יום שבת, 29 באוקטובר 2011

פרק ג' – ערב תשעה באב על גדת החידקל

הגענו לעיירה ג'יזרה היושבת על צומת הגבול בין תורכיה עירק וסוריה.  שעת בן ערביים, החום עדיין כבד.
האוטובוס נוסע על הכביש הראשי של העיירה, לפניו עגלה ועדר קטן של כבשים, איש לא טורח לפנות את הדרך, אנחנו מתנהלים על פי הקצב המקומי; רק שחרטום האוטובוס כמעט נוגע ברועה הוא מפנה את הכביש.
אנו בפתח המלון היחיד שבעיר. כאמור, המטיילים במקום רובם תרמילאים הלנים בבתי המקומיים.  להזכירכם התאריך הוא אוגוסט 1990.
המלון, מבנה טיח בעל כמה קומות דהוי למדי, למרות שנבנה לא מכבר. בחדרים אין מזגנים, מקלחת מזרזפת. התפללתי שלא תתפוס אותנו איזו רעידת אדמה קלה... אך כאמור, זה היה המלון היחיד בג'יזרה. על גורל המקום, חודש אחר הביקור שלנו, אחזור בפרק האחרון.  
מנהל המקום יוצא לקראתנו ומעמיד בשורה את עובדי המלון לקבל את פנינו. העובדים הם נערים מקומיים שקיבלו "הכשרה" כיצד לקבל תיירים מערביים. על חולצות הטריקו הצבעוניות והבלויות שלהם, לובשים חולצות לבנות מקומטות, ואת רגליהם שהורגלו לצעוד יחפים הם דחפו לנעליים מאובקות שהעקב שלהן מעוך והפכו למין נעלים – כפכפים. פה ושם מישהו מוציא מסרק ומעבירו על שיער סמיך רטוב או משומן. ניראה שאכן נעשה מאמץ להתאים את העובדים המקומיים  לסטנדרטים של שירות מערבי, באותו רגע הזדהיתי עם חוויותיו של מרק טווין שביקר בארץ הקודש לפני כ 150  שנה.
העובדים, , תפסו תוך דקות כי ה"תיירים המערביים" לכבודם נעשו ההכנות, הם בעצם בני המקום שחזרו לבקר, ואף מדברים בשפתם. תוך דקות הוסר המעטה הפורמאלי , הוחלפו חוויות, הוסרו החולצות הלבנות והנעליים הוחלפו בכפכפי גומי נוחים, הסקרנות שלהם היתה עצומה והם לא הפסיקו להתעניין בישראל. 
אני לבשתי חולצה קצרה  ומכנסיים, והדבר התפרש בעיני אחד מהמלצרים כהזמנה לפלירט, תוך דקות זכיתי לקבל צביטה בישבן, ואפילו הצעה מפורשת באנגלית רצוצה לצאת ל"התבודד". הסתבר שאני לא הייתי ה"אטרקציה" היחידה, הופעת נשים בחולצה ללא שרוולים  התפרשה בעיניהם רק באופן אחד, והיה צורך לערב את המנהל על מנת להרגיע את ההתלהבות של הבחורים.
אחרי ארוחת הערב שכללה אורז מאודה  שעועית ירוקה וביצים קשות, יצאנו, הפעם הנשים עטופות בצעיפים, לסיור על שפת החידקל.
אחד העובדים שימש כמדריך, הוא חילק פנסים להאיר את אפלולית הרחובות.  צעדנו על דרך העפר הכבושה והמאובקת, משני צידיה בתי לבנים וטיח מגובבים, אנטנות על כל גג, ברחוב אין זכר לצמח או מדרכה. יתכן והכל מסתתר בתוך חצרות פנימיות.
הגענו לשפת הנהר. הכל היה חשוך, אך בתוך האפלה ראינו מרחוק נקודות אדומות קטנטנות ואדומות, כשהתקרבנו הבחנו בסככות קש. מתחתן, על שרפרפי עץ יושבים המוני גברים ומעשנים. הנקודות האדומות היו הסיגריות הבוערות. באוויר היה ריח קטורת וכנראה עוד כל מיני עשבים שעלו בעשן, מאחת הסככות בקעה מוסיקה כורדית, מונוטונית ועצובה מתוך רדיו טייפ ישן, אני מניחה שזה היה עוד שיר אהבה על בת מושל, רועה מאוהב, אהבה שמסתיימת בכלא הזינדנה.  הנהר ניראה עכור ושקט, יותר כמו ביצה ענקית. בדרך הוא מאבד הרבה מים, מה עוד שהטורקים מטים את מימיו ע"י סכר עצום מימדים שבנו לפני שנים מועטות באזור.
אני מודה שלרגע נתקפתי בפחד, מהחושך, מהמוני הגברים החצי מסוממים, מהנהר , מהמוסיקה.
מישהו הזמין אותנו להצטרף, בין רגע נשלף מגש ועליו כוסיות זכוכית עדינות וקטנות מלאות בתה שחור. החזקתי את הכוס, חששתי לטעום,  ובחסות החשיכה שפכתי את תוכנו לאדמה. חלק מהאנשים סרב בנימוס, ערב תשעה באב, יום צום .
הגברים הוציאו את ספרי תנ"ך וקראו  "על נהרות בבל, שם ישבנו וגם בכינו בזכרינו את ציון".
הגברים הכורדים גם הם זכרו. זכרו את התקופה בה חיו יהודים בארצם. "היה טוב כשהייתם פה, שחייתם לצידנו", הם אמרו. אבל כנראה נשמט מזיכרונם זכר הפרעות שעשו בהם המוסלמים ערב עלייתם לארץ. 
אחרי 2000 שנה חזרה לנהר החידקל קבוצה של יהודים מישראל , שחלקם הם אולי צאצאים של הגולים שהיגלה נבוכדנאצר לבבל. והפעם ישבו שם היהודים ולא בכו ולא קוננו בזכרם את ציון, הפעם הם ידעו שבאו לביקור חטוף, לביקור שמזכיר להם כמה טוב להם בארצם, לביקור שמחזק בהם את ההכרה בחשיבותה של שיבת ציון.
ועל נהרות בבל, גם אני לא בכיתי , רק שמחתי, שמחתי שבעוד כשבוע אני חוזרת לארצי שלי,  שבראותי את ה"גלות" העלובה, הרגשתי כה גאה בה. 


ובפוסט הבא: המשך המסע לארץ חרן - ארץ בראשית.

                                                                   הרחוב הראשי בג'יזרה


על נהרות בבל


                                       רחיצת העגלות והסוסים בחידקל. מאותו מקום נלקחים מים לשתייה. 

אין תגובות:

פרסום תגובה