יום שלישי, 22 בספטמבר 2020

סיפורו של מבצר הסארייה בצפת.

מבנה הסראייה בצפת, הוא אחד המבנים היפים שמתנוססים בלב העיר, אז בואו נדבר עליו
האימפריה העות'מאנית שלטה על ארץ ישראל משנת 1514, הסולטן סולימן המפואר (כן, זה אותו סולימן השרמנטי המוכר לרבים מהסדרה "סולטן") שאהד את היהודים הביא את "תור הזהב" גם ליהודי צפת, תקופת זוהר שהאר"י וחכמי הקבלה פעלו בה, ונמשכה פחות ממאה שנים.
המצב החל להתדרדר במחצית המאה ה-17 כאשר השלטון המרכזי באימפריה העות'מנית התרופף ומנהיגים מקומיים החלו להרים את ראשם, נלחמו זה בזה וכל עניינם היה לגבות מיסים ללא מתן תמורה. צפת הפכה כפר קטן בשולי האימפריה העות'מנית הרופסת.
על רקע חולשה זו עלה דאהר אל עומר, דמות אמיצה וכריזמטית ממשפחה בדואית מיוחסת שמוצאה מחצי האי ערב. שניצל את שעת הכושר הצליח לכבוש בראשית המאה ה18 את המחוז הצפוני של א"י וסילק את המנהיגים המקומיים המושחתים. הוא כונה בתואר "נסיך הגליל" וגם "שייח' השייח'ים". שנות שלטונו נמשכו כ- 80 שנה.
את צפת כבש דאהר אל עומר בשנת 1730 ומינה את בנו עלי כמושל העיר, הסראייה נבנתה כמבנה השלטון ובית מגוריו. בתקופת שלטונו היישוב היהודי בצפת גדל והעיר זכתה לכמה שנים של יציבות ובטחון.
רוב המבצרים שבנה דאהר בארץ נבנו על שרידי מבצרים צלבניים או ממלוכים שבנו שליטים לפניו. בצפת בחר את מקום הסראייה באזור שטוח לרגלי המצודה העתיקה. יתכן שהסתמך על מיקומה של צפת בראש הר שהדרכים אליה קשות ומרתיעות פולשים, מה עוד שצפת לא נחשבה בתקופה זו כבעלת ערך אסטרטגי כפי שייחסו לה בעבר הצלבנים והממלוכים.
המבנה המקורי היה דמוי האות ח והכניסה אליו היתה ממערב. משני צדי המבנה נבנו שני מגדלים עגולים ובמרכזו היתה חצר וסביבה חדרים ששמשו את מגורי המושל ושימושי שלטון אחרים. ממזרח לחצר השתרע בוסתן גדול ששרידיו נשארו עד ימנו.
באוקטובר שנת 1757 פקדה רעידת אדמה חזקה את צפת והאזור. בתים נהרסו וקברו תחתיהם מאות אנשים. רעידת האדמה פגעה גם במבנה הסראייה. שוב שקעה צפת לתקופת שפל ועל פי סיפורי נוסעים כמעט התרוקנה מתושביה בייחוד היהודים שבניהם.
העות'מנים שחזרו לשלוט על האזור בסוף המאה ה18 הם אלה ששיקמו את בניין הסראייה, והוסיפו לו קומה נוספת ובה מרפסת המשקיפה אל החצר הפנימית מוקפת עמודים מעוטרים הנושאים קשתות. סגנון העמודים והקשתות מזכיר את סגנון בתי עשירים ואפנדים שנבנו בסוף המאה ה19 בגליל, ודומים מאד לאלה שבמבנה הסראייה בנצרת ששימש כמגוריה של אחת מנשותיו של דאהר אל עומר. (הבניין בנצרת עומד להפוך למוזיאון תולדות העיר)
את המגדל הדרומי שיקמו ועל שרידי המגדל הצפוני הוקם, על פי פקודת הסולטן עבדול חמיד. בשנת 1900 מגדל שעון גבוה ובראשו פעמון. עבדול חמיד, הסולטן האחרון, שהתעניין בשעונים ורכבות יותר מאשר בניהול ממלכתו, הורה בשנת ה25 לשלטונו להקים 100 מגדלי שעונים ברחבי האימפריה העותומנית הדועכת. מגדל השעון בצפת הוא אחד מתוך שבעה מגדלי שעון שפיזר בא"י. תוספת המגדל נראה כאקט של הטבעת חותם, מעשה שרבים מן השליטים אוהבים לעשות - להרשים את הציבור ולהראות מי מבין השליטים הוא הגדול ביותר...
בתקופת המנדט הבריטי הוסב המבנה לבניין המושל הבריטי שם היו רכבים וכן בית סוהר. מצילום בשנות השלושים נראה כי בקומה העליונה של המגדל הוצב תותח שבישר את כניסת הרמדאן
באוגוסט 1929 במאורעות תרפ"ט, ריכזו הבריטים את יהודי הרובע היהודי בחצר הסראייה כביכול להגן עליהם מפני הערבים. היהודים חסרי האונים שהצליחו להינצל מהטבח רוכזו בחצר הסראייה ללא אוכל ומים, וללא יכולת לצאת, בעוד שכניהם הערבים בוזזים באין מפריע את מה שנותר מבתיהם.
לאחר מלחמת השחרור שימש המבנה כמעון זקנים "מלב"ן". לפני כשלושים שנה עבר הבניין שיפוץ בעזרת אדריכלי שימור וכיום הוא משמש כמתנ"ס וולפסון
ארבעת השעונים שעל המגדל הוחזרו לפעולה בשנת 2002 ביזמת ראש העיר דאז עודד המאירי והפעמון המקורי עדין מצלצל כל חצי שעה.
למרות התלאות שעבר, הבניין עדיין בולט בסביבתו, מרשים כמו תכשיט יפה, שאינו נצרך לשום קישוט אחר לידו. מזכרת מהעבר יש לשמור עליו. כחלק ממורשתה של העיר שגם סיפור הקהילה היהודית בצפת מקופל באבניו.

