יום שלישי, 22 ביוני 2010

כנפי פירמוט, או איך פיצחתי את הקוד הבינארי

המחשב שלי התחיל לגמגם,  לא הפסקתי לקבל הודעות אזהרה ממיקרוסופט שעותק האופיס שברשותי לא חוקי ו"עוד כך וכך ימים יסומן" וכ' וכו'...
שעת האפס התקרבה .
אז קניתי עותק חוקי של וינדוס, ועותק חוקי של אופיס. אמרו לי שצריך לפרמט את המחשב.
משהו בין 200 ל300 ₪ תלוי בח'אפר.
למי שלא יודע, לפרמט זה לרוקן את המחשב שלך מה - כ -  ל! להישאר עם קופסת פלאסטיק ריקה!
אז התחלתי לעשות שיעורי בית. קבלתי מושג מה זה לפרמט, וקראתי מיליון טיפים והוראות. והחלטתי לפצח בעצמי את הקוד הבינארי.
מי שמכיר אותי לא הופתע שהודעתי שאני הולכת לפרמט את המחשב בעצמי.
במשפחה כבר יודעים שאפשר לקרוא לי כשצריך לחבר טלויזיה או די. וי. די. חדש, כקוראת מתמידה של חוברות הפעלה למכשירים אלקטרונים, יש לי כמה הצלחות בנושא.
שלא לדבר על העזר, שהתחתן איתי כי קיבל יחד עם הכלה גם תמיכה טכנית לשלט של הטלויזיה.
אבל למרות הכל, כולם הציעו לי שהפעם כדאי לי לקחת טכנאי, זה לא פשוט ,הם אמרו.   
תוך כדי בירורים על אמצעי גיבוי ואחסון הכרתי ברשת לא מעט פרנואידים, שמגבים עותק על דיסק בבית, ועותק נוסף שומרים אצל קרובי משפחה, למקרה שחלילה תפרוץ שריפה ובנוסף לכך שומרים עותק וירטואלי נוסף בחברה באלסקה, למקרה של שואה גרעינית...
כמובן שהרגשתי שסוף סוף יש כמה אנשים שיכולים להבין לליבי, ושאני לא הפרנואידית החרדתית היחידה בסביבה.
וכך, לאחר שגיביתי , וחזרתי ובדקתי שהכל מגובה וקיים, הגיעה השעה.
שגיא מהתמיכה של מיקרוסקופ נתן לי בטלפון כמה הוראות  להתחלה, ("בעיקרון, תמיד תעשי נקסט!"),
הרגיע אותי שאני אכן יכולה, ואמר שיחזור אלי בעוד כשעה.
בחיל וברעדה  לחצתי על "אישור", ויצאתי לדרך.
תוך 40 דקות, המחשב המפורמט והמחודש שלי חייך אלי בחיבה. וכששגיא חזר אלי, הוא  לא הסתיר את התפעלותו מהסבתא האמיצה והמוכשרת., שהצליחה להסתדר לבד.
עכשיו אני יודעת מה יש לי במחשב.  זרקתי את כל התוכנות המיותרות , הורדתי אחרות לפי בחירתי, פיניתי מקום, ועכשיו אני יכולה להוסיף למוטו שלי: ניקיון בבית, ניקיון במחשב – ניקיון בראש.
והחשוב מכל, כעת אני מסתובבת בגאווה עם "כנפי פירמוט", , עדות חיה שלא צריך להיות גאון בכדי להסתדר עם מחשב.
אחי, רוצה לפרמט את המחשב? 250 ₪, בלי קבלה. 

  מפרמטת בפעולה



 כנפי פירמוט

גיבורי המונדיאל שלי, או You'll never walk alone

הטלויזיה שלנו קולטת רק שלשה ערוצים וגם זה די והותר. רוב הזמן היא סגורה. בעצם, בד"כ אנחנו פותחים אותה כאשר אנחנו יוצאים, שהגנבים יחשבו שאנחנו בבית.

בטח שמעתם על הרעיון הגאוני הזה...

במשפחה שלי הגברים הם זן מיוחד, העזר לא חובב כדורגל. במשחקים הכי לוהטים תפסתי אותו צופה בדרמה בריטית משהו כמו "גיין אייר".

לרוב הילדים שלנו אין טלויזיה בבית, ולא, הם לא דוסים.

