כנפי פירמוט, או איך פיצחתי את הקוד הבינארי

המחשב שלי התחיל לגמגם,  לא הפסקתי לקבל הודעות אזהרה ממיקרוסופט שעותק האופיס שברשותי לא חוקי ו"עוד כך וכך ימים יסומן" וכ' וכו'...

שעת האפס התקרבה .
אז קניתי עותק חוקי של וינדוס, ועותק חוקי של אופיס. אמרו לי שצריך לפרמט את המחשב.
משהו בין 200 ל300 ₪ תלוי בח'אפר.
למי שלא יודע, לפרמט זה לרוקן את המחשב שלך מה - כ -  ל! להישאר עם קופסת פלאסטיק ריקה!
אז התחלתי לעשות שיעורי בית. קבלתי מושג מה זה לפרמט, וקראתי מיליון טיפים והוראות. והחלטתי לפצח בעצמי את הקוד הבינארי.
מי שמכיר אותי לא הופתע שהודעתי שאני הולכת לפרמט את המחשב בעצמי.
במשפחה כבר יודעים שאפשר לקרוא לי כשצריך לחבר טלויזיה או די. וי. די. חדש, כקוראת מתמידה של חוברות הפעלה למכשירים אלקטרונים, יש לי כמה הצלחות בנושא.
שלא לדבר על העזר, שהתחתן איתי כי קיבל יחד עם הכלה גם תמיכה טכנית לשלט של הטלויזיה.
אבל למרות הכל, כולם הציעו לי שהפעם כדאי לי לקחת טכנאי, זה לא פשוט ,הם אמרו.   
תוך כדי בירורים על אמצעי גיבוי ואחסון הכרתי ברשת לא מעט פרנואידים, שמגבים עותק על דיסק בבית, ועותק נוסף שומרים אצל קרובי משפחה, למקרה שחלילה תפרוץ שריפה ובנוסף לכך שומרים עותק וירטואלי נוסף בחברה באלסקה, למקרה של שואה גרעינית...
כמובן שהרגשתי שסוף סוף יש כמה אנשים שיכולים להבין לליבי, ושאני לא הפרנואידית החרדתית היחידה בסביבה.
וכך, לאחר שגיביתי , וחזרתי ובדקתי שהכל מגובה וקיים, הגיעה השעה.
שגיא מהתמיכה של מיקרוסקופ נתן לי בטלפון כמה הוראות  להתחלה, ("בעיקרון, תמיד תעשי נקסט!"),
הרגיע אותי שאני אכן יכולה, ואמר שיחזור אלי בעוד כשעה.
בחיל וברעדה  לחצתי על "אישור", ויצאתי לדרך.
תוך 40 דקות, המחשב המפורמט והמחודש שלי חייך אלי בחיבה. וכששגיא חזר אלי, הוא  לא הסתיר את התפעלותו מהסבתא האמיצה והמוכשרת., שהצליחה להסתדר לבד.
עכשיו אני יודעת מה יש לי במחשב.  זרקתי את כל התוכנות המיותרות , הורדתי אחרות לפי בחירתי, פיניתי מקום, ועכשיו אני יכולה להוסיף למוטו שלי: ניקיון בבית, ניקיון במחשב – ניקיון בראש.
והחשוב מכל, כעת אני מסתובבת בגאווה עם "כנפי פירמוט", , עדות חיה שלא צריך להיות גאון בכדי להסתדר עם מחשב.
אחי, רוצה לפרמט את המחשב? 250 ₪, בלי קבלה. 

  מפרמטת בפעולה

 כנפי פירמוט

גיבורי המונדיאל שלי, או You'll never walk alone

הטלויזיה שלנו קולטת רק שלשה ערוצים וגם זה די והותר. רוב הזמן היא סגורה. בעצם, בד"כ אנחנו פותחים אותה כאשר אנחנו יוצאים, שהגנבים יחשבו שאנחנו בבית.

בטח שמעתם על הרעיון הגאוני הזה...

במשפחה שלי הגברים הם זן מיוחד, העזר לא חובב כדורגל. במשחקים הכי לוהטים תפסתי אותו צופה בדרמה בריטית משהו כמו "גיין אייר".

לרוב הילדים שלנו אין טלויזיה בבית, ולא, הם לא דוסים.

אז אני יושבת וכותבת וברגע זה אני שומעת ברדיו שרשרת שירים של קבוצות כדורגל מכל העולם.

