שהיא רוצה, שתתחילי לאפות!" מאז המיקסר מקשט את מטבחי, ומזכיר לי את שורה.
אמא שלי, אגב, מתמוגגת בכל ביקור מהמיקסר המוצג לראווה, אבל לא סולחת שלא היא זו שקנתה לי אותו.
ואם לחזור לעוגתי מאתמול, לא תאמינו היא הצליחה! הקצף עלה! התערובת היתה בדיוק כמו זו של אמא ושל של שורה, אמנם היא טיפונת נשרפה מלמעלה, אבל הפעם זו אשמת התנור.
העזר שנגדי, במקרה הזה היה צריך הרבה "עזר", בכדי לפנות ולנקות את החורבן במטבח, אמר לי שהעוגה הצליחה משום, שבדיוק כשהכנתי אותה הוא תרם לאיזה מסכן שדפק בדלת וביקש צדקה.
ברור! אין ספק שרק התערבות משמים היתה הסיבה שהעוגה הצליחה.
אחרית דבר:
בסופו של דבר, עבר שבוע והעוגה עדיין עומדת כמעט בשלמותה כי:
א. אני והעזר, לא אוכלים עוגות
ב. הילדים אומרים שעוגת תפוזים היא עוגה של זקנים
ג. הכלות ה"פיינשמקריות" שלנו, אוכלות  רק עוגות בוטיק
ד. הנכדים מעדיפים עוגות מוכנות של "אוסם"
עכשיו אנחנו מחכים למסכן הבא שיבקש צדקה, הפעם הוא יקבל את העוגה.

יום ראשון, 24 בינואר 2010

ביקור באשדוד, או אשדוד של הקניון.

בשבוע שעבר נסענו לאשדוד, שילבנו ביזנס ופלז'ר. סידרנו מה שסידרנו ואחר כך נפגשנו עם גיסי ואשתו, אכלנו טוב במסעדה אשדודית (מרוקאית - רוסית), החלפנו סיפורים משפחתיים וכשרצינו לחזור, המכונית לא התניעה.
בעוד שאישי, שיחייה, נאלץ לחכות למוסכניק, ניצלתי את הזמן לקפיצה קטנה למה שהסתבר כקניון הסמוך.
מה אומר לכם, בהתחלה חשבתי שהמתחם הענקי הוא בית הכלא הפרטי ששמעתי שבנו בדרום, דקות ארוכות התהלכתי לאורך החומות הסגורות לחפש את הכניסה. כשסוף סוף הגעתי נפרש לעיני מגרש חנייה עצום ממדים מוקף שורות של חנויות. בדרך כלל אני נמנעת להיכנס לקניונים, קודם כל משום שבכל הקניונים יש בדיוק את אותן חנויות וזה די משעמם וגם התחושה הקלסטופובית מבריחה אותי משם, אבל הקניון הזה עלה על כולם! מי שהגה את יצירתו של הענק הזה רצה להצהיר, "אני עשיר, גדול, וחזק! אם מוישה זוכמך בנה קניון מצליח, אני גדול, חזק ועשיר כפליים!". אבל נראה לי, באה לו "בהפוכה"!
הדבר הטוב ביותר בקניון הזה הוא, כי הוציא לי את החשק לקנות! ממש דיכא את בלוטות הבזבוז, שגם כך אינן מפותחות אצלי ביותר.