אז אני יושבת וכותבת וברגע זה אני שומעת ברדיו שרשרת שירים של קבוצות כדורגל מכל העולם.

והנה מגיע גיבור המונדיאל שלי, השיר של ליברפול " You'll never walk alone" מתנגן, ומרעיד את מיתרי ליבי, איזה יופי! - זה כדורגל זה ???

ואני מצרפת קישורים של שלשה ביצועים מתוך אין ספור,

קחו לכם שש דקות , בלי טלויזיה בלי בובזומלות:

אוהדי ליברפול במשחק נגד ברצלונה, עדין לא כל כך מובן לי למה הם אימצו סלואו כזה בתור שיר כדורגל???.

http://www.youtube.com/watch?v=Y7xvegPH_Lw&feature=related

   Gerry and the Pacmakers , הבאתי גם בגלל הקליפ שגורם לי לבכות. מוקדש לכל ילדי שנות ה50 .

(בזכותו השיר הפך הימנון הקבוצה)

http://www.youtube.com/watch?v=8smO4VS9134

הקול האלוהי של אלביס,

לא ברור לי איך היו החיים שלנו היו ניראים בלי אלביס. (גם בצופים, שבט הארי, שנות השישים ,אי שם בפרובינציה הצפונית, כשאסור היה לרקוד "סלונים").

http://www.youtube.com/watch?v=LgXn4PiKT3k&feature=related

וברגע האחרון: ביצוע של "שלשת. הטנורים" . כחובבת אופרה, יש ביצועים טובים יותר.

http://www.youtube.com/watch?v=T5Obrj3IjBY

ותוספת להשכלה הכללית של הדור הצעיר: השיר חובר ע"י רוג'רס והמרשטיין ב1945 למחזמר "קרוסל"

יום שבת, 19 ביוני 2010

בוקר יום שישי בחצר

אני מתעוררת מוקדם. כמנהגי. בחוץ עדיין נשמרה צינת הלילה , עוד מעט השמש תעלה ויהיה חם. אני יושבת בחצר, התאנים בעץ הולכות ותופחות על הרצפה פזורות הרבה תאנים בוסר, שהתאנה הנשירה.
כוס קפה. אני עוצמת את עיני ומקשיבה לציקדות. הן נשמעות כמו הבובוזלות של המונדיאל, אלו צלילים חדשים בחצר שלנו. לא זכורות לי ציקדות משנה שעברה.
חשבתם פעם שהבובוזלות נשמעות כמו ציקדות? . כמה אנשים עדיין שומעים ציקדות?
זוג יונקי הדבש משתעשעים להם, אף פעם הם לא מתעייפים, הקן שלהם היה מעל חלון חדר השינה שלנו , ויום אחד הם הפסיקו להגיע לשם, כנראה הגוזלים פרחו להם מהקן והם עברו דירה. אבל הן עדיין מפזזות להן בין הענפים.
שלשום נשרף הוואדי למטה, שריפה גדולה. מכבי אש, אמבולנסים משטרה, הגיעו אפילו מטוסי כיבוי. זו היתה אטרקציה בשכונה, כל בחורי הישיבות הניחו תלמודם, יצאו לטיילת עלו על הגגות וצפו בנעשה. אקשן.
מסכנים כל הנחשים, החרקים והג'וקים שנשרפו שם.
עדין יש ריח של אפר באוויר. אני מקווה שהרוח תפיג אותו.
בלילה ראיתי גחלילית. שהייתי קטנה הן היו הפנסים של הגמדים שבאו לבקר אותי מידי לילה. עד שיום אחד הם לא הגיעו יותר. נעלמו הגמדים ואיתן נעלמו גם הגחליליות.
הגחלילית מאתמול  נראתה כמו עינית של מכשיר אלקטרוני. חשבתי לעצמי איך דברים בטבע מקבלים דימויים מעולם האלקטרוניקה.
מעניין אם הנכדים שלנו יראו בעוד שנים גחליליות אמיתיות, או רק עיניות של מכשירים אלקטרונים.
מרחוק נשמע הרעש העמום של הכביש, הרעש עולה בגלים ומזכיר את נהמת הים. תמיד אני אומרת שאצלנו בחצר שומעים את הים. למרבה הפלא הרעש הזה מרגיע אותי. אני מתגעגעת לים.
בגינה יש קמילה והתחדשות, החורשף שסיפק לנו גבעולים למילוי – מעדן ששמור לפסח, קמל. התפרחת הסגולה שלו מרהיבה, אך היא הולכת וקמלה, מלאה בחרקים קטנים שהפכו אותה לבית, מפזרת את זרעיה לשנה הבאה.
לעומת זה, הגפן כבר תלתה את האשכולות , עדיין בוסר, עוד שבועיים נתחיל ליהנות מהסולטנינה הקטנים והמתוקים. הגפן מספקת לנו את האשכולות האלה בקמצנות. כל שנה כמה אשכולות. שיישאר טעם של עוד. אין בשום שוק ענבים עם טעם כזה, בלי דישון, כמעט ללא השקיה. התמצית של הטעם הטוב. מעט ומשובח.
אני מקפיאה את הרגעים האלה, מנסה לשמור אותם. מודעת לזמן שחולף כל כך מהר, מודעת לעובדה שכל זה יכול להימחק ברגע.

