יום חמישי, 21 באפריל 2011

קיצור תולדות ה"הגדה"

תגידו, עם יד על הלב, גם אצלכם מקצרים ומחפפים את קריאת ה"הגדה"?
עם יד על הלב, גם אתם דילגתם על דברי ר' יוסי הגלילי , ר' אליעזר וחבריהם ?


ניקינו, מרקנו, קנינו, בישלנו, הקפאנו, הפשרנו, ערכנו, סדרנו, עצבנו, התאמנו.
הגיע היום הגדול.
ניחוחות במטבח, שולחן ערוך לתפארת. אגדות לכל מבוגר וילד.
הכל מתקרב לעבר השיא! סדר הפסח.
ואז, קדש, אפיקומן כורך,
סיפור פה וסיפור שם, ומה נשתנה שר הקטן,
ובדילוגים, כי הטף לוחץ – שולחן עורך.
ולפני הקינוח עוד מצליחים לספר קצת ביציאת מצרים, וגם סיפור "חד- גדיא" בצלליות, לקטנים וגם לגדולים
והופ נגמר!
ואני זוכרת ממרום גילי, שכל ילדי המשפחה, קטנטנים וגדולים, נשארנו ליד השולחן (פחות או יותר) עד סיום קריאת האגדה.
הקטנים זכו לשיר את "מה נשתנה", ושיאו של הסיפור הגיע עם "שפוך חמתך " כשטבלנו אצבע ביין לזכר כל מכה.
משחק הזיכרון היה בלספור את כל ה-13 באחד מי יודע , וגם לומר את זה ברצף בלי לנשום.
הבידור היחידי שהרשנו לעצמינו, בכדי להפיג את השעמום, בשעה שהגדולים קראו את חישובי המכות שנעשו ע"י חז"לנו, היה לפנטז על המתנות שנקבל כשנגנוב את האפיקומן, ומקסימום לשים מלח בגביע היין של בן הדוד שישב לצידנו.
עכשיו אני תמהה איך הצליחו אבותינו להשאירנו ליד השולחן במהלך כל הסדר, משימה בה אנו נכשלים בתור סבים וסבתות.
הדור הצעיר של היום רוצה את האגדה בs.m.s , קצר קולע, זריז, ובחפוז להגיע לאוכל.
ואפילו האפיקומן לא עושה עליהם רושם.
ואני חושבת שעלינו לחשוב כיצד אנו צריכים לשוב ולצאת ממצרים.

היתכן שמציירי הגדת ראשי הציפורים מהמאה ה13 התכוונו לבדר את הילדים במהלך הסדר???