הוי, איזה בלאגן נהדר! רשמים מטקס הפתיחה של אולימפיאדה 2012

המופע היחידי באולימפיאדה, שאינני מוותרת עליו, הוא טקס הפתיחה. המשחקים בדרך כלל מעניינים אותי פחות. אז אם רוב העולם עסוק בפרשנות הספורט, אני עוסקת בפרשנות של טקס הפתיחה. הטקס הזה להערכתי עוד ישמש נושא למחקרים רבים. 
למרות הבלגאן הגדול, אני נהניתי מכל שנייה ומהאתגר להבין את ה"הצגה", אני מניחה, שחלק מכם אהב אותו וחלק פחות, אך דבר אחד ברור, הטקס היה משהו אחר, והוא הפך לציון דרך בהיסטוריה של טקסי הפתיחה באירועים רשמיים ועולמיים. הוא הצליח להצחיק אותנו כמו שהאנגלים יודעים לעשות, וזה לא קרה בשום טקס דומה.  

אנגליה הבינה מראש, שהיא לא תוכל להתחרות במופע המגלומני של הסינים, שהצליחו לביים המוני אדם, בדיוק מכני מרהיב ובלתי נשכח, שהתבסס על משמעת ותאום כמעט בלתי אנושיים. סין היא מדינה ממושמעת שיש לה מסורת של מפגני צבא ענקיים והפתיחה היתה המשך אומנותי מרהיב לתפיסה הזו . האדם בסין הוא חלק מהמכונה הענקית. הוא אנונימי, חסר פנים, אך התאום הבלתי יאמן של הפרטים מעניקים את העוצמה למדינה זו.

אנגליה היא אימפריה מתפוררת ושוקעת, שהנתינים שלה מהקולוניות והמוני מהגרים מציפים אותה והופכים אותה לארץ, שבה נולד המושג רב תרבותיות. ואכן דני בוייל, הבמאי של הטקס, הצליח לביים מופע ססגוני ובלגאניסטי, שהוא משל למה שאנגליה היום. כמובן ששמחתי שלא קבלתי הזמנה, כי מי שישב  באצטדיון לא יכול היה להבין מה קורה שם, בלי להיעזר במסך. 

במקום לשים את הדגש  על תרגילי סדר, בחר בוייל במופע הצדעה לתרבות ולמסורת האנגלית, ויותר מכל הפגין את כוחו של ההומור הבריטי בהישרדות אומה זו.

השיר ״ירושלים״ של וילייאם בלייק שנכתב במאה ה 18, הוא ההמנון הלא רשמי של אנגליה והוא גם פתח את הטקס. אני מוכנה להמר, ששמונים אחוז מהאנגלים לא מצליחים להבין את המילים הארכאיות. "ירושלים" של הבריטים, אם לא ידעתם, מקומה בכרי הדשא הירוקים של אנגליה, שם יוגשמו כל האידיאלים.כל פעם מחדש אני נפעמת מהשיר הזה, אם כי נותנת לו פרשנות יהודית משלי. בטקס אכן היו הרבה ״מרכבות אש״, כרי דשא ירוקים, פיח תעשייתי, לורדים סנובים, מתקני עולם והרבה הרבה רוק. כי אנגליה היא גם מולדת הרוק.   

היה זה מופע  שעשה מחווה למדינאים, לאמנים לסופרים ולמוסיקאים לקולנוע ולתיאטרון האנגליים,שהשפיעו על כל העולם. מי שעקב בדריכות ראה ושמע שם כמעט את כולם. אבל בכל היה קורטוב של חיוך.

מערכת הבריאות הציבורית, גאוות האנגלים, שזכתה למקום של כבוד במופע, היום היא המערכת הרפואית הציבורית הגרועה ביותר בעולם המערבי. אם תיכנסו לבית חולים באנגליה, לא בטוח שתצאו בריאים או חיים. האם השעירים המפחידים רמזו על כך? כנראה שרק למרי פופינס יש תשובה. דני בוייל לא פוחד לעקוץ את נכסי  צאן הברזל של התרבות האנגלית, ומי יעשה זאת יותר טוב ממיסטר בין? 

בסצנה משוחזרת מתוך הסרט ״מרכבות האש״, (ששמו נלקח מהשיר של בלייק, ״ירושלים״ ) מושתל לו מיסטר בין והופך את הדרמה הענקית  לצחוק. כך גם בקטע הנגינה שלו בתזמורת המכובדת של הוד מעלתה. האם היה עוד טקס רשמי באירוע עולמי שמשהו, העיז להצחיק אותנו? 

אבל השיא היה כניסת המלכה  לאיצטדיון. 

אנגליה אמנם הנחילה לעולם את יסודות הממשל התקין במסמך ה"מגנה כרטא" במאה ה 13, אך היא אחת המדינות המערביות הבודדות שלא מוותרות על מוסד המלוכה שלה. רבים באנגליה חושבים שמשפחת המלוכה חיה בסרט. ובסרט ההזוי הזה, המלכה הקשישה הגיעה במסוק לאצטדיון בלוויי ג׳יימס בונד. בצניחה חופשית היא נחתה בטריבונה. צניחה חופשית זה קטן על המלכה, שלקחה חלק פעיל במלחמת העולם השנייה בהגנת אנגליה. למרות הארשת הרצינית והעייפה (לצנוח בשמלת טפטה ורודה, זה ממש לא קל) היא הראתה לעולם שהיא עדיין שומרת על חוש ההומור שלה. אני לפחות, לא הפסקתי לצחוק. שאפו למלכה.

כמו הדגש על הרב תרבותיות הצבעונית של אנגליה שמתקיימת בצל המסורת   איך אפשר בלי להתייחס לתופעה  של הרשתות החברתיות, המאפשרות מתן ביטוי לפרט. 

רוב המשתתפים בהצגה הם מתנדבים לא מקצועיים, שאמנם ההופעה הבלתי מהוקצעת הורגשה, אך העבירה את המסר, שהעולם לא שייך רק למקצוענים, אלא גם לי ולך.  מקהלת הילדים המוגבלים ששרה, הזכירה לכולם, שבעולם שלנו יש מקום לכולם גם אם הם אינם מושלמים; אפילו הבחירה בקבוצה צעירה של ספורטאים אנונימיים, שנבחרו  להדליק את  הלפיד האולימפי, השלימה את המסר הכללי של הטקס. 

אנגליה הראתה לעולם שהיא היא לא מושלמת, אבל אנושית.

אנגליה נתנה בטקס כבוד להיסטוריה ולמורשת התרבותית שלה, וגם הראתה שהדרך להתמודד עם העולם הכאוטי שלנו, עם הבלבול, עם חוסר הוודאות ועם השקיעה, היא בעזרת התקווה והצחוק. וכל זה ניתן שם ביד נדיבה.         

 כן, עוד משהו שלא קשור בטקס, אך קשור לקונספט. הכפר האולימפי בלונדון לא יהפך לפיל לבן כדוגמת הכפרים האולימפיים האחרים. הוא יפורק וימוחזר. אנגליה מוכיחה שוב שלמרות גינוני המלכות השמרניים שלה, היא מדינה פרגמאטית, ואולי מ"כרי הדשא הירוקים" של הממלכה הזו  תצא בשורת ״ירושלים״.

*קישור לקטע מהסרט "מרכבות האש", שימו לב לשילוב השיר  "ירושלים" והסצנה האחרונה של הסרט בלי ה"השתלה"  של מיסטר בין...  

http://www.youtube.com/watch?v=3vxlX5wyEQs&feature=related

הקשר בין "סוויטה צרפתית" להלוויה של הרב אליישיב

למרות שנתקעתי בליל ההלוויה, בפקק עד השעה שלש בבוקר, לא כעסתי.

מצוידת בסלולארי עם סוללה כמעט מרוקנת, בשתייה ובפירות, ישובה במושב הקדמי של אוטובוס ממוזג, מורמת משאר המכוניות שמסביבי, צפיתי בחזיון הסוריאליסטי של המוני המשתתפים. 

אחרי כמה טלפונים עם מוקד העירייה הבנתי שהדבר החכם ביותר הוא ״שב ואל תעשה״. חוץ מכמה קיטורים על חלמאות המשטרה ניחמתי את עצמי, שנקרתה בדרכי חוויה חד פעמית.
פקקים הם הזדמנות מצוינת לחשיבה.

בעודי ישובה בתוך קופסת המתכת התקועה בטור האין סופי של המכוניות שחסמו כל כניסה לעיר, נזכרתי בספרה  של אירן נמירובסקי ״סוויטה צרפתית״. באחד הפרקים היא מתארת את השיירות והפקקים ביציאות מפריס ערב הכיבוש הנאצי, כשהצרפתים העמיסו את כל מה שיכלו על המכוניות שלהם ונסעו לעבר "האזור החופשי״. בזמנו, התיאורים ליוו אותי ימים שלמים כשאני מנסה לדמיין  מה אני הייתי עושה בסיטואציה דומה. בפקקים האין סופיים בדרך לירושלים, חשבתי כמה ברת מזל אני, שאני רואה את האור בסופו של הפקק לעומת עשרות אלפי הפריסאים, שבמסע הפקקים שלהם נתקעו ללא דלק, ללא אוכל, עם ערמות של חפצים שהועמסו על גג מכוניתם, גם יעד הנסיעה שלהם לא היה ממש ברור. בשלב מסוים התרוקנו מיכלי הדלק ומשפחות נשארו תקועות בצידי הדרכים מנסות להפטר מחפצי ערך, עבור כמה ליטרים של דלק או מעט מזון. במסע הזה התגלתה נפש האדם במערומיה, רוע וחסד וערמה, ייאוש ותקווה ואפילו הומור. נמירובסקי, שהצליחה לשרוד את הדרך, אך לא את זרועה הארוכה של הגסטאפו,  תיארה להפליא את המסע הזה. התיאורים הבלתי נשכחים שלה, עוזרים  להיכנס לפרופורציה בפקק כחול לבן, גם אם הוא צבוע בשחור. 

ידעתי שבסופו של לילה אגיע לביתי, ואחרי מקלחת חמה אשקע בשנת חלומות משובצים במגבעות שחורות. ונרגעתי. כדרכי, גם ברכתי על כך שלמרות הפגמים והצרות, אני חיה במדינה שלי, והתפללתי בכל ליבי שחלילה לא נגיע למצב בו ניתקע בפקק בהימלטות ל״איזור חופשי״. 

את הגיגי חלקתי עם שכני למסע, עלם חמודות במדים ונעליים ״אדומות״ וכיפה לבנה סרוגה ענקית לראשו שממנה בצבצו זוג פיאות צנועות. להפתעתי הוא קרא את אירן נמירובסקי ואף שמח לחלוק איתי אשכול ענבים ולא דקדק על כשרותו. לידו ישב יהודי מבוגר בשחורים שהעביר את הזמן בלימוד אך הרשה לעצמו להשתתף מידי פעם בשיחה. שאלתי אותו, האומנם רבים כל כך חסידיו של הרב אליישיב הידוע בשמרנותו הקיצונית. הוא הסביר לי שרבים הם חסידיו ורבים החולקים על עמדותיו הנוקשות, אך הליכותיו של האיש, צניעותו, גאוניותו ועצמתו הרוחנית הפכו אותו לדמות מופת בכל הזרמים. ניסיתי לברר לעצמי מי הם גיבורי התרבות שלנו היום. אילו מעשים  ואילו ערכים היו מזכים אותם בכבוד דומה.  

היתה זו גם הזדמנות מצוינת להרהר בדמותו של המת. ולמרות שבאותה שעה עדיין נישא על כתפי מעריציו במסע ההלוויה, ויתכן שנשמתו עדיין רחפה בין העולמות, חטאתי בהרהורי כפירה, רחמנא לצלן. 

אין לי ספק שצניעותו של האיש ראויה לשמש דוגמא ומופת, אין לי ספק בגדולתו בתורה, וידועה פעילותו למען עגונות. אבל כוחו הגדול ביותר היה בהתנגדותו לכל שמץ של חידוש, מלחמתו העיקרית היתה לשמר את ההלכה בפירושים הכי מחמירים.

חשבתי שהקושי הוא להתיר מבלי לפגוע בחוקי הדת. חשבתי שגדולתו של הפוסק הוא במציאת  פתרונות הלכתיים לסוגיות המתעוררות עקב השינויים הטכנולוגיים, הרפואיים והמדעיים. הרבה יותר קל לשלול כל שינוי, הרבה יותר קשה למצוא פתרון רלוונטי.
חשבתי לתומי כי היהדות היא דת של ״וחיית בה״ ולא דת שעלולה לגרום להתקף לב למאמין שמטפס במדרגות לקומה השביעית בשבת. כי לתפיסתו של הרב הנכבד, מעלית של שבת אינה מותרת.
עם כל הכבוד לחכמתו וגדולתו של הרב אליישיב, אך הצלחתו היתה גם בהעמקת הפער בין היהדות החרדית לבין היהודים החילוניים. מעניין מה היה אומר חותנו, הרב לווין, רבם של אסירי המחתרות, על חתנו הקנאי.

וכך זימן לי הרב אליישיב ,שלא בידיעתו, כמה שעות של הרהורים, שיחה על ספרות עם צנחן חרדי צעיר, והחלפת דעות עם יהודי חרדי מבוגר,  ואת כולנו מסיע נהג אוטובוס סבלני, שפטפט בסלולארי בערבית משובצת במילים עבריות, באופן שאפשר להבין את תוכן שיחותיו, ובסופו של המסע הביא אותי כמעט עד הבית. 

רגעים מוחמצים בהסטוריה

היום, כשקראתי את הדו״ח של טליה ששון ושל השופט אדמונד לוי, חשבתי לעצמי על רגעים גורליים שהוחמצו בהסטוריה. רגעים שאילו היו מתממשים היה גורל הסכסוך באזורינו שונה לחלוטין. 

בשנת 1799 ערב המצור שהטיל על עכו, פרסם נפוליאון איגרת ליהודים. באיגרת הוא מבטיח ליהודים כי כאשר יכבוש את א״י מידי הטורקים הוא ימסור את הארץ לניהולם. א״ היתה בעיני נפוליאון המקום הטבעי ליהודים וצריכה להנתן להם על פי הצדק. באיגרת הוא קורא להם לסייע לו ולהצטרף לצבאותיו ולנצל הזדמנות הסטורית זו. 

איגרת נפוליאון לא היתה קול קורא בחלל ריק. בתקופה זו ואפילו לפניה, העלו בפרלמנט הבריטי הצעות רציניות בדבר החזרת היהודים למולדתם כפתרון ל״בעייה היהודית״. גם האנגלים האמינו כי  היהודים, בכוח היוזמה, הכסף, הכשרון והצדק יקימו בארץ ישראל בית משלהם. החזרתם לא"י יסלק את הטורקים, וישמש מחסום מול הצרפתים. ״הצהרת בלפור״,שניתנה אחרי 120 שנה, היתה גירסה מצומצמת ומצומקת של רעיונות קודמים.  

בתקופה זו איש לא שמע על התנועה הלאומית של הפלשתינים, משום שלא היתה כזו.    

פלשתינים נקראו הערבים המקומיים, הנוצרים המקומיים וגם היהודים המקומיים.

עם הכיבוש במאה השביעית, הערבים נכסו לעצמם  את כל המקומות הקדושים, במטרה למחוק כל סמל יהודי המעיד על נוכחותם, או עדות למורשתם. אבל המקומות הקדושים עניינו את העולם הערבי כשלג דאשתקד. למעשה  המקומות היו מוזנחים וזניחים כמו האיזור כולו. ושליטי הארץ  היו נציגים של הסולטן הטורקי, שבצע כסף, אכזריות ואינטריגות איפיינו את שלטונם. 

אני מניחה שאילו היה נפוליאון כובש את א״י ומעניק אותה ליהודים, או אם האנגלים היו קצת יותר נחושים בהצבת רגל באיזור, היה חיים פרחי, האיש היהודי החזק באותה עת, הופך לנשיא מדינת היהודים.  והמדינה היהודית היתה נהינת מחסות צרפת ואנגליה. 

אבל נפוליאון נסוג שהוא מותיר אחריו חיילים פצועים בשטח, האנגלים גילו עניין במצרים וחיים פרחי קצוץ האף והעין נרצח ע״י עבדללה פאשה החשדן וגופתו הושלכה לים.

היהודים החמיצו את שעתם ההיסטורית לקבל את א״י על מגש של כסף.
האיזור שקע לקפאון ונחשלות לארבעים שנה נוספות תחת השלטון הטורקי והכיבוש המצרי.
איש מבין הערבים המקומיים לא דרש זכויות לעם הפלשתיני שעדיין לא נולד. 

אז עם כל הכבוד, אני ממליצה לגב׳ טליה ששון להתעמק קצת בהיסטוריה של האיזור, ולנסות להצדיק את עמדותיה בסיבות אחרות. 

  חיים פרחי, הנשיא הראשון של מדינת היהודים? 

מקור התמונה - ויקיפדיה בערך חיים פרחי

מכתבים מהודו

הרבה מים עברו בגנגס, הטיול היה ב 2002 , כמה חודשים אחרי פיגוע התאומים. העולם היה עדיין שרוי בהלם ולא היתה בעיה למצוא מקומות בכל טיסה שרצינו.

האינטרנט היה קצת מגומגם, אני לא יודעת אם ה"סוויס קוטג'" עדין קיים , ואם כן, אני מקווה שהכניסו בו כמה שיפורים ושהדוב מבקר שם בבקרים מסויימים. קרוב לוודאי שעדין יש בסביבה מחנות שהייה של צעירים ישראלים שמסתלבטים לפני העלייה להימלייה לליל הסדר, ושמחפשים את המסעדות שמגישות סלט ישראלי, חביתה ישראלית וחומוס ישראלי...

בקרקעית אחת המגרות מצאתי צרור מכתבים ששלחתי  בפקס, ונשמרו לשמחתי כי האינטרנט לא עבד.

אני חושבת שהיינו בין הסנוניות הראשונות שנסעו להודו לראות ממה הילדים שלנו כל כך התפעלו. הם נתנו לנו המון טיפים לדרך ואפילו רשימה של גסטהואסים שחשבו שנוכל ליהנות מהם. החויות שלנו היו קצת שונות, אבל טוב מאוחר מאשר לעולם לא.

מכתבים מהודו

2 למרץ 2002

שלום לכולם

אני כותבת לכם מכפר קטן וציורי למרגלות ההימלאיה, לא רחוק מהעיר רישיקש.

אנחנו מתאכסנים בגסט האוס שממוקם על ראש גבעה ומשקיף על הגנגס והעיר ונקרא משום מה"סוויס קוטג'". אולי כדי לגרום לתרמילאים מאירופה הרגשה מוכרת וביתית. מעלינו מתרוממים הרים אדירים ועצומים.

יכולנו להרשות לעצמינו לקחת את החדרים הכי יקרים במקום (22ש"ח ליום) ועל פי קנה המידה של המקום, הם גם ב"רמה", כלומר סדינים נקיים, מים חמים, מגבות, והמון נערים הודים ששמחים לשרת אותנו תמורת כמה רופיות. יש פה לא מעט ישראלים צעירים שנמצאים ב"המתנה" לקראת עלייה לנפאל ולקטמנדו לחגוג את ה"סדר". הם גרים בחדרים הזולים, 12 ₪ ליום, ונראה שהם נהנים מהקטע של מחנה בצופים. ישנים, מעשנים ושומעים את אריק איינשטין ומשינה. הם המליצו על מסעדה ששם נותנים חביתה ישראלית, סלט ישראלי , בקיצור, לא כל כך הבנתי למה הם שם...

אתמול מוקדם בבוקר כשפפה יצא מהחדר הוא פגש דוב שטייל מחוץ לגדר!!.  כבר יומיים שיורד פה גשם אימים שיכול למלא את הכנרת פעמיים, אז אנחנו נהנים מהמנוחה, קריאה כתיבה והיום פפה וחבר שלו הכינו חמין לכולם במטבח של הגסט הואס, אחרי שהקפידו שעשו שם ניקיון יסודי.

פה ושם יצאנו לטייל בין הטיפות ומקוים שמחר יתבהר כי אנחנו מתכננים טרק בהרים. לרוב הצעירים פה הגשם ממש לא מזיז כי הם מגיעים לתקופות ארוכות, ומה זה יומיים בשבילם. חלקם נמצא פה כבר חודש ועדיין לא חצו את הרדיוס של 50 מטר סביב הגסט האוס (חביתה ישראלית, סלט ישראלי, חומוס ישראלי...).

אנחנו פה קצת אטרקציה בין הצעירים, פשוט אין מבוגרים ישראלים. הם אפילו בקשו להצטלם אתנו ולשלוח להורים בכדי לשכנע אותם לבוא , ואנחנו כמובן משתפים פעולה. בחורה אחת אפילו בקשה שאדבר עם אמא שלה וארגיע אותה . אמה שלחה לה מייל היסטרי שתחזור הביתה, כי לפי החדשות ממש מסוכן בהודו .

לעומת זה יש פה לא מעט מבוגרים מכל העולם, רובם אנשים מאד מיוחדים למשל זוג רוכבי הארלי דוידסון שחצו כמה יבשות על האופנועים ובאו לנוח לרגלי ההימלאיה, או כל מיני אמריקאים שלא יצאו מהקטע של שנות ה60 ונראים היפים מזדקנים. יש גם אנשים "רוחניים" שבאו לאשרמים הפזורים כאן לעשרות ועושים ויפאסנה, כלומר עשרה ימי שתיקה והתבוננות פנימית והם נראים כמו מתים מהלכים. חלק מהם אני מניחה, הם כל מיני הייטקיסטים עשירים אולי ביניהם נמצא גם הנזיר שמכר את הפררי שלו. ההודים לעומת זה יודעים לסחוט כל רופייה מהשיגעון הזה, הם יודעים לשווק את סחורתם בכישרון, ומציעים לכל מיני יאפים מזון מיוחד שהוא בסך הכל חטיפי עדשים או שעועית יבשה.  .

גם אנחנו לקחנו פה כמה שעורי יוגה, כל הודי שני כאן הוא מורה ליוגה או לאימון רוחני. היה די נחמד, אבל לא קשה להבחין שגם בתחום הזה יש המון חיקויים זולים שמוכרים לתיירים פתאים. 

החלטנו להישאר כאן עד סוף הטיול, פשוט ברחנו מהערים הסואנות והמטונפות של הודו.

לכאן הגענו מווארנסי, עיר היושבת על הגנגס ומונה 7 מליון תושבים. זו עיר המקודשת להינדים. הביקור בעיר היתה חווית הטיול, פשוט קשה לתאר  את הודו מבלי להתייחס לווארנסי. אפשר לומר שזו ה"תמצית" של הודו, ממש קשה לי לתאר במילים את החוויה.

הרחובות של העיר נראים כמו נהר ענק הזורם בערבוביה אדירה, זרמים של אנשים, אופניים, ריקשות, ומכונית שרובן מדגם טאטא , שהן אותו מודל משנות החמישים ומייצרים אותן בהודו. בתוך ההמון הזורם הזה צועדות להן פרות שבאורח פלא הן מצליחות לא לעצבן אף אחד וגם לא קורה להן כלום. בין לבין משוטטים חזירים, וקופים קופצים מפה לשם. אם במקרה החזקת תפוח ביד, הוא מיד ייחטף ע"י איזה קוף עובר אורח.

