עוד יומיים לסדר!

עוד יומיים סדר פסח.
כמעט הכל מוכן, והאמת שהשנה החלטנו להוריד ווליום. כבר מזמן נמאס לי מכל הבלאגן שנקרא "סדר". בלי לפגוע באף אחד, בשנים האחרונות היתה לי הרגשה שלדור הצעיר לא מצליחים להעביר את המסר שב"הגדה". איך שהוא ההכנות המרובות וההתעסקות סביב האוכל האפילו על העיקר.
השנה החלטנו לנסות לעשות קצת אחרת.
קודם כל, לא סירבנו להצעה של הילדים והאורחים להשתתף בהכנת האוכל. החבר'ה כבר מספיק גדולים , ואני מרגישה שגם די שמחים להביא משהו מעשה ידיהם. בסופו של דבר, השרביט יעבור אליהם.
דבר שני, במקום כלים חד פעמיים שקצת מקלקלים את המעמד החגיגי וגם מזיקים לסביבה ובמקום לאשפז את הבנים או הכלות על יד הכיור בכדי לשטוף את הכלים. הזמנתי שוטפת כלים, גויה כמובן, שהגיעה אלינו בכמה הזדמנויות ושמחה בכל חג שאני מזמינה אותה. גם שמח, גם אוכל טעים וגם מרוויחה לא רע.
והעיקר, ישבנו וחשבנו אייך מעסיקים שתי בנות בגיל שלש וארבע (ובעתיד עוד שני שובבים כן ירבו)במשך ערב שלם, ושבסופו תישאר להן חוויה מפסח.
ידוע שבמשך הדורות נעשו שינויים שונים על פי המנהג, המקום והזמן בתוך ה"ההגדה" וכך גם אנחנו , פה קיצרנו, פה הוספנו, הקדמנו את הארוחה, ונקווה לטוב.
אבל דבר נוסף עשינו - תיאטרון צלליות של סיפור חד – גדיא.
עניין של שעתיים הכנה ואני חושבת שבכל סדר שיש בו ילדים זו בהחלט יכולה להיות אטרקציה. הרעיון הוא מימי בקיבוץ, שה"סדרים" בו זכורים לי לטוב למרות שנחגגו ברוב עם.
השיר הוא מתוך ה"הגדה" של ההתישבות העובדת
הדמויות צוירו על דפים עבים של ירחון ונגזרו (הרי רואים רק צללית ). על מנת לאחוז בהן מצמידים להם שיפוד עץ
תולים את סדין או מפה לבנים על משקוף הדלת, מצד אחד נמצא המפעיל והמנורה. הצופים יושבים מהצד השני.
ההצגה מתחילה!
מפעילים את הדמויות , תוך שירה, רצוי לגייס גם את החוש הדרמטי.
הילדים שרואים רק את הצלליות ממש מהופנטים! מנסיון - גם הגדולים.
אני מצרפת קישור לשיר ועוד כמה תמונות של הדמויות שהכנתי :

http://www.youtube.com/watch?v=28Rc2y0txCc&feature=player_embedded


 הדמויות הגזורות: אבא, גדי, חתול וכלב, לכולם מוצמד שיפוד. נגזרו מסתם ג'ורנל, הרי לא יראו את הציור בצללית




 המקל, האש, המים והשור



 


כך ניראת הדמות מאחורי המפה, או הסדין
  וזה הכלב.. אמרו לי שהוא מזכיר קצת סוס, אבל הוא כלב.


בשבוע הבא נספר לכם איך היה
חג שמח לכולם

מוקשים בירושלים

למה כשאני יוצאת מביתי, צועדת על המדרכה שלצידה נטועים עצים יפים, אני משפילה מבט וזה מה שאני רואה??
בעוד אני שומעת ברדיו על העתיד של המכוניות הלא מזהמות, על הצטרפות ישראל לעולם המערבי המפותח והאקולוגי, זה מה שאני רואה מתחת לאפי.
אתם שם, תתעוררו, למה אתם חושבים שעובדי הנקיון של העירייה צריכים לנקות אחריכם???
תאמינו לי יש הרבה דברים חשובים שאפשר לעשות עם כספי הארנונה שלנו.
תחשבו על זה.