כאשר מתקרבים, רואים כמובן את אותן רשתות שיש בכל קניון, ותסלחו לי- גם את אותם סמרטוטים.
השטח הצרכני העצום הזה, שצמוד אליו הכפיל שלו ולידו עוד כפיל שלו, הצליח לעייף אותי, וכנראה זו הכוונה, כי בין כל כמה חנויות יש בית קפה שסוחטים את הקפה ואת הכיס. הורים שמגיעים למקום הזה עם ילדיהם יכולים לוותר על המינוי למכון הכושר, ובני נוער יכולים בהחלט להחשיב סיבוב שבועי במקום הזה כקורס "הכנה לצה"ל".
הקניון הזה נתן לי תחושה שאני נמלה קטנה שפיזרו לפניה גרגירי סוכר, שתבוא ותאסוף. אז לא! אני לא נמלה קטנה, ואני לא מוכנה להיכנס למשחק הזה!
מה לעשות, אבל אני בענייני צרכנות די בררנית, (עוד מילה נרדפת לחסכנות, קמצנות וכד').
אני מעדיפה חנויות קטנות, ובמיוחד כאלה שאפשר למצוא בהן דברים שאין בשום קניון, חנויות, שבהן אני יכולה לבקש הנחה ולקבל, חנויות של פרסים (איראנים של היום), שההתמקחות על המחיר מגיעה לדרגות שלא מביישות מו"מ של פוליטיקאים מנוסים. רחובות עם חנויות "יד שנייה" ובוטיקים לצד בזארים של "הכל בדולר". רחובות שבקיץ חם בהם ובחורף קר, ולא בועות זכוכית ממוזגות שמאבדים בהם את תחושת הזמן והמקום.
אני אוהבת רחובות אנושיים, עם בתים שבקומה הראשונה יש חנויות ובקומה השנייה גרים בני אדם, שגם בלילה כאשר החנויות נסגרות יש בהם חיים של אנשים שחוזרים מהעבודה, מדליקים טלוויזיות, צועקים קצת על הילדים שלהם, רחובות שבחדרי המדרגות שלהם יש עגלות ילדים, קצת כביסה במרפסת, רחובות שחיים בהם סטודנטים, שקופצים לקפה למטה וקושרים את האופניים שלהם למעקה של הכניסה ע"י המכבסה שפתוחה כל הלילה. רחובות שבכיכר הקטנה יש ספסלים לשבת ולשמוע קונצרט רחוב של אמנים רוסים שלא הצליחו להתקבל לפילהרמונית.
בעשורים האחרונים בנו לנו קניונים - מתחמים עקרים שמחליפים את היציאה לפיקניק בטבע בשבת. מתחמים שננעלים בלילה ומפחידים יותר מבית קברות.
בימי הביניים בנו קתדראלות עצומות, שנתנו לאדם הפשוט תחושה של אפסות מול גדולת האל, בני האדם עמדו משתאים מול הויטראז'ים, את הקתדראלות החליפו היום הקניונים.
ואם נחזור לקניון של אשדוד, כשיצאתי משם, ראיתי מאחור, זוג זקנים מחטט ואוסף שאריות בפחי האשפה העצומים.