והנה מגיע גיבור המונדיאל שלי, השיר של ליברפול " You'll never walk alone" מתנגן, ומרעיד את מיתרי ליבי, איזה יופי! - זה כדורגל זה ???

ואני מצרפת קישורים של שלשה ביצועים מתוך אין ספור,

קחו לכם שש דקות , בלי טלויזיה בלי בובזומלות:

אוהדי ליברפול במשחק נגד ברצלונה, עדין לא כל כך מובן לי למה הם אימצו סלואו כזה בתור שיר כדורגל???.

http://www.youtube.com/watch?v=Y7xvegPH_Lw&feature=related

   Gerry and the Pacmakers , הבאתי גם בגלל הקליפ שגורם לי לבכות. מוקדש לכל ילדי שנות ה50 .

(בזכותו השיר הפך הימנון הקבוצה)

http://www.youtube.com/watch?v=8smO4VS9134

הקול האלוהי של אלביס,

לא ברור לי איך היו החיים שלנו היו ניראים בלי אלביס. (גם בצופים, שבט הארי, שנות השישים ,אי שם בפרובינציה הצפונית, כשאסור היה לרקוד "סלונים").

http://www.youtube.com/watch?v=LgXn4PiKT3k&feature=related

וברגע האחרון: ביצוע של "שלשת. הטנורים" . כחובבת אופרה, יש ביצועים טובים יותר.

http://www.youtube.com/watch?v=T5Obrj3IjBY

ותוספת להשכלה הכללית של הדור הצעיר: השיר חובר ע"י רוג'רס והמרשטיין ב1945 למחזמר "קרוסל"

בוקר יום שישי בחצר

אני מתעוררת מוקדם. כמנהגי. בחוץ עדיין נשמרה צינת הלילה , עוד מעט השמש תעלה ויהיה חם. אני יושבת בחצר, התאנים בעץ הולכות ותופחות על הרצפה פזורות הרבה תאנים בוסר, שהתאנה הנשירה.

כוס קפה. אני עוצמת את עיני ומקשיבה לציקדות. הן נשמעות כמו הבובוזלות של המונדיאל, אלו צלילים חדשים בחצר שלנו. לא זכורות לי ציקדות משנה שעברה.

חשבתם פעם שהבובוזלות נשמעות כמו ציקדות? . כמה אנשים עדיין שומעים ציקדות?
זוג יונקי הדבש משתעשעים להם, אף פעם הם לא מתעייפים, הקן שלהם היה מעל חלון חדר השינה שלנו , ויום אחד הם הפסיקו להגיע לשם, כנראה הגוזלים פרחו להם מהקן והם עברו דירה. אבל הן עדיין מפזזות להן בין הענפים.
שלשום נשרף הוואדי למטה, שריפה גדולה. מכבי אש, אמבולנסים משטרה, הגיעו אפילו מטוסי כיבוי. זו היתה אטרקציה בשכונה, כל בחורי הישיבות הניחו תלמודם, יצאו לטיילת עלו על הגגות וצפו בנעשה. אקשן.
מסכנים כל הנחשים, החרקים והג'וקים שנשרפו שם.
עדין יש ריח של אפר באוויר. אני מקווה שהרוח תפיג אותו.
בלילה ראיתי גחלילית. שהייתי קטנה הן היו הפנסים של הגמדים שבאו לבקר אותי מידי לילה. עד שיום אחד הם לא הגיעו יותר. נעלמו הגמדים ואיתן נעלמו גם הגחליליות.
הגחלילית מאתמול  נראתה כמו עינית של מכשיר אלקטרוני. חשבתי לעצמי איך דברים בטבע מקבלים דימויים מעולם האלקטרוניקה.
מעניין אם הנכדים שלנו יראו בעוד שנים גחליליות אמיתיות, או רק עיניות של מכשירים אלקטרונים.
מרחוק נשמע הרעש העמום של הכביש, הרעש עולה בגלים ומזכיר את נהמת הים. תמיד אני אומרת שאצלנו בחצר שומעים את הים. למרבה הפלא הרעש הזה מרגיע אותי. אני מתגעגעת לים.
בגינה יש קמילה והתחדשות, החורשף שסיפק לנו גבעולים למילוי – מעדן ששמור לפסח, קמל. התפרחת הסגולה שלו מרהיבה, אך היא הולכת וקמלה, מלאה בחרקים קטנים שהפכו אותה לבית, מפזרת את זרעיה לשנה הבאה.
לעומת זה, הגפן כבר תלתה את האשכולות , עדיין בוסר, עוד שבועיים נתחיל ליהנות מהסולטנינה הקטנים והמתוקים. הגפן מספקת לנו את האשכולות האלה בקמצנות. כל שנה כמה אשכולות. שיישאר טעם של עוד. אין בשום שוק ענבים עם טעם כזה, בלי דישון, כמעט ללא השקיה. התמצית של הטעם הטוב. מעט ומשובח.
אני מקפיאה את הרגעים האלה, מנסה לשמור אותם. מודעת לזמן שחולף כל כך מהר, מודעת לעובדה שכל זה יכול להימחק ברגע.