היי, אדוני! למה אתה זורק את קופסאת הסגריות שלך על מדרגות הרחוב שלי???           

ואתה שם, דיברת בטלפון , שתית קפה, למה להשאיר את הכוס על  הגדר???

ואתם שם, הלו! הערוגות של העצים הם לא פחי אשפה!!!

"אבא בשקל", ארבע בשקל

השבוע שמעתי על הצעת החוק שמטרתה להגן על הסופרים ולא לאפשר מכירת ספרים חדשים במבצעים. אני חייבת לשתף אתכם בעמדתי המתלבטת בקשר לחוק הזה.
מצד אחד זה ממש מביש שסופר מרוויח בסופו של דבר כשקל אחד, כן, שקל אחד ברוטו! על כל עותק של ספר שנימכר. אם מחלקים את הסכום למספר שעות עבודה, זה פחות משכר של פועל סיני בסין!
מצד שני, בחשבון גס, בכדי לספק את כל צרכי הספרותיים אני זקוקה לכ- 1500 ש"ח כל חודש, שזה קצת פחות מפנסיה של גמלאית משרד החינוך... וזה כולל תוספת סיכון של קניית ספרים, שאחרי שלשה עמודים הבנתי שהם לא לטעמי.
אין הנאה כמו ריחו של ספר חדש, דפדוף בדפים הבתוליים, וההרגשה הנעימה שאני הראשונה שקוראת בו. אם הספר שלי, אני יכולה לסמן בו קטעים ומקומות אהובים, לקמט בקצהו "אוזן חמור" בלי לקבל גערה של ספרנית או מורה, ואם הצליח להרעיד את נימי נפשי ונשמתי, להשאיר אותו על המדף ולהחליף אתו מבטים של הבנה כמו עם חבר טוב.
אבל אחת כמוני, שהרגלי הקריאה שלה פרועים למדי, זקוקה לספרייה. שם אני מחליפה כשלושה ספרים בשבוע, נכון, לפעמים צריך לחכות שבועות לספר חדש, אלא אם קשרת קשרים טובים עם הספרניות. לפעמים אני מדחיקה את המחשבה מי היה לפני עם הספר במיטה, לעיתים אני מוותרת על הספר בשל מצבו המסמורטט והמוכתם, גם אם אני מאד רוצה אותו. לעומת זה, אם לא אהבתי אותו ממשפט ראשון או שני, קל מאד לשכוח ממנו בלי נקיפות מצפון, אבל אם כן אהבתי, כי הוא גרם לי לצחוק או לבכות, להיזכר או לדמיין, כואבת לי הפרידה, ואני מחזיקה בו עד מועד ההחזרה האחרון, ומבטיחה שנפגש בסיבוב הבא.
זה מחזיר אותי למבצעי "אבא בשקל". לא נעים להודות, אבל לא פעם אני מוצאת את עצמי מודה לרשתות ה"חזיריות" האלה,שאני יכולה לבלות בהן שעות ולמלא את הסל בלי לפשוט את הרגל.
וכשאני חושבת אייך לגשר את הסתירה בין תאוות הספרים של ובין ההגנה על זכויות הסופרים אני חושבת שאולי ספרים אלקטרוניים הם הפתרון, לוח דק וקל לנשיאה, בגודל של דף פוליו עם כמה כפתורי הפעלה ודפדוף, יוכל ללוות אותנו לכל מקום.
כך נוכל להפסיק לכרות את יערות הגשם בשביל להדפיס ספרים שבחלקם הגדול אינם שווים את הנייר עליהם מודפסים.
דרך המחשב, בלי לצאת מהבית, נוכל להטעין ספר שלא תופס מקום, ואין לו משקל, (אפרופו משקל, לאחרונה קראתי את "נוטות החסד" 900 עמ' – דמיינו לכם התמודדות עם ספר כזה במיטה! ). ללכת להחליף ספרים בספריה יראה לנו אנכרוניסטי לגמרי.

המחבר יוכל להעלות בעצמו לאתר, את יצירתו ולמוכרה ישירות לקורא, ללא דמי הדפסה ותיווך של ההוצאה, מה שיכול להוזיל את מחירו. המחבר יוכל לתת הזדמנות לקוראים, להתערב בכתיבתו, או לשנות את סופו, מה שנקרא - ספר אינטראקטיבי.

נכון, יחסר הריח המיוחד של ספר חדש, יש כאלה שהמישוש והדפדוף יחסרו להם, ואין לי ספק שיהיו גם "האקרים" שיורידו ספרים באופן פיראטי.

בסופו של דבר, אני חושבת שזה העתיד וכולנו נקרא ספרות מתוך ספרים אלקטרונים ולא נבין בכלל איך הסתדרנו בעבר עם ספרים בשר ודם.

  "הספרים הלבנים" שלי, לפני שהעברתי אותם  הלאה                                 

עוגה שהצליחה, וסיפור על מיקסר

על כישורי העלובים באפייה כבר כתבתי. מזמן ויתרתי על הכנת עוגות בהן יש צורך להפריד את החלבונים ולהקציפם, כל ניסיונותיי היו משאירים את החלבונים בדיוק במצב שאיתם עושים חביתה.
בזמן האחרון, בעודי צופה בקרין גורן, שמוציאה בקלילות מתחת ידיה עוגות תפוחות, החלטתי לנסות שנית. אז קודם כל קניתי תבנית סיליקון שמזכירה סיר פלא מקושט של פעם, וכוסות מדידה מכל המינים, והורדתי את הכיסוי הנצחי מעל המיקסר.
אני לא ארחיב את הדיבור על הבלגאן במטבח, למרות שהוצאתי מראש את החומרים, זה נשפך, וזה התפזר, כמות הכלים, המקצפים והכוסות הזכיר קונדיטוריה של מלון. התברר שכוס המדידה היא בדיוק במידה של כוס הדורלקס הישנה שלי שאיתה אני מודדת כבר 30 שנה ושתבנית הסיליקון משנה צורה כאשר מכניסים לתוכה את התערובת. אבל לפני שאספר לכם על סופה של העוגה, אני חייבת להוסיף סיפור על המיקסר שלי.
למה על המיקסר?, בעידן הפוסט מודרני, אם מאיר שלו יכול לכתוב רומן על שואב אבק, אז אני יכולה לכתוב כמה שורות על מיקסר.
אמא שלי, שתהיה בריאה עד מאה ועשרים, האמינה שמיקסר "קנווד" הוא פריט חובה בנדוניה של כלה.
כבר אחרי החתונה (הראשונה), היא רצתה לקנות לנו מיקסר "קנווד", שכנעתי אותה, שבמטבח של מעונות הסטודנטים הפריט הזה הוא מפגע בטיחותי, ובסדרי העדיפויות שלנו אנו זקוקים הרבה יותר לקצת ירקות ואיזה קופסת קוטג' במקרר.
מאוחר יותר, הילדים שנולדו והעסיקו אותי היו תירוץ מוצדק ביותר לעובדה שאינני אופה וממילא אין לי צורך במיקסר, והרבה יותר חשוב לנו עכשיו איזה "לגו" לילדים.
אחר כך עברנו לקיבוץ, שם תרבות האפייה היתה ברמות שלא הכרתי במשפחתי, במיוחד לאור העובדה שאז היו מחלקים את הפרודוקטים חינם ב"אקונומיה". אימי חשבה שזה ממש העיתוי הנכון לצייד אותי במיקסר, שאוכל להצטרף למצעד האופות, אבל אני, אמרתי שכל עוד אני שכירה ולא חברת קיבוץ מהמניין, אני מעדיפה להתארח לקפה של ארבע אצל חברותי ולהלל את מאפה ידיהן. כמובן שרשמתי כל מתכון, יש לי מאז מחברת מלאה מתכונים שהכותרות שלהן: עוגת תפוחים של איה, עוגת שוקולד של אסתר, של ריקי, של חוה... לאף אחת מהן אין מתכון הנושא את שמי.
כשנישאתי בשנית, היא ציפתה שאנסה לתקן את דרכי, לדעתה, אחת הסיבות העיקריות לכישלון נישואי, היתה עובדת היותי אופה עלובה. אבל מהר מאד הסתבר לה שבעלי החדש לא אוהב עוגות, ואף אני וילדי נמנענו מהם בשל סיבות אקולוגיות.
ואז נפל דבר! מול הדירה ששכרנו גרו בעלי הבית שלנו, שורה ואלכסנדר, זוג מבוגר וחביב, הוא אספן גרוטאות כפייתי, והיא בשלנית. כמו בסיפורים על זוגות מושלמים, הם נפטרו באותו החודש. כשהגיעה בתה ל"חסל" את הדירה, היא נכנסה אלי עם מיקסר "קנווד" כמעט חדש ואמרה לי, "זה בשבילך, אמי, תמיד התפלאה למה אין לך מיקסר, אני בטוחה שזה מה שהיא רוצה, שתתחילי לאפות!" מאז המיקסר מקשט את מטבחי, ומזכיר לי את שורה.
אמא שלי, אגב, מתמוגגת בכל ביקור מהמיקסר המוצג לראווה, אבל לא סולחת שלא היא זו שקנתה לי אותו.
ואם לחזור לעוגתי מאתמול, לא תאמינו היא הצליחה! הקצף עלה! התערובת היתה בדיוק כמו זו של אמא ושל של שורה, אמנם היא טיפונת נשרפה מלמעלה, אבל הפעם זו אשמת התנור.
העזר שנגדי, במקרה הזה היה צריך הרבה "עזר", בכדי לפנות ולנקות את החורבן במטבח, אמר לי שהעוגה הצליחה משום, שבדיוק כשהכנתי אותה הוא תרם לאיזה מסכן שדפק בדלת וביקש צדקה.
ברור! אין ספק שרק התערבות משמים היתה הסיבה שהעוגה הצליחה.
אחרית דבר:
בסופו של דבר, עבר שבוע והעוגה עדיין עומדת כמעט בשלמותה כי:
א. אני והעזר, לא אוכלים עוגות
ב. הילדים אומרים שעוגת תפוזים היא עוגה של זקנים
ג. הכלות ה"פיינשמקריות" שלנו, אוכלות  רק עוגות בוטיק
ד. הנכדים מעדיפים עוגות מוכנות של "אוסם"
עכשיו אנחנו מחכים למסכן הבא שיבקש צדקה, הפעם הוא יקבל את העוגה.

ביקור באשדוד, או אשדוד של הקניון.

בשבוע שעבר נסענו לאשדוד, שילבנו ביזנס ופלז'ר. סידרנו מה שסידרנו ואחר כך נפגשנו עם גיסי ואשתו, אכלנו טוב במסעדה אשדודית (מרוקאית - רוסית), החלפנו סיפורים משפחתיים וכשרצינו לחזור, המכונית לא התניעה.
בעוד שאישי, שיחייה, נאלץ לחכות למוסכניק, ניצלתי את הזמן לקפיצה קטנה למה שהסתבר כקניון הסמוך.
מה אומר לכם, בהתחלה חשבתי שהמתחם הענקי הוא בית הכלא הפרטי ששמעתי שבנו בדרום, דקות ארוכות התהלכתי לאורך החומות הסגורות לחפש את הכניסה. כשסוף סוף הגעתי נפרש לעיני מגרש חנייה עצום ממדים מוקף שורות של חנויות. בדרך כלל אני נמנעת להיכנס לקניונים, קודם כל משום שבכל הקניונים יש בדיוק את אותן חנויות וזה די משעמם וגם התחושה הקלסטופובית מבריחה אותי משם, אבל הקניון הזה עלה על כולם! מי שהגה את יצירתו של הענק הזה רצה להצהיר, "אני עשיר, גדול, וחזק! אם מוישה זוכמך בנה קניון מצליח, אני גדול, חזק ועשיר כפליים!". אבל נראה לי, באה לו "בהפוכה"!
הדבר הטוב ביותר בקניון הזה הוא, כי הוציא לי את החשק לקנות! ממש דיכא את בלוטות הבזבוז, שגם כך אינן מפותחות אצלי ביותר.
כאשר מתקרבים, רואים כמובן את אותן רשתות שיש בכל קניון, ותסלחו לי- גם את אותם סמרטוטים.
השטח הצרכני העצום הזה, שצמוד אליו הכפיל שלו ולידו עוד כפיל שלו, הצליח לעייף אותי, וכנראה זו הכוונה, כי בין כל כמה חנויות יש בית קפה שסוחטים את הקפה ואת הכיס. הורים שמגיעים למקום הזה עם ילדיהם יכולים לוותר על המינוי למכון הכושר, ובני נוער יכולים בהחלט להחשיב סיבוב שבועי במקום הזה כקורס "הכנה לצה"ל".
הקניון הזה נתן לי תחושה שאני נמלה קטנה שפיזרו לפניה גרגירי סוכר, שתבוא ותאסוף. אז לא! אני לא נמלה קטנה, ואני לא מוכנה להיכנס למשחק הזה!
מה לעשות, אבל אני בענייני צרכנות די בררנית, (עוד מילה נרדפת לחסכנות, קמצנות וכד').
אני מעדיפה חנויות קטנות, ובמיוחד כאלה שאפשר למצוא בהן דברים שאין בשום קניון, חנויות, שבהן אני יכולה לבקש הנחה ולקבל, חנויות של פרסים (איראנים של היום), שההתמקחות על המחיר מגיעה לדרגות שלא מביישות מו"מ של פוליטיקאים מנוסים. רחובות עם חנויות "יד שנייה" ובוטיקים לצד בזארים של "הכל בדולר". רחובות שבקיץ חם בהם ובחורף קר, ולא בועות זכוכית ממוזגות שמאבדים בהם את תחושת הזמן והמקום.
אני אוהבת רחובות אנושיים, עם בתים שבקומה הראשונה יש חנויות ובקומה השנייה גרים בני אדם, שגם בלילה כאשר החנויות נסגרות יש בהם חיים של אנשים שחוזרים מהעבודה, מדליקים טלוויזיות, צועקים קצת על הילדים שלהם, רחובות שבחדרי המדרגות שלהם יש עגלות ילדים, קצת כביסה במרפסת, רחובות שחיים בהם סטודנטים, שקופצים לקפה למטה וקושרים את האופניים שלהם למעקה של הכניסה ע"י המכבסה שפתוחה כל הלילה. רחובות שבכיכר הקטנה יש ספסלים לשבת ולשמוע קונצרט רחוב של אמנים רוסים שלא הצליחו להתקבל לפילהרמונית.
בעשורים האחרונים בנו לנו קניונים - מתחמים עקרים שמחליפים את היציאה לפיקניק בטבע בשבת. מתחמים שננעלים בלילה ומפחידים יותר מבית קברות.
בימי הביניים בנו קתדראלות עצומות, שנתנו לאדם הפשוט תחושה של אפסות מול גדולת האל, בני האדם עמדו משתאים מול הויטראז'ים, את הקתדראלות החליפו היום הקניונים.
ואם נחזור לקניון של אשדוד, כשיצאתי משם, ראיתי מאחור, זוג זקנים מחטט ואוסף שאריות בפחי האשפה העצומים.