יום ירושלים תשע"ד

משום מה הפך יום ירושלים בתקשורת ליום פולמוס וויכוח והתנגחות פוליטית. מחלק מהמרואיינים היהודים אני שומעת,  שיום זה הוא עבורם כמעט יום אבל.   

משיח מכובד על עתידה של ירושלים, עיר מעורבת וקונפליקטואלית, על הדרכים שיש להתמודד עם המתחים והאתגרים בהיותה עיר מעורבת, אני שומעת אין ספור דיבורים על היותה של מדינת ישראל למדינת אפרטהייד. 

תגידו השתגעתם?

אולי ראוי ביום זה לראות את השינויים האדירים והחיוביים שעברו על העיר ״בשנות הכיבוש הישראלי״?? 

האם באמת יש כאן מישהו שמתגעגע לחומת הבטון שחצתה את העיר בשכונת ממילא? 

האם יש מישהו שמתגעגע לימים שעלינו על הר ציון וחיפשנו את הזוית המיוחדת שמשם ראינו איזה מטר מרובע של הכותל?

האם מישהו מתגעגע לחזור להזנחה, הלכלוך של העיר העתיקה לפני ה״הכיבוש״?

אולי יש מי שמתגעגע  לירושלים הנשכחת של ימי הטורקים בלי שום תשתית סניטרית, ותכנונית.  

האם מישהו מתגעגע לפרובנציליות של ירושלים המערבית לפני 67? ,

או אולי רוצה לחטוף כדור מצלף ירדני כשיעבור  ברחוב שבטי ישראל? 

אין לי ספק שגם לא מעט מתושביה  של העיר המזרחית, שמסתובבים בחופשיות ברחוב יפו , עורכים בה את קניותיהם, יושבים בבתי הקפה האופנתיים ומשוחחים בערבית-ישראלית,  לא היו רוצים.

בטח גם לא בעלי העסקים בעיר העתיקה, שמחזיקים אצבעות, שחלילה לא יחטוף את ה ג׳ננה איזה מטורף ויהרוס  את הדו קיום העדין ואת העסקים. או איזה פוליטיקאי מסית שיחרב את הכל. 

מי שרוצה להחזיר את הגלגל בחזרה כנראה לא היה בירושלים בשנים האחרונות.

הגיע הזמן שנודה בלי בושה, שירושלים מזה אלף שנה, תחת ריבונות ישראלית,   לא היתה יפה יותר ,פלורליסטית יותר, קוסמופוליטית יותר וגם צודקת יותר .

וגם לא בושה לומר שלאחר אלפיים שנות כיסופים ירושלים חזרה להיות בירת העם היהודי 

ותפסיקו לראות רק שחור בעיניים. 

אולי זה נדוש, אבל היום יותר מתמיד פשוט אין לנו ארץ אחרת. 

קטע קטן ואישי ליום העצמאות

ב 17 לאפריל אבי עדין היה בשבי הבריטי במחנה המעצר באפריקה, בשל פעילותו המחתרתית באצ״ל.  

חמש שנים הועבר  בין מחנה שבי למשנהו, והשתתף בכמה ניסיונות בריחה.

ביום  ה 17 לאפריל 1948, במחנה המעצר גילגיל שבאפריקה,הוא כתב אגרת למשפחתו בצפת.

הקשר עם המשפחה נותק זה כמה חודשים, המשפחה הסתירה ממנו את מצבו האנוש של אביו החולה. הוא ידע על מצבה הקשה שבה נמצאת העיר, אך הוא לא ידע שבעת כתיבת האיגרת, צפת הרחוקה ממנו אלפי ק״מ, נמצאת כבר בראשית הקרב על קיומה.

כאיש שהאמין באקטיביזים, ושאהב את העיר בכל נימי נפשו, הוא חוזר וכותב, כפי שכתב גם במכתבים אחרים, שנקודת התורפה  שיש לנטרל לפני הכניסה לעיר, היא עין זיתים הערבית. כיבוש עין זיתים ירתיע את ערביי צפת ויוריד להם את המורל. בשעה שהמכתב עושה דרכו לארץ, כוחות הפלמ״ח כבשו  את עין זיתים.