                                                                         השריפה בוואדי

                

   גפן הסולטנינה

 פריחת החרשוף

אסירי עמנואל ושופטי ישראל

די, תגידו השתגענו לגמרי?

נראה שאותו היגיון שהוביל לקבלת ההחלטות בנושא המשט הוביל את שופטי הבג"צ בעניין בית הספר בעימנואל.

כלומר, מה שאפשר בכוח, אפשר ביותר כוח. או, תהיה צודק אבל טיפש.

מי שהיה חושב כמה צעדים מראש היה מבין ששום פסיקת בג"צ לא תרתיע את החרדים.

אותם אנשים שאבותיהם עלו על המוקד על קידוש אמונתם, בג"צ קטן עליהם.

עוד לא למדנו שבסוגיות מורכבות ועדינות יש צורך למצוא פתרונות ע"י הדברות?

פתרונות של הדברות אינן בהכרח כניעה.

המדינה שלנו המורכבת מפסיפס רחב של עדות, וזרמים, לאומים ודתות חייבת למצוא פתרונות קונסטרוקטיביים ולא פתרונות של כוח.

פתרונות שיכבדו ויקרבו, פתרונות שיחפשו את המכנה המשותף ולא יעלו על נס את השונה.

לחפש את האינטרסים המשותפים של הקבוצות, מבלי להתערב להם באורך הגרביים של

תלמידותיהן בבית הספר.   

די, הגיע הזמן, שלא כל סוגיה, בעיקר שהיא כל כל מורכבת תגיע לערכאות משפטיות.

הבג"צ קבע מה שקבע על פי עקרונות החוק, אבל למה לעזאזל זה היה צריך להגיע לבג"צ?

אני מציעה למקבלי ההחלטות, שיחשבו כמה דורות קדימה אם אנחנו רוצים שהמדינה תמשיך להתקיים.

החרדים, בניגוד לחכמינו היושבים בממשלה ובמשפט, הרבה יותר חכמים. עכשיו הם מודיעים שהם ילכו לכלא, אבות, אמהות ותינוקות, ללא דחייה ללא הקלות!

למרות שהם לא מחוברים לטלוויזיה הטמאה, הם יכולים ללמד אותנו שיעור בתקשורת .

אבל יש גם משהו טוב בסיפור, אותן אמהות מטופלות בילדים רבים, תיזכנה לחופשה של שבועיים.

בלי כביסה, בלי בישולים, בלי טירטורים, הכל על חשבון המדינה הציונית.

 

שביל הזיכרונות

כשאני מגיעה לצפת באוטובוס, בדרך כלל אני בוחרת את שביל הקיצור, שראשיתו מאחורי התחנה וסופו בשולי "בית בוסל" הסמוך לבית הורי.    

השביל הזה נשאר כפי שהיה מאז אני זוכת את עצמי כילדה. עברו מאז הרבה שנים. היום כמעט איש לא עובר בו.

כשהיינו ילדים היינו יורדים דרך שביל הקיצור הזה ל"עמק התכלת", הבריכה העירונית שלנו, שהמים בה היו קפואים גם בחום יולי אוגוסט.

אני תמיד עולה בו, לעולם לא יורדת, ותמיד העלייה דורשת מאמץ, קצר אבל קשה. זה מין מבחן קטן לבדיקת הכושר הגופני שלי וגם לאומץ הלב.

השביל צר ועולה במדרון תלול וקצר. העפר האפור נכבש לאורך עשרות שנים, הוא עובר במטע זיתים מוזנח, שהיה שייך למיסיון האנגלי ששכן שם בעבר.  בחורף צומחים בשוליו פרחי חרדל מצוי ודרדרים, שהופכים לקוצים יבשים בקיץ. אני מכירה בו כל זיז ואבן, ויודעת היכן להניח את הרגל בבטחה גם עם סנדלים.