לא שומעים!!!

אם הגעתם לגיל מסוים ונכבד , אתם בטח מכירים את התופעה שהסובבים אתכם לא שומעים מה אתם אומרים.
נישואי השניים היו לגבר מבוגר ממני, שהקרין סמכות ובטחון ועסקת החבילה כללה בין היתר חבורה דינאמית ורעשנית של חבר'ה מתקופת המחתרות. בין חבורת ה"צנחנים" הזו יש כמה בחורים עם ליקויי שמיעה, הבנתי שזה בגלל השירות הצבאי, שדופק לרוב הגברים את האוזניים. עם השנים המצב הלך והחמיר ואפילו הדביק כמה נשים שלא נראה לי שהיו יותר מדי קרביות.
המפגשים החברתיים של היום מתחילים בברכות שלום אדירות, כשהאוזן מוטה לכיוון פי המברך, החבר'ה האופטימיים, מחייכים תמיד בחיוך רחב ומהנהנים בראשם לסמן כי הם שמעו בדיוק מה אמרת.
כאשר צעקתי לחבר שיתחדש על המשקפיים החדשות, הוא חייך ואמר לי כי מזמן כבר לא רכב על האופניים שלו, חבר אחר ששאלתיו איך הנכדים? ענה לי ש"מרבה נכסים מרבה דאגה" .
בעודי משוחחת עם אחת החברות על מתכונים של בשר הודו אדום, נכנסה שלישית לשיחה והוסיפה כי גם הבת שלה נסעה להודו.
בהתחלה עוד ניסיתי להתאמץ, לחזור על מילים, אבל ממש נמאס לי לדבר בקולי קולות מול עיני המקשיב או המקשיבה. התחלתי לרמוז על מכשירי שמיעה ידידותיים שמצויים עכשיו בשוק. אבל רמזים ממש ממש קשה לשמוע, התחלתי להופיע בציבור עם אוזנית בלוטוס אופנתית, ולציין בפני כולם שהיום מכשירי השמיעה הם חצי מהגודל.
פעם היינו נוהגים להביא לפגישות איזה מרצה מעניין לפגישות אבל הפסקנו, כי לאט התרבו הבקשות להעביר את ההרצאה בכתב. היום, המכנה המשותף של כל הפגישות החברתיות היא שירה בציבור. פתאום הבנתי את הנהירה של בני הגיל השלישי לכנסים של שירה בציבור. במקום לאמץ את האוזניים או לנהל דו שיח מבולבל וצעקני, פשוט פוצחים בשיר בשמחה וברון, שירי קוזקים, עם גדודי בודיונים דוהרים לקרב, נרגעים עם קטיושקה שיצאה לשוח, ונאנחים עם וונייה. וחוזר חלילה.
אתמול, היה נדמה לי שאישי, שיחייה, ביקש ממני משהו.
"מה אתה לוחש? אני לא שומעת" צעקתי....

יום רביעי, 20 בינואר 2010

רוצי, שמוליק קורא לך...

השבוע קבלתי הזמנה בפייסבוק משמוליק. שמוליק היה החבר הראשון שלי בכתה ו', חברות שנמשכה איזה חודש, ושיא הנועזות, היה טיול על אופניים לראש פינה, שהבנים הרכיבו את הבנות על ה"רמה". לא ראיתי אותו יותר מ20 שנה. ה"קיר" שלו היה ריק, ובכדי לברר מה הבחור עושה עם עצמו בימים אלה. נעזרתי בחברי הטוב - גוגל.
אפילו מצאתי תמונה! האמת, לרגע חשבתי שזו תמונה של אבא שלו, אבל מיד נזכרתי שכל מי שפוגש אותי, טורח לומר לי שאני ניראת בדיוק כמו אימי. בכלל, נראה לי, שאם היום תיערך פגישת מחזור היא תראה כמו אספת הורים. (ההורים שלנו).
אבל לא זאת הסיבה שאני כותבת. שמוליק החזיר אותי לתקופת ילדותי ונערותי, והוא ואני ושאר בני המחזור הם בעיני גם הסיפור של הדור שלנו ואני רוצה לשתף אתכם.
שמוליק הוא בן יחיד להורים ניצולי שואה, שכנראה השתייכו  לאליטה של ורשה. אביו היה עורך דין, ואמו עקרת בית למרות שאני בטוחה שויתרה על קריירה בשל נסיבות החיים. הוריו היו מבוגרים ונישואיהם היו כנראה היאחזות בחיים שלאחר התופת. אף פעם לא ידענו, ושמוליק אף פעם לא סיפר. כילדה הם נראו לי פולנים גלותיים, היום אני שואלת את עצמי מה לעזאזל היה להם לחפש בעיר הקטנה והפרובינציונלית שלנו שאפילו ספרייה ראויה לשמה לא היתה בה? שלא לדבר על חברים מאותו מילייה. מצד שני, אני מניחה, שאמא שלי, ס"ט מיוחסת, דור 12 בארץ, נראתה להם בדיוק כמו שאר עדות המזרח, בקיצור - ערבים, ואבי, דור שביעי בעירנו, ממוצא רוסי-אוסטרו-הונגרי, נחשב בעיניהם - גליציינר...
אני ועוד כמה ילידים כמוני, דור מי יודע כמה בפלשתינה, צברים נטולי דאגות, הסתכלנו בהתנשאות על ניצולי השואה. ההורים שלנו דברו עברית גם עם הוריהם, היו במחתרת, הקימו את המדינה. ישראל היתה בעינינו מרכז הציוויליזציה - ערש התרבות. לימים הבנתי, שעם כל ההערכה להורים הפייטרים שלנו, קשה להשוות את הקרבתם לסבל שעברו אלה שבאו משם, ועם כל הכבוד לתרבות הצברית במדינה שבדרך, בסך הכל היינו ארץ חסות די לבנטינית...
במבט לאחור אני רוצה להצדיע לזוג ההורים של שמוליק, שגידלו ילד עתיר בטחון עצמי, משתתף בכל פעילות ולא סתם משתתף - מנהיג שצמח והיה למלך הכתה. אין לי ספק שהוא הוסיף להם הרבה שיער לבן ונדודי שינה, אבל אף פעם הם לא התנהגו כמו הורים "פולנים" למרות שהם היו המסטרים של ה"פולניות". שמוליק היה רחוק מלהיות חתיך בכל מובן שהוא, אבל כל הבנות היו מאוהבות בו. תלמיד מצטיין, אבל לא חנון, אהוב המורים, למרות שירד לחייהם. תמיד קנאתי בו על שהצטיין בחשבון ולא רעד מאבטליון, המורה לחשבון, מורה, שתרם לא מעט לשיתוק המוחי שלי במתמטיקה. היה לו חוש הומור ממזרי, הבדחן של הכתה. יחד עם זה הוא ניהל ערבי כיתה ב"צופים" וערך דיונים על נושאים ברומו של עולם ברצינות תהומית. הוא היה הראשון בכתה שקרא את איין ריינד, והעריץ בגלוי את ה"חיפושיות" כשאני עדיין חשבתי שזה לא מוסרי להקשיב להם. עישן בסתר עם פרחחי הכתה, הלך עם החבר'ה לכל מערבון שהציג ב"אור" או ב"צליל" ולא הפסיד שום סרט הודי, ידע יותר מכולנו מה קורה בעולם ולזכותו יאמר, שבכתה ח' הוא הצליח לתמרן בין הדרכה ב"צופים" וייסוד "חברה סלונית". הוא גם תמיד דאג שגדוד של בנים ילווה אותי הביתה אחרי מסיבות, כי גרתי בקצה אחר של העיר, הרבה אחרי שהיינו חברים.
שמוליק התחתן עם ישראלית ממשפחה ותיקה בארץ, אני התחתנתי עם "עולה חדש" מקנדה. 
אני לא יודעת מה שמוליק עושה עכשיו, אבל אין לי ספק שהוא מצליח ושכל מי שנמצא סביבו מת עליו, צוחק איתו ומעריך אותו.
אני מניחה שיש לו גם כמה נכדים, בטח "צברים" לתפארת. הנכד שלי נראה כמו רוסי.
אבל שמוליק בשבילי הוא סוג של געגוע לימי התום של בית הספר, לצחוקים, לחברות, לאהבות, לקנאות, ולייסורי ההתבגרות. והוא בשבילי גם הניצחון של העם היהודי, לא פחות מההצלחה של הורי וחבריהם להקים מדינה.








יום שישי, 15 בינואר 2010

נוסעת מתמידה

אני משתמשת כבדה בתחבורה ציבורית. יש לי סיבות פרקטיות ואידיאולוגיות, שתמיד מצדיקות חסכנות וקמצנות. זה מה שעושה אותי מיוחדת.
לאחר שפרשתי פרישה מוקדמת והתחלתי להנות מזיו החמה, החלטתי להפטר מהמכונית. עכשיו אני משתמשת בתחבורה ציבורית ועל מנת להצדיק את מה שנחשב לסטייה בקרב מכריי, אני כותבת את הפוסט הזה.
הדבר היחידי שחסר לי אחרי מכירת המכונית הוא זמן האיכות שביליתי עם מוסכניקים לפחות פעמיים בחודש, אבל נמאס לי לשלם על זה כלכך הרבה כסף, בהרבה פחות אני מקבלת אותו דבר בנסיעה במונית.

הנהגים בירושלים יכולים לעבוד כ"מטלטלים"בשב"כ, אני אישית די נהינת מחויית ה"לונה פארק", אבל לראות כל מיני קשישים מתעופפים מקצה האוטובוס לקצהו ועוד עם סלי קניות, זה לא כל כך נחמד. לעומת זה אפשר ל"זכות" בהמון מצוות,  החל מעזרה לנשים צעירות שעולות עם עגלה, תינוק, שלשה ילדים ושני סלים, וכלה בהעברת כרטיסיות לנהג מקצה האוטובוס ובחזרה. לעומת זה, לפני שהפכו לח"כים, היה לי הכבוד להפגש באופן קבוע באוטובוס עם אורי אורבך ובני בגין.
על האוטובוס בקו ירושלים צפת, יש ויכוח נצחי בין הנוסעים אם  הוא קו "מהדרין" או לא, חלק מחווית הנסיעה שלי היא להשתתף בקטטה המונית, האוירה מתלהטת , והאוטובוס נחלק לשני מחנות, המצדדים בישיבה מעורבת ונגדה. (אני לעולם לא זזה מהמושב הראשון!)
 באוטובוס הזה ניתן להעביר בתא המטען כל דבר. למשל, משפחה בת 12 נפשות, שנוסעת לנפוש בצפת ובחדר שהזמינה יש רק 9 מיטות, תביא איתה עוד 3 מזרונים בבגאז'. ראיתי כבר זוג צעיר שהעביר תנור אפיה שקיבל מתנה לחתונה.
גם מי שחושב שהאיידש היא שפה מתה, יבוא וישמע אותה מפטפטטת ומצחקקת בפי עוללים. 
בקו לאילת מרגיש הנהג מחוייבות להנעים את הנסיעה, ובכרטיס כלול גם קונצרט הזמר המזרחי בפול ווליום, והנהג מעודד את הנוסעים להצטרף לחגיגה. אוטובוס זה הוא גם קורס נייד בן 4 שעות ללימוד השפה הרוסית.
כשאני עולה לאוטובוס לתל אביב, ישר אני מרגישה אוירה של חו"ל, השרות כולל עיתון, שמציע הנהג בנסיעות הבוקר, מוסיקה חרישית מתנגנת , הנוסעים שומרים על נקיון וסדר, והמזגן מקפיא גם באמצע ינואר. חסרה רק דיילת שתגיש קפה, ממש כמו בחו"ל. ואכן, כבר בתחנה המרכזית בתל אביב אני נהינת מניחוחות אפריקה והמזרח הרחוק, כמו שאמרתי, ממש חו"ל.
אז תגידו, איך אפשר לוותר על נסיעה בתחבורה הציבורית, שמקרבת אותי לעם?, הזדמנות להבין לרחשי ליבו, להשתתף בחויותיו שאותן חולק עם כל האוטובוס בקולניות בשיחותיו בסלולרי?
אתם נוסעים בתוך קופסאות פח וזכוכית אטומות  ומתעצבנים מכל פקק, אני לעומת זאת, שולפת בפקקים את הכרית הקטנה שלי, עוצמת את העיניים  מתחברת לעם וחושבת על הנושא לבלוג הבא. 



יום ראשון, 10 בינואר 2010

ערב נוסטלגיה עם אלתרמן, ניצה ושמוליק

השבוע היינו בערב שהגישו זוג חברים שלנו, ניצה ושמוליק כהן, הוא משפטן ומשורר והיא ד"ר למתמטיקה וזמרת. הערב הוקדש לאלתרמן, שירתו וחייו.
אלתרמן, שמוליק וניצה הצליחו להחזיר אותנו לימים שבהם שירה היתה שירה, אהבת מולדת היתה אהבת מולדת, שיכורים היו שיכורים, ואהבה היתה אהבה. שרנו, צחקנו, התרגשנו, הזלנו דמעה, אבל במיוחד נהנינו.
בנעורינו היינו שרים בגרון ניחר ובהתלהבות "בהרים כבר השמש מלהטת ובעמק עוד נוצץ הטל", וכשהגענו לשורה: "אנו אוהבים אותך מולדת", ו"מה עוד לא נתנו וניתן" . התכוונו לכל מילה.
ועכשיו ששרנו את השיר, פתאום אפף אותי עצב עצום! מה קרה לנו? ולאן הגענו? נדמה היה לי כי השיר מסתכל על עצמו ומתחיל לבכות, ואלתרמן מתהפך בקברו. פתאום המילים המקוריות של השיר התהפכו להן והתאימו את עצמן למציאות של היום, ההיה או חלמתי חלום??:

בערים האנטנה מלהטת
ובעמק פיח ועשן
אנו שוכחים אותך מולדת
שוכחים מסורת ועמל.

ממורדות הלבנון עד ים המלח
מעבדים אותך עובדים זרים
אנו שוכחים אותך מולדת
קצת נותנים, אבל הרבה לוקחים.

נלבישך שלמת בטון ומלט
פרדסים הופכים למגדלים
ספסרים בונים להם עוד וילה
את הכל קנו הטייקונים.

המדבר- לבדואים נפקירה
הגליל מזמן לא יהודי
וכולנו מהמרים בבורסה
זה חזון העם היהודי.