   צילום ואן דה פול 1964

     צילום רפאל מלכה צפת

   צילום שלומי ריס צפת

    צילום שלומית מסיקה צפת

     צילום דניאל פרל צפת,1933 על הצריח תותח הראמאדן 

    באדיבות "צפתמונות"  פנים המבצר 1948

   צילום שלומית מסיקה. החצר הפנימית של הסאריה




"דפוס הגליל צפת" - עוד סיפור של יוזמה כלכלית שצמחה ביישוב הישן בצפת.

חסר כל, מאוכזב ועייף הגיע געצל אליקים פרל עם משפחתו לצפת לאחר שחלום הקמת "מחניים" מושבה יהודית, שימיה היו קצרים (1898-1903) - התנפץ. הוא החליט להתיישב בצפת ולפתוח בחיים חדשים.

זאב מתיתיהו, בנו הגדול למד בישיבה של כולל ווהלין בצפת, ויחד עם היותו בר אוריין, הוא נטה חיבה למתמטיקה ומשחקי שח, אבל היו לו חלומות. הוא לא הסתפק בחיים הנסמכים על "כספי החלוקה", אלא חיפש עבודה יצרנית שתאפשר חיי רווחה לו לחבריו תושבי צפת. למרות גילו הצעיר והיותו חסר אמצעים היה לו כישרון עסקי ויתרון בכך שהפך לחתנו של יואל ברש"ד, שהיה סגן מנהל בנק אפ"ק בעיר, הבנק שעודד את תושבי צפת להשקיע בעסקים יצרניים.
זאב מתתיהו הצעיר והנמרץ חבר לשני יזמים נוספים בעיר, ברוך ברזל ויהודה מייברג ובשנת 1911 הם פתחו את בית הדפוס המודרני הראשון בצפת וקראו לו "דפוס הגליל צפת". בחזונם ראו את צפת נבנית ומשגשגת.
פתיחת בית דפוס היה מעשה חלוצי. בשנת 1911, צפת הייתה כמעט מנותקת ממרכזי התרבות בארץ. כביש עכו צפת נסלל רק במחצית שנות העשרים. אמצעי תקשורת והעברת חומר כתוב במהירות, עדיין לא היו בנמצא. באותם ימים ובתנאים שבהן צפת הייתה שרויה, מקימי בית הדפוס היו צריכים לרכוש מכונות, ומאות גלופות של אותיות ועיטורים. נייר, צבעי דפוס ולהכשיר פועלים מקצועיים. מכונות הדפוס מתוצרת JOSEF ANGER & SONS והציוד נקנו והובאו מוינה לביירות ומשם הוסעו לצפת על ידי גמלים וחמורים.
בבית הדפוס הועסקו כ-15 עובדים שהוכשרו לעבודה, ובכך סיפקו את פרנסתן של 15 משפחות. לבית הדפוס יצא מוניטין בשל טיב ההדפסות. ב"מודעה לעם הספר" מתהדר בית הדפוס, ב"אותיות חדשות, בסדר יפה הגהה מדויקת, מכונות גדולות ומחירים ממוצעים". בספרים המודפסים ניכרת איכות ההדפסה וההשקעה בגרפיקה בסגנון הארט נובו והארט דקו וכן ובעיטורים לשערי ספרים שהיו מקובלים באותה תקופה. עד היום שמורים בספרייה הלאומית למעלה מ20 ספרים שנדפסו ב"דפוס הגליל צפת".
חלק מהספרים עוסקים בנושאים תורניים, וחלקם ספרי עלילה כמו ספר בשם "דוד וגולית, הקראה לבני הנעורים בשמונה פרקים". בנוסף לספרים הודפסו בבית הדפוס לוחות שנה, חוברות, מודעות וכרוזים. למרות העובדה שבית הדפוס פעל בצפת, הודפסו בו ספרים שהוזמנו מקנדה וארצות הברית. דוגמה להזמנה מחו"ל הוא הספר "מנחת יעקב" על ידי המחבר יעקב בן יהודה לייב גורדון מקנדה בשנת 1914.
פרסום יוצא דופן שנדפס בשנת 1919בדפוס הגליל היה מאמר של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), בכתב העת הגליל קובץ א'. בחיבור זה תיאר אז"ר את המצב הקשה ששרר בצפת בתקופת מלחמת העולם הראשונה ויצא בביקורת קשה נגד מנהיגי הקהילה שלדעתו הפקירו את התושבים. רבני העיר, שנפגעו מביקורת הקשה שהוטחה נגדם, נידו את אז"ר וציוו לשרוף את כל העתקים של כתב העת....
בשנת 1926 פנו השותפים פרל ומייברג לעסקי המלונאות, ומכרו את בית הדפוס למר אהרון פרידמן, שהיה עובד ותיק ובעל ניסיון בבית הדפוס ורק בשנת 1932 שינה את שמו של בית הדפוס ל"דפוס פרידמן". בשנת 1948, עם יציאת הבריטים מהעיר והחל המצור על צפת, הודפסו ב"דפוס פרידמן" "קול צפת" ו"בול צפת" שסמלו את התקווה של אנשי צפת בימים הקשים.
"דפוס פרידמן", ממשיך להתקיים עד היום ומופעל על ידי דני פרידמן נכדו של אהרון פרידמן.
בעלי דפוס פרידמן תרמו מכונות ששימשו את "דפוס הגליל צפת מראשיתו" ל"מוזיאון תולדות הדפוס" בצפת, אך עם סגירתו נעלמו המכונות ועד היום לא ידוע היכן נמצאות. אולי מישהו יודע היכן הן?

                   
מכונת הדפוס של היצרן JOSEF ANGER & SONS, וינה ראשית המאה ה20


מכונת הדפוס של JOSEF ANGER & SONS בבית הדפוס בצפת

חותמת היצרן על מכונת הדפוס של דפוס הגליל צפת


שבלונות לעיטורים בסגנון הארט נובו. באדיבות דפוס פרידמן


מודעת פרסומת של דפוס הגליל צפת


מכתב מבעלי דפוס צפת אל חברי ועד חברת "עזרה לגליל" בני יורק בו מבקשים להדפיס את ספריהם בדפוס הגליל בארץ ישראל ובכך לעזור למתן עבודה לעובדים יהודים בצפת. יש הבטחה שהמחירים והאיכות יעמדו בתחרות עם בתי הדפוס בניו יורק. ואכן בית הדפוס קיבל הזמנות מחו"ל


לקט של דפי פתיחה מעוטרים . הספר יד מאיר נדפס בצפת עבור לקוח בקנדה. 1914

מודעת ברכה לכבוד פתיחת בית החולים היהודי ע"ש הברונית רוטשילד בצפת . 1911, פתיחת בית החולים התעכבה בשל חוסר מימון , דפוס הגליל בצפת התגייס לעזרה והתחייב לתרום כל שנה.
באדיבות "צפתמונות"

בול צפת וקול קורא, שהודפס ב"דפוס פרידמן" עם יציאת הבריטים מהעיר ותחילת המצור על צפת




זאב מתתיהו פרל ממייסדי דפוס הגליל בצפת





יום ראשון, 20 בספטמבר 2020

"אסכולת צפת" – האמנים הנעלמים של "היישוב הישן"

באדיבותה של נאוה לוין נינתו של יוסף צבי גייגר, אני מביאה מבחר מעבודותיו, של סבה , יוסף צבי גייגר, שיזכירו לרבים מהוותיקים שביננו, את האגרות לשנה החדשה וקישוטי הסוכה של פעם. בהכנתן של אלה הושקעו הרבה מאמץ, כישרון ואהבה, ועם השנים הוחלפו בברכות דיגיטליות וקישוטים זולים מסין.