כשאני עולה בשביל חוזרות אלי התחושות והריחות של פעם.

אני ממלאה את ראותי באוויר לפני העלייה, אני מרכזת את כל חושי ומביטה אם לא מזדחל לו איזה נחש מתוך הקוצים.

אני קשובה ודרוכה אם לא אורב מישהו שיכול להטריד.

עולה בצעדים גדולים, מדודים,  בכדי לא להחליק בחורף או להפריח ענני אבק בקיץ. זמן העלייה הוא כארבע דקות, אבל התחושה היא כמו של צוללן שמרכז את האנרגיה שלו וחושיו בצלילה ללא בלוני אויר.

מצד ימין של השביל היה בילדותי "בית בוסל", בית הבראה של קופת חולים, שבמקורו היה בניין יפיפה שבנה המיסיון האנגלי בצפת בתחילת המאה ה19.

הבניין היה ה"דיסנילנד" של ילדי צפת, מבנה אבן מסתורי כמו באגדות, עם מבנה שער, ושעון מתנוסס על קצה גגו. בקיץ היינו מתגנבים לצפות בסרטים שהוקרנו בחצרו. וחלק מההנאה היתה ההתחמקות מהשומר שיצא ל"צוד" אותנו, ושהעלים עין, אם היינו יושבים בשקט ולא רומסים את הגינה.

היום הבניין עומד בעליבותו, מתפורר, אות קלון לפרנסי צפת ומתכנניה, שלא השכילו לשמר פנינה שכזו וסמוך לו עומד אולם אירועים נובו רישי. ה"הולילנד" של צפת.

בעיניים כלות אני מציצה מעבר לגדר לנשום את שרידיו של הבניין העתיק והיפיפה, מלטפת את האבנים המתפוררות ושומעת את צלילי הפסנתר, הכינור והאקורדיון שנוגנו ע"י הילדים בקונצרטים שערך הקונסרבטוריון. אני עדיין שומעת את ה"פר אליס" של בטהובן. 

בקצה השביל בסוף העלייה, עמד  "בית שלווה" ,ההיסטורי, בית החרושת "שחל" לחלבה וממתקים,  שנסגר כבר לפני עשרות שנים.

כילדים, היינו מוצאים סביבו שאריות של חלבה שהיתה טעימה פי אלף מהחלבה שקנו לנו במכולת.

בניין בית החרושת נהרס בשנה שעברה ועכשיו יש במקומו מגרש שטוח, מחכה לבנייה. אבל הריח של החלבה נישאר לי חזק באף.

אני מניחה שבני דורי כבר מזמן לא טיפסו בשביל הקיצור, הם בטח נוסעים במכוניות נוחות בכביש הראשי.

אני מקווה שהשביל יינצל משיני ה"פיתוח" ושלי יהיה כוח לטפס בו. ובביקורי בצפת, בדרך הביתה ,אני אקח ארבע דקות, ואצלול במלא חושי לזיכרונות.

*כתבתי את הפוסט הזה ב 2010 לשמחתי גאלה המכללה את המבנה ומתכונת לשמרו ולשפצו.

                                                                        

                                    את התמונה הזו צילמתי לפני כשלש שנים. היום המצב הרבה יותר גרוע

                           

                                            מבנה "בית הרופא" הנמצא מאחורי הבניין הראשי, גם הוא עזוב והרוס

                                    

                                                  המבנה כפי שנראה בראשית המאה 

                           

                                                

                                                                             "בית השער" , גם הוא הולך ונהרס 

                                                              

                                                                      "בית שלווה" . נהרס לאחרונה

                         

ארדואן ושיט התענוגות של הישראלים

אחרי שצפיתי בכתבה על שייט התענוגות של מג'ק 1 ביומן ערוץ 10, אני מבינה מדוע ארדואן עומד לנתק את הקשרים עם ישראל.

גם אני הייתי מנתקת.

כמה מאות נוסעים ששלמו כ 250 דולר להפלגה חשבו שקנו את הספינה, הצוות, תוכנית הבידור וכמובן גם את כל תורכיה, סוחריה, סחורותיה נופיה ומיימה.

