ביום הכיפורים בשנת תשל"ד כיבה אלוהים את האור.
הוא סגר את המתג ואמר, "חבר'ה, נגמרה המסיבה. הגיע יום הדין".
הוא סגר את המתג ואמר, "חבר'ה, נגמרה המסיבה. הגיע יום הדין".
יום הכיפורים של שנת תשל"ג היה קו פרשת המים בין התקופה שלפני והתקופה שאחרי.
בין החגיגה הגדולה של ניצחון ששת הימים, לבין הכאב והאבל של מלחמת יום כיפור.
בין ישראל של מצעדים ומדים לבין ישראל של לוויות ושכול.
בין שחק לרהב לבין הלם ופיכחון.
בין שנים של חיים בלי חשבון לבין חיים של חשבון נפש.
בין ישראל החוטאת בחטא ההיבריס לבין ישראל המשפילה ראשה.
בין ישראל המעריצה את מצביאיה לבין ישראל התולה אותם בכיכר העיר.
בין ישראל מדינה צעירה שגילתה את החיים הטובים, את האהבה החופשית, את חו"ל , את מועדוני הלילה, שמחה וששון, לבין ישראל שאיבדה דור שלם, של מתים ופצועים ופגועים, דור בטראומה שחלקו עדיין בפוסט טראומה.
עברו 38 שנה.
האם למדנו את הלקח?
וביום הכיפורים הזה בואו נשתדל להיות טובים יותר, מתחשבים יותר עם עצמינו, עם הסובבים אותנו, עם העולם והטבע, להיות צנועים יותר, להשאיר משהו לאלה שיבואו אחרינו.
ובבקשה אלוהים, אל תכבה לנו את האור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה