שרה לוי, האשה שהזיזה הר
שרה לוי, ציונית עתירת ממון מסינגפור,
הגיעה לביקור בא"י במחצית שנות העשרים על מנת לרכוש קרקעות למען מימוש החזון
הציוני. בשנת 1933 היא בקרה בצפת והתאהבה בהר כנען, שם החליטה לבנות שכונה מודרנית
שתחזק את היישוב בצפת.
כעשרים שנה קודם לכן, קבוצה של יהודים מצפת, שמאסו בצפיפות ובתנאים הסניטרים
הירודים של הרובע היהודי, רכשו בשנת 1913 מיק"א 2000 דונם על ההר על מנת
לבנות שכונת "עיר גנים" מתוכננת ונקייה, האגודה שהקימו נקראה
"אגודת בוני בתים" לימים "אגודת
צופיה". במציאות הם נתקלו בקשיים רבים: מלחמת העולם הראשונה, חילופי שלטון ,
הקשיים שהערים השלטון הבריטי למנוע התיישבות יהודית חדשה, והתנכלויות הערבים שלא
פסקו, כל אלה עכבו את מימוש חלומם, מה
שעלה בידם לעשות היו סיקול דרך, חפירת בור
מים ונטיעת עצים שנעקרו פעם אחר פעם ע"י ערבים שניסו להחליש את אחיזתם בקרקע.
שרה לוי שכאמור הוקסמה מהנוף המרהיב
שנשקף מההר לעבר הרי מירון, והעיר צפת, פנתה לאגודת "צופיה" בבקשה לקנות
מהם קרקע לבנייה. אנשי האגודה ששבעו מהצעות סרק קודמות, ראו בהצעתה הזדמנות מעשית
לחזק את האחיזה היהודית על אדמות הכנען, בחוזה הדדי הבטיחו שני הצדדים ששרה תבנה
עשרה בתים ואילו הם התחייבו להקים שמונה
בתים בשטח שלהם.(שנבנו כחלק משורת הבתים שבניהן נמצאת מסעדת "גן עדן" ו"וילה גליליי")
החלום החל להתממש, ובזכות קשריה עם הבריטים, הנתינות הזרה, וכספה הרב, הצליחה לקבל
רישיון לבניית שכונה יהודית על ההר הריק.
בשנת 1933 נסללה הדרך שאפשרה לשרה לוי ולבוני אגודת "צופיה" להתחיל בבניית
התשתיות והבתים. חומרי בנייה הגיעו על גבי חמורים שנשאו גם את פחי המים, אך עד
שהגיעו המים ליעדם מחצית הכמות נשפכה ושרה בנתה את מגדל המים שלימים סיפק את המים
למתיישבים. תוך שנתיים הקימה את ביתה ועוד עשרה בתים קטנים שהיו בהם חשמל, מים זורמים ושירותים
ומטבח מודרניים. את הבתים השכירה אותם דירה סמלי למשפחות צפתיות שתהיינה מוכנות
לגור בדד על ההר. בנוסף בנתה במרחק מה בית הארחה ואולם תרבות שלימים הפכו לבית ההבראה של
הציוניים הכללים ע"ע ג'ני גרוסינגר ומה שעכשיו הוא מלון "כנען
ספא". בד בבד נבנו חמישה בתים של חברי "אגודת צופייה" מדרום לשכונה
של שרה לוי. בשנת 1945 נפתח "קפה ומסעדה חרמון" בשכונה
בזיכרונותיו מספר מנחם כהן, שהיה בן ארבע כשמשפחתו
בחרה לעבור ולגור בקריית שרה: "משפחתי זכתה להימנות עם עשר המשפחות המאושרות
שנבחרו, ובשנת 1933 עברנו לגור בכנען. הייתי בן ארבע בסך הכול, אך עד יום מותי לא
אשכח את ההרגשה הנפלאה ואיני מסוגל למצוא מספיק מילים לתאר את האושר להיכנס לדירה
חדשה עם חשמל במקום מנורות נפט ישנות ומסריחות, מים זורמים בברזים מבלי צורך לשאוב
אותם מהבור, והעיקר - שירותים בתוך הדירה, דבר שנחשב באותם ימים שיא המותרות
והפינוק, מה שרבים מהקוראים בוודאי יתקשו להבין ולהאמין. הגברת שרה לוי התייחסה
לדייריה ודאגה לרווחתם כאילו היו ילדיה, עצמה ובשרה, והתושבים הגישו כבגן עדן. היא
שכרה מונית שהסיעה מדי יום את התלמידים לבתי-הספר בצפת וחזרה בתום הלימודים; הקצתה
חדר שבו הפעיל אחד המשתכנים חנות מכולת למצרכי מזון בסיסיים".
עם פרוץ המאורעות חזרו המתיישבים בהר כנען לצפת מחשש לחייהם, אך
שרה נשארה לבד בשכונה בחוף הקשה, חשופה לקור הצפתי ואיומי הערבים.
במלחמת העצמאות לא נענתה לבקשת ילדיה, שחיו בארה"ב, לבוא
אליהם עד יעבור זעם. היא נשארה בביתה על ההר, והעמידה את מבנה המלון לרשות
הפלמ"ח משם יצאו כוחותיו לשחרר את
צפת במלחמת השחרור באפריל 1948בנוסף דאגה
להם לשתייה חמה ומזון ככל שיכלה. יש המספרים כי לחם שהוצנח ללוחמים ממטוס פייפר נפל
בקרבת עמדת ערבית שהיתה בסביבה, ובחסות החשכה זחלה שרה שהיתה כבר בשנות החמישים
שלה והביאה את שק הלחם ללוחמים.
מפעלה של שרה לוי נתן תנופה גדולה לתחילת
הבנייה וההתיישבות בהר, בנייה והתפתחות
שלא פסקו עד היום.
שרה חיה עד סוף ימיה בצפת בשנת 1969 נפטרה בגיל
97 ונקברה סמוך לביתה.
את רכושה ציוותה לקרן הקיימת לישראל
רבים מהוותיקים זוכרים היטב את שרה, ומה שנותר לנו הוא לספר ולהזכיר
לדורות שלא יודעים. את החלוצה האמיצה שאהבה את העיר ובחרה לחיות את חייה בהר כנען
על פני כל ארמונותיה .
בשנת
1933 היא בקרה בצפת התאהבה בהר כנען, שם החליטה לבנות שכונת אמנים מודרנית שתהפוך לאבן שואבת לאמנים,
סופרים, ותיירות ותחזק את היישובצפ