שורות מהמכתב,  שבחרתי להביא לכם :

״בזמן מלחמה, האמונה בכוח העם קודם לכל. יש צורך בנשק ויש צורך בגנרלים אבל כל אלה, בלי האמונה בניצחון הכוח שלנו על כוח האויב, התבוסה כאילו כבר קיימת.." 

אגרת אחרונה זו שנשלחה מאפריקה, היא האיגרת היחידה שלא עברה צנזורה ע״י הבריטים. בתאריך זה הבריטים כבר ידעו כי הם עומדים לעזוב את הארץ וכנראה לא הקפידו על כללי ביטחון שדה. 

ב 15 במאי 1948 עזב הנציב הבריטי את הארץ. הסתיים שלטון המנדט לאחר כ 30 שנה.  

הבריטים עיכבו את שחרורם של אסירי המחתרות באפריקה, מחשש שאלה יזנבו בהם תוך כדי יציאתם...  

האסירים המשוחררים  הגיעו לארץ רק ב 9 ביולי 1948

איש לא ערך לכבודם טקס קבלת פנים.

ב 20 ליולי 1948, התגייס אבי לפלוגת הסיור (פלוגת הג׳יפים)  של גדוד 11 והשתתף בשחרור הגליל במבצע "חירם." 

זה קטע קטן ואישי שלי מיום העצמאות. 

 אגרת מאפריקה                                                 מכתב שחרור מהמעצר

 

    סמל גדוד 11 

שכונת פקידי אפ"ק - שריד לבנקאות עם אידיאולוגיה

באחד ממסעותי לגילוי אוצרותיה המתעוררים של תל אביב הישנה, הגעתי ל"שכונת פקידי אפ"ק"  שמסתתרת לה בסימטה קטנה הניצבת לרחוב שפ"ר, בקרבת נחלת בנימין ושוק הכרמל.

על השכונה שמעתי מחברי ללימודים ג'ורג' איתן הורביץ, שסבו היה מזכיר הבנק בשנות העשרים ומשפחתו מתגוררת שם עד היום. גם לי קשר עם בנק אפ"ק, סבו של אבי, יואל ברש"ד היה גזבר הבנק כשזה נפתח בצפת ב 1910. סבא רבא זה אהב לבקר בתל אביב במיוחד בחורפים הקרים של צפת, ואילו חבריו התל אביבים השיבו לו ביקורי גומלין בקיץ התל אביבי החם והמהביל.  

לא תמיד זכו ראשי הבנקאות בארץ למשכורות אגדתיות, ל"מצנחי זהב" ולשאר הטבות מופלגות שבן תמותה מן העם לא יכול אפילו לחלום עליהן.

מנהלו הראשון של הבנק, דוד זלמן לבונטין, שהיה ציוני גדול והרבה לרכוש קרקעות בא"י במטרה ליישב בהם יהודים, קבע בזמנו עקרונות בנקאיים נוקשים. הוא דאג להפריד בין ההון לשלטון, ובקרב חבר מנהליו והמועצה שלו, הקפיד כי איש לא יכהן באחת המשרות של ההסתדרות הציונית על מנת למנוע ניגוד אינטרסים.

יחד עם זה דאג לרווחת פקידיו, שעד שנות השלושים מנו כ 70 בכל 8 הסניפים שקמו בארץ ישראל.

הוא קבע את העברית כשפת הפעילות בבנק ואפילו חיבר את "ספר השימוש" עם מונחים בנקאיים בעברית או בתעתיק עברי

לבונטין הנהיג את תשלום  משכורת בראשית כל חודש, וכן את הנהיג את ה"קביעות" בעבודה. הוא הקים את "קופת התגמולים" הראשונה, ששימשה גם כביטוח תאונות וגם כקופת פנסיה.

בשנת 1921 נבנתה בתל אביב שכונת מגורים עבור פקידי הבנק על אדמה שרכש לבונטין בשנת 1913. השכונה היא הראשונה שנבנתה במתכונת "חברות הרכישה" של פעם, שאיגדו מספר חברים שלהם מכנה משותף מקצועי או חברתי, כדוגמת "שכונות המורים", שכונת חברי "המקשר", ו"מעונות עובדים" שנבנו ברחבי הארץ בשנות ה30 וה40. המאפיין את השכונות האלה היה הדגש על מרחב ציבורי ירוק וקשר בין תושבי השכונה.

