יום שישי, 17 במאי 2013

הרהורים של צפתניקית


הם באים מן ההרים מן השפלה מהמדבר, הם באים, שמות, פנים, תמונות ומצטרפים אחד אחד אל הדף.
הם פוגשים זה את זה בתמונות המקומטות ומזהים אחד את השני לפי העיניים והחיוך. אלה הם ה״צפתניקים״, שמתכנסים בבפייסבוק ומתרפקים על זיכרונות
חגיגה כזו של נוסטלגיה והתרפקות על העבר אפילו זקני צפת כבר לא זוכרים.
טוב חבר׳ה, אולי לא שמתם לב, אבל זקני צפת החדשים  זה אנחנו.
הפייסבוק נשרף מתיאורים וסיפורים והתרפקות על הנופים והאנשים שרק צפתים מבינים את הקודים והשפה המיוחדים שמשתוללים שם.  
יחד עם העשן שעולה ממדורת השבט שלנו, עולה מידי פעם גם עשן של קיטורים ואכזבה מאיך שהעיר נראית היום, ואני רואה  את חצי הכוס המלאה.
בניגוד למה שרבים טוענים, אני חושבת שצפת נראית בשנים האחרונות נקייה ומטופחת משהיתה בעבר, העיר העתיקה, שרובה היתה הרוסה בילדותי, הולכת וניבנת, לרוב ע״י יזמים פרטיים, כן רובם דתיים, אז מה. הרחוב הראשי לא ניראה מי יודע מה והיה נחמד אילו הסוחרים היו משתפים פעולה לשיפור פניו והצבת שילוט יפה כדוגמת זיכרון יעקב  או מטולה, אבל ראיתם איך ניראה רחוב יפו בירושלים בירתנו?
לעומת זה אני רואה מבנים היסטוריים שקמים מאפרם בזכות המכללה וחוזרים לימי הדרם ומשמשים דוגמא עולמית לשימור הבניין והמרקם הסביבתי
כשאני עוברת בשיכונים המפלצתיים של הדרום אני רואה הרבה בתים שמשתקמים במסגרת שיקום שכונות ותרבות הדיור, והסביבה נראית הרבה יותר נקייה מבעבר
כשאני מגיעה לצפת אני שומעת המון קיטורים על שהעיר מתחרדת.     
נכון, העיר הפכה ליותר לדתית, אבל סוד קסמה  וקיומה של צפת קשור לדת, לקבלה ולמיסטיקה, זה כוחה וייחודה. פרנסי העיר ותושביה צריכים להבין שזה מקור משיכתה ובמקום לנסות ולהפוך אותה לעיר תעשיית ״נס קפה״ או לחלום על תחייתו מחדש של מועדון ה״שעות הקטנות״, הם צריכים לחשוב איך למנף ולהפוך את המיתוג הייחודי שלה לכסף ופרנסה.  העיר העתיקה בצפת נושאת מורשת מפוארת של תקופת תחיית הקבלה, היא אחת הערים העתיקות בעולם שנשמרו ואת האוצר הזה אסור לפספס. ביניינו, מי שהיום מזרים דם בסמטאותיה הם ״לבנות ולהיבנות״ ״מכון אסנט״ ועוד עשרות עסקים קטנים, שלרובם יש כיפה או שטריימל על הראש. במקום להתנגד לדוסים ולהלחם בהם, יש לשתפם ולעודדם לאחריות וליזמות  תיירותית- דתית -רוחנית,  שתביא גם להם פרנסה בשפע ובכבוד.
על המכללה לפתוח את שעריה למגזר החרדי במסלולים מתאימים. בירושלים נפתחו מסלולים אקדמאים לחרדים גם באוניברסיטה העברית והם זוכים לפופולאריות והצלחה.  

