יום שבת, 24 בדצמבר 2011

נשים מודרות, נשים מהודרות ונשים משוחררות.

או. קיי, הנשים כנראה תנצחנה במאבק על זכותן לשבת היכן שהן רוצות. 
 גם לי יש חלק במאבק, אמנם בלי עתונאים ותקשורת, אך לא פעם נפנפתי מעלי איזה אברך חצוף שניסה לדחוף אותי אחורה באוטובוס, בקו ירושלים צפת. ואני גאה לספר שראיתי גם נשים דתיות שעושות את זה. 
אבל מקומן של הנשים, לדעתי ,לא יקבע רק על פי מקומן באוטובוס.
כל זמן שנשים מוכנות למלא את שדיהן בסיליקון, לעיתים גם בגיל צעיר, על מנת לרצות את ״טעמם״ של הגברים - הפסדנו.
כל זמן שנשים הורסות גבן בטיפוף על נעלי עקב מרקיעי שחקים - הן לא שונות מהנשים הסיניות שרגלהן נקשרו ע״י אימותיהן, שהתאמצו לרצות גברים, שכפות רגלים מצומקות גירו אותם.
כל זמן שנשים מותחות פנים, מנפחות שפתיים, מצרות ירכיים ומענות את עצמן בשלל ניתוחים מיותרים -  הן לא מקבלות את עצמן, הן לא אוהבות את גופן, הן חושבות שהן לא מספיק טובות או לא מספיק יפות.  
כל זמן שנשים נכנעות לצו אופנה משונה ולא נוחה, שמוכתבת על פי רוב ע״י מעצבים שונאי נשים - הן שונאות את עצמן. 
כל זמן שנשים תסתובבנה חצי ערומות במקומות העבודה, תתבענה כבוד מהסביבה, ותצרחנה שזכותן להתלבש כרצונן - הפסדנו.
כל זמן שנשים לא מוחות על הצגת נשים גונחות בעירום כדי לקדם מכירות - הפסדנו.  
הדרך במאבק לקבלת שויון ולכבוד תתחיל רק כאשר נקבל את עצמנו כמו  שאנו, יפות בנוחות שלנו, לבושות על פי טעמנו, גאות במשקל שלנו, בגוף שלנו, בציצים הטבעיים שלנו,  ובסימני הגיל שלנו. 
לדעתי, רבים הגברים שעשו כברת דרך גדולה משלנו.
הם למדו לקבל את הרגשות שלהם, הם למדו שאפשר לבכות, הם לא מתביישים לחתל תינוקות או להחליף את נשותיהן בעבודות הבית. הם מקבלים את עצמם כגברים, גם אם הם אינם מאצ׳ו גברי מחוספס ושרירי. וגם אנו הנשים, למדנו לקבל אותם כאלה.
במקום המכובד שלנו אנו נזכה, כשנדאג לבריאותנו, שנשתחרר מהכבלים של שטיפת המוח שעושות לנו הפרסומות, המנתחים הפלאסטים, צווי האופנה והמרוץ אחר הנעורים, ונתחבר לאישה האוטנטית והמיוחדת שנמצאת בכל אחת מאיתנו.
בואו ונראה לכולם, ובעיקר לעצמנו, שאנו יכולות להיות נשים סקסיות, יפות ומטופחות, עם כל מה שהעניק, או החסיר מאתנו האל.  
נראה אז, אם מישהו יעז לדחוף אותנו לספסלים האחוריים.

יום שני, 12 בדצמבר 2011

הכבלים האמיתיים של הנשים

בכל פעם שהעזר שלי  מרים את תיק היד שלי הוא משתאה מדוע הוא כה כבד. 
אבל כולם יודעים, שבתיק שלי אפשר למצוא את כל מה שצריך אילו הלכתם לאיבוד במדבר, או חלילה אם תפרוץ מלחמה.
יש בו מפתחות, סלולרי, משקפיים לשמש ומשקפיים לקריאה,  וארנק גדול עם כל הכרטיסים שאספתי בימי חיי, הרי לעולם אי אפשר לדעת מתי אדרש לשלוף למשל את כרטיס חברותי בתנועת הצופים,  ויש בו ארנק לכסף קטן לשימוש שוטף. יש בו תיק איפור, שאמנם איפור אין בו, אבל יש בו כמה אקמולים, וטיפות עיניים, וקרם ידיים, וקרם הגנה מהשמש, ושפתון צבעוני ושפתון ליובש, וג׳ל אלכוהול לחיטוי הידיים, וכיסויי אסלה, ועניינים היגיינים לאישה, וכלי תפירה באריזה מינייטורית, על כל צרה שלא תבוא, ומסרק כמובן.
ויש בו כלי כתיבה, ויומן, וספר טלפונים ומצלמה, כי מי יוצא מהבית בלי מצלמה בימינו, ואיך אפשר בלי בקבוק קטן של מים. אני מניחה שיש עוד כמה חפצים חיוניים ששכחתי מקיומם וטבעו במצולות תיקי.
בקיצור, לפחות ארבעה ק״ג של ציוד חיוני, ששום אישה ממוצעת לא מעיזה לצאת מהבית בלעדיו.   
בזמן האחרון, אני שוקלת להחליף את תיק היד שלי בעגלה עם גלגלים. לא, אני לא מתכוונת לנסוע לטיול בעולם, אבל כל נסיעה לנכדים, דורשת לוגיסטיקה לא פשוטה.
בנוסף ל״משלוחה״, שבדרך כלל נארז בצידנית קטנה, אני כבר לא מסוגלת לעזוב את הבית ללא תחנת התקשורת הניידת שלי. לציוד החיוני התווסף גם האייפד, וזוג אוזניות משובחות ודי גדולות כי הקטנות האלה שנכנסות לאוזניים ממש מציקות. ואני לא שוכחת לדחוף גם את הmp3, כי שם השירים הכי שוים, ועל המצלמה אי אפשר לוותר כי התמונות של האייפד לא משהו. וזה עוד לא הסוף כי לכל מכשיר יש גם ציוד נילווה: מטען לסלולרי, כבל לאייפד, מטען למצלמה, ועוד כמה בטריות קטנות, שיהיה. 
בקיצור לאישה המודרנית והמשוחררת של ימינו, בנוסף לעול הקריירה , הבית , הילדים, נוספו עוד כמה ק״ג של פלאסטיק וכבלים. 
אז כנראה הנצחון האמיתי לשויון בין המינים יגיע, כשאני וחברותי נפגש עם הנכדים בגינה, שאנו מצויידות רק בארנק קטן שנדחף לכיס האחורי של הג׳ינס וסלולרי זעיר שיודע גם לכבס.

נ.ב, נראה את הגאון שימציא/תמציא את האפליקציות שיחליפו את כל החומרה הזו....

יום שבת, 3 בדצמבר 2011

החיים כאפליקציה

עד לפני שלשה חדשים חשבתי שאפליקציה היא השם של הקישוטים האלה בעבודת יד שמוסיפים על הבגד, וברוך השם יצאו מהאופנה. אבל מאז שהתחיל הרומן של עם האייפד, גיליתי שהעולם עומד על ארבעה  דברים: אייפד, אייפון אייטון ואפליקציה.
אז אם נחזור להתחלה, את האייפוד שלי בעצם החרמתי מהעזר, שקבל אותו כמתנת ראש השנה מחברים טובים. לא היה קשה לשכנע אותו עד כמה הצעצעוע הזה מיותר, ולא נחוץ לאדם רציני כמוהו, וכמה הוא נחוץ לסבתא בלוגרית  בדרכים.
ואכן, מאז אני לא נפרדת ממנו, (מהאייפד), שלא לדבר עד כמה נחמד להיכנס אתו למיטה; עליו גם  אפשר לומר, שכמה שיותר קטן ,יותר טוב.
כמלווה צמוד ונאמן, אי אפשר שלא להקדיש לו כמה מילים.
אם בעבר החרמתי כל בגד שעליו התנוסס לוגו של חברת הבגדים, בתירוץ שאני לא מוכנה לפרסם מותג ועוד לשלם על כך מחיר מופקע, עכשיו על כל מייל שאני מוציאה, יש תוספת שמודיעה לכל המכותבים ״נשלח מהאייפד שלי״ , ללמדכם, שכותב המייל הצטרף למועדון האקסלוסיבי של צרכני אפל. סמל סטטוס. 
מסתבר שהאייפוד גם יודע בדיוק איפה אני נמצאת, מה שמעורר שאלות נוספות מה הוא עוד יודע עלי ולמי הוא מעביר את המידע.
חוץ מזה, שתדעו לכם, שיש לאייפד חיים משלו, ובמיוחד למתקן השגיאות האוטומטי שלו, שתפקידו העיקרי הוא לשגע את הכותב. באיזו חוצפה הוא תיקן כמעט כל מילה שכתבתי, ברזים הפכו לברגים, פנסיה הוא  הופך לכנסייה, ולא תאמינו, הוא לא מכיר את המילה מיילים, והכי מעצבן, שהוא לא פעם מתעקש להשאיר את התיקון שלו. 
הילדים הזדרזו להעלות לי שלל אפליקציות חינמיות שעד עכשיו אני לא מבינה בשביל מה צריך אותן. והנכד שלי מדבר עם איזו  דמות מצוירת  שחוזרת בקול מעוות על כל מילה שאומר, אני מניחה שהגה אותה גיק צעיר, שהרוויח עליה הרבה יותר מסך הפנסיה הממשלתית שלי. 
אבל בסופו של דבר. עם האייפד אתם לא זקוקים לשום דבר נוסף, אתם יכולים להכניס בו את הספרייה שלכם, את האלבומים, את כל אוספי המוסיקה שלכם, אתם לא זקוקים לעיתונים ולא לטלויזיה ולא למצלמה,יש בו אפליקציות לכל דבר החל מאפס׳ שסופרת את הקלוריות היומיות שלכם, וכלה באפס׳ שתחשב לכם את ההשקעות ואת תוחלת החיים של הנכדים שלכם. שלא לדבר שאתם יכולים לדבר ולראות כל המכרים שלכם מכל מקום.
הכל כמובן כמה אתם מוכנים להשקיע, כי מתברר שהאפליקציות שיכולות להביא לכם תועלת אמיתית עולה קצת כסף. בקיצור משאבת כסף.
אגב, הספר שעומד ראשון ברשימת הבסט סלר של אפליקציית הספרים, הוא ספר ההפעלה של האייפד... 
יתרונו הענק של האייפד שבכוחו לפתור את בעיית הדיור, כי חוץ ממטבחון, ספה ואייפד אתם לא זקוקים לשום דבר אחר.
אז זהו חבר׳ה, תתקדמו, בקרוב, כולנו אייפד מהלך!
כן, עוד משהו, הצעתי לילדי, שלתינוקת העתידה להוולד, יקראו אפליקציה. 


בקישור הבא, אפליקציה לחיים, במכונית משפחתית:
http://www.youtube.com/watch?v=bxTa9mjRfnk&feature

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

ארץ בראשית , ארצו של אברהם – זיכרונות מהמסע לכורדיסטן, חלק ד'


עזבנו את ג׳יזרה,  האמת שעשיתי זו די בשמחה, נהר החידקל שהצטייר בדמיוני כנהר גועש, שעל גדותיו מיתמר דקל ןבענפיו ציפור זהב, היה במציאות דלוח ומטונף. במקום ציפורי זהב, שכשכו בו כורדים צעירים היורדים לנהר לרחוץ בו את הסוסים והעגלות מאבק הרחובות הלא סלולים של העיר. 
עלינו על כביש ,E90 שהוא הארוך והחשוב בכבישי הרשת האירופאית. ונסענו לעבר נציבין.
לאורך קילומטרים רבים נסענו צמוד לגבול הסורי. עד העיר אורפה הכביש כמעט ישר כסרגל  רוב המכוניות שנראו היו משאיות ומכליות המעבירות דלק ממוסול וקיקקור בעירק, לעיר הנמל מירסין בדרום טורקיה.  הנוף המונוטוני, הדרך הישרה והחום הכבד, הופכים את הכביש למלכודת מוות לנהגים ולכל ארכו נראים שלדים של מכליות ומשאיות שנהגיהן כנראה נרדמו על ההגה וסטו לשוליים. לרובם זו היתה הנסיעה האחרונה.
הנסיעה נמשכה לאורך הרמה ומשני צידי הדרך, גם בצד הטורקי וגם בצד הסורי, התפרסו בנוף השטוח והבזלתי, חלקות שדה, פרוסות כמו שמיכת טלאים ענקית, בצבעי צהוב אוכרה וחום .
פה ושם חצינו נחל שופע במים למרות חום הקיץ. לצד הדרך היו כפרים קטנים, כמה בתי בטון או חומר ומסגד. כמעט ולא נראה זכר לציוויליזציה  מודרנית פרט  לכמה  "תחנות מנוחה" שהיו לא יותר מצריף קטן שעליו שלט של קולה וכמה כסאות פלאסטיק.
דימיתי שאנו נוסעים אלפי שנה אחורה, לתוך ארץ קדומה, שאנשיה נראו שיצאו  מסיפורי בראשית, רוכבים על חמורים, נושאים אלומות על ראשיהם, או חורשים שדה במחרשה רתומה לבהמה. 
והארץ הזו, כאילו התעלמה מכל תעתועי ההיסטוריה, כובשיה ושליטיה השונים  ושמרה  עד היום על שמות המקומות הנזכרים בספר בראשית: חרן, נציבין ואורפה.
הגענו לנציבין. עיירת גבול שתאומתה בצד הסורי היא העיירה קמישלי. אחד מאנשי הקבוצה הביט בכמיהה לעבר עיירת ילדותו הסורית כאילו ניצב על הר נבו . מביט, אך אליה לא יבוא.
כנראה, משהו בטבע האדם מושך אותו לארץ הולדתו, ואפילו אם היתה ארץ רעה,  ואפילו אם נמלט ממנה, ניחוח עריסתו, ניחוח העשב בחצרו, מועכים את נימי ליבו ומוסיפים לזיכרונותיו מתיקות שאין כמוה.  
חיפשנו את בית הכנסת העתיק ששימש את היהודים במשך דורות רבים, והוזכר לא פעם במקורות.
עד היום יש לי הרגשה שרק התערבות אלוהית היא שסייעה לנו לפגוש בזקן, שזכר את מקומו של בית הכנסת וכוון אותנו לשם.   
שרידי העמודים והכותרות  העידו כי המבנה היה בעבר מפואר וגדול, העיר נעזבה מיהודיה הרבים שחיו בה עד שנות החמישים, ובתוך חורבות בית הכנסת הסתובבו בנחת עיזים וחמורים. ואז הגיעה ההפתעה. 
השמועה, שקבוצה של יהודים מישראל מבקרת במקום התפשטה למרות שזה היה לפני העידן הסלולרי.
חבורות של נערים וזקנים התגודדו סביבנו, רצו לחזות בתיירים שהיו שם  בגדר חזיון נדיר. ואז ניגש אלנו בחור וסיפר לנו שיש יהודייה אחת בעיר. היהודייה האחרונה שנשארה.
לא עברו עשר דקות ואישה כבת שישים, לבושה כמנהג נשות המקום הגיעה בחברת שובל של מלווים. כולנו פערנו פה כשהחלה מדברת בעברית קולחת. הסתבר כי הגברת הגיעה עם משפחתה לישראל בשנות החמישים, עבדה כסייעת בבית אבות בירושלים, התחתנה, התגרשה ובשנות השבעים החליטה לחזור לנציבין, עיירת  מולדתה.
עד היום לא הצלחתי להבין מדוע חזרה, אולי התאכזבה מירושלים, שבדמיונה היתה של זהב ואנשיה טובים, ובית מקדש מתנוסס בליבה ומצאה עיר אפורה וקרה וענייה.
את חייה, תסיים שם וכנראה איש גם לא יטרח לדאוג לה לקבורה יהודית.
נפרדנו מארץ הולדתו של אברהם אבינו שהצטווה לעזבה וללכת לארץ ישראל. שלשת אלפי השנים שחלפו  מאז לא שינו הרבה בחבל ארץ זה.
יומיים לאחר מכן כבר היינו באנקרה, במלון מפנק. באותו יום,  2 באוגוסט 1990, כשפתחנו את הטלויזיה על מנת להתעדכן במה שהתרחש בעולם בימים שאנו שוטטו  אי שם בעבר, מנותקים מחדשות שוטפות, שודרה ההודעה הדרמטית שסאדם חוסן פלש לכווית.
מאותו רגע, כורדיסטן הפכה עבורנו לארץ ש"לפני", ומה שקרה מאותו יום שינה את פניה כמעט ללא הכר.
ג'יזרה, עיר היושבת בצומת הגבולות , הפכה מעיירה מנומנמת שיש בה מלון אחד ללא מיזוג אויר, לבסיס תקשורת בין לאומי, ולמרכז פליטים מעירק. נציבין עברה תנופת בנייה ושונתה ללא הכר, אני מניחה שעל חורבות בית הכנסת מתנוסס היום בניין מגורים.
הכורדים בצד העירקי של הגבול הקימו להם מדינה כמעט עצמאית ואלה שבצד הטורקי לא מפסיקים למרר את חיי הטורקים בדרישה להכרה באוטונומיה.
ואילו בימים אלה, לאורך הגבול עם סוריה, באותם נופי בראשית, מוקמות להן בימים אלה ערי אוהלים לנמלטים מידו הארוכה של אסאד.
תנועת עמים, מחוללת כידוע שינויים, ששנו גם את הפינה הזו של העולם.
תם המסע. פעמים רבות חזרנו וטיילנו בטורקיה. הפלגנו לאורך חופיה, צעדנו בהרריה, נשמנו את נופיה וכפריה וחקרנו את עתיקותיה וארמונותיה. טורקיה לא השביעה אותנו לעולם, ארץ פלאות של אלף לילה ולילה. למי שמחפש הרבה יותר מ"הכל כלול".  
אך המסע עמוק לארץ הכורדים היה יחיד ומיוחד.  


שרידי בית הכנסת בנציבין וקהל הסקרנים המקומי 
אני והגברת היהודייה מנציבין 














הוסף כיתוב













גבול טורקיה סוריה 

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

על פני הבריאה כולה

שני ספרים של רות אוזוקי נפלו לידי באיחור מה, הראשון הוא "שנת הבשרים שלי", והשני, "על פני הבריאה כולה".
העלילה בשני הספרים מרתקת, הדמויות מעניינות, והגיבורים מעוררי אהדה. אבל כוחם האמיתי של הספרים הוא המסר החברתי הכלכלי והאנושי שהם נושאים.
הספרים האלה נוספו לרשימת הספרים המטלטלים והחשובים שגורמים לנו לחשוב על  המקור והאיכות של המזון שלנו.
איך תתיחסו לסטייק בצלחת שלכם אחרי שיתברר לכם, שכאשר היה עדיין פרה, מזונה הורכב מחברותיה שנפטרו ומוחזרו לתוך תערובת המזון?. שרוב חייה בילתה בתוך סד צפוף ולמזונה הוכנסו הורמונים שתגדל ותשמין?
אייך תסתכלו על הצ'יפס שלכם אם יתברר לכם שבהנדסה גנטית הוחדרו לזרעים שלו חמרי הדברה? 
הסופרת משלבת בתוך העלילה עובדות מטרידות על התערבות גנטית, אוכל מהונדס, הורמונים וחמרי הדברה שנפוצים בחקלאות ובתעשיית הבשר, עובדות שרובינו לא מודעים להן.
ואם לא די בעובדות על מרכיבי המזון שאנו אוכלים, חשוב לא פחות ללמוד עד כמה אנחנו שבויים בידם של תאגידי מזון, חברות לפיתוח זרעים, בנקים, כוחות כלכליים ופוליטיים שמנהלים את חיינו, ובעיקר כמה מוכן האדם המודרני להקריב על מנת להתעשר.
ההצדקה של של הכלכלנים ומקבלי ההחלטות לפיתוחים האלה, הוא הצורך להאכיל את אוכלוסיית העולם ההולכת וגדלה, אבל ההסבר הזה מעורר סימן שאלה כאשר אנו רואים שלמעלה ממחצית המזון שצורך העולם המערבי נזרק לפחי האשפה? הספרים מעלים שאלות מטרידות  בדבר הכחדה של זנים רבים ויצירת זני על שהזרעים המהונדסים שלהם עקרים. ובעיקר שאלות על תפקידנו ומקומינו על פני כדור הארץ.
הספרים האלה  מגישים  לנו עובדות על מה שאנו מעמיסים על הצלחות שלנו, והעלילה המרתקת שלהם רק עוזרת לגמוע אותם בלגימה אחת.
קראו את הספרים וחשבו על כל שקית שאתם מוסיפים לעגלת הקניות שלכם, על כל שארית מזון ראויה למאכל שאתם משליכים לפח, 
על כל השפע המדומה שאופף אתנו והופך את העולם עני יותר.
אתמול, אחרי  לילה גשום, הוצאתי את אוסף זרעי פרחי הבר שלי, זרעים לא מעוקרים שאני מקפידה לאסוף כל קיץ מהשדות ומהגינה, ובמחווה צנועה לימי החורף הראשונים, פיזרתי אותם בגינה. באביב, אני מקווה שהחצר תתמלא בחרציות בכלניות בר, רקפות, נרקיסים, ציפורני חתול ושלל פרחים  קטנים, סגולים, צהובים וורודים שלעולם לא אזכור את שמם אך לא אפסיק להתפעל וליהנות מהם.