בטירוף הקניות שמתחיל בדיוטי פרי, הם פותחים את מסע התענוגות הצעקני והוולגרי שלהם.
קבוצת סבתות פריחות צורחת על הפקידה בדלפק  וכמעט שורפת את המועדון משום שקבלו בטעות ארבע מיטות בתא במקום חמש.
אני לא אתפלא אם הן צבעו אחת את השנייה בלילה, כמו בטיולים השנתיים של בית הספר.  
אחדים מתלוננים שהתכנית האמנותית לא כפי שדמיינו, והגדילה אחת שהתלוננה שהפסידה כסף בקזינו, הם כמובן מתכננים לדרוש את כספי ההפלגה בחזרה, פלוס פיצוי על עוגמת הנפש, קלקלו להם את השמחה... .
כשהם יורדים מהספינה לחוף, מצעדם מרעים: "אנחנו פה", באדנות ברעשנות , כי בחופש כמו בחופש, אפשר להרעיש, לעשות הכל, יאללה בלאגן!  
שיאו של הטיול הוא במסע קניות בשוק באלנייה שם הם חוטפים מכל הבא ליד, משפילים את המוכרים, סוחבים, מתמקחים, צועקים, טוענים כל הזמן שהתורכים מנצלים אותם. 
אז אם יהיה ניתוק יחסים, אני לא בטוחה שנחסר לתורכים. אולי מישהו באמת צריך ללמד אותנו כמה פרקים בהתנהגות.
והקישור לכתבה, למזוכיסטים בלבד.:

 http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleId=724786&sid=126

סופו של צ'צ'ינו בונבונינו

לאור הביקוש ההיסטרי לצמיד, אני חושבת שאציע אותו למכירה פומבית.

כמה מחברותי טענו שיש הבדל בין החיקוי והמקור, וניסו לשכנע אותי באותות ובמופתים. היו גם כמה שאמרו שהן לא רואות הבדל.

אז הגיעה השעה לגילוי נאות:

אין צוצלינו ואין בונבונינו.

את הפוסטר של "התערוכה במילנו" צילמתי בעצמי, עם תוספות באמצעות ה"צייר" הפרימיטיבי של אופיס. (אפילו השתלתי שגיאת כתיב)

בקיצור. הצמיד הוא אותו צמיד. ובאמת שלמתי עבורו רק שקל אחד.

אבל התרגיל הזה מוכיח שוב ושוב שכאשר אנחנו קונים משהו, אנחנו מחשיבים את האריזה, המותג, והרושם.

רובנו שבויים בשטיפת המוח של המפרסמים שמצליחים למכור לנו "חפצי זבל" רק בשל היותם מותג.

ואפשר להביא אין סוף דוגמאות.

לעיתים רבות ,באמצעות קשרים פרסום ויחסי ציבור, חפצים מכוערים אך מצולמים יפה, מקבלים תואר של חפצי אמנות.

וככל שמשכנעים אותנו בכך, החפצים הופכים לנחשקים יותר. ותעשו את ההשלכות לדברים נוספים, כטוב בעיניכם.

אז זהו. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. ואל תגידו שאני מתעסקת רק בשטויות.

7 דברים שאי אפשר בלעדיהם

כל יום לפחות פעם אחת, להתקשר לילדים ולאמא ולשאול מה נשמע. בקיצור, בדיקת אינוונטר.
ספרים, ספרים ועוד פעם ספרים. אבל עדיין לא הספקתי לבקר השנה ביריד.
מחשב מחובר לאינטרנט. התמכרתי קשות.
מקלחת. עם הרבה יסורי מצפון על המים שנעלמים בביוב.
לטאטא את הבית כל יום. ניקיון בחוץ - ניקיון בראש
תפוח עץ לארוחת בוקר. רק תפוח.
וטלפון סלולרי. בלעדיו לא היה מספר 1

פוסט לנשים בלבד, על דברים ב"רומו של עולם"

האירועים השבוע הציפו אותי בכאב, תסכול, וכעס. בכדי להירגע קצת החלטתי להתעסק קצת בשטויות.

המטפלת של הנכד שלי היא תל אביבית. היא מכירה את כל נבכי העיר, היכן קונים בזול כל דבר, החל מדגים לשבת ועד בגדי מעצבים.

מדי יום שני אני פוגשת אותה בשעת חילופי המשמרות, בדרך כלל אני מקדימה, והיא נשארת עוד קצת.

אחרי שהיא מעבירה לי את הנכד, עם כל ההוראות והלו"ז היא מספרת לי על המשפחה שלה, הבעל, הילדים הכלה והנכדה, וכמובן על המטפלות הקולגות שהיא נפגשת איתן יום יום בג'ימבורי, בקניון או בגינה.