בנוסף לכל השאון הזה, על עמודי החשמל מותקנים רמקולים ענקיים שמשמיעים לרווחת הציבור מוזיקה קצבית הודית ומונוטונית שנותנת את הקצב לכל הזרימה הזו.

מידי פעם עוברת תהלוכת חתונה משהו בסגנון הכנסת ספר תורה בשכונות ירושלים, אבל במקום ספר תורה על המכונית, יושב החתן על סוס מקושט ומעוטר בזהב ואדום ומלווים אותו נגני תופים וחצוצרות ומשני הצדדים שורות של נערים הנושאים שרשראות של מנורות צבעוניות מהבהבות המחוברות לגנראטור נייד שנסחב ע"י אדם או עגלה. את הכלה לא ראינו. כשהיינו בג'ייפור הזמינו אותנו לחתונה כזו, אבל על כך בפעם אחרת. 

מהרחובות הראשיים שהם בס"ה כבישים ללא מדרכות, מתפצלות הדרכים והופכות לסמטאות צרות המובילות בד"כ לגנגס. רוחבן של הסמטאות הוא כמטר אחד עד מטר וחצי ובאורח פלא הן מצליחות להכיל דוכנים, אנשים, פרות, חזירים ואפילו טוקטוקים. בצידי הסמטאות יש כוכים שבהם יש מסעדות קטנות ועשנות ובהן מבשלים על קדרות עתיקות ושחורות . פה ושם אפשר לראות עמדות אינטרנט. מסורת עתיקה לצד חידושי הטכנולוגיה. לפחות במה שקשור לדרישות התיירים. לא להאמין עד שרואים.

מערכת החשמל של וארנסי היא פלא עולם, מספיק להרים את העיניים ולמעלה בליל של חוטים, אין שום מודעות לסכנה ובאורח פלא גם לא קורא כלום. חוץ מהפסקות חשמל חוזרות ונשנות. זו הסיבה שאני שולחת את המכתב בפקס, משום שכמה פעמים אחרי שכתבתי מכתב ארוך ועוד באנגלית , היתה הפסקת חשמל והכל התנדף...

אז תארו לכם, שכמה פעמים בערב, בתוך ההמולה החשמל נפסק כמה פעמים , האנשים לא מתרגשים ובכל חנות יש כמה לוקסים בהיכון. למרות הכל נראה שבתוך הכאוס הזה יש איזה הגיון. באינטואיציה שלי אני מרגישה שיש הגיון אך לא הצלחתי לפענח אותו.  

המוות בוארנסי הוא הרבה יותר דרמטי למסתכל בעיניים מערביות, והרבה יותר טבעי על פי ההתנהלות ההודית. אבל המעבר מעולם לעולם זוכה כאן לטקס לא פשוט.

המוני אנשים באים מכל רחבי הודו למות בוארנסי. מראה של לוויה שבה המת נישא על אלונקה עטוף בבד כתום ומוזהב הוא דבר שכיח. העשירים יכולים להרשות לעצמם שריפה על גבי ערמת עצים,  ואילו האחרים נשרפים בקרמטוריום, האפר כמובן מפוזר בגנגס הקדוש. פרות שנחשבות קדושות, נשים וילדים אינם נשרפים עם מותם אלא נקשרים לאבנים כבדות ומוטבעים בנהר. על גדות הנהר יושבים המוני  נכים, זקנים מצורעים ופשוט מחכים למותם. עם זריקת האפר, ההודים מגישים לנהר הקדוש הרבה זרים של פרחי טגטס כתומים וצהובים ועדיין חידה בעיני איפה הם מגדלים את כמויות הפרחים העצומות האלה.

הנהר מחזיר את הפרחים לגדות הנהר והפרות שמסתובבות שם חופשיות מלחכות את הפרחים. באותם מים רואים שאנשים הבאים לחוץ ולטבול כל בוקר בנהר, באותם מים הם מסתבנים ומתרחצים ומשפשפים שיניים ואולי בזכות קדושת הנהר הם לא חולים.

בבוקר יצאו החברה לשייט על הנהר, אני לא רציתי לדרוך על הסירה הרעועה שמעולם לא היתה בה חגורת הצלה, המחשבה על מצב שבו אירטב במי הנהר העבירה בי חלחלה, נשארתי במלון, נהניתי ממקלחת חמה  ואחר  כך פטפטתי עם המנהל שדבר אנגלית רהוטה. כששאלתי מנין המים שזורמים בברזים, הוא השיב לי בטבעיות : "מהגנגס כמובן"....על המים שמהם הכינו את הקפה כבר לא העזתי לשאול.  בכל זאת עדיין אין לי סימנים של קדחת או הרעלה אחרת.

דבר בולט נוסף הוא שכל דבר ששיך לטבע, ההודים מקבלים אותו גם אם זה משהו דוחה כמו צואת אדם או פרה.

יש פה איזו הרמוניה שבאופן פרדוכסלי מסתדרת פה עם כל הלכלוך והזוהמה, הפרות, החזירים, הקופים והכלבים. הדבר היחידי שמפר את ההרמוניה הם הפלאסטיקים. מה שבא מהטבע חוזר לטבע, יש איזו מערכת מיחזור טבעית. מה שהאדם זורק אוכלת הפרה, מה שהפרה משאירה אוכל החזיר שמשמש מעין שואב אבק חי ומנקה כל חלקה. גם הקופים והכלבים תורמים את חלקם לאיכות הסביבה . רק הפלאסטיקים והניילונים ששום יצור אינו חפץ בהם מפרים את האיזון! כשאני מדברת על פלאסטיק, אני מתכוונת לכל האריזות חוץ מבקבוקי שתייה.

בקבוקי פלאסטיק לא נראים בשום מקום. השימוש במים בבקבוקים הוא אדיר ועמו פסולת הבקבוקים הריקים שנשלחים למיחזור. לא מעט הודים מתפרנסים מאיסוף הבקבוקים. אם הנחת לצידך בקבוק מים מלא, הוא לא ישאר שם חצי דקה. תמיד יהיה איזה ילד או זקן שיאספו אותו. בדיוק כמו שאת התפוח חטף הקוף.

מידי פעם רואים שלטים המעודדים חיסכון במים ובנייר. לרוב ההודים שדברנו אתם יש מודעות גבוהה לאיכות הסביבה ומיחזור, למרות שמערכות הסניטציה שלהם כמעט לא קיימות.

ההודים אלופים בתיקונים, שום דבר אינו נזרק. בציד הדרכים יש עשרות גרז'ים, או ליתר דיוק עמדות לתיקון צמיגים. ההודים נוסעים על צמיגים שחוקים עד דק ומתקנים אותם בלי סוף, שום צמיג אינו נזרק אלא הופך לחומר גלם לתיקון צמיג אחר או לזוג סנדלים לתפארת.

ואם הזכרתי צמיגים איך אפשר לפסוח על חווית הכבישים.  הכבישים ממש זוועתיים. אוטוסטראדה זה כביש באיכות של "כביש הבקעה" וכאשר מתכננים נסיעה בת 200 ק"מ צריך לקחת בחשבון לפחות 8-9 שעות.

כי צריך  לקחת בחשבון שאתה נוסע בשיירה על כביש שבו מסלול אחד לכל כיוון, את הפנצ'רים בדרך, אם לא שלך אז את אלה שלפניך שחוסמים חצי מסלול, וגם קורה  שפתאום האוטו עוצר, הנהג יורד מהאוטו ומנמנם על מיטת נצרים ב"תחנת מנוחה" שכמוה נמצאות לאלפים לאורך הכביש. הנהג ינוח ויאכל איזה בצק מטוגן מקומי, והנוסעים יישבו בשקט ויחכו בלי להתלונן או למחות. בהודו כל המושגים על מרחק וזמן מקבלים משמעות חדשה. ובכלל, אתה נוסע ממקום למקום לא כאשר אתה צריך אלא כאשר יש תחבורה. על הנסיעות בהודו אני יכולה לכתוב עוד עשרה עמודים.

ההודים נחמדים באופן מיוחד, מסבירי פנים ותמיד מוכנים לעמוד לשרותך, כמובן עבור כמה רופיות. למדנו שלכבודנו הם מקפיצים את המחירים פי שלש. יש תעריפים למקומיים (שבדרך כלל לא קונים) ויש תעריפים לתרמילאים צעירים, שמתמקחים גם על משהו שמחירו חצי שקל, ויש תעריפים לאנשים כמונו, "זקנים ועשירים", ולא משנה מאיזה ארץ.  הם גם לא מחמיצים שום הזדמנות לרמות אבל בהמון חן וחיוכים וקשה לכעוס עליהם, רובם כל כך עניים. הם מוכרים כל דבר, במיוחד הילדים שמציעים למכירה זרי פרחים נבולים, גרוטאות שהוסבו למשהו שימושי , כמו פחית שהפכה למסרק למשל, או כלי נגינה מאולתרים תוצרת עצמית.

אנו קונים אותם (אחרי מיקוח כמובן)  ונותנים אותם במתנה לילדים אחרים בתחנה הבאה. עטים ושמפו זה כנראה להיט . לשמחתי הבאתי מלאי של עטי פלאסטיק זולים ושמפו באריזות קטנות. אין לכם מושג איזו שמחה אפשר לגרום לילדה הודית בד"כ יפיפייה במתן שפופרת קטנה של שמפו.

אני יכולה לכתוב עוד המון על החוויות שעוברות עלינו יום יום, אבל באתי לטייל ולא לכתוב.. אין לי ספק שזה טיול שונה מכל הטיולים. הודו בהחלט גורמת לי ולאחרים להתבונן על עצמינו ועל החיים במשקפיים קצת אחרות. כאן מתחדדת בחריפות העובדה, שאפשר לחיות רק עם מה שהכרחי, וכמה אנחנו שבויים בתוך החפצים שאנו אוספים לעצמינו. יחד עם זה הודו מסמלת את כל אי הצדק האנושי. יש לי הרבה רגעים שאני רוצה לחזור הביתה. והרבה רגעים שאני מתכננת את המסע הבא להודו. החוויות שלנו שונות מהחוויות של הילדים שלנו, אבל אני בהחלט מבינה מה משך אותם לכאן. ועל כך בפעם אחרת.
נ.ב בטיסה  מקוג'ארו לוראניסי נרפאתי מפחד הטיסה שלי, וזה כבר סיפור בפני עצמו. 

שלכם באהבה

עצמונה

                

עושים "סדר" במדבר

כבר כמה שנים אנחנו מפנטזים, שאנו לוקחים את המשפחה, קערת הסדר, כמה הגדות ויורדים לחגוג במדבר.

איך שהוא אף פעם לא הצלחנו לממש את החלום. פעם הילדים חגגו עם משפחת " הצד השני", פעם היו אורחים, והרבה פעמים היו אין סוף סיבות ותירוצים אחרים.

הפעם עמדו הכוכבים לצידנו, ולמרות שעד הרגע האחרון לא האמנו שאכן אנחנו פטורים מ"סדר" בבית,  ירדנו דרומה.

בצהרי ערב החג הגענו ל"חאן השיירות" על טפינו ומקנינו רכבינו וציודנו, ואפילו זיכינו את הנכדים באפיית מצה כשרה למהדרין מקמח שמור וממים שלנו. בדיוק כמו שאפו בני ישראל בחיפזון גדול. חוץ מקערות הפלאסטיק כמובן...

את ערב החג ערכנו באוהל בדואי גדול כשירח מלא מאיר את השמים הצלולים. פה ושם עשינו ויתורים קטנים כמו שולחן ערוך וקייטרינג שהזמנו, כי הרי חלק מהרעיון הוא לצאת לחירות גם מהבישולים והכלים.

השקט והרוגע המדברי פעלו על הילדים כמו סמים מרגיעים. חיברנו לכבודם "הגדה" מקוצרת  ושיתפנו אותם בהמחזת והצגת האירועים ההיסטוריים, אם כי פה ושם התערבבו להם פורים ופסח, המן ופרעה, מצריים ושושן.

יחד איתנו הגיעו ל"חאן" עוד אורחים שירדו למדבר לעשות את ה"סדר", והמשותף לכולם היה הרצון להתנתק מהרעשים של העולם המודרני, מטלויזיה, רדיו, מחשבים וסלולרים ובעיקר מהמתכונת השגרתית והמוכרת של החג.  

הגיעו עוד כמה חבר'ה צעירים ששרו את ההגדה בלוי גיטרה לאור המדורות, וכמה משפחות שנמלטו עם ילדיהם הקטנים מנשיקות רטובות של דודות קשישות וארגנו לעצמן סדר על מחצלות באוהל.

והיתה קבוצה של איזה שלושים גמלאים שמטיילים ביחד עוד מתקופת "הצופים" ולבשו חולצות שהיה כתוב עליהן  "אנחנו עושים סדר במדבר", אולי בכדי שתישאר להם איזו הוכחה להרפתקאה שלקחו בה חלק. כנראה  אמרו לילדים ולנכדים שלהם שישחררו אותם הפעם, ושיסתדרו לבד, וערכו לעצמם שולחן לאור הירח עליו פרשו את מיטב המאכלים שהביאו איתם, ולא ויתרו על מרק העוף עם הקניידלך שבעבע בסיר והפיץ ניחוחות של חג.  

והיתה אם חד הורית עם בנה בן השש והכלב, שספרה לנו כי כל חג היא לוקחת את ההמשפחה הקטנטנה שלה ואת האוהל המתנפח  ויוצאת למסע בטבע, וזה היה כל כך טבעי כשהצטרפה לשולחן שלנו.

וכמובן היתה המשפחה שלנו, משפחה מצורפת ששמחה להיפגש ולהיות יחד, ובראש השבט הזה עומד ראש המשפחה שלנו, שדואג וטורח ופועל ללא לאות להדביק ולאחד את כולנו.

ובחצות הלילה, כשהירח עמד ברום השמיים והאיר את הגבעות הדמומות שסביבנו, הילדים נרדמו באוהל הגדול, ואנחנו לגמנו את הכוס המי יודע כמה על המרפסת של ה"צימר", יכולנו לסכם ולומר כי השנה הפכנו את ה"הגדה" לאגדה.

קישור : "חאן השיירות" -http://www.shayarot.co.il/