יום שישי, 16 בספטמבר 2011

שלשה ספרים וגעגוע

לאחרונה קראתי שלשה ספרים של סופרים ישראלים. שניים מהם נחשבים זה שנים כסופרים מהשורה הראשונה, והשלישי כוכב עולה ובצדק.
הראשון היה ספרו של א.ב. יהושע "חסד ספרדי".
למרות מאמצי לא הצלחתי לסיימו. סיבוכי לשון ועלילה, רב הנסתר על הגלוי, אבל יותר מכל. משהו בספר לא שכנע אותי. מבחינתי היתה חסרה בו אמת, מין תחושה עמומה שהסופר מזייף, קצת עובד עלי.
סגרתי את הספר  ונתקפתי געגועים לספריו הקודמים של א.ב. יהשע, ל"מר מני",  שקראתי אותו מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, התגעגעתי ל"מסע אל תום האלף" ואפילו ל "מאהב". ואילו  עם "חסד ספרדי" הצלחתי להתגבר על נדודי השינה שלי.
השני הוא ספרו של חיים באר "אל מקום בו הרוח הולך".
 הכתיבה המייגעת הקפיצה את אצבעותיי בדילוג על קטעים ודפים שלמים, ולא נראה לי שהפסדתי משהו בדרך. העלילה הזויה, הקטעים הארוטיים מופרכים, הדיאלוגים שטחיים, והדמויות לא משכנעות. היתה לי הרגשה שחיים באר, החליט לכתוב ספר על פי מתכון לרב מכר. ויצא לו רומן סתמי .
סליחה חיים, אבל גם פה נתקפתי בגעגועים ל"נוצות", "חבלים" ו"לפני המקום".

לעומת שני ספרים אלה, אני רוצה להודות לאשכול נבו, שהחזיר לי את עונג קריאת ספרות ישראלית.
הספר "נוילנד" הוא ספר של מסעות חיפוש, חיפוש במרחב הגיאוגרפי, ובעיקר חיפוש של אנשים בנבכי הנפש של עצמם, מסע חיפוש של אנשים פרטיים אחרי אהוביהם שבמקביל עורכים מסע חיפוש גם אחרי חייהם.
את המסעות הפרטים של הגיבורים  מלווה באופן סמוי מסע חיפוש  קולקטיבי שמצטרף לעלילה. מסע החיפוש של הישראלים, של היהודים, מסע חיפוש של המדינה את עצמה.
אשכול נבו אינו מצטעצע במילים, הדילמות סבוכות וכך גם הגיבורים, אבל הוא מצליח להגיש אותם לקורא בפשטות משכנעת ואמיתית. שפת הכתיבה, האופיינית לאשכול נבו, היא יום יומית אבל מצליחה לגעת בפצעים הכי פתוחים של הישראליות ובשאלות הכי עמוקות של חברות, זוגיות, ואהבה. אשכול נבו לא צריך להשתמש בארוטיקה גלויה ותיאורים מיניים בכדי לשמור על  הקורא, להפך, "שמירת הנגיעה" של הגיבורים, לא תניח את הספר מידכם.
אני מסמנת את הספר הזה כספר הישראלי הטוב ביותר שקראתי זה זמן רב.
ואני כבר מתגעגעת לספרו הבא של נבו.