חכמינו זיכרונם לברכה, שיושבים בישיבה של מעלה, כנראה מורטים את זקנם למראה המחלקות והטינה שבין רבים מהרבנים והחצרות בישיבות של מטה.
השבר של יהדות ספרד ופורטוגל, לפני כ500 שנה, זימן לעיר הנידחת את העילית והעידית של חכמי ישראל. האור הגדול שבקע מהעיר ונמשך רק כ80 שנה הוליד גם יזמה הלכתית - היסטורית נדירה שהוחמצה – חידוש הסמיכה והסנהדרין בצפת.
לפי מקורות חז"ל הייתה הסנהדרין הגדולה, הסמכות המרכזית של היהודים בארץ ישראל ובתפוצות, ומקום מושבה היה בלשכת הגזית שבבית המקדש. בראש הסנהדרין עמד הנשיא והחכמים שהוסמכו לפסוק ולשפוט.
על פי האמונה הסמיכה עברה בשלשלת מדור לדור מאז ימי משה רבנו, ולאחר שנקטעה אחרי מרד בר כוכבא לא ניתן עוד לחדש את הסנהדרין. (יש הטוענים שהסמיכה מעולם לא נקטעה, אלה נמשכה בהיחבא מחשש השלטונות).
על פי הרמב"ם ניתן לחדש את הסמיכה רק אם יש תמימות דעים בין כל רבני הארץ.
גם אם נתאמץ מאד, קשה לדמיין תמימות דעים של רבנים לגבי הסמיכה, שבמשך אלף שנה התפזרו בעולם. הקהילות אמנם שמרו על ההלכה אך אימצו מנהגים ואורח חיים תורני שונים ושפה שונה בהתאם למדינות שבהם ישבו. ויהודים, כמו יהודים, אוהבים להתווכח ולחלוק איש על רעהו.
והנה נפתח אותו חלון אור! בצפת של תחילת המאה ה16 התקבצו ענקי רוח שהיו בקיאים בהלכה בתורה בתלמוד, בפשט בדרש ואף בסוד, רובם הכירו גם את הדת, הפילוסופיה וחכמת הנסתר של דתות אחרות. כל אלה הגיעו להסכמה לחדש את הסנהדרין והסמיכה בצפת. היוזם והרוח החיה בחידוש הסמיכה בצפת היה הרב יעקב בי רב שהיה בין מגורשי ספרד שהגיעו לצפת והיה מחכמיה הבולטים. בהתבססו על דעת הרמב"ם שכתב פירוש לספרו. וכך כתב באחד ממכתביו רבי יעקב בי רב :
"ובשנת חמשת אלפים וקקצ"ח ליצירה (1538 לסה"נ) העיר השם את רוח חכמי ארץ ישראל וכמעט כולם, ולא נשאר בכל ארץ ישראל כי אם אחד ושניים [שלא חתמו על כתב הסמיכה; א"ס]… וסמכו לי אני הצעיר באלפי יעקב". הנסמכים במסגרת הסמיכה הצפתית, שידועים לנו, הם מחבר השולחן ערוך, רבי יוסף קארו; רבי אלעזר אזכרי, בעל "ספר חרדים" ומחבר הפיוט "ידיד נפש"; ורבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י. היחיד שהתנגד לסמיכה מכל חכמי ארץ ישראל היה מי שאליו דווקא שוגר כתב הסמיכה בידי החבורה הצפתית, הרב לוי אבן חביב מירושלים, למרות שבצפת התקיים ישוב יהודי שמנה 15,000 נפש, בזמן שבירושלים הקהילה היהודית מנתה 1500 איש בלבד.
רבי לוי אבן חביב טען שהרמב"ם חזר בו בזקנתו מדבריו על האפשרות לחידוש הסמיכה, וסבר שדווקא המשיח הוא שישיב המשפט על כנו. היו לו עוד נימוקים נוספים ובכך התנגדותו של רב אחד היוזמה להקמת סנהדרין חדשה נגדעה . בעקבות הלשנה נאלצו רבי בירב וחבריו לברוח מא"י משום החשש שיואשמו במרידה במלכות, וחזרו לעיר רק כעבור שנתיים. לא לחינם תלו אנשי צפת את הסיבה לאסונות רעידות האדמה בעירם כתוצאה של קנאתם של בני ירושלים... או כפי שנאמר: "מחורבנה של צפת נבנתה ירושלים"
ניסיונות לחדש את הסנהדרין היו גם במאה העשרים ואחת, ואפילו ניסו להרחיב את סמכויותיה כבית דין מתחרה לבית הדין הבינלאומי בהאג... פסיקות חשובות לא הצליחה הסנהדרין החדשה לפסוק, אך סיפקה לא מעט קוריוזים. אבל זה כבר סיפור אחר, מרתק לא פחות...