את השכונה הזו תכנן האדריכל יוסף טישלר . הבתים, שהיום נראים קטנים וצנועים, היו בתים מודרניים עם שירותים מקלחת ומטבח ונחשבו  מפוארים יחסית בזמן הקמתם.

במשך השנים נוספה לרוב הבתים קומה נוספת, בית אחד נהרס ובמקומו הוקם לפני כעשור בית מגורים בסגנון "הבין לאומי", הגינה העגולה שהיתה בחזית הפכה למגרש חנייה. רוב הבתים כיום סובלים מהזנחה קשה.

שוטטתי לי בין הבתים, טיפסתי בגרם המדרגות הצר והמפותל של בית הורביץ, והרגשתי את רוחות רפאים של העבר נוכחים בכל פינה.  איש מדיירי העבר לא פגשתי, אך באחד הבתים שנראים די מוזנחים מבחוץ, מצאתי את משרד העיצוב "טיקו". אחרי שעליתי במדרגות מתכת חיצוניות, נצבתי לפני דלת זכוכית מעוצבת, שהזמינה אותי להיכנס למשרד. נשמתי נעתקה למראה העיצוב המודרני והמינימליסטי של הסטודיו. כשיואב, מנהל המקום, הראה לי כמה פינות שדאג לשמר, וגם סיפר לי שמתחת לרצפת הפרקט מסתתרת הרצפה המצוירת ומחכה ליום שבוא יוחלט על שימור הבית כולו, לא היה לי ספק כי הבית נפל לידיים אוהבות.

בשנת 2014 לא היה לי מושג מה יעלה בגורל הבתים של סימטת שפ"ר, קשה להאמין כי כרישי הנדל"ן יניחו לה לחזור לימי תפארתה. להפתעתי ראיתי לאחרונה כי חלק מהבתים שופצו ושחזרו עם הקפדה על שימור פריטים והפכו לדירות יוקרה. נראה שהשכונה חזרה לימיה היפים. אך לעומת העבר שהדיירים היו פקדי בנק צנועים, היום רק בעלי ממון  יכולים להרשות לעצמם לגור בהן.

השכונה כפי שנראתה סמוך להקמתה

 עבודת רקמה של האמן איתן גורג הורביץ המתארת את השכונה בימיה היפים

החצר המרכזית הפכה מגרש חנייה

בית הורביץ

גרם המדרגות לגג של בית הורביץ

חלון בחדר המדרגות של בית הורביץ

אחד מבתי השכונה כפי שהיה

עוד בית שמצליח לשרוד

בית ששורד בקושי 

זכר למבואה 

פינה במשרד המעצבים "טיקו"ששופץ באחד מבתי השכונה

קישורים:

בנק אנגלו פלשתיין   בנק אנגלו פלשתין

שכונת פקידי אפ"ק  שכונת פקידי אפ"ק

תערוכת הרקמה של גורג איתן הורביץ  http://tlv100-eitan.blogspot.co.il/

מדיח מדחי לדחי

בעקבות לחץ מתון ועקבי של בני משפחה ואחרי שבועות של בדיקת שוק, איכות, מחיר ודרוג אנרגטי, סוף סוף נפל הפור, רכשנו מדיח כלים.
אחרי המדיח, שעמד תקוע יומיים באמצע הסלון, הגיע המתקין, אופיר, שבמהירות הצליח לתת לנו הרגשה שהוא לפחות בן משפחה מוכר ואהוב ובפרץ של רעננות נעורים פצח בהסברים מאלפים מה הם היתרונות האמיתיים של מדיח ובמיוחד מדיח מהסוג שקנינו. ״גרמנים ימח שמם, אבל עושים עבודה כמו שצריך״, הוסיף בשביל הפרוטוקול הציוני הגאה.
העזר, שבמשך עשרים ושלש שנות נישואינו לא בחל בהדחת הכלים, ניסה לסתור את הסבריו והחל לספר בשבח שטיפת הכלים הידינית. ״בגילך״, ניסה את כוחו המתקין, ״במקום לשטוף כלים, צא לך לטייל יד ביד עם זוגתך על שפת הים״, ״החיים שלכם יראו אחרת״ הוסיף כמי שמומחה לא רק במדיחים אלא גם בייעוץ זוגי.
אחרי שחיבר את המכונה לברזים והחשמל ,והדגים את הפונקציות שמכשיר הפלאים עושה , הוא המליץ להשאיר את הכפתור במצב האקו וללחוץ רק על הסטארט. ״אנשים בגילכם לא צריכים לשבור את הראש. כך זה יעשה לכם את העבודה בלי להסתבך״. ואני, שכבר פירמתטי לבד מחשב, חשבתי שהמדיח יספק לי אתגרים בתחום ההפעלה, ממש נעלבתי.
אחר כך החל לפרט את סעיפי  המחוייבות שלנו למדיח.
״דבר ראשון״ אמר, כשראה עם מי יש לו עסק, ״יש להפעיל את המדיח לפחות פעם בשבוע  ולא להתעצל ולהכניס גם את כוסות המים, על מנת שהדייר החדש שלנו לא ישכח את עבודתו״.
אחר כך התיישב ופירט את הציוד הנלווה המומלץ לשמירת חיי המדיח:
״מסנן אבנית, חשוב מאד במיוחד במחוזותיכם.!״
״אבל קראתי  באינטרנט שזה חארטה״ אמרתי.
״זה נכתב ע״י בעלי אינטרס״ מיהר לסתור אותי.
״מפחית מתח חשמלי, למקרה של נפילות חשמל, שדופק את לוח הפיקוד, שהוא החלק היקר ביותר במכשיר״. פסק בנחרצות.
הזדרזתי להביא ולהראות לו את המפחית מתח שקניתי במבצע בהוםסנטר, אך הוא הסביר כי למדיח דרוש משהו הרבה יותר רציני ( ויקר).
אחר כך הוא עבר לפירוט החומרים הנחוצים:
״טבליות ניקוי - חובה!״
״מלח נגד אבנית - חובה!״
״חומר מבריק- חובה לתוצאות מרשימות!״.
טוב, עם הברקות אני לא מתפשרת
״מנטרל ריח - אצלכם חיוני!  כי בטח לא תפעילו כל יום.״
בעלי שהחוויר, הציע לו בו במקום לקחת את המדיח הזללן בחזרה.
״פתחתם- קניתם!״ ענה,  עם זיק של חיוך לאייד.
חשבנו שסיימתו את העניין וחיש נתחיל בהדחה, ואז הגיע הפנץ ליין.
״אנחנו מציעים גם ביטוח״ הוסיף
״לא תודה״,  אמר בעלי, ספקן כפייתי לענייני ביטוח.
״דקה אחת, רק תביא איזה נייר ועט״ אמר הבחור.
הוא שרטט טבלאות, רשם מחירים, חיבר וחיסר , כפל וחילק.
הקטע המתמטי הזה של השיחה זכורה לי כענן שטשטש את מחשבותי , בדיוק כפי שקרה לי בשיעורי המתמתיקה.
בקיצור הבחור הצליח לכשף אותנו.
כרטיס האשראי נשלף, השקנו עם הבחור כוסות קפה, הוא שפע מחמאות על ההחלטה הנבונה שלקחנו. נפרדנו בחמימות של בני משפחה, לא לפני ששלפתי מההרד דיסק שלי שמות של כלות פונציאליות לבחור המוכשר והרווק.
הסכום הכולל של המכשירים, החומרים וביטוח חיים למדיח  לשש שנים, עלה כמו מדיח בינוני נוסף מתוצרת סין.
אחרי שהתעשתנו, הבנו, שכנראה עוד שש שנים נהייה בדרך לדיור מוגן, בטח נשכח איפה שמנו את הקבלה של הביטוח, ואת הכלים כנראה כבר תדיח הפיליפינית....

הרבה פחות שהוא בעצם הרבה יותר.