בצפת ידועות יצירות עממיות אלה שנשארו מהמאה ה19 וכונו "אסכולת צפת" אך דומות להן היו כנראה גם בירושלים והן מספרות את סיפורם של האמנים הנשכחים של היישוב הישן. 

היצירות האלה מספרות על הפרק הנעלם והראשון של האמנות הארץ ישראלית, פרק שהיה קיים עוד לפני אומנות "בצלאל". אמנות זו התפתחה במאה ה19 וראשית המאה העשרים ע"י אומנים בני "היישוב הישן". בעצם היתה זו אומנות שימושית שנוצרה לעיטור חיי היום יום, חגים ושמחות והיא עדות על יצירה שורשית ואותנטית. היצירות האלה נחקקו בספרים ב"מזרחיים" כלומר תיאור גרפי של כיון מזרח שסימל את ירושלים, בקמעות, בזכוכיות ברישומי מקומות קדושים, במגזרות נייר ובעיטורי סוכות וברקמות. כל אלה קשטו את בתי ירושלים וצפת או נשלחו לחוץ לארץ על מנת לסייע באסוף תרומות. את שמם של רוב האמנים שיצירותיהם שרדו איננו יודעים, אך לפחות שלשה מהם מוכרים והם חיו ויצרו בצפת. הראשון הוא חיים שלמה פינייא שידוע מאיור של ערי ארץ ישראל בשנת 1875, שעל פיה נעשתה מפת בד, והיא שמורה בספרייה הלאומית, השני הוא יוסף צבי גייגר שאחדות מיצירותיו מוצגות באוסף פויכטוונגר במוזיאון ישראל והמפורסם ביניהם הוא הזייגר מאעכר שהקדשנו לו פוסט מיוחד.
נראה שכבר לפני כמאה וחמישים שנה, עוד לפני הקמתה של קריית הציירים, היתה בצפת "אסכולה" שלאמנות עממית שכנראה הושפעה מהאמנות הערבית, האירופאית והמזרחית, אך יחד עם זה היתה מקורית, וססגונית, שנוצרה על ידי אמנים "בני היישוב הישן" ונדחקה בפני האמנות "הציונית" והמודרנית. ורק בעשורים האחרונים העריכו את חשיבותה ומקומה בהיסטוריה היהודית בארץ ישראל. 



קטע מאיורו של חיים שלמה פינייא מצפת, ערי ארץ ישראל משנת 1875


מפה מבד, מצויירת על פי איורו של חיים שלמה פינייא מצפת 1875


שנה טובה מעשה ידי יוסף צבי גייגר, אוסף גייגר, באדיבות נאוה לוין, ארכיון גייגר


מגזרת נייר כנראה לקישוט סוכה מעשה ידיו של יוסף צבי גייגר, באדיבות נאוה לוין ארכיון גייגר


מגזרת נייר כנראה לקישוט סוכה מעשה ידיו של יוסף צבי גייגר, באדיבות נאוה לוין ארכיון גייגר


שנה טובה מעשה ידי יוסף צבי גייגר, אוסף גייגר, באדיבות נאוה לוין, ארכיון גייגר


תפילה בצפת על עטיפת ספרו של ישעיהו עשני בסימטאות צפת 1964


מתקן השעונים "הזייגר מאעכ" שזכה לתהילת עולם .
צילום ויקימדיה

יציאת מצרים - הזייגר מאעכר ציור משנות השישים


 הזייגר מאעכר - העלאת ארון הברית שנות החמישים

הזייגר מאעכר - תפילה 

יום רביעי, 9 בספטמבר 2020

ארמון רב תפארת בצפת

גם בצפת, כמו בירושלים, היתה "יציאה מהחומות". חומות ממשיות לא היו אבל היתה יציאה מהרובע היהודי. אחד הבתים הבולטים והיפים ביותר שנבנו ע"י יהודי מחוץ לרובע היה מה שכיניתי בילדותי "ארמון רב תפארת" שהתנשא על מורד המצודה וצפה אל הנוף המדהים של הרי מירון .

בבית הזה גרה סבתה של דורונה חברת הילדות הטובה ביותר שלי, ואת ה"ארמון" בנה הסבא שלה בן ציון ברוכשטיין.
בן ציון ברוכשטיין היה נגר אומן שלמד את אומנותו אצל הנגר הטמפלרי קארל מאס ועבד בנגרייה שלו כ 13 שנה. בשנת 1895 הוא נסע לאוסטרליה להתמחות בנגרות רהיטים וכשחזר לצפת הפך לנגר מומחה שהיה מבוקש במיוחד בקרב אנשי המיסיון שבנו בתי מידות חדשים בעיר. הוא זכה במכרז לבניית החלונות והדלתות של בית החולים רוטשילד שנחנך בשנת 1911 והם קיימים עד היום בבניין המכללה שעבר שימור. חלק מעבודותיו נראים עד היום בבתים מראשית המאה העשרים בצפת,כמו בביתו של יואל ברש"ד הסמוך שגם הוא בנה באותן שנים את ביתו מחוץ לרובע. חדי העין לא יתקשו לזהותם.
המקצועיות והחריצות אפשרו לו לבנות "ארמון" למרגלות המצודה בסגנון שהושפע מהבנייה הטמפלרית ומהבנייה האירופאית שהחלה להראות בצפת.
אל "הארמון" היו מגיעים דרך שער ברזל מעוצב ועולים בעשרות מדרגות רחבות שמתחילות ברחוב ירושלים (בערך מול קפה שבעת דגנים) ומסתיימות בחצר שלפני הבית.
בקומה הראשונה גרה משפחת ברוכשטיין, הקומה השנייה של "הארמון" הושכרה למשפחות אמידות תקופת מה ולאחר מכן גרו בנותיו חנה אייזנברג וטובה סגל עם משפחותיהן.
כילדות, דורונה ואני היינו מבקרות בערבי החורף הקרים את טובה סבתה, אלמנתו של בן ציון, ויחד עם אמה פנינה, היינו יושבות סביב תנור שמימי לא ראיתי יפה ומחמם ממנו ולומדות לסרוג. באחד החדרים עמד ארון ענק שכולו מגולף בפיתוחי עץ מעשי ידי הסבא, שבזמנו נראה לי די מפחיד. הרצפה בבית היתה מרוצפת במגוון בלטות מצוירות, כל חדר בדוגמה מיוחדת דמוית שטיח.
בקיץ היינו משחקות בחצר המרוצפת שהיה בה עץ אגוז מלך רחב צמרת ומלקטות את הפרי שנפל צופות בשקיעות האדומות שהיו ההצגה הכי טובה בעיר. ומדמיינות מכשפות ושדים שנמצאים במרתפי הבית. לעיתים היינו מציצות לנגרייה של בן ציון ז"ל.
יורשיו של בן ציון לא נשארו לגור "בארמון". לימים קנו את הארמון שלמה וטובה קאלך שם גרו עד סוף חייהם. הנכדים שלהם זוכרים את ימי הקסם בארמון ונעה הנכדה שלחה לי צילומים שאפשרו לי ל"הכנס פנימה" פעם נוספת, ולהיזכר בביקורים שלנו אצל שלמה וטובה ז"ל, מאז הבניין עבר גלגולים נוספים של מכירה וקנייה ועכשיו הוא עומד סגור ונכלם בחלונות פעורים ובתריסים עקורים ומחכה לגואל.
          בית ברוכשטיין צפת שנות השלושים 

        
                         המבנה בתקופת משפחת קאלך בצפת צילום נועה מתוקי
  פריטים בבית צילום באדיבות נועה מתוקי 

      משפחת קאלך ב"ארמונה" שנות השבעים שמו

        השער והמדרגות המובילות לבית ברוכשטיין מרחוב ירושלים בצפת2013 

   בית ברוכשטיין צפת 2020 


מה עשו החבר'ה הצפתים במכבייה השנייה ?

המכביה השנייה נקראות גם "מכביית העלייה" ותכף נבין למה. השנייה התקיימה באפריל 1935, בצל עליית הנאצים בגרמניה ובצל ההגבלות הקשות שהטיל שלטון המנדט הבריטי על עליית יהודים לארץ ישראל.