וחוץ מזה מה לנו להלין ולהתלונן, אנחנו עזבנו ואחרים באו במקומנו
מי יודע, אולי ילדנו ונכדינו ימאסו בחיים הלחוצים במרכז, מהפקקים הבלתי נסבלים לעבודה ובחזרה, מיוקר נוראי של דיור ושל חינוך, מאויר מזוהם ועשן מכוניות, מצפיפות של מגדלים  מנוכרים ויחליטו שהם בוחרים בפחות כסף ויותר איכות, באפשרות לרדת לוואדי עם הילדים, עשר דקות מהבית, בלי להיתקע בפקקים, לפתוח חלון ולראות את הג׳רמק, ולהגיד שלום ובוקר טוב לכל אדם שני ברחוב. הם יציצו  בפייסבוק בדף של  ״הצפתניקים״ ויאמרו לעצמם, וואלה, אני רוצה לגדל את ילדי במקום כזה!
ואולי הם יהיו אלה שיחזרו לעיר. אולי הם יביאו כמה חברות סטארטאפ שלא צריכות יותר מפס רחב ואינטרנט בכדי להתחבר למרכז, אולי הם שיפתחו בוטיקים וחנויות מיוחדות, שיתחרו עם חנויות רשת בנאליות בקניונים רועשים. אולי  הם שיפתחו מלונות בוטיק שיציעו חופשה עם חוויה רוחנית, כי צימר עם גאקוזי יש בכל מקום.  

בעיני, עם כל חסרונותיה, צפת היום אטרקטיבית מבעבר וזה הזמן להשקיע בה.
ודי עם הדוסופוביה הזו.




   בתוך העץ הזה גדלתי ובו הם שורשי



יום ראשון, 12 במאי 2013

מס גולגולת

מי אמר שפקידי האוצר חסרי מעוף מחשבתי?
יצירתיות מחשבתית כמו הטלת ארנונה על קברים, כבר מזמן לא נמצאה במחוזות נוגשי המיסים. 
הרעיון ממש גאוני, רק לי הקטנה, יש כמה שאלות.
בעבור מי עלי לשלם את הארנונה, עבור אבי עליו השלום או גם על קברותיהם של סבי וסבתי משני הצדדים? ומה עם הוריהם?  האם ניניי ישלמו ארנונת קבר רק עבור נכדי ז״ל או גם עבור הוריהם ועבורי? 
ולפי מה נשלם את ארנונת הקבר? האם על פי רוחב המצבה או מספר האותיות המפארות את הנפטר, או לפי סוג השיש, או סתם ימדדו לנו באופן שרירותי את המטרז׳ ?, מה שיקנה יתרון לבעלי גוף קטן.
האם יהיה מיסוי דיפרנציאלי על פי מיקומו של בית הקברות? האם המס יהיה שוווה במרכז ובפריפריה? ומה עם מקומות הקבורה הנחשקים בירושלים למשל? והאם יינתנו הנחות או פטורים למשפחות מרובות מתים? 
אבל אל דאגה, בעבור מתן תשובות על כל השאלות, יקימו משרד לארנונת קברים, ויהי גם מנכ״ל, ויקומו משרדי מטה ומשרדי מחוזות, שבכל אחד מהם ישבו מנהלים, ופקידים, ושמאים וחשבונאים ומזכירות וכמובן גם פקחים שיצטרכו לפקח על חריגות קבורה, או מצבות בלתי חוקיות, או ״מרפסת״ לנר נשמה שהוקמה ללא רשות.
כולם יקבלו כמובן משכורות, ואש״ל ודמי הבראה, ודמי ביגוד והוצאות נסיעה ורכב צמוד וכמובן פנסיה, אני מניחה שעובדי המשרד הזה ידרשו גם פטור לדורי דורות מתשלום המס, בדומה לאנשי חברת החשמל שזוכים לחשמל חינם.
 אז חבר׳ה , תפסיקו למות, ממילא בתי קברות רבים ממוקמים בשטחי נדל״ן נחשקים, שעליהם יכלו לבנות שיכונים לזוגות. צעירים . או שתעשו כמוני. אני ביקשתי שאת גופתי ישרפו, מה רע לדשן  ערוגת וורדים, או לפזז על הגלים? אני מוכנה להסתפק גם  בעציץ במרפסת.

יום שבת, 6 באפריל 2013

בין שתי ערים


אנחנו מתחילים להסתגל, לומדים את היתרונות והחסרונות של השכונה והבית, ולא מפסיקים לעשות השוואות עם החיים הקודמים. 
בירושלים, כיאה לבירה קדושה, רבים הרחובות הנקראים על שמם של מלכים. מלכי יהודה, מלכי ישראל, מלכי החשמונאים ואפילו המלכים הבריטיים, אך רבים מיושבי רחובות אלה עניים מרודים, שתורתם אומנותם.
אצלנו יש רחוב "העמל", "שדרות נווה עובד", רחוב "האורגים", "גלגלי הפלדה" ואפילו יש את ״כיכר הלחם״ המכותרת בבתי השגרירים. כיאה וכנאה לעיר של אנשי עמל ועבודת כפיים....
על מיחזור האשפה עוד לא שמעו בעיריית ירושלים. מקסימום, פה ושם בקרן רחוב, עומדת מכולת בקבוקים ופח לפסולת נייר שאותם מרוקנים רק בחגים ומועדים, ואילו פה מפוזרים ברחובות אין ספור פחי מיחזור שלא מביישים  גם את שווויץ הממוחזרת. בירושלים אפשר לפנות כל כמות אשפה ומכל סוג בכל עת שתחפוץ גם אם זיהמת רחוב שלם בערב פסח בשעה 17:00. פה, אם חלילה תניחו על יד הפח קרטונים, גזם גינה או רהיט ישן ביום שאינו יום האיסוף, תוך שעות ספורות יונח דו״ח של 750 ש״ח בתיבת הדואר שלכם.  
 בירושלים שריפת פחי אשפה היא פעילות תרבותית של קבוצות מסוימות, פה אנו נדרשים לקנות בכספינו את פחי האשפה וכמובן גם לשמור עליהם. 
לעומת זה, אין במחוזותינו מרכולים של רמי לוי, ברכת אברהם, יצחק ורחל. אם נחליט לערוך את הקניות בסופר השכונתי נכלה את חסכונות הפנסיה שלנו חיש קל.
שוק ירקות אפשר למצוא רק בטירה או ג׳לג׳ולייה, ושוק "מחנה יהודה" נחשב פה לאתר תיירות אקזוטי...
בירושלים גם בשעות הלילה המאוחרות יש פעילות בלתי פוסקת. משפחות עמוסות ילדים וטף, עגלות כפולות ומשולשות ממלאות את המדרכות, בימי חמישי בלילה העיר מפוצצת בדוסים, סטודנטים, וסתם חנונים, שמשתלבים בהרמוניה בעשרות הבארים והפאבים שמוכרים בירה גלאט כושר, אך בשבת אפשר להסתובב ברחובותיה ולהאזין לדממה ולציוץ הציפורים. פה, את השקט מפרות רק משאיות פינוי האשפה לסוגיה, אך לעומת זאת בשבת הקניונים שוקקים והומים, לא עלינו. 
נסיעה ברכבת הקלה של ירושלים מקרבת את הנוסע לעמך תרתי משמע, בדרך כלל היא צפופה ודחוסה ומשרתת נאמנה את תושביה של העיר שחוברה לה יחדיו. לוח הזמנים כפוף למספר ההתראות על חפץ חשוד. פה, בכל תחנה מוצבים לוחות זמנים אלקטרונים והאוטובוס מגיע בדיוק בזמן, תמיד יש מקום ישיבה וקהל הנוסעים הן בדרך כלל המטפלות והעוזרות הזרות, וכמה בני נוער שברגע שיוציאו רישיון נהיגה לא יראו יותר כרטיס רב-קו.
אבל ההפתעה הגדולה הם מיסי הארנונה הנמוכים מאלה של ירושלים... 
בינתיים אנחנו די מתגעגעים לירושלים שלנו, על מגרעותיה ויתרונותיה, וכבר עשינו כמה גיחות ל"מחנהיודה" להסניף קצת ריח של פפטרוזיליה, אבלגם מסתגלים בקלות לשקט ולניקיון לשדרות הירוקות ובעיקר לקרבה לנכדים.    


יום שבת, 23 במרץ 2013

כרוניקה של מעבר דירה - חלק ג׳ ואחרון בסדרה

אשה אחת הגיעה לרבי ואמרה לו שהיא פוחדת מהעולם הבא. כל כך טוב לי בעולם הזה, היא אמרה, יש לי הכל, בריאות טובה, בעל טוב, ילדים ונכדים מוצלחים, עבודה טובה, בית נאה  לא חסר לי כלום, אני פוחדת שבשל כך יהיה לי רע בעולם הבא. שאל אותה הרבי כמה פעמים עברה דירה. איזה שלש פעמים, אמרה לו. אם כך, פסק הרב, מקומך בעולם הבא מובטח....
מקומי בעולם הבא כנראה מובטח ולו בשל העובדה שעברתי דירה הרבה יותר משלש פעמים. 
אז זהו, עברנו, ואפילו התחברנו  לעולם האינטרנטי. זה היה קשה. למעלה משנה ביכינו את העזיבה מירושלים וראינו בה אילוץ והחמצה, למעלה מחודש ארזתי ומיינתי וזרקתי, שזה היה גם מעיין נקיון נפשי, ניהלנו אין סוף ויכוחים על מה לשנות ומה להוסיף בדירה החדשה, שבסופם החלטנו לא לעשות כלום. פפה לא הפסיק לסבול מאלרגיות משונות שהיה ברור שהן תוצאה של השינוי. השכונה החרדית שבה גרנו בירושלים ודמתה קצת לכפר ערבי, נראתה לי רומנטית יותר,  השכנים שבאו להפרד מאיתנו נראו לי לפחות כמו בני משפחה, ובכלל, איך אחייה בלי הגינה ועץ התאנה.
בנוסף לכל, אחרי שהגעתי לדירה המסויידת הסתבר לי שמישהו טעה בגוון! טעות במכונת הערבוב בחנות או שמישהו התרשל בכתיבת המספר, העוזרת שהיתה אמורה לנקות הבריזה, בקיצור הכל ניראה סוף העולם.
לשמחתי בחרנו בחברת הובלות מצויינת, שבנוסף לעבודה המעולה שעשו, גם תמכו בנו נפשית, השקעה שהשתלמה. 
לפתע התבהרו השמים, הצבע שנבחר בטעות הסתבר כמרגיע ומקסים, וכבר אחרי שבוע הבנו שהטעות היחידה היתה שלא הגענו למקום שנה קודם. נכון, זו לא ירושלים, והרבה קודש לא מורגש באויר, אבל השכונה טובלת בירק, נקיייה ואסתטית, הבית נוח ומרווח, הים במרחק הליכה(עוד לא הגענו לשם) קופת חולים בסיבוב, המתנס והספריה במרחק דקותיים, אוטובוסים שלוקחים אותי לכל מקום, מרכז מסחרי קטן שמזכיר מרכז מסחרי במושב,  והכי חשוב הילדים קרובים ויכולים לקפוץ עם הנכדים ולהפך, בלי שצריך לדאוג להם ללינת לילה. 
ההחלטה לעשות רק את ההכרחי לפני שנכנסנו, הסתברה כנכונה, עכשיו בשקט אנחנו מאתרים את הצרכים האמיתיים שלנו ולא את הצרכים שמכתיבה איקאה. 
אתמול בפעם הראשונה בישלנו ארוחה והסתבר שהמטבח הקטן הוא נוח וקומפקטי, למרות שעכשיו צריך לפתוח ולסגור דלתות ומגירות, משימה לא קלה אחרי שהתרגלנו למדפים פתוחים. אחרי שבוע, אנחנו כבר מרגישים כאילו הבית נולד עבורנו.   
אז מסתבר שהכל הוא גם עניין של משקפיים, וברגע שהחלפתי את השחורים בוורודים הכל התבהר. או אולי לכל אחראי הצבע שנבחר בטעות.
עכשיו נותר להגיש עזרה ראשונה לידיים ולרגליים ולהתחיל להסתער על המשימות הבאות.
חג שמח וכשר, (אצלי הוא לא הכי כשר אבל בטוח שמאד נקי)
מאחלת לכולכם חג שמח ובריאות  

יום חמישי, 28 בפברואר 2013

כרוניקה של מעבר דירה - חלק ב'


 לאט לאט נארזים חיינו בארגזים.
גם אחרי מיון וחיסול כמויות של מסמכים, בגדים וחפצים שהצטברו בארונות, נערמים להם הארגזים, מסומנים וממוינים ונראה שנזדקק למכולה בכדי להעבירם.
מיום ליום יותר ויותר חפצים נארזים להם ואנו מסתפקים בפחות ופחות.
יותר מאשר ייעול באריזה, עבורי זה מבחן באיזה מינימום אפשר להסתפק ולהמשיך בחיים נורמאלים. וראה פלא . בארון המטבח נשארו כ 10% מהכלים, וכלום לא חסר להכנת ארוחה טובה, רוב הנעליים והבגדים נתחבו כבר לארגזים וראה פלא, עדיין לא  התלוננתי ש״אין לי מה ללבוש״. הספרים כולם בארגזים , אבל נחמד לחיות  בחלל שהתפנה ולא רע להסתדר רק עם המחשב והסודוקו מהעיתונים. 

לפני יותר משלושים שנה, כשעברנו לקיבוץ, היינו משפחה צעירה עם שני ילדים, קבלנו דירת שני חדרים בגודל של פחות מארבעים מ״ר, ארון בגדים של שלש דלתות שהספיק לכולנו, חדר המגורים שימש גם כחדר משחקים, גם כחדר עבודה וגם היתה בו ספה נפתחת, שהפכה אותו בלילה לחדר שינה. בפינת המטבח היה שיש של 40 ס״מ וכשהתקלחנו גם האסלה התמלאה במים. שלש שנים גידלנו שם שני ילדים שלא חסר להם כלום והם זוכרים את השנים האלה בגעגוע.  אני לא זוכרת שהיה חסר שם משהו. אחר כך העברנו את החפצים בעגלה רתומה לטרקטור לדירה בת שלשה חדרים שהיו בה יותר ארונות שהתמלאו במהרה. עם כל מעבר גדלו מספר החדרים וגם מספר הארגזים ותמיד היה נדמה שכל דבר הוא חיוני , או נוסטלגי וצריך להמשיך ולשמור עליו.

לעיתים אני משתעשעת במחשבה מה יקראה אם המשאית תעלם , או תישרף או תיחטף, על איזה חפץ שיעלם אצטער? כמעט כלום. רוב הדברים שבהם אנו מוקפים נועדו רק לקשט את סביבתנו או לענות על הצרכים האסטטיים והרכושניים שלנו, אבל בהחלט אפשר להסתדר בלעדיהם. 
האמת, שאני לא ממש רוצה שהמשאית תישרף, או תעלם אות תיחטף, אבל ברור לי שבשבועות האחרונים שבהם אנו מסתפקים במעט, (עדיין לא  מעט מידי), למדתי הרבה על עצמי ועל החיים. ברור לי, שבשעת פירוק הארגזים, הרבה חפצים נוספים, שכל כך טוב לי בלעדיהם עכשיו, ימשיכו את דרכם לחברים, חנות יד שנייה ואתר ״אגורה״.   
באינטרנט מצאתי פורום של חבר׳ה אמריקאים שהחליטו לחיות בביתם  עם 100 חפצים בלבד. מדי פעם אני קוראת את הדיונים הרציניים והמשעשעים בבלוגים שלהם. ובמיוחד מהתובנות שהניסוי הזה גרם להם.  אמנם לא הצלחתי להגיע ל100 חפצים, וכנראה אשאר עם הרבה יותר. למרות הרצון שיש לי לצמצם את חפצי אני עדיין לא ממש מוכנה להיפרד מרובם. אך כל חפץ נוסף שאני מפחיתה מחיי - עושה לי טוב.  זה בהחלט אתגר שהצבתי לעתיד הקרוב. 
המשפט ש״ככל שיהיה לנו פחות - נעשה יותר״ , יש בו לגבי הרבה מהאמת.
והכי חשוב, בבית החדש אין לנו מחסן וגם לא בוידם!!!  



זהו! עכשיו זה אמיתי.