יום שלישי, 5 בינואר 2010

סכנה קיומית!

תראו, זה לא סוד שאני דאגנית כרונית ורואת שחורות, אבל לאחרונה הדאגות שלי הגיעו לממדים לאומיים. אם רוב הזמן אני חרדה לבני משפחתי, בריאותם, פרנסתם, חיי האהבה שלהם ומה לא, בתקופה האחרונה אני מודאגת במיוחד מהעובדה שיש כל מיני קולות שהתחילו לומר בקול רם ועל גבי העתונים, שלישראל לא נשקפת סכנה קיומית.
אותם אנשים עושים חישובים סטטיסטים וטוענים שיתכן שפצצה גרעינית אירנית תחסל איזה 200 אלף בני אדם באזור המרכז, לפני שישראל תגיב. לדבריהם, מספר כזה של נספים ואפילו יותר, עדיין, לא נחשב לסכנה קיומית!
אני מניחה שאותם חכמים גם סידרו לבני משפחתם דירה ועבודה בחו"ל והם אלה שיארגנו את ימי הזכרון והאבל של אותם אלה שנשארו מאחור...    
אבל האמת, אני מסכימה איתם. כי מהי ה"סכנה האירנית" לעומת רשימת הסכנות הקיומיות הבאות:

סכנה קיומית היא העובדה שילדינו לא יכולים לשחק בחצר, כמו פעם, ללא סכנה שאיזה פסיכופט או פדופיל, שמוגן ע"י החוק, יעשה להם משהו רע.

סכנה קיומית היא מערכת החינוך הכושלת, שהצליחה להגיע למקומות האחרונים במבחנים בין לאומיים.

סכנה קיומית הם הפערים הכלכליים והחברתיים במדינתנו, גם פה הצלחנו להגיע למקום ראשון בעולם המערבי.

סכנה קיומית היא השחיתות שפשה אצל מנהיגנו שהסיבה היחידה שמובילה אותם לפוליטיקה היא לסדר להם ולבני משפחתם, ג'ובים, הטבות וכסף.

סכנה קיומית היא העובדה שבקרבנו חיים  כ 300 אלף עובדים זרים שלא רוצים לחזור לארצם.

סכנה קיומית היא הגבולות הפרוצים בגבול מצרים שם עוברים מאות ואלפים של פליטים, סמים ומשלוחי נשים לזנות.

סכנה קיומית הוא האלכוהול בצרוף הורמונים / סמים.

סכנה קיומית היא העובדה, שאלה האחראים על המשאבים הלאומיים שלנו עושים בהם כאילו היו רכושם הפרטי.

סכנה קיומית היא העובדה שצעירים עובדים היום בתנאי עבדות עד 10 בלילה בשבתות ובחגים וכמעט לא מבלים עם משפחותיהם, רק בשביל שלבעלי הממון וההמון יהיה כייף ללכת בשבת לקניונים.

סכנה קיומית היא העובדה שבנגב מתקיימת בנייה פרועה, בלתי חוקית  ואיש לא עושה כלום, ולא אוכף חוקים.
סכנה קיומית שחלומם של אנשי הפריפריה לעזוב את יישוביהם ולחיות בתל אביב.

סכנה קיומית היא העובדה שלעשרים אחוז מתושבי מדינת ישראל יש רשות לשאת 10 נשים, להוליד 50 ילדים או יותר, ועוד לקבל עבור כולם קצבת ביטוח לאומי!

סכנה קיומית היא העובדה שיש כאלה שמייחלים לסגור את ערוצי השידור הציבוריים ולהישאר עם "האח הגדול" "הישרדות" ופרסומות.

סכנה קיומית היא העובדה שמרעילים אותנו עם קרינה, כימיקלים, רעלים וזיהום אויר.
ועם הסכנות הקיומיות האלה, כשאני חושבת על הפצצה האירנית אני ממש נרגעת, וחושבת, שמוטב שתבוא. וכמה שיותר מהר!


יום שבת, 2 בינואר 2010

מקלחת יום יום

מי מאיתנו אינו מתקלח יום יום או לפחות מצהיר על כך?.
בתקופה זו של מחסור במים שאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן לברר את מקור ההרגל ואולי אף לשנותו.
ידוע לכל, כי לאורך כל שנות קיומו של האדם הוא כנראה לא התקלח יום יום. בודאי אם לא גר על יד מקור מים.
בצרפת למשל, המלכים היו מתרחצים בממוצע פעמיים בשנה ועובדה זו הולידה את אימפריית הבשמים המהוללה. היהודים היו אולי הנקיים מכולם בשל מנהג הטבילה במקווה ונטילת ידיים, אבל גם התורה אינה מצווה על מקלחת יומית.
אם נתקדם על ציר הזמן ונגיע לשנות ה50 של ילדותנו המאושרת, זכור לי, שבחורף פעם או פעמיים בשבוע (אבל תמיד ביום חמישי), היו מדליקים את ה"גייזר" עם עצים, והעשירים שבינינו, עם נפט, והיינו עושים מקלחת חמה כולל חפיפת ראש. בקיץ, היינו מסתפקים ב"שטיפי" במי ברז בטמפרטורת החדר, או ברחיצת פנים, ידים ורגליים, וכשקצת גדלנו, גם את הפוש פוש. אני זוכרת אותי ואת בני משפחתי נקיים ומגוהצים . מעולם לא הסרחנו.
אז מאיפה הגיע המנהג של מקלחת יום יומית?
אני חושבת שהמנהג התחיל מאז ימי ההתיישבות החלוצית הראשונה, כשבנות החיל, שהגיעו מרוסיה הקרה ועבדו בשדה ובלול, היו יורדות יום יום לרחוץ בכנרת, ולמנהג נוסף גם נופך רומנטי. עם הקמת הקיבוצים וייסוד המקלחות המשותפות, לא עלה בדעתו של אף אחד להחמיץ את החוויה היומית והיא הפכה מנהג קבוע, גם שהשיתופיות הרטובה פסה מן העולם.
האם קראתם ספר נעורים על הקיבוץ בלי תאור של "שביל באמצע שביל בצד , רחוצים אחד אחד"?, המקלחת היומית נכנסה כמעשה חובה בספרי ההדרכה למטפלות ולגננות של ההתיישבות העובדת ואוי למטפלת או לילד שהתחמקו מחובה זו.
בעיר, שכל אחד שילם את חשבון המים שלו, לא הקפידו על המצווה.
לילדים התל אביבים הספיקה המקלחת הפתוחה על חוף הים בכדי להרגיש נקיים ורעננים.
הירושלמים לעומתם, הסתפקו בפיילה ו"כלי", שבעזרתו שפכו את המים על המתרחץ. המים שבפיילה לא נשפכו חלילה לביוב, אלה מוחזרו לשטיפת הרצפות, וגם זאת לאחר ששמשו לרחצת שלשה ילדים לפחות. וכל מה שנשאר הישקה את הפטרוזיליה והנענע בעציצים. כל ירושלמי אמיתי נחרד מהאופן בו שוטף התל אביבי כלים, ברז פתוח ברציפות עד לשטיפת אחרון המזלגות!
על תושבי המרחב האוטנטיים אין צורך להרחיב את הדיבור, הבדויים הסתפקו לרוב ב"מקלחות חול" ושכנינו ממזרח דמו במנהגיהם לאלה של הירושלמים.
ואילו אנחנו, העולם נחרב אם הבויילר התקלקל והושבת ליומיים!. לא יעלה על הדעת יום ללא מקלחת, לרוב ארוכה ובזבזנית, גם אם הפעילות הגופנית שנעשתה באותו יום היתה ישיבה מייגעת ליד המחשב כל היום, וכל ילד שמשקלו אינו עולה על 10 ק"ג זוכה לאמבטיה מלאה משלו.
אז הגיע הזמן, ברוח הנסיבות, המחסור והמחיר, להכריז על מקלחת שלש פעמים בשבוע בלבד! תרגולת טובה לעתיד בו יקצו לנו מכסות מים קצובות.
אני יודעת שעכשיו יש כמה אנשים שיתפסו ממני מרחק ויגנו את מנהגי ההיגיינה שלי.
דבר אחד בטוח, עכשיו אני אדע מי קרא את הבלוג שלי.
ואיך אפשר לסיים בלי לצרף כמה קריקטורות על הנושא של יונתן וקסמן. ומודה שלא בקשתי את רשות האמן.
קריקטוריסט כלכליסט