ההתארגנות לקיומה החלה זמן קצר לפני פתיחתה, קופת "מכבי" היתה ריקה ולכן נערך מבצע איסוף תרומות ענקי מהארץ ומהעולם, שהצליח בזכות העובדה כי ראו בקיומה ערך חינוכי ולאומי ממדרגה ראשונה בנוסף לערך הספורטיבי.
למכביה הגיעו 1,350 ספורטאים ו1000 מלווים נציגים מ 28 ארצות, שהתחרו ב-18 מקצועות. ברגע האחרון אושרה הגעתה של המשלחת של יהודי גרמניה. לאירוע הגיעו גם הרבה אורחים וספורטאים מהארץ ומהעולם.
גם מהגליל ומצפת הגיעו נציגים למכביה חלקם היו חברי תנועת בית"ר, שראו עצמם כתגבורת ציונית הולמת.
בתמונה אנו רואים את הנציגים של תנועת בית"ר בצפת:
נושא הדגל בשורה העליונה מימין, הוא דניאל פרל, מפקד בבית"ר. במרכז השורה העליונה נראה מאיר מייברג (מיבר) לימים ראש עיריית צפת, משמאלו עומד נעים המאירי.
בקצה השמאלי של השורה, מחזיק את שולי הדגל, הנער נחום כוכב (שטרן) , ולידו עומד שמואל פרל לימים מפקד האצ"ל בעיר.
שאר המצולמים והמצולמות הלבושים לבן הם נציגי הגליל וצפת, חלקם אולי השתתפו בתחרויות. לצערי אינני מזהה
בשל פלגנות וויכוחים פוליטיים בציבור היהודי, (איך אפשר בלי..), על המשתתפים נאסר להשתתף בתהלוכות שנערכו ברחובות תל אביב בכל סוג של מדים או דגלי תנועות ומפלגות, למעט דגלי מכבי. כאשר הגיעו לתל אביב החליפו הבית"רים מצפת את מדיהם לבגדים לבנים כפי שדרשה הנהלת המכבייה.
למרות התנגדות ממשלת המנדט נערכה בתום המכביה ברחובות תל אביב, תהלוכה מרשימה של נציגי ארגונים, תנועות נוער וקבוצות שונות וביניהן הנציגות הגלילית שהתארגנה בצפת.
כמה מאות ממשתתפי המכביה, במיוחד מקרב המשלחות מבולגריה, גרמניה ופולין, ניצלו את ההזדמנות להישאר בארץ ישראל. המשלחת מפולין שכללה 70 ספורטאים נשארה כולה בארץ ישראל ולא היה מי שיחזיר את הדגל לוורשה. אפילו חברי תזמורת כלי הנשיפה מבולגריה, שהגיעו להשתתף בטקסי הפתיחה והנעילה, נשארו כולם, ובתום המכביה שלחו חזרה לבולגריה רק את כלי נגינתם....
ההישגים הספורטיבים של המכביה השנייה לא היו מרשימים, ההצלחה היתה בכניסתם של מאות צעירים יהודים לארץ, למרות ועל אף השלטון הבריטי. חלקם השתתפו בהקמת המדינה וחלקם בקידום הספורט בישראל. לזכותה של המכביה נזקפת הקמת בריכת השחייה האולימפית הראשונה בארץ, בבת גלים בחיפה שם התנהלו תחרויות השחייה.
המכביה השלישית נערכה בישראל רק בשנת 1950.
אולי מי מקוראי הפוסט או צאצאיהם נמנים עם העולים הבלתי ליגאליים שעלו ארצה במסגרת המכביה השנייה. מוזמנים לספר
      



חברי תנועת בית"ר בצפת מתכוננים למכביה בשורה העליונה: מחזיק הדגל דניאל פרל,  ראשון משמאל נחום שטרן (כוכב), לידו שמואל פרל, רביעי משמאל נעים המאירי, במרכז השורה מאיר מייברג (מיבר)


התאומים שמואל ודניאל פרל במכביה השנייה. 

עם משתתפי המכביה בתל אביב 
  פתיחת המכביה - ויקיפדיה 
                              פוסטר המכביה מעצב פרנק קראוס - ויקיפדיה

החבר'ה הצפתים יוצאים מצפת אל המכבייה השנייה 1935 בתמונה זיהיתי את שמואל פרל ונחום כוכב (שטרן).