מאז שרקמתי לבנים שלי את כריכת ״ספר התורה״ בקיבוץ, עברו שלשה עשורים שבהן לא נגעתי ברקמה. השבוע הטילה עלי כלתי משימה, לרקום את ״שקית החלה״ של נכדתי בגן.

קשה לומר שחל שיפור במלאכת הריקמה שלי מאז ימי לימודי בכתה הקדם מקצועית, שננזפתי ע״י המורה אסתר טוביאש, על חוסר דיוק ורשלנות תפירת התכים.

אבל לא עלי אני רוצה לכתוב. "שקית החלה" היא חלק מסיפור הגן של נכדיי.

הילדים שלי זכו לגדול בגנים בקיבוץ. הילדים שלי בחרו לשלוח את ילדיהם לגן, שמזכיר להם את ערש ילדותם.

הם בחרו בגן שעולה להם הרבה יותר מכל גן אחר, רק על מנת לקבל בו פחות מהגנים הציבוריים.

הם משלמים הרבה, משום שיש פחות ילדים בקבוצה

הם משלמים הרבה, על מנת שיהיה בו פחות אוכל תעשייתי, אלא תפריט מבוסס על קטניות, ירקות, טחינה ומעט מאכלים פשוטים בסיסיים ובריאים.

הם משלמים הרבה, על מנת שלא תהיהי בגן טלויזיה.

הם משלמים הרבה, על מנת שלא יהיו בגן הררי צעצועים מפלאסטיק, אלא שחלק מהפעילות הקבועה בגן היא בניית משחקים מגרוטאות, וחומרים שמוצאים בסביבה.

הם משלמים הרבה, בכדי שלא יהיו קבלות שבת , מסיבות וימי הולדת, עם מוסיקה רועשת וכמויות של ממתקים.

הם משלמים הרבה, על מנת שהילדים הבוגרים ( בני ארבע וחמש) ישתתפו בשטיפת הכלים אחרי הארוחה ובסידור הגן.

הם משלמים הרבה, על מנת שילדיהם ישתתפו כל בוקר באפיית הלחם שאותו יאכלו בארוחה הבאה.

הם משלמים , שלא יביאו להם פעם בחודש מישהו עם ארנב בסל, שכל ילד יזכה ללטפו, אלא מסתובבים ליד האווזים שהם מגדלים ואחראים להאכלתם יום יום.

הם משלמים הרבה, כדי שילדיהם לא יקבלו שניצלונים מעובדים, אלא ירקות  מגינת ירק שהעבודה בה היא חלק משגרת יומם.

הם משלמים הרבה,  בכדי שילדיהם לא יהיו במקום שבו משתדלים לבדר אותם, לרצות אותם ובמיוחד את הוריהם, באין סוף פעילויות , אלא במקום שבו מלמדים את הילדים להתנסות, להפעיל את הדמיון, לראות איך דברים נעשים ולקחת חלק בעשייה, והכי חשוב, אם הם נכשלים במשימה, הם עוזרים להם לנסות שנית ולחוות חוויה של הצלחה.

הם משלמים על מנת לא לקבל "חוגי העשרה" ואין סוף גרויים חיצוניים, אלא למידה מתוך התנסות במרחב וביום יום.

אם תשבו מחוץ לגן תוכלו לשמוע ילדים משוחחים זה עם זה. מקשיבים ומכבדים.

ילדים שמודים יום יום, כחלק מטקס יום יומי, על אור החמה, שפע האדמה ומטר השמיים.

  הילדים שלי ועוד לא מעט  הורים כמותם  משלמים הרבה בכדי לקבל הרבה פחות.

  אבל הפחות הזה הוא כל כך הרבה.

אינני יודעת עד מתי יוכלו לשאת בנטל הכלכלי הזה,

ואני שואלת את עצמי, מדוע משרד החינוך לא מאשר את צרופו של הגן למערכת גני הילדים שזכאים  מגיל שלש לחינוך חינם?

כששר החינוך מהלל את החיבור של התלמידה שכתבה ביקורת על מערכת החינוך והפליג בשבח הבחירה, ירד במחילה, כבודו  לגנים, ויראה במו עיניו איפה הכל מתחיל. ובבקשה, יאפשר כבודו להורים לבחור מבלי לפשוט את הרגל.