היא מדברת ואני מקשיבה. היא מדברת ואני מקפלת את הכביסה.

שהחמאתי לה על החולצה שלבשה, היא גילתה לי בסוד שאת החולצה היא קנתה בשוק "בצלאל". את חברותיה היא לא משתפת בסוד, "שיחשבו שקניתי בקניון גבעתיים", היא לחשה בחיוך.

"יש שם המון מציאות, במיוחד בגדים לילדים" הבטיחה, כשהיא מודעת לנקודת החולשה שלי.

בשבוע שעבר, לפני האירועים האחרונים,הצלחתי לעלות לרגל למקום המדובר מלאת תקוות לחדש את הגרדרובה שלי במחירי מציאה וכמובן לצייד את נכדי בבגדים לקיץ הזה ולקיץ הבא.

לאחר שיטוט של שעתיים בחום ובצפיפות הבנתי כמה דברים:

בגדי ילדים ותינוקות, מאיכות טובה עם אפשרות החלפה, יותר זולים בחנות העודפים הממוזגת בירושלים.

"עודפים" שייכים כנראה רק לחטובות ורזות במידות 34-38; שמעדיפות גופיות קלילות, או סבתות כבדות גוף שחובבות בגדים סינטטיים במידות 46 – 50 .

השוק הזכיר לי כי מזמן נפרדתי ממידה S , למרות שבאופן אוטומטי אני ניגשת לבגדי הנערות בחנויות .

כשסוף סוף שליתי מתוך ערמה בגד במידתי, הסתבר כי המסכן נישאר שם כי יש בו חור, או כתם אקונומיקה.

מאוכזבת ומתוסכלת צעדתי לעבר תחנת האוטובוסים ושם חיכתה לי המציאה.

צמיד אמנותי של המעצב האיטלקי הנודע צ'צ'ינו בונבונינו! צ'צ'ינו המוכשר, מעצב תכשיטי פלאסטיק שמככבים בירחוני אופנה, מוכר את יצירותיו לשחקניות ונשות חברה באלפי דולרים.

והנה בדוכן שעל יד תחנת האוטובוס, בצבץ לו הצמיד מתוך ערמת תכשיטי פלאסטיק, יחד עם אחיו בשלל צבעים. רק בשקל!

"מעלף"! העירה התיכוניסטית שעמדה לידי .

אז קניתי.

שמחה וטובת לב שברשותי צמיד מבית מדרשו של האמן הדגול, בשקל אחד בלבד!.

אם לא אלבש אותו, לפחות אוכל לשים אותו על השידה וליהנות מיצירת האמנות.

שוק "בצלאל" מחזיר את האופנה לפרופורציות , בגדים שרק לפני שנה נמכרו באלפי שקליםבבוטיקים מעוצבים וזכו להערצת קנייניות מעודנות טעם, מתגוללים היום באשפתות.

משל ודוגמא להרבה ממושאי הערצה תרבותיים ואופנתיים. וכמובן גם נשאלת השאלה בדבר המותג והחיקוי, ערכו של זה וערכו של האחר.

ובינתיים, אם מישהי מעוניינת, אני מוכנה למכור את הצ'וצ'ינו בונבונינו שלי בשלושים שקלים בלבד.

                                                                                הבונבונינו המקורי (1500$)                                             

                                                        הבונבונינו בשקל

;

המשך ההצגה "הכי טובה" בעיר

אני חייבת להודות שכשראיתי את חברת הכנסת חנין מדברת מעל דוכן הכנסת , נמלא ליבי בגאווה.

חלילה לא בשל אהדתי לגברת השקרנית.

אני מקווה שהשידור הזה ישודר הלוך ושוב בכל רשתות הטלויזיה הערביות, הפלסתיניות, התורכיות פעם אחר פעם. 

לא יעזור, אבל כשהאירנים, שכנינו בעזה, במצרים, בירדן, בערב הסעודית ואפילו ערביי ישראל רואים את השידור, אני מאמינה שמתגנב איזה הרהור בליבם וקצת השתאות וקנאה על חופש הדיבור והדמוקרטיה בישראל.

שלא לדבר על אותם אזרחים במדינות בהם תולים אנשים בכיכר העיר כאשר הם מביעים התנגדות לשלטון.

אז לכל מי שהתחלחל למראות, תירגעו.

למחזה שראיתי בכנסת, היה לדעתי, כוח תודעתי ותעמולתי יותר טוב מכל סרט שצולם ע"י דובר צה"ל.