                                                                         השריפה בוואדי

                



   גפן הסולטנינה



 פריחת החרשוף


יום חמישי, 17 ביוני 2010

אסירי עמנואל ושופטי ישראל


די, תגידו השתגענו לגמרי?


נראה שאותו היגיון שהוביל לקבלת ההחלטות בנושא המשט הוביל את שופטי הבג"צ בעניין בית הספר בעימנואל.


כלומר, מה שאפשר בכוח, אפשר ביותר כוח. או, תהיה צודק אבל טיפש.


מי שהיה חושב כמה צעדים מראש היה מבין ששום פסיקת בג"צ לא תרתיע את החרדים.


אותם אנשים שאבותיהם עלו על המוקד על קידוש אמונתם, בג"צ קטן עליהם.


עוד לא למדנו שבסוגיות מורכבות ועדינות יש צורך למצוא פתרונות ע"י הדברות?


פתרונות של הדברות אינן בהכרח כניעה.


המדינה שלנו המורכבת מפסיפס רחב של עדות, וזרמים, לאומים ודתות חייבת למצוא פתרונות קונסטרוקטיביים ולא פתרונות של כוח.


פתרונות שיכבדו ויקרבו, פתרונות שיחפשו את המכנה המשותף ולא יעלו על נס את השונה.


לחפש את האינטרסים המשותפים של הקבוצות, מבלי להתערב להם באורך הגרביים של


תלמידותיהן בבית הספר.   


די, הגיע הזמן, שלא כל סוגיה, בעיקר שהיא כל כל מורכבת תגיע לערכאות משפטיות.


הבג"צ קבע מה שקבע על פי עקרונות החוק, אבל למה לעזאזל זה היה צריך להגיע לבג"צ?


אני מציעה למקבלי ההחלטות, שיחשבו כמה דורות קדימה אם אנחנו רוצים שהמדינה תמשיך להתקיים.


החרדים, בניגוד לחכמינו היושבים בממשלה ובמשפט, הרבה יותר חכמים. עכשיו הם מודיעים שהם ילכו לכלא, אבות, אמהות ותינוקות, ללא דחייה ללא הקלות!


למרות שהם לא מחוברים לטלוויזיה הטמאה, הם יכולים ללמד אותנו שיעור בתקשורת .


אבל יש גם משהו טוב בסיפור, אותן אמהות מטופלות בילדים רבים, תיזכנה לחופשה של שבועיים.


בלי כביסה, בלי בישולים, בלי טירטורים, הכל על חשבון המדינה הציונית.


 



יום ראשון, 13 ביוני 2010

שביל הזיכרונות

כשאני מגיעה לצפת באוטובוס, בדרך כלל אני בוחרת את שביל הקיצור, שראשיתו מאחורי התחנה וסופו בשולי "בית בוסל" הסמוך לבית הורי.    
השביל הזה נשאר כפי שהיה מאז אני זוכת את עצמי כילדה. עברו מאז הרבה שנים. היום כמעט איש לא עובר בו.
כשהיינו ילדים היינו יורדים דרך שביל הקיצור הזה ל"עמק התכלת", הבריכה העירונית שלנו, שהמים בה היו קפואים גם בחום יולי אוגוסט.
אני תמיד עולה בו, לעולם לא יורדת, ותמיד העלייה דורשת מאמץ, קצר אבל קשה. זה מין מבחן קטן לבדיקת הכושר הגופני שלי וגם לאומץ הלב.
השביל צר ועולה במדרון תלול וקצר. העפר האפור נכבש לאורך עשרות שנים, הוא עובר במטע זיתים מוזנח, שהיה שייך למיסיון האנגלי ששכן שם בעבר.  בחורף צומחים בשוליו פרחי חרדל מצוי ודרדרים, שהופכים לקוצים יבשים בקיץ. אני מכירה בו כל זיז ואבן, ויודעת היכן להניח את הרגל בבטחה גם עם סנדלים.
כשאני עולה בשביל חוזרות אלי התחושות והריחות של פעם.
אני ממלאה את ראותי באוויר לפני העלייה, אני מרכזת את כל חושי ומביטה אם לא מזדחל לו איזה נחש מתוך הקוצים.
אני קשובה ודרוכה אם לא אורב מישהו שיכול להטריד.
עולה בצעדים גדולים, מדודים,  בכדי לא להחליק בחורף או להפריח ענני אבק בקיץ. זמן העלייה הוא כארבע דקות, אבל התחושה היא כמו של צוללן שמרכז את האנרגיה שלו וחושיו בצלילה ללא בלוני אויר.
מצד ימין של השביל היה בילדותי "בית בוסל", בית הבראה של קופת חולים, שבמקורו היה בניין יפיפה שבנה המיסיון האנגלי בצפת בתחילת המאה ה19.
הבניין היה ה"דיסנילנד" של ילדי צפת, מבנה אבן מסתורי כמו באגדות, עם מבנה שער, ושעון מתנוסס על קצה גגו. בקיץ היינו מתגנבים לצפות בסרטים שהוקרנו בחצרו. וחלק מההנאה היתה ההתחמקות מהשומר שיצא ל"צוד" אותנו, ושהעלים עין, אם היינו יושבים בשקט ולא רומסים את הגינה.
היום הבניין עומד בעליבותו, מתפורר, אות קלון לפרנסי צפת ומתכנניה, שלא השכילו לשמר פנינה שכזו וסמוך לו עומד אולם אירועים נובו רישי. ה"הולילנד" של צפת.
בעיניים כלות אני מציצה מעבר לגדר לנשום את שרידיו של הבניין העתיק והיפיפה, מלטפת את האבנים המתפוררות ושומעת את צלילי הפסנתר, הכינור והאקורדיון שנוגנו ע"י הילדים בקונצרטים שערך הקונסרבטוריון. אני עדיין שומעת את ה"פר אליס" של בטהובן. 
בקצה השביל בסוף העלייה, עמד  "בית שלווה" ,ההיסטורי, בית החרושת "שחל" לחלבה וממתקים,  שנסגר כבר לפני עשרות שנים.
כילדים, היינו מוצאים סביבו שאריות של חלבה שהיתה טעימה פי אלף מהחלבה שקנו לנו במכולת.
בניין בית החרושת נהרס בשנה שעברה ועכשיו יש במקומו מגרש שטוח, מחכה לבנייה. אבל הריח של החלבה נישאר לי חזק באף.
אני מניחה שבני דורי כבר מזמן לא טיפסו בשביל הקיצור, הם בטח נוסעים במכוניות נוחות בכביש הראשי.
אני מקווה שהשביל יינצל משיני ה"פיתוח" ושלי יהיה כוח לטפס בו. ובביקורי בצפת, בדרך הביתה ,אני אקח ארבע דקות, ואצלול במלא חושי לזיכרונות.

*כתבתי את הפוסט הזה ב 2010 לשמחתי גאלה המכללה את המבנה ומתכונת לשמרו ולשפצו.






                                                                        

                                    את התמונה הזו צילמתי לפני כשלש שנים. היום המצב הרבה יותר גרוע





                           

                                            מבנה "בית הרופא" הנמצא מאחורי הבניין הראשי, גם הוא עזוב והרוס



                                    



                                                  המבנה כפי שנראה בראשית המאה 

                           

                                                

                                                                             "בית השער" , גם הוא הולך ונהרס 

                                                              

                                                                      "בית שלווה" . נהרס